Chokhmat Shlomo on Shulchan Arukh, Orach Chayim Siman 328
Can copy this into an AI, or connect the whole library to your assistant. For deeper learning, you can directly use the original seforim, sites, and apps.
**סעיף א'.**נ"ב גרסינן במס' שבת תנן אבות וכו' עד דידע לה בתחומין ואליבא דר"ע. קשה לי מ"ט לא משני הש"ס דטעה בשיעורין דהרי כל מלאכת שבת בעי שיעור וא"כ י"ל דסבור דאינו חייב עליהם רק בשיעור גדול והוא עשה שיעור קטן. ול"מ אם נימא בדעת הסוברים דבשבת ח"ש מותר מן התורה דנחשב שוגג אף גם להסוברים דה"ש אסור מן התורה גם גבי שבת מכל מקום משכחת לה דהוא לא ידע דחצי שיעור אסור מן התורה גבי שבת ואף אם ידע הרי חזינן דחד ס"ל דאף אם הזיד בלאו הוי שוגג. ולכך ניהו דהוא ס"ל דבעינן שישגוג בלאו ג"כ מכל מקום י"ל דמודה דאם הזיד בחצי שיעור דאינו לא לאו ולא עשה רק איסור בעלמא מודה דהוי שוגג והרי לולא קרא דאשר לא תעשנה הוי מודה דאף אם הזיד בלאו הוי שגגה רק דגלי קרא דאשר לא תעשנה ולמד מזה דשגג אף בלאו אבל בחצי שיעור דאף לאו ליכא וקיל אפילו מעשה כמ"ש התוס' בשבועות לכך שפיר יכול להיות מזיד כזה וא"כ שפיר משכחת לה דטעה בשיעורין. ואין לו' דאם ידע באיסור המלאכות רק דטעה בשיעורין א"כ פשיטא דחייב על כל אחת ואחת ומה קמ"ל. אך הרי לפי"ז שוב י"ל דכל המלאכות לא ידע כלל באיסורין וסבר שמותרין לגמרי וידע לה לשבת במלאכה אחת מהם ובאותה מלאכה שגג באיסור השיעור כמה הוא דסבר דהוי שיעור היותר גדול וסבר שאינו עושה כשיעור א"כ חייב גם עליו חטאת ומכל מקום ידע לה לשבת כיון דידע דמלאכה זו אסורה רק דסבר דבעינן שיעור היותר ובכל המלאכות לא ידע כלל שהם אסורים וקמ"ל דאעפי"כ חייב על כל אחת ואחת וצע"ג לדעתי. וכן קשה במה דפריך אח"כ משבועת ביטוי דלשעבר והרי אכילה בכזית ודלמא אכל פחות מכזית וסבר דאכילה בכ"ש ונשבע שאכל ובאמת היה פחות מכשיעור או שלכד"א ואינו אכילה וצ"ע. והנה אחרי כתבי זה ראיתי בש"ס שבת דף ע"ג דקאמר שם בשלמא לאביי דקאמר בכה"ג חייב וכו' דטעה בשיעורין אלא לרבא דאמר פטור היכי משכחת לה וכו' ותמוה ביותר דניהו דרבא פוטר היינו אם נתכוין לזרוק ב' וזרק ד' דהוי מתעסק אבל אם נתכוין לזרוק ד' רק דסבור דד' אינו שיעור מלאכה רק ביותר רק אח"כ נודע לו שבד' אמות הוי שיעור מלאכה ודאי חייב דהרי לא הוי מתעסק דנתכוין למלאכה זו וא"כ אף לרבא נתרץ דטעה בשיעורין והיינו דסבר דהוי כל מלאכה בשיעור יותר ממה דהוי לפי האמת וסבור דעושה פחות מכשיעור ובאמת עשה כשיעור וא"כ הוי שוגג בזה ומתעסק לא הוי וצע"ג בזה. והנה בהיותי מעיין שם בסוגיא דף הנ"ל נראה לפשוט מזה מה שנסתפק הפרי מגדים ביו"ד סימן ס"ב בכוונת חזי לאצטרופי אם הכוונה שאם יעשה עוד כן יצטרך לכשיעור או הכוונה שאם היה עושה שיעור שלם הי' מחייב לכך גם זה אסור. והנה מסוגיא זו יש לפשוט ספק זה במה דקאמר שם וצריכא דאי אשמעינן קמייתא בההיא קאמר רבא דלא קא מכווין לחתיכה דאיסורא אבל נתכוין לזרוק ב' וזרק ד' דארבעה בלא תרתי לא מזדרקא אימא מודה ליה לאביי וכו' ופירש"י שם וז"ל וזה נתכוין לזרוק ב' וזרק ד' נעשית מחשבתו דהא יש בכלל ארבעה שתים א"כ נעשית מחשבתו ולא הוי מתעסק עכ"ל. וקשה ל"ל לרש"י לפרש כן ולמה לא פירש בפשיטות כיון דרש"י ס"ל דח"ש אסור מן התורה בשבת כמ"ש המלמ"ל בשמו בפי"ח מהלכות שבת גבי וכי מותר לאפות פחות מכשיעור וא"כ ה"נ כיון דעכ"פ ב' אמות הוי חצי שיעור א"כ אסור מן התורה והוי נתכוין לאיסורא אבל בנתכוון להגביה התלוש לא כוון לאיסורא ולמה ליה לרש"י להאריך בטעם אחר. הן אמת דלשון הש"ס מכריחו דאל"כ הוי להש"ס לומר בקיצור דהכא אכווין לזריקה דאיסורא כיון דחצי שיעור אסור מן התורה ומה לו להאריך דארבעה בלי שתים לא משכחת לה. ובע"כ הכוונה כפירש"י. אך א"כ קשה על הש"ס לשיטת רש"י דחצי שיעור אסור מן התורה למה לא קאמר כן. ובע"כ מוכח דמה דח"ש אסור מן התורה היינו אם עשה אח"כ עוד חצי שיעור יצטרף א"כ תינח בשאר מלאכות אבל בזריקה אם זרק ב' ונח אף שיזרוק אח"כ עוד ב' פטור א"כ לא שייך בזה חזי לאצטרופי ולכך מוכרח לומר בענין אחר. אבל אי נימא דחזי לאיצטרופי היינו אם הוי עושה שיעור שלם היה חייב א"כ גם בזריקת ב' הוי כן והו"ל לומר כן ובע"כ מוכח כמ"ש ודו"ק היטב. והנה שבתי וראיתי דיש להביא ראיה לגוף הדין דחצי שיעור מותר מן התורה בשבת ממ"ש במס' שבת דף ע"ד היו לפניו שתי מיני אוכלין בירר ואכל ובירר והניח ר"א מתני פטור ור' ירמיה מריפתא מתני חייב ופריך ר"א מתני פטור והתניא חייב וכו' וקשה לי מאי פריך הרי מוכח בש"ס פ"ג דפסחים דאביי הוי ס"ל דהיתר מצטרף לאיסור בכל איסורין וא"כ נימא דרבי ירמיה מדופתא נמי ס"ל כן ומיירי כך דהרי הש"ס פריך לעיל דאסור לברור אף פחות מכשיעור וא"כ נימא דהם מיירי שבירר חצי שיעור לאכול מיד וחצי שיעור להניח ולכך ר"א פוטר כיון דליכא כשיעור בחיוב ורבי ירמיה מדיפתא ס"ל כאביי דהיתר מצטרף לאיסור בכל התורה וא"כ ה"ה בשבת הוי כן ולכך מצטרף מה שבירר לאכול מיד למה שבירר להניח ולכך מחייב והברייתא מיירי דבירר כשיעור להניח ולכך חייב בודאי ובע"כ מוכח כדעת הסוברים דחצי שיעור מותר מן התורה בשבת ויש ראיה מזה למ"ש בחיבורי דהיתר מצטרף לאיסור לא שייך רק בדבר שחצי שיעור אסור מן התורה אז כיון דהוא בכלל איסור שייך לומר היתר מצטרף לאיסור אבל אם חצי שיעור מותר מן התורה לא שייך לומר היתר מצטרף לאיסור כיון דהוא נמי היתר מן התורה וא"כ אי אפשר לפרש מכח צירוף דא"כ למה מחייב ר' ירמי' מדיפתא ואתי שפיר ודו"ק היטב:
**שם סעיף יא חולה שיש בו סכנה.**נ"ב הנה זה מוסכם דפקוח נפש דוחה שבת וה"ה שאר לאווין ועיין בחידושי תורה פרשת אמור משנת תרט"ז מה שנסתפקתי שם אם כמה לאווין ביחד גם כן דוחה פקוח נפש או רק לאו אחד נדחה מפני פקוח נפש ולא ב' לאוין וע"ש מה שהבאתי מהש"ס ביומא לענין מאכילין אותו הקל וכו'. והנה דרך אגב אבאר פה דברי הרא"ש בפ"ח דיומא אות י"ד התמוהין וז"ל שם שאלו את הראב"ד חולה שיש בו סכנה וכו' והשיב דברי היש אומרים מכוונים אבל י"ל כי איסור שבת כבר ניתן לדחות בהבערה ובישול ומחמין לו חמין א"כ אי אפשר שלא יהיה קטן א' בסוף העולם וכו'. והנה הך א"נ אין לו הבנה וראיתי בשו"ת ח"ס חלק או"ח סי' כ"ה דנדחק לפ' הכוונה על קטן למולו ואינו סובל כלל פירוש זה דא"כ הו"ל לומר דאי אפשר שלא יהיה אחד נימול היום. ולכך נראה לפענ"ד כיון דקיי"ל בקטן ששחט ואחרים רואין אותו שחיטתו כשרה וכיון דקיי"לן קטן אוכל נבילות אין ב"ד מצווין להפרישו רק בידים אסור ליתן לו. והנה לכאורה מוכח מן הש"ס דיבמות דקאמר שם בדף קי"ד דלא ליספי ליה בידים מוכח דדוקא בידים אסור ליתן אבל לומר לו בפה מותר ואף אי נימא דגם בפה אסור לו' עיין בספרי קנאת סופרים בסופו. מכל מקום נראה דזה רק מדרבנן ומן התורה מותר לו' לו עכ"פ בפה וא"כ כיון דאם היה כאן קטן היה מותר השחיטה לשחוט ע"י קטן וא"כ שחיטה יש היתר לאיסורו ע"י קטן אבל נבילה לאכילה אין שום היתר ליתן לאדם לאכול רק דרך דחויה לכך טוב יותר לשחוט לו ועיין כיוצא בסברא זו בב"י על טור או"ח סי' י"א שכתב דמה דקיי"לן באי אפשר לקיים שתיהן עשה דוחה ל"ת דזה הוי דוקא באי אפשר בשום אופן לקיים שתיהן דרך היתר אבל אם אפשר בשום אופן אף דעתה אי אפשר אינו דוחה. הרי מה דאפשר בשום פעם לקיים דרך היתר אף דעתה אי אפשר נחשב אפשר י"ל ה"נ בחולה הוי להיפוך כיון דאפשר בשום פעם ע"י קטן נחשב אפשר דרך היתר לכך קיל היא מדבר שאי אפשר בשום אופן להיות דרך היתר ודו"ק:
**שם סעיף י"ב בהג"ה וי"א דאם אפשר לעשות בלא דיחוי ובלא איחור ע"י שינוי עושה.**נ"ב משמע מזה דדעה ראשונה ס"ל דאף דאפשר לעשות ע"י שינוי מותר לעשות מלאכה דאורייתא וכן מבואר בב"י דעת הרמב"ם כן ובהה"מ פ"ב דשבת ועיין בחיבורי על או"ח משנת תקצט דף צ"ג ע"א בתשובתי לק"ק לוצקא ליישב דעה זו וביולדת לכ"ע מחוייבין לשנות כמ"ש בש"ס ובהה"מ וב"י שם ודו"ק ועיין שם ביומא מר סבר טבל חמור ומר סבר תרומה חמורה וכו' ועיין בחידושי תורה שלי שנת תרמ"א מ"ש בעזה"י בפרשת בהר מ"ש בביאור המדרש שם על הפסוק החיים והמות ביד הלשון ע"ש ודו"ק:
**שם סעיף מ"ו נותנין כלי על גב העין להקר וכו'.**נ"ב הנה נשאלתי במי שנלקה על עיניו בחולי הסנוירים הנקרא שווארצע שטור ר"ל עד שנתייאשו כל הרופאים למצוא לו מזור רק בעיר אחת של נכרים רוצים לקבלו אל השפיטאהל של נכרים למצוא לו רפואה שלא יתקלקל מאור עיניו לגמרי שעדיין בידו לילך בעצמו עכ"פ אך צריך לאכול שם טריפות מה דינו אם רשאי לעשות כן או לא. וזה אשר השבתי הנ' לכאורה היה נראה להתיר בפשיטות דהרי מפורש בש"ס ופוסקים ובסי' זה סעיף מ"ז דחולי העין הוי סכנת כל הגוף דשורייקא דעינא בלבא תליא ומותר לחלל שבת עבורו ומכ"ש שאר איסורים שהותרו או נדחו לגביה. אך כד דייקינן אין מזה ראיה דהתם מיירי בעין שמרדה זה שפיר הוי סכנת כל הגוף אבל הך חולי של סנורים ר"ל זה אינו סכנה לכל הגוף רק נדון כסכנת אבר אחד לבד. ומשמע מכל הפוסקים דמלאכה דאורייתא לא דחינן בשום ענין עבור סכנת אבר ואין לחלק בין סכנת שאר אבר לסכנת עין כדמוכח בש"ס דמשני דשורייקא דעינא בלבא תליא משמע הא בלא"ה לא הוו דחינן שבת במלאכה דאורייתא עבורו וה"ה שאר איסורי דאורייתא. מיהו כד דייקינן נראה לחלק בין עין אחת ושתי עינים כיון דלטעם אחד לכך פיקוח נפש דוחה שבת מכח דמוטב לחלל שבת אחת כדי שישמור שבתות הרבה וא"כ הרי לדעת ר"י סומא פטור מכל המצות ולדעת רי"ו הובא בב"י הלכות פסח סי' תע"ג קיי"לן כר"י וניהו דרוב הפוסקים חולקים עליו מכל מקום אין הולכין בפ"נ אחר הרוב וא"כ יש לחוש לדעת רבינו ירוחם דסומא פטור וכו' וא"כ יש לו' בסכנת שאר אבר דאין בו ביטול תורה ומצות וכן בגמרא בעין שמרדה דמיירי בעין אחת דבזה אף אם לא יהיה לו עין יהיה חייב במצות לכך נידון רק כסכנת אבר וצריך לטעם משום דהוי סכנת כל הגוף. אבל בשתי עיניו דיהיה סומא לגמרי ויפטור מכל המצות יש לו' דודאי מוטב לחלל שבת אחת כדי לשמור שבתות הרבה. ואף אם נימא דלית מאן דחש להא דרבינו ירוחם מכל מקום נראה כיון דע"י סמיות עינים יתבטל מתלמוד תורה וקריאת התורה והרי אמרו חז"ל תלמוד גדול ממעשה א"כ אם בשביל המעשה מוטב לחלל שבת אחת כדי שישמור שבתו' הרבה מכ"ש עבור התלמוד הוה כן. לכך היכי דע"י סכנת האבר ההיא יהיה ביטול מן תלמוד תורה ודאי דמותר לחלל שבת אחת כדי שישמור שבתות הרבה ומכ"ש בסמיות עינים דודאי יבטל מתלמוד תורה וכמה מצות יתבטל מכח זה נראה דודאי מותר לעבור על איסור תורה והרי אמרו חז"ל דגדולה תלמוד תורה יותר מהצלת נפשו' והצלת נפשו' ודאי דדוחה כל איסורים שבתורה ודו"ק. ואף דלא מלאני לבי לסמוך על זה לבד מכל מקום נראה היכי דאפשר לו להיות נזהר לאכול פחות פחות מכשיעור דבזה יש לנו לסמוך על דעת המקילין בסי' זה בסכנת אבר לעשות ע"י ישראל אף דבר שקרוב לבוא לידי איסור דאורייתא וא"כ מכ"ש דמותר לעבור על פחות פחות מכשיעור דהא המוהרלנ"ח כתב והובא בש"ך יו"ד סי' רל"ט דחצי שיעור קיל מאיסור דרבנן דעל ל"ת דרבנן לא חל השבועה ועל חצי שיעור חל השבועה וא"כ אם מותר לעבור על איסור דרבנן ע"י ישראל מכח סכנת אבר מכ"ש דמותר לעבור על חצי שיעור מכח סכנת אבר. לכך יאכל איסורי דאורייתא פחות פחות מכשיעור וימעט במה דאפשר ואיסור דרבנן יכול לאכול הרבה וא"צ למעט בהם כי איסורי דרבנן וודאי מותרין בסכנת אבר כן נראה לפענ"ד נכון לדינא והאלקים יצילנו משגיאות ויורינו בתורתו נפלאות אמן: