סעיף ח' נ"ב עיין בב"ש ס"ק י"א. הנה מה שהקשה על הרשב"א והרב לפענ"ד לק"מ דיש לחלק דדוקא באם אמר לשון התקבל דאינה במשמע רק לשון קבלה ולא הולכה ואז כיון דחזינן שהשליח טעה וסבר שהבעל יכול לעשות שליח לקבלה שהרי משום זה בא לבעל ואמר אשתך עשאו שליח לקבלה אף שבאמת לא עשתה רק להולכה אלא שהשליח הי' סבור שירויח במה שיאמר כן לבעל דאז גם הבעל מסתמא יעשה אותו כן לקבלה ותו אף אם באמת לא עשתה האשה רק להולכה מ"מ יהי' שליח לקבלה כי טעה וסבר שהבעל יכול לעשות שליח לקבלה נמצא כיון שטעה בזה תו אם אמר הבעל לשון התקבל דאינה משמע רק קבלה אז נשאר השליח בטעותו שרצה להיות דוקא שליח לקבלה אבל לא להולכה שלא רצה להטריח להוליך כמ"ש רש"י שם אבל באם אמר לשון הולך דזה ודאי דאין סברא לומר שטעה שליח במה דלא חזינן שטעה בפירוש דאל"כ גם להנך דסוברים דהילך בודאי אינו כזכי נימא דהשליח טעה וסבר שהילך לשון קבלה אלא ודאי דאין סברא כלל שטעה כל זמן שלא בפירוש חזינן שטעה וא"כ נמי למ"ד הילך ספק היא אי הוי לשון קבלה כי הכי לדידן ספק בודאי לשליח נמי ספק אי הילך כזכי נמצא שבשעה שאמר לשליח הילך ידע השליח שיהי' מוכרח להוליך לה וליתן לידה מכח ספק וכיון שנתרצה השליח בשעת נתינה להוליך לה תו בודאי חזר מדבריו הראשוני' ורצה להיות שליח הבאה כמו שעשתה כיון דרוצה להטריח ולהוליך לה ותו נשאר בשעת נתינה שליח להבאה ואף אם באמת כוונת הבעל הי' לקבלה מ"מ מהני עכ"פ כשיגיע לידה כיון דהשליח רצה להיות שליח להבאה ומודה הרשב"א והולך ומיושב דברי הרב:

סעיף י"א מומר וכו' נ"ב עיין במהדורא שלי מהדורא ה' סי' קכ"א בתשובתי לק"ק טארניפאל בהלכה ז' עיי"ש מה ששייך לכוון בעזה"י ודיק: