Chokhmat Shlomo on Shulchan Arukh, Orach Chayim Siman 13
Can copy this into an AI, or connect the whole library to your assistant. For deeper learning, you can directly use the original seforim, sites, and apps.
**(סעיף ג')**אם נודע לו בשבת וכו' דגדול כבוד הבריות, נ"ב הנה מקור דין זה מן הש"ס פ"ג דברכות. והנה קשה לי על הש"ס מ"ט לא פריך כן מ"ש בפרק כל כתבי דק"א דאמר ר' יוסי מעולם לא עברתי על דברי חברי אם היו אומרים לי עלה לדוכן הייתי עולה והרי באמת יש איסור עשה כמפורש בפ"ב דכתובות ולמה הותר לו לעבור בעשה מפני כבוד חבירו ובע"כ דגדול כבוד הבריות שדוחה ל"ת שבתורה. והנה התוס' שם בפרק כל כתבי תמהו להיפוך מה איסור יש בזה העולה וע' במג"א [סי' קכ"ח] מ"ש בזה אבל אם הוי איסור הוי ניחא להו והרי אדרבא אם הוי איסור איך הותר לו לעשות משום כבוד הבריות והתם הוי בקום ועשה וצריך לומר דבעשה י"ל שפיר דכבוד הבריות דוחה אותה רק בל"ת אינו דוחה. ויש מזה ראיה לשיטת הסוברים דל"ת חמור מעשה ומה דעשה דוחה ל"ת הוי גזירת הכתוב אבל להסוברים דעשה חמור בסוגיא דמאכילין אותו הקל הקל ע"ש באחרונים הביאו פלוגתתן קשה טובא מכאן דאם עשה דוחה כבוד הבריות מכ"ש ל"ת. וגם קשה הרי התוס' כתבו שם דהאיסור הוי דהוי ברכה לבטלה והרי זה הוי בלאו דלא תשא ואיך הותר מפני כבוד הבריות ובשלמא להסוברים דכל דרך ברכה הוי דרבנן אתי שפיר אבל להסוברים דאף דרך ברכה הוי דאורייתא קשה למה לא פריך מכאן וצ"ע בזה כעת ודו"ק: והנה נסתפקתי כדין גדול כבוד הבריות שדוחה ל"ת שבתורה אם נמשך לו חשש זה של בזיון בפשיעתו אם דוחה ל"ת או לא ולכאורה היה נראה ללמוד ק"ו ממה דקיי"ל דעשה דוחה ל"ת ומ"מ בעשה הכא ע"י פשיעה אינו דוחה כמ"ש התוס' והרי הוי ק"ו דהרי עשה דוחה ל"ת אפילו ל"ת דאורייתא ומ"מ ע"י פשיעה אינו דוחה וא"כ מכ"ש בכבוד הבריות שאינו דוחה לל"ת של תורה רק של דרבנן מכ"ש דע"י פשיעה אינו דוחה. אך לפ"ז קשה מאי פריך הש"ס בברכות (דף כ' ע"א) במה שאמר רב המוצא כלאים בבגדו פושטו אפילו בשוק ופריך ממה דאמר מר גדול כבוד הבריות שדוחה ל"ת ומאי פריך נימא דהתם מיירי שלא ע"י פשיעה לכך דוחה משא"כ במוצא כלאים בבגדו דהוי ע"י פשיעה שהיה בידו לבדוק תחלה אם יש בו כלאים דהרי גבי נגיעת קדשים קל בחמור וכן בנתערבו מתן דמים חשבוה התוס' לעשה דפשיעה ומכ"ש בזה דהוי עשה דפשיעה לכך אינו דוחה ומאי פריך. וביותר קשה ממ"ש בעירובין [דף מ"א ע"ב] דקאמר שם אר"נ א"ש יצא לדעת אין לו אלא ד"א ופריך מאי קמ"ל פשיטא השתא מי שהוציאוהו נכרים אין לו אלא ד"א יצא לדעת מכעיא ומאי פריך הרי אח"כ אמרינן שם דבעי מיניה מרבה הוצרך לנקביו מהו אמר להם גדול כבוד הבריות שדוחה לא תעשה שבתורה וא"כ נימא דשמואל קמ"ל דיוצא לדעת אין לו אלא ד"א אפי' צריך לנקביו דל"ש בזה לומר גדול כבוד הבריות כיון דהוי ע"י פשיעה דיצא לדעת אלא ודאי מוכח דאפי' על ידי פשיעה אמרינן גדול כבוד הבריות ובאמת קשה מאי טעמא ומנא ליה להש"ס לומר כן ולהקשות ודלמא ע"י פשיעה לא אמרי' גדול כבוד הבריות וצ"ע בזה: הנה במ"ש בש"ע אם נודע לו בשבת כשהוא בכרמלית שהטלית שעליו פסול וכו'. הנה כן הוא דעת המרדכי שהוכיח כן מן הש"ס דמנחות דמוקי ליה בכרמלית דרבנן וכו'. ולכאורה אין טעם לדבר דניהו שמצד שבת הוי רק איסור דרבנן מכל מקום יש כאן איסור תורה מכח דהוא לבוש ד' כנפות בלא ציצית ומזה הוכיח המרדכי דאין איסור ללבוש בגד בלי ציצית רק היכי דהוי בידו לעשות ציצית מחויב לעשות כן אבל היכי דאי אפשר לו כן מותר לילך כך והר"א מטריוויש חולק עליו. והנה ליישב לפי דעתו קושית המרדכי נראה דהר"א מטריוויש יבבור כדעת הרמב"ם דסד"א לקולא מן התורה רק מדרבנן לחומרא. והנה דעת קצת פוסקים דיש חילוק בין ספק כרת או לא דבספק כרת מודה הרמב"ם דספיקא לחומרא מן התורה. ולפ"ז אתי שפיר דהנה בברכות פריך הגמ' למ"ד דכ"ה אינו דוחה לאיסור תורה מברייתא דמי שהיה הולך לשחוט את פסחו וכו' ומשני ש"ה דגלי קרא דולאחותו ופריך ונגמור מיניה ומשני שב ואל תעשה שאני והקשה שם רש"י דהרי במת מצוה הוי בקום ועשה ותירץ רש"י דשם לא נאמר איסור זה גבי מת מצוה ע"ש בחו"י ובפנ"י מה שכתבו בכוונת דברי רש"י. והנה בחיבורי ספר החיים [כתבתי] דזה יהיה תליא בפלוגתא אם טומאה דחויה היא בציבור או הותרה דלמ"ד טומאה הותרה בציבור י"ל גם במת מצוה נמי כן אבל אם נימא טומאה דחויה היא בציבור הרי זה נא' נמי במקומו במועדו אפי' בטומאה אין סברא דאיש נדחה ואין ציבור נדחין ואעפי"כ הוי דחויה א"כ ה"ה מת מצוה הוי דחויה וא"כ שוב י"ל דנגמר מינה דאפי' בקום ועשה דוחה כבוד הבריות לאיסור תורה. אך שם בספר החיים כתבנו דהרי בש"ס מיבעיא שם אם קבורה משום בזיוני או משום כפרה וע"ש בתוס' שפירשו דהאיבעיא הוי אם הוי משום בזיוני לבד או משום בזיוני בהדי כפרה דביזיון ודאי נמי איכא א"כ שוב לא פריך הש"ס ונגמר מיניה דיש לומר שאני התם דכבוד הבריות בצירוף כפרה הוא דדחי לאו לא כ"ה לבד רק שכתבנו כיון דזה נשאר האיבעיא בש"ס אי משום בזיוני או כפרה א"כ פריך הש"ס ונגמור מינה ותפשוט דקבורה משום כפרה ולכך דחה דלא תפשוט רק דיש לומר שב ואל תעשה שאני ונזיר במת מצוה באמת י"ל דס"ל כמ"ד טומאה הותרה בציבור ולעולם יש לו' משום כפרה וזה דוקא התם אבל במנחות במר בריה דרבינא דהנה רבינא ס"ל ביומא דף ו' ע"ב להדיא דטומאה דחויה בציבור וא"כ מר בריה מסתמא כאבוה ס"ל כדאמרינן כמה פעמים בש"ס כן וכיון דס"ל דחויה קשה שפיר קושית הש"ס ולגמור מיניה. אך דיש לדחות די"ל התם משום כפרה בהדי בזיוני אבל כבוד הבריות לבד אינו דוחה לאיסור תורה, אך הרי זה הוי איבעיא דלא איפשטא והוי ספיקא ולכך אתי שפיר דלענין שבת דהוי מיתת ב"ד הוי ספיקא לחומרא מן התורה וא"כ דלמא התם במת מצוה משום כפרה אבל כבוד הבריות אינו דוחה לאיסור תורה ולכך מוכרח לתרץ בכרמלית דרבנן אבל לענין חיוב ציצית הרי זה הוי רק עשה והוי ספיקא לקולא מן התורה ויש לומר דקבורה משום בזיוני וממילא מוכח דכבוד הבריות דוחה איסור תורה אף בקום ועשה רק מדרבנן הוי ספיקא לחומרא ושוב מדרבנן גדול כבוד הבריות ואתי שפיר דעת הרי"ו מטריוויש דס"ל כהרמב"ם אבל לולא כבוד הבריות ודאי יש לומר דיש איסור תורה לילך בלא ציצית ולא כהמרדכי והמרדכי יש לומר דס"ל כדעת הסוברים דספק תורה מן התורה לחומרא לכך מוכיח שפיר דינו כנלפע"ד בזה ודו"ק ועיין מה שכתבתי בענין זה קצת בחיבורי על יו"ד סי' שע"ב בדין טומאת כהנים בפירש"י הנ"ל ע"ש ותבין היטב ודו"ק: **(שם בהג"ה)**ואפי' טלית קטן וכו' מכח כ"ה. נ"ב עיין במג"א ס"ק ח' מ"ש הקשה אחי וכו' וכ"מ בשבת דף קל"א דקאמר הואיל ובידו להפקירן וכו' ועיין בשעה"מ פ"ז מהלכות לולב בשם הפר"ח והריטב"א מפורש להיפוך מדבריו דאף להפקיר אסור בשבת ועמ"ש בזה באו"ה הלכות שבת סי' ל"ו בחיבורי לאו"ח משנת תקצ"ו בדחיית דברי המג"א ע"ש ודו"ק: והנה מה שדברי הרמב"ם תמוהין בהלכות כלאים מ"ש ומה שדוחין פסח מפני מת מצוה דכתיב ולאחותו ולא העתיק הטעם דשב ואל תעשה שאני עיין בחיבורי לחו"מ מ"ד קנה מקומה הלכות חזקת קררעות סי' קמ"ו בסוגיא דזה אומר של אבותי מה שפלפלתי שם מענין לענין עדי באתי בישוב דברי הרמב"ם על פי הסוגיא דשם ע"ש בעזה"י ודו"ק: