סעיף א' אלמנה בין מן הארוסין וכו' נ"ב עי' בב"ש סק"א מ"ש אע"ג דשם פסק כטעם חינא דמסופק להו איזה טעם עיקר ע"כ שם אם נאמר שלא תגבה יהי' לה הפסד ע"כ פסק כטעם דחינא אבל הכא דאף אם נאמר כטעם שלא תתבזה וגרושה אינה יכולה למכור כי אם בב"ד מ"מ אין לה הפסד ע"כ פסק לחומרא אך זה אין נוכל לפרש כן כלל דמ"מ תקשה האיך לא העתיק הרמב"ם נמי הטעם דחינא הלא איכא נמי צד איפכא לחומרא ביורשים זכרים דאין יכולין למכור רק בב"ד ופשטא דאזלי' בזה נמי לחומרא שהרי אין להם הפסד כמו בגרושה וכו' ועוד דאם מספקא לי' איזה טעם עיקר א"כ האיך פסק שם להוציא מהיתומים מכח ספק אך אין זה קושיא כ"כ דזה באמת הטעם משום חינא ס"ל להרמב"ם עיקר רק כאן שאין לה הפסד החמיר כטעם הראשון אבל שם אם נחמיר נפסיד לה ע"כ לא החמיר שם ופסק כדינא אך קושיא הראשונה נשארת דכיון דס"ל עיקר טעם דחינא א"כ האיך העתיק רק הטעם שלא תתבזה דהא איכא נמי חומרא להיפוך והוי לא ליזול לחומרא וגם אין ליורשיה הפסד כלל והוי ליה להצריך שני הטעמים שיהי' ביחד ע"כ נראה פירוש דבריו כך דהרמב"ם ס"ל כיון רק הטעם משום שלא תתבזה לדינא ואין הלכה כלל כטעם דחינא ונתן הב"ש הטעם דלמה שם פסק כטעם דחינא וכאן לא ס"ל חינא ונתן טעם דשם שייך חינא כיון דאם לא תגבה לא יהי' לה כלל נדוניא לנשואין שייך חינא אבל כאן כיון שמ"מ תגבה בב"ד ויהי' לה לנשואין לא שייך הטעם דחינא דסוף סוף יהי' לה לנשואין ע"כ נראה לי הטעם דשלא תתבזה עיקר ואין הלכה כטעם דחינא כן נראה פירוש דברי' ודוק וע' בב"ש מ"ש שנדוניא אין מוכרת משמע אף בניזונית היינו לשיטתו בסי' צ"ג שאפי' נדן שלה ק' מנה הפסידה מזונתיה בתובעת העיקר והתוס' אבל לפי מה שפסק בב"ש שם שהיא מוחזקת ויש לה מזונות בשביל הנדוניא תו אף בשביל הנדוניא מוכרת שלא בב"ד כדי שתפסיד מזונתיה דאם ישאר הנדוניא ולא תגבה יהי' לה עדיין מזונות ודוק: