Chokhmat Shlomo on Shulchan Arukh, Even HaEzer Siman 141
Can copy this into an AI, or connect the whole library to your assistant. For deeper learning, you can directly use the original seforim, sites, and apps.
ס"א הרי זו ספק מגורשת עד שיגיע גט לידה נ"ב הנה מקור דין זה בש"ס גיטין דס"ג ע"ב דקאמר שם הו"ל דבר שבערוה וכל דבר שבערוה חולצת ועיין בחיבורי ליו"ד מ"ה בהל' תערובת סימן ק"י בדיני ס"ס מ"ש בביאור דבר זה בסימן כ"ב ע"ש גם כתבנו שם יש ראי' מהך סוגיא דיבמה לשוק הוי דבר שבערוה ע"ש ודוק והנה ידוע דעת הנו"ב מ"ק דבע"כ א"י לגרש ע"י שליח מדינא דהש"ס ע"ש ובמה"ת הביא מה שחלקו עליו גדולי הדור מן הש"ס דגיטין דכ"א דפריך והא שליחות לקבלה וכו' ע"ש מה שמתרץ והנה לפי מה שהקשו עליו הם יפה תירץ אך לדעתי קשה יותר מתחלת לשון הש"ס שם מה ידה בין מדעתה בין בע"כ וכו' והרי לפי דבריו גם בידה משכחת לה מדעתה ולא בע"כ כגון ע"י שליח דאיתא מדעתה ולא בע"כ ובזה לא שייך תירוצו הנ"ל ומוכח שלא כדבריו. ומידי היותי בזה אזכיר מה שהקשו התוס' שם דשליחות לקבלה לאו מידה אתרבאי ע"ש ולפמ"ש הקצוה"ח בה"ל שלוחין בשם התוס' דב"מ דהיכי דנעשה שליח להזוכה צריך נמי להיות שליח מיד המזכה ע"ש שמיושב קושייתם דנהי דמה דנעשה שליח מצדה לא נלמוד מידה מ"מ מה דצריך להיות נעשה גם שליח דידי' זה מידה אתרבאי דנהי דשליחות דידי' נמי ילפינן מושלח היינו אם הוא עושה שליח בתחלה אבל אם היא עשתה שליח תחלה ונעשה שלה תחלה להיות נעשה גם שליח דידי' זה מידה אתרבאי דזה הוי דומיא דחצירה דהוי שלה והוא נותן בו הגט כן ה"נ בזה ולכך מה שהיא עושית שליח לקבלה הוי מושלחה אבל מה דנעשה אח"כ גם מצדו זה הוי מידה ולכך פריך שפיר ודוק:
סעיף א' וי"א דאין כו' נ"ב נסתפקתי אי יכולה האשה לעשות שליח להבאה לקבל גיטה מיד שליח בטלה ליתן לידה אם דוקא בשליח קבלה שייך בזיון שלא תבא כלל הגט ליד האשה רק ישאר ביד השליח והיא אינה רוצה ליקח כלל הגט בידה לעולם אבל השליח הבאה שבאמת רוצית ליקח הגט בעצמה שתתגרש בו בידה ממש רק שאין רוצית לקבל מיד שליח הבעל רק משלוחה אין בזיון כלל לבעל בזה כיון דעכ"פ תתגרש בקבלתה לידה או עיקר הבזיון הוא במה שאין רוצה לקבל מיד שליחו אף שיבוא אח"כ לידה יש לו בזיון ואין יכולה לעשות שליח הבאה כלל וכן נמ' לטעם חצירה הבאה לאחר מכאן נמי יש ספק אי אף בשליח הבאה שייך גזירה זו שיזרק לה גט לחצר של אחרים ותטול היא הגט אח"כ לידה ובאמת אין מגורשת בזה כנ"ל או דילמא דוקא בשליח לקבלה י"ל לטעות שיסבור שהחצר נעשה נמי שליח לקבלה אבל לטעות שהחצר נעשה שליח להבאה אין שכיח לטעות בזה ויכולה לעשותו שליח להבאה לקבל מיד שליח בעלה וכעת לא מצאתי גילוי דעת לדין זה וצ"ע:
סעיף יג יש מי שאומר ששליח וכו' נ"ב עיין בב"ש ס"ק ט"ו מ"ש שהרב סובר כהרמ"ה וכו' לכאורה מלשון הרב בסעיף כ"ד מ"ש והשליח נאמן שעשאו שליח כשם שהוא נאמן לומר בפני נכתב וכו' משמע לכאורה דבמקום שאין אומר בפני נכתב אין נאמן נמי לומר שעשאו שליח וצריך לפרש לשיטת הב"ש כך והשליח נאמן אפי' בא"י לומר שנעשה שליח כשם שהוא נאמן לומר בח"ל בפני נכתב ודו"ק:
סעיף יז בריא שאמר וכו' נ"ב עיין מ"ש בזה בתשובתי לק"ק באטשאן קנה מקומה בהל' קדושין סי' נו"ן במהדורא ז' שלי סי' א' ייע"ש מ"ש לספק בזה לדינא ודו"ק:
סעיף יט וי"א דה"מ שראו לו דמות אדם וכו' נ"ב עיין בסי' י"ז בב"ש מה שהקשה דדברי הש"ע סתרו אהדדי ועיימ"ש בישובו בעזה"י במהדורא ד' שלי סי' ק"כ בתשו' לק"ק קאזאב ייע"ש ודו"ק:
סעיף כב וה"ה לאומר לג' שנים מכם יכתבו גט לאשתי ויחתמו וכו' נ"ב הנה מקור דין זה בגיטין דס"ו והנה נעתיק התחלת הסוגיא שם וממנו יתבאר כי אחרי נשיקת עפרם של הטוש"ע ואחרי מחילה מכבודם הרמה והנשאה ועפר אני תחת כפות רגלם אעפי"כ תורה היא וללמוד אני צריך שלדעתי לא יפה העתיקו הדין זה דהנה גרסי' שם תחלה בראשונה היה אומרים היוצא בקולר ואמר כתבו וכו' חזרו לומר אף המפרש ויוצא בשיירה וכו' ואח"כ תנא שם הבריא שאמר כתבו גט לאשתי רצה לשחק בה וכו' עד סוף הסוגיא הוכיח סופו על תחילתו וכו' ואח"כ הביא הש"ס המעשה בההיא גברא דעייל לבי כנישתא אשכח מקרי דרדקי וכו' ואמר להו בי תרי מיינכי כתבו גט לאשתי וכו' ופליגי שם ר"נ ור' פפי אי משווי אינש ברי' לשליח במקום אבא עיי"ש וקשה לי מה טיבו של מעשה זו לכאן מעשה זה הוי שייך לפרק כל הגט גבי הכל כשרים להביא את הגט או בפרק השולח ולמה קבעו הס"ס כאן על המשנה זו אך נראה דהרי דלשון הש"ס נקט ואמר להם בי תרי מיניכי כתבו גט ולא זכר חתמו ותנו וא"כ בע"כ מיירי במפרש למדה"י וכלשון רש"י שם דמיירי דהבעל הלך למדה"י ולפי"ז נראה דדוקא בהך פליג רב נחמן דוודאי אם אמר כתבו ותנו דבזה א"צ לבוא מכח אומדנא רק בתר לשונו וודאי גם בזה אזלי' בתר לשונו וכיון דאמר סתם בי תרי מיירי הכל בכלל ולא ספק וכן הבן מכח אומדנא רק היכא דאמר רק כתבו דבזה בתר לשונו אין כאן אמירה כלל כדאמרי' במשנה זו דרצה לשחק בה רק מכח אומדנא אמרי' כיון דמפרש בים וכו' הוי טרוד הוי אומדנא דאמר כתבו הוי כאלו אמר כתבו ותנו וא"כ אם עיקר אמירה דמהני הוי רק מכח אומדנא ראוי לומר אומדנא מוציא מיד כאומדנא ולא הוי כוונתו על הבן ובזה פליג ר"נ דאין הבן בכלל לכך קבעו הש"ס על המשנה זו דכאן מפורש דכתבו לא מהני דרצה לשחק בה ובע"כ מה דמפרש לים מהני היינו מכח אומדנא ובזה פליג ר"נ וא"ש ודו"ק וא"כ מה שכ' הטוש"ע כאן באם אמר כתבו וחתמו ותנו זה הוי למותר בזה כ"ע מודים דהוי הבן שליח והוי לי' לכתוב רבותא דאף דמפרש בים ואמר כתבו לבד נמי נעשה הבן שליח וזה עיקר הרבותא ותמי' לי מה שלא הרגישו בזה המפורשים וצ"ע ודו"ק:
סעיף כד בהג"ה עידי הרשאה לא קרובים זה לזה וכו' ולא לעידי הגט נ"ב הנה ודאי דאין לשנות כן לכתחלה לעשות עידי הגט לעידי הרשאה כפי מ"ש כאן ובד"מ בשם מהרי"ק בס"ק ט"ו וס"ק ט"ז ואין לסמוך על שמצא איזה רב בס' ג"פ הגה"ה שהיפוך ולא מיבעיא אם לא ניתן הגט שאין ליתנו לכתחלה רק גם אם ניתן כבר כל שאינו מקום עגון צריכה גט אחר וכן נראה מלשון מהרי"ף שהביא הד"מ שכ' דהוצרך לכתוב גט אחר ואי מיירי בלא ניתן הגט למ"ל גט אחר הו"ל לומר לכתוב הרשאה אחרת ומדכתב לכתוב גט אחר והרשאה אחרת מוכח דכבר ניתן הגט להאשה שם ואין הגט כאן ולכך הוצרך לכתוב גט אחר והרשאה אחרת ואין לנו אלא דברי הש"ע והרמ"א ובפרט בעסק א"א כן נראה לי נכון וברור לדינא וכן השבתי לק"ק זאלישטשיק וכאן כתבתי יותר בהרחבה קצת ודו"ק:
(שם) בהג"ה ואם נמצא עידי הרשאה פסולים נתבטל כל השליחות וכו' נ"ב הנה לכאורה הי' נראה דהיינו דוקא לדיעה שניה המבואר בהמחבר סי' י"א שליח הולכה צריך דוקא עדים ע"כ בנמצא עדים פסולים נעשה השליח בלא עדים ע"כ נתבטל כל השליחות אבל לדעת הרמב"ם שם דשליח הולכה א"צ עדים כלל א"כ למה יגרע כשהיו עדים פסולים והי' כאילו נעשה בלא עדים כלל שהוא כשר אך דא"כ צ"ע על הרב שם דלא הכריע בין הדיעות וכאן כתב בפשיטות שבטל השליחות וא"ל דמיירי שהבעל מכחישו שלא עשאו שליח ע"כ ממ"נ נתבטל השליחות דלהרא"ש נעשה בלי עדים ולהרמב"ם הא ס"ל דהבעל יכול להכחישו אך ז"א דאכתי מ"ט יהי' בטיל השליחות דמשמע שאינו גט לגמרי ומ"ט לא יהי' ספק לדעת הרמב"ם כמו שמבואר בסי"א שאם משלח סופר הרי זה ספק ונראה שמדברי הרב גופי' כאן יהי' מוכח טעם של הב"ש דמשום הכי פסול דמוכח דמסדרי הגט היו ע"ה ע"כ אף להרמב"ם נתבטל השליחות שגרע מאם לא יהי' עדים כלל אבל כאן שמוכח שכוונת המסדרים הי' לעשות עצה יו"ט שיהי' עדים כדי שהבעל לא יהי' יכול להכחישם שלדעת הרמב"ם יכול להכחיש ע"כ עשו שליח בעדים וכיון שנמצא שהעדים פסולים ע"כ היו סוברים שעדים פסולים כשרים להעיד א"כ היו ע"ה א"כ בטל השליחות אפי' לדעת הרמב"ם ע"כ סתם הרב בזה ובזה מוכח שפיר כטעם הב"ש כן נ"ל ברור ודו"ק:
סעיף כט בשעת נתינת הגט וכו' ישבו ב"ד כשירים וכו' נ"ב הנה בדין אם גט בעי ב"ד הארכתי במהדורא ב' שלי ובמהדורא ד' סימן ל"ו וסימן ע"ח להוכיח דלא בעי ב"ד אך כעת ראיתי דמלשון הש"ס רפ"ק דגיטין דקאמר אפי' לר"מ דחייש למיעוטא סתם ספרי דדייני מגמר גמירי ומדקאמר ספרא דדייני ומנ"ל דסופר הדיינים כותבין דלמא אינש דעלמא כותבין ובע"כ מוכח דגט בעי ב"ד וממילא אין הב"ד מניחין לכתוב רק סופר שלהם וספרא דייני מגמר גמירי מיהו יש להוכיח להיפוך דיש לדייק למה להש"ס להאריך ולומר תחלה רוב בקיאין הם ואח"כ קאמר ואפי' לר"מ דחייש למיעוטא סתם ספרא וכו' וטפי הו"ל לומר תיכף סתם ספרא דדיינא מגמר גמירי ולא יצטרך להאריך ולומר אפי' לר"מ כיון דהאמת היא דסתם ספרי מגמר גמירי לכך נראה דדוקא לר"מ לשיטתו כיון דס"ל כל המשנה ממטבע שטבעו חכמים בגיטין הולד ממזר לדידי' בעי ב"ד פן אחד יטעה ממטבע שטבעו חכמים וירבה ממזרים אבל לרבנן דלא ס"ל כן לא בעינן ב"ד ולכך לרבנן לא שייך לומר סתם ספרי דדיינא מגמר גמירי דאטי כל המגרש בב"ד מגרש דלמא יכתבנו אינש דעלמא לכך קאמר רוב בקיאין הם אפי' הוי אינש דעלמא ואפי' לר"מ דלא חייש למיעוטא הרי לדידי' כל המשנה ממטבע שטבעו חכמים הוי הולד ממזר ולדידי' בעינן ב"ד וסתם ספרי דדיינא מגמר גמירי ובזה נדחה הראי' שהביאו מתרגום יונתן דבעי ב"ד די"ל הוא ס"ל כר"מ ונתיישבו הרבה דקדוקים בזה ואין פנאי להאריך בזה יותר כעת ודו"ק היטב:
סעיף לג הנשים והקרובים כשרים וכו' נ"ב עיין בב"ש ס"ק מ"ד מה שכתב אלא להרא"ש קשה עיין בחידושי לגיטין שיישבתי זה דדוקא בא"י שאין צריך קיום אז לא מהימן השליח כיון דאיכא תרתי לרעותא חדא שמא היא מזיוף ואת"ל שאינו מזיוף דילמא נתן לו פקדון אבל כשהיא מקוים וליכא כלל חשש זיוף מודה הרא"ש שהשליח נאמן שנתנו לגירושין דהוי רק גילוי מילתא בעלמא דלא יקדים אינש פורעניות לנפשיה אך עכשיו ראיתי שעדיין מה שהביא הב"ש בס"ק שאח"ז לדעת הרא"ש שאף בא"י יכול להביא גט ועל זה קשה שפיר ולא מתורץ בהנ"ל ונראה לי דגם מזה לק"מ די"ל דהרא"ש מיירי שיש בידו כתב הרשאה רק שגם הרשאה אינו מקויימת ע"כ בא"י כשם שלא חיישינן בגט לומר שהיא מזיוף מטעם חומר שהחמרת עליה וכו' כן נמי בהרשאה לא חיישינן לזיוף בא"י ע"כ יכול להביא בא"י שהרי יש בידו כתב שנעשה שליח משא"כ בח"ל חיישינן שגם הרשאה מזויף והוא אינו נאמן לומר בפני נכתב וכו' ע"כ אין יכול להביא אך על הדין אם הגט מקוים שאז יכול להביא בח"ל ע"ז שפיר קשה ולא מתורץ בזה שהרי מ"מ ההרשאה אינו מקויימת וניחוש שלא נעשה שליח וע"ז שפיר מ"ש התירוץ בש"ך בחידושי דבמקויים מודה הרא"ש שהוא נאמן דאינו רק גלוי מילתא בעלמא ועיי"ש היטב נמצא אבל אם ההרשאה מקוים יכול להביא אף בח"ל ואין ראי' לדין של הב"ש וזה נ"ל ברור ודו"ק:
באותו סעיף בהג"ה ודין מומר כדין פסולי עדות מדאורייתא נ"ב משמע מזה דמומר נחשב בן ברית וע' בב"ש ומג"א הל' בהמ"ז סי' קפ"ח וצע"ג מן הש"ס רפ"ב דע"ז (ד' כ"ז ע"א) דקאמר שם מה בינייהו ערל שמתו אחיו מחמת מילה ולא מלוהו למ"ד ואתה את בריתי תשמור איכא למ"ד המול ימול ליכא וכו' ולמה לא קאמר מומר לערלות איכא ביניהו ולמ"ל שמתו אחיו מחמת מילה ובע"כ דאם הוי מומר לערלות לא שייך בו ואתה את בריתי תשמור א"כ מוכח דמומר לערלה לא נחשב בן ברית מכ"ש מומר לכל התורה כולה ודו"ק. עוד נראה לי להביא ראי' דאין למומר דין שליחות ממ"ש בש"ס בכורות (ד' למ"ד ע"ב) דקאמר שם דגר שנחשד לד"א הוי כחשוד לכל התורה ודינו כמומר וקאמר שם נ"מ שאם קידש אשה קדושיו קדושין ולמה לא קאמר דנ"מ אם יש לו דין שליחות או לא דאם חזר להיות דינו כנכרי אין לו דין שליח בע"כ מוכח דאף מומר אין לו דין שליחות וזה ראי' ברורה לפענ"ד ודו"ק. אמנם נראה לי להביא ראי' להיפוך דמומר נקרא בן ברית וישנו בתורת שליחות מן הש"ס פ"ג דערובין (ד' ל"א ע"ב) דקאמר שם או ביד מי שאינו מודה בערוב מאן אר"ח כותאי וכן פרש"י במשנה כותי ויש להקשות מי דחקו לומר דוקא כותי הרי יש צדוקים ובייתוסים דג"כ אינן מודים בערובין והו"ל לפרש כגון צדוקי ובייתוסי או במומר לחלל שבת ולמ"ל לפרש דוקא בכותי וגם קשה על הרי"ף והרא"ש שהשמיטו מימרא זו דר"ח ולא העתיקו אך נראה דחדא מתורצת בחברתה ויהי' ראי' מזה לדברי התוס' שכתבו דלכך לא מוקי ר"ח המשנה בעומד ורואהו דס"ל טעם המשנה הוי מכח דלא אלימי למקני שביתה אבל מהימני רק הש"ס ס"ל דאין הטעם מכח דלא אלימי למיקני שביתה רק מכח דלא מהימני וכן פירש הרר"י הטעם מכח דחשוד על הדבר לא דנו ולא מעידו והנה הנ"מ בין הני שני טעמים הוא כך במי דהוי מומר לחלל שבתות או אינו מודה לדברי חכמים דבזה אם הוי הטעם מכח דלא אלימי למיקני שביתה א"כ תינח חש"ו או כותי כיון דאנו מזרע ישראל א"כ כיון דלא קיבל עליו גרות בדין הוי כנכרי ואינו בגדר שליחות ולכך לא אלימי למיקני שביתה אבל בישראל שאינו מודה בערוב עכ"פ בר שליחות הוא לכך יכול הוא למיקני שביתה כיון דידו כיד המשלח והוי כאלו המשלח מניחו אבל אם הוי הטעם מכח דלא מהימני גם ישראל שאינו מודה בעירוב לא מהני בזה כיון דהוי חשוד על הדבר אינו נאמן כמ"ש הרר"י ולכך א"ש דר"ח לשיטתו דס"ל דטעם המשנה מכח דלא אלימי למיקני שביתה לכך אמר כגון מאן דהיינו דוקא כותי אבל ישראל מאמין בערוב מהני לקנות שביתה על ידו כיון דישנו בתורת שליחות אבל לדידן דלא קיי"ל כר"ח ואין הטעם מכח דלא אלים למקני שביתה רק מכח דלא מהימני ולכך אף בישראל שאינו מודה בערוב לא מהני לכך השמיטו הרי"ף והרא"ש דברי ר"ח בזה וא"ש ומוכח מזה דמומר הוי בן ברית וישנו בתורת שליחות וע' ראי' לדברינו דיש חילוק בין כותי ובין צדוקי בר"פ הדר בערובין וברש"י ותוס' שם דמוכח דהמשנה ס"ל דגרי אריות הם ייע"ש ויש ראי' גדולה לדברינו ודו"ק היטב:
סל"ג בהגה"ה ודין מומר כדין פסולי עדות מדאורייתא נ"ב עיין בחיבורי מ"ט סימן פ"ז בתשובתי לק' אדעססי מ"ש ראיה דמומר אינו בר שליחות גם בחיבורי לחו"מ מהדורא ה' סימן רי"ג ה"ב יותר ג"כ ראיה דמותר אינו בר שליחות ע"ש ודו"ק:
סעיף לה השולח גט ביד עכו"ם נ"ב הנה בתשובתי אצלי כמה פעמים התרתי לשלוח גט ע"י הב"ד אף להחולקים ע"ש יעיין בקונטרס תיקון עולם שלי הנדפס אצל ספרי שיורי טהרה שהארכתי בזה אך נראה דהיינו דוקא הבעל עצמו אם רוצה למוסרו לנכרי או לב"ד אבל אם הוא מינה שליח ישראל ומסר לו הגט והשליח רוצה למנות שליח אחר בכתב ולשלחו ע"י הב"ד ודאי לא מהני ומכ"ש ע"י נכרי והטעם דהרי בלי רצון הבעל אף שליח ישראל לא היה יכול לעשות בלי אונס ומוכח דיש בזה קפידא רק כיון שכותבין בהרשאה דיכול למנות שליח יותר לכך יכול לעשות אף בלי אונס וא"כ אין לנו רק כפי מה שנתן לו רשות והרי הוא לא נתן לו רשות רק ע"י ישראל ואולי לא ניחא ליה להיות הגט ביד נכרי והב"ד ובודאי יש חילוק בין גוי לישראל ואולי לא ניחא להיות הגט בידי נכרי ובפרט שמא יהיה נאבד ע"י הב"ד לכך בלי רצון הבעל ודאי אין יכול לשלחו ע"י נכרי או הב"ד וז"ב לדינא ודו"ק:
סעיף לה בהג"ה מיהו יש חולקין וסבירא להו דאין למנות שליח הולכה ע"י כתב נ"ב עי' מ"ש בביאורי בעזה"י בחיבורי למס' ע"ז בק"א סי' קנ"ג בתשובתי ל"ק סקאליט גם כתבתי שם מדין דאין להתיר ליתן גט במקום שלא סדרו גט עד הנה עיי"ש ודו"ק:
סעיף לו בהג"ה השולח גט לאשתו ואין השליח מכירה יתנהו לה עפ"י שנים נ"ב קשה לי טובא למה לי ב' עדים מ"ש מאשתמודעינהו דדי בחד כל דהו כמ"ש הב"י בסי' קס"ט וכן לעיל סי' ק"כ ס"ג די בהכרה זו עפ"י ע"א ולמ"ל כאן ב' עדים והנה לדעת הריב"ש דס"ל גם שם דלא מהני רק אם מעידין קודם מעשה אבל בשעת מעשה בעי' ב' עדים הוי א"ש אבל הש"ע והטור לא הביאו שם דעת הריב"ש ומשמע דס"ל דבכל ענין נאמן ע"א וקשה מכאן והנה הבאה"ג הביא לשון הטור שהוסיף בזה תיבת שיעידו שזאת אשתו והנה כוונתו בזה הרי הוי חצי דבר ולכך ס"ל דבעי' שיעידו מקודם נתינת הגט ואז כיון דעידי הכרה מועילין לדבר אחר לאוסרה לעלמא ולהתירה לבעלה הזה לא נחשב חצי דבר והרמ"א שלא כתב שיעידו דזה לא נקרא חצי דבר או דהוא מיירי שהם עצמם יהיו עידי מסירה ג"כ והטור מיירי דהם אינן עידי מסירה לכך כתב שיעידו שזאת אשתו וצ"ע ואין פנאי להאריך בזה אולי יזכני ד' בזמן אחר לבאר יותר בזה ודו"ק:
סעיף נ"א אמר הבעל לשליח טול ממנה חפץ פלוני וכו' נ"ב מה שקשה הרי הוי מגלי דעתא בגיטא ולאו מילתא הוא עי' במהדורא ששי שלי על אהע"ז סי' ס"ג בתשובתי לק' טארניפאל ומ"ש שם בסוגיא דגלוי דעתא בגיטא עי' שם ודו"ק:
סעיף נג שליח המביא גט וכו' נ"ב עי' בב"ש ס"ק ע' מ"ש ואי ס"ל דכל המקדש אדעתא דרבנן מקדש וכו' הנה מה שנשאלתי על זה משחרורי עבדים ומה שהשבתי בזה עי' בחבורי ?טיו"ד מהדורא ג' הל' עבדים סי' רס"ז בסי' קס"ב ייע"ש ודו"ק:
סעיף נ"ג ואם לא נתקיים ולא נודעו עדיו כלל תצא והולד ממזר נ"ב ע' בב"ש סק"ע מ"ש די"ל בזה ג"כ כל דמקדש אדעתא דרבנן מקדש והנה מה שנשאלתי מחכם אחד ממדינות אונגרין מן הש"ס פ"ק דגיטין עמ"ש בזה בחיבורי לחו"מ סימן כ"ח במהדורא ג' ע"ש:
סעיף נה עשתה שליח לקבלה וכו' נ"ב עי' בב"ש ס"ק ע"ה מ"ש אפילו אמר שמסר לידו בעדים וכו' הנה המעיין בב"י יראה מבואר מה שהביא בשם חידושי הרשב"א ורבינו ירוחם שאפילו העדים לפנינו מכחישין השליח נאמן השליש נגד העדים דהוי כאלו פסל כל העדים נגדו וכו' ובאמת שקשה לי שבח"מ סי' נ"ו סעי' ב' לא הביא רק דעת הבעה"ת בשם הרמב"ן ששליש אינו נאמן נגד עדים ולא הביא כלל דעת ר' ירוחם ורשב"א וכן כאן לא הביא דעת הרמב"ן שמביא שם שאין נאמן נגד עדים ושוב ראיתי בב"י שם הביא שהרשב"א בתשו' חולק על הרמב"ן אבל דברי רשב"א ורבינו ירוחם שם לא הביא מזה כלל וכן כאן לא הזכיר דעת הרמב"ן שכתב שם ועכ"פ הוי הדין ספיקא דפלוגתא כיון דרבים חולקין על הרמב"ן והב"י פסק שם בפשיטות כהרמב"ן כיון דלא הביא רק דברי הרשב"א והוא יחיד נגד בעה"ת והרמב"ן אבל כיון שמצינו שגם רבינו ירוחם ס"ל כן תו הוי ספיקא דדינא וצ"ע ודו"ק:
סעיף ס אבל בדיעבד אפילו בטלו שלא בפניהם וכו' נ"ב הנה בש"ס פליגי בזה וחד ס"ל אפי' בטלו אינו בטל ומפורש בש"ס הטעם מכח דכל המקדש אדעתא דרבנן מקדש ואפקינהו רבנן לקדושין מני' וכו' הנה ראיתי בשיטה מקובצת פ"ק דכתובות שהביא בשם הרמב"ן להקשות הרבה ע"ז ומתרץ לחד תירוצא דהכונ' רק דלהבא משעה זו שמבטל הגט ואילך וכן באונס בגיטין הוי הכונה מכאן ולהבא וקשה לי טובא הרי מבואר בנדרים דבאומר היום את אשתי ולמחר אי את אשתי לא מהני ואינה יוצאה בלי גט א"כ איך אפשר לומר דאפקינהו רק להבא ובפרט מה מתרץ דכל המקדש אדעתא דרבנן מקדש מה מהני זה הרי אם הוא עצמו הי' מתנה כן והי' אומר שלא תתקדש רק עד זמן זה נמי לא יועיל והוא אשת איש תמיד וא"כ מה מהני מה שמקדש אדעתא דרבנן והם יפקיעו הקדושין רק להבא וצע"ג ואין פנאי לעמוד על זה אם הרגישו בזה המפורשים ודו"ק:
סעיף ס' והוא שיבטלנו בפני שנים נ"ב עיין במהדורא טית שלי סימן קנ"ו בתשובתי לק' ריזין מה דיש לחקור אם ביטל בלחש וכדין המבואר בהל' נדרים סי' ר"י ובדברי הב"ח והט"ז שם ע"ש ודוק:
באותו סעיף בהג"ה י"א דאלו וכו' צריכים להיות ביחד וכו' נ"ב עי' בב"ש וע' מ"ש בזה באריכות בעזה"י בתשו' לק"ק בארסלוב בתשו' שני' השייכא לסי' קל"ד ייע"ש במהדורא ד' שלי ייע"ש כמה דינים היוצאים מזה גם נראה לי אם אמר לזה שביטל דגט זה בטלתי גם בפני אחר פלוני וכן אמר לשני הוי ביטול אף להריב"ש וכעין שכתב הרמב"ן במלחמות הובא בש"ך סי' פ"א בהודאה בע"א דאם אמר במנה דאודיתא קמך אודיתא קמי פלניא דנחשב הודאה בפני ב' ה"ה נמי בזה ייע"ש ודו"ק היטב בזה: