Chokhmat Shlomo on Shulchan Arukh, Orach Chayim Siman 442
Can copy this into an AI, or connect the whole library to your assistant. For deeper learning, you can directly use the original seforim, sites, and apps.
**סעיף א'**תערובת חמץ עוברים עליו וכו'. נ"ב הנה בדין היתר מצטרף לאיסור כגון שנתערב מיעוט היתר ברוב איסור אם לוקין בכזית מן ההיתר והאיסור יחד ועמ"ש בחידושי למס' נדה דף כ"ז ע"ב גבי אפשר שלא ירבו ב' פרידות תרקב על פרידה עפר ונפיש ליה שיעוריה ושם הוכחתי דגם ההיתר המיעוט מצטרף לרוב לטמאות הבית וה"ה לענין איסור יש בזה יהיו מחולקין המקשן והתרצן שם ע"ש ודו"ק: והנה עיין בלשון הב"י בסי' זה שכתב בשם מ"כ על דברי רבינו בלשון זה יראה הסתירה בלשון הספר מדידיה אדידיה וכו' עם הסוף וקודם שאשיב הנה לשון זה אינו מובן גם גוף תירוצו אין לו הבנה. ונראה דיש כאן ט"ס ותחלה צריך להיות וקודם שאשיב אקדים כי הטעם שחילק המחבר וכו' וכוונתו בהקדמה זו מיישב קושיא הראשונה דאף שהביא תחלה שלהשהותו קיל חד דרגא מאכילה מביא אח"כ לשון הרמב"ם דעוברין בבל יראה על תערובות מכח דתחלה הולך הטור בשיטת המפורשים דאלו עוברין היינו מעל השולחן ולהך [פירוש] י"ל דשהייה קיל מאכילה בחד צד. אבל הרמב"ם דמפרש אלו עוברין בבל יראה לכך ס"ל דדין ביעור ואכילה הן שווין ממש ונסתלק תמוה הראשונה ואח"כ צריך להיו' ומה שאפשר לו' בהיתר סתירה ב' דהיינו דכעת בא ליישב קושיא השנייה דהיינו דמה שפסק הרמב"ם כחכמים היינו לענין אכילה אבל לענין בל יראה פסק כחכמים ולדידיה חמור ביעור מאכילה והיינו עפ"י פירוש הרמ"ך ולכך לענין שיהיו עוברין בבל יראה אף דליכא כזית בכדי אכילת פרס אבל לענין אכילה אינו לוקה באין בו כדי אכילת פרס ובזה סיים וכזה יוותרו שתי הסתירות שזכרתי היינו סתירה הראשונה הותר בהקדמה ראשונה וסתירה השנייה הותר בהקדמה זו. כן נראה כוונת המ"כ וזולת זה אין לדבריו הבנה ודו"ק ועיין במג"א ס"ק א' מ"ש תערובות חמץ וכו' והכ"מ הסכים לי"א. והנה הב"י ביאר יותר הדבר דלענין בל יראה פסק הרמב"ם כר"א כיון דסתם מתניתין כוותיה והיינו כיון דעכ"פ החמץ בביתו אבל לענין אכילה פסק הרמב"ם כחכמים. ונשאלתי מאיש אחד דא"כ מי דחקו להש"ס לו' דמתניתין כר"א הרי יש לו' דאתיא אף כרבנן והם לא פליגי רק לענין אכילה אבל לענין ביעור מודים. והשכתי דלק"מ דניהו דרישא דמתניתין י"ל דהכוונה לענין בל יראה כפירש"י כמשנה מכל מקום הסיפא דסיים הרי אלו באזהרה ואין בהם כרת בע"כ לענין אכילה מיירי כפירש"י בעצמו דאם לענין בל יראה מה זה שסיים ואין בהם כרת הרי אפילו בחמץ בעין אין כו כרת לבל יראה ולמה קמ"ל זה בתערובות גם מה"ת הוי ס"ד לו' שיהיה כרת בב"י ובע"כ לאכילה מיירי. ולכך מכח הסיפא מוכרח לו' דאתיא כר"א ודוקא הרישא נחשב סתמא כיון דנקט תחלה סתם הוי סתמא אבל הסיפא דהרי אלו באזהרה אין זה סתמא די"ל דזה הוי הסיום דברי ר"א דא' תחלה במשנה ר"א או' אף תכשיטי נשים והוי כל שאחר זה דברי ר"א לכך לא נחשב סתמא לכך פסק הרמב"ם בזה כחכמים וז"ב ופשוט לפענ"ד ודו"ק. ומ"ש המג"א שם בשם הרשב"א דכל דבר שדעתו לעשות כן אינו בטל עיין מ"ש עליו בחיבורי לאו"ח משנת תר"א בחידושי לפסחים בפ"ב בסוגיא דאין מבשלין הפסח במים ע"ש מ"ש לתמוה עליו הרבה ודו"ק שם ועיין מ"ש עוד בדברי המג"א הללו מ"ש וביו"ד סי' קל"ד כתב בשם הרשב"א וכו' וכתבנו ליישב קושייתו בחיבורי לאו"ח משנת תר"ז בתשובתי לק"ק סטאניסלאב קנה מקומה בהשמטות לספר החיים לקונטרס מיני מטעמים וע"ש מ"ש בזה ודו"ק: והנה עיין במג"א ס"ק א' מ"ש וז"ל כתב המ"מ פ"ד דוקא שיש בו כזית חמץ בתוך א"פ וזה העיקר. וי"א שאעפ"י שאינו עובר באכילתו חייב בביעורו ואעפ"י שהוא מעורב בכמה זיתים עובר דהרי יש שם כזית חמץ והכ"מ הסכים להי"א עכ"ל המג"א. והנה לדעתי נראה להכריע [כדעת] הה"מ מן הירושלמי פ"ק דביצה הלכה ב' וז"ל על המשנה דב"ש אומרים שאור בכזית וכו' וזה"ל ר' אבוה בשם ר' יוחנן בין בביעורו כין לאכילה כזית קם ר' מנא עם ר' חזקיה א"ל הן שמע רב הדא מלתא א"ל מן ר' אבוה א"ל ואף אנן אמרינן ר' אבוה בשם ר' יוחנן בין לביעורו בין לאכילה כזית דילא כן ניתני שלשים ושבע כריתות בתורה עכ"ל. והנה הירושלמי הזה הוא כספר החתום והק"ע עשה בו ט"ס וצ"ל בין בביעורו בין לאכילה בכותבת. והנה מלבד שקשה לשבש הספרים אף גם פירושו תמוה. חדא מה שתמה עצמו בשיורי קרבן דמה קושיא דלמא אתיא דלא כב"ש ואני תמה ביותר דאף לולא ראייתו שם דהמשנה לא הוה ככ"ע רק גם אם נימא דהוי ככ"ע קשה בשלמא אם הוה ענין שהיה יכול למתני אליבא דכ"ע הוה קשה למה הכניס במחלוקת הו"ל למיתני מה דהוי ככ"ע אכל כאן הרי אם יהיו שוגין ל"ז כריתות הוה רק כב"ש לא כב"ה א"כ סוף סוף יהיה כתנאי ולמה יעזוב דברי ב"ה וליתני כב"ש. ועוד תמוה דהרי שם בכריתות לא נקט השיעורים רק המינים על מה חייב כרת וחטאת וא"כ הרי מונה ואוכל חמץ ומה לי אם אוכל כזית חמץ או ב' זיתים וא"כ הי' בידו למיתני שאכל כמה זיתים חמץ ובע"כ דלא נקיט רק המין ואם כן ה"נ מה לי חמץ מה לי שאור ומה בכך שזה בכזית וזה בככותבת. ודוחק לו' כיון דהוו חלוקין בשמן ובדינא לב"ש לכך הוי לי' למנותן דזה דוחק להקשות כן דמה קושיא. לכך נראה הגירסא בפשוטו ותירוץ הדבר הוא עפ"י מה שכתבתי בחידושי להלכות פסח סי' תל"א והוא בחיבורי לאו"ח משנת תר"ט דף מ' בביאור לשון הירושלמי בפ"ה דפסחים והעולה משם דמה דס"ל לב"ה דזה וזה בכזית ומפרש הש"ס הטעם דילפינן ביעור מאכילה אין הכוונה דרך דבמה מצינו דודאי אין ראיה דהרי אכילה חמירה רק הכוונה בדרך הק"ו דב"ה ס"ל דלכך הוי בכל השיעורין בכזית מכח דהלמ"מ הוי דלשון אכילה בכזית וממילא היכי דלא כתיב אכילה הוי בכ"ש וא"כ בביעור כיון דלא כתיב אכילה הוי ראוי להיות בכ"ש רק דילפינן קולא מאכילה וקולא שפיר ילפינן מאכילה בתורת ק"ו וכיון דמק"ו ילפינן ביעור מאכילה דבעינן גם בביעור שיעור ממילא ראוי לו' דיו לבא מן הדין להיות כנדון דלכך הוי גם בביעור ככזית ע"ש שהארכתי בזה. והנה הנ"מ בזה הוי בפלוגתת הה"מ והב"מ דילפינן ביעור מאכילה במה מצינו א"כ ראוי לו' דון מינה ואוקי באתרה דבשלמא באכילה אם לא הוי בכדי אכילת פרס אינו אוכל ביחד אלא בביעור כיון דסוף סוף החמץ בביתו אכל אם הוי בתורת ק"ו א"כ ה"נ דיו לבא מן הדין להיות כנדון וכיון דבאכילה אינו חייב רק אם מעורב בכא"פ ה"ה בביעור כן. וזה הוי כוונת הירושלמי דהנה אם נימא דילפינן ביעור מאכילה במה מצינו קשה נלמוד נמי לענין כרת להיות חייב על בל יראה. ואין לו' דהאמת כן דהרי במשנה ר"פ אלו עוברין תני הרי אלו באזהרה ואין בהם כרת אך מזה לבדו לא הוי ראיה דיש לו' דהתם מיירי דליכא כזית בכדי אכילת פרס דאז אין ללמדו מאכילה דהרי באכילה נמי פטור כהאי גוונא. וניהו דאמרינן דון מינה ואוקי באתרא דעובר אף שאינו בכדי אכילת פרס מבל מקום אם נא' אוקי באתרא הרי בו לא נא' כרת רק לאו אבל היכי דהוי תוך כדי אכילת פרס בענין דבאכילה חייב כרת יש לו' דאף בביעור חייב. לכך אמר בירושלמי דזה אי אפשר לו' דא"כ ליתני שבע ושלשים כריתות גם בביעור היכי דהוי בכדי אכילת פרס ובע"כ דבביעור בכל ענין פטור מכרת ובע"כ דלא ילפינן במה מצינו ביעור מאכילה רק בק"ו וממילא דיו לבא מן הדין להיות כנדון ואינו עובר בבל יראה רק בכדי אכילת פרס וז"ש הירושלמי בין בביעור בין באכילה כזית היינו דבעינן כזית ביחד בכדי אכילת פרס וראי' דבע"כ דב"ה דילפי ביעור מאכילה הוי בע"כ בתורת ק"ו דא"ל במה מצינו דא"כ לחייב כרת אף על הביעור ואין לו' דאמת היא כן דחייב אם הוי בכדי אכילת פרס ומשנה דקתני דהרי אלו באזהרה הוי ביותר מכדי אכילתו פרס דא"כ ליתני ל"ז כריתות ואתי שפיר בעזה"י. והנה עוד ראיה לדברינו ממ"ש בסמ"ע בחו"מ ריש סי' ע"ב דעפ"י הרוב הוי בין האחרון פשוט יותר מבין הראשון ואם נגרום כגרסת הק"ע בין בביעור בין באכילה בככותבת א"כ יהיה הבין הראשון פשוט יותר ודוחק להגיה גם זה דלהיפוך תני בין באכילה בין בביעור בככותבת דזה דוחק להגיה כ"כ ובע"כ כמ"ש ודו"ק היטב:
**שם (סעיף ה')**וכן אם העמיד גבינות בחלא משכר שעורים וכו'. נ"ב עיין במג"א מ"ש בשם תשובת הרמב"ן וכו'. מבואר מדבריו דאף בשביעי או חמישי עדיין יש איסור משכר הראשון ועיין בחידושי ליו"ד סי' קט"ו בט"ז בסוף הסי' מה שתמהתי בדברי הב"י וט"ז שם ומה שקשה משם לכאן ועמ"ש ביאור דבריו בעזה"י שם שהם תמוהים גם הוכחתי שם דזוז"ג לא הוי רק אם באמת נעשה כעת ע"י שני גורמים אכל אם באמת לא נעשה רק ע"י איסור אך דאף אם לא היה האיסור הי' נעשה כן בעצמו ברבות הימים מכל מקום לא נחשב בכך זוז"ג דבתר השתא אזלינן ועתה בא רק ע"י איסור ונחשב רק גורם איסור ודו"ק ע"ש:
**שם (סעיף ט')**חמץ שנתעפש קודם זמן איסורו ונפסל מאכילת הכלב וכו'. נ"ב עיין במג"א סק"ט מ"ש דדעת הטור דמעמיד אינו בטל מן התורה ועיין מה שהקשיתי ע"ז בחיבורי מי נדה בהשמטות עודנו בכת"י דף קנ"ג ע"ש מה שהבאתי ראייה דלא כהטור ע"ש ודו"ק: והנה המל"מ בהלכות חמץ נסתפק כמה דקיי"ל אכילה בכזית אם הכוונה דלשון תורה הוי בכזית או הכוונה דלשון תורה הוי בכ"ש רק הלמ"מ דאין לוקין רק בכזית. כבר דברתי הרבה מזה בעזה"י בכמה מקומות. וכעת עלה ברעיוני לפשוט ספק זה מפ"ק דביצה [דף ז'.] דקא' ב"ש שאור בכזית וחמץ בככותבת דל"ל למכתב שאור. וקשה מנ"ל למדרש לקולא דלמא הוי לחומרא דחמץ בכזית ושאור בכ"ש ובשלמא אם הוי הלמ"מ דלשון אכילה בתורה הוי בכזית והרי כאן נא' לשון אכילה בשאור ואי אפשר לו' דהוי בכ"ש דהרי כתיב אכילה ובע"כ הוי לקולא דחמץ בככותבת אבל אם לשון אכילה הוי בכ"ש רק דהלמ"מ דאין לוקין רק בכזית א"כ נימא לחומרא דגלי קרא כאן דבשאור לוקין אף בכ"ש דהלמ"מ לא הוי על שאור דהרי אף השתא לא הוי הלמ"מ על כולם דהרי הלמ"מ בכזית וכאן בככותבת ובע"כ שלא יהיה הלמ"מ על חמץ וא"כ נימא להיפוך דלא הוי הלמ"מ על שאור ולוקין בב"ש ובע"כ דלשון אכילה הוי בכזית היינו דהלמ"מ הוי רק דלשון אכילה אינו פחות מכזית ורק למעט הפחות אבל יתכן שיהיה הכוונה על יותר מכזית לכך ס"ל חמץ בככותבת וזה ראיה ברורה לפענ"ד ואח"כ דקאמר דפליגי בביעור אין להקשות דבזה לא נא' אכילה ונימא שאור בכ"ש זה ל"ק דא"כ יהיה ביעור חמור מאכילה וזה אינו דאכילה חמורה דעל אכילה חייב כרת ועל ביעור רק בלאו. לכך אי אפשר לפרש כן. אבל להס"ד באכילה שפיר היה לו לו' כן וללמוד לחומרא בע"כ מוכח כמ"ש וזה נכון בעזה"י ודו"ק. עוד נראה לפענ"ד לפשוט ספק זה של המל"מ ממ"ש הרמב"ם בהלכות טומאת מת פ"ב [הלכה ב'] וז"ל אעפ"י ששיעור כולן הלכה למשה מסיני הם אמרו חכמים תחלת ברייתו של אדם הוי בכזית לפיכך שיעור טומאת בשרו בכזית עכ"ל. והנה אין לדברים הללו הבנה כיון דהוי הלמ"מ כן ל"ל מאמר חכמים ולכך יהיה מוכח מזה דס"ל להרמב"ם דאם הוי לשון אכילה בכ"ש לא הוי כח בהלמ"מ למעט שלא יתחייב רק בכזית רק דהלמ"מ הוה דלשון תורה גופא הוי אכילה בכזית וא"כ תינח בלשון אכילה אבל בטומאה דכתיב ביה אדם ולא כתיב רמז ביה דהוי בכזית אם משמע דאדם בכ"ש לא הוי כח ביד הלמ"מ לו' דהוי ככזית לכך אמרו מתחלה דאדם בתחלת ברייתו הוי בכזית א"כ הוי נמי הלמ"מ גבי טומאה כמו גבי אכילה דהלמ"מ הוי דלשון אדם הוי בכזית דכן תחלת ברייתו כזית והוי ממש כעין בכ"מ דגלי הלמ"מ כוונת הכתוכ בלשון אכילה כן ה"נ מגלה כאן הלמ"מ כוונת לשון אדם ואף אם נא' דלשון אדם בתם מורה על אדם בשלימות מ"מ אתי שפיר דכוונתו הוי כך דלכאורה אין הלמ"מ דומה דגבי כל השיעורין הוי הלמ"מ להקל דכל הלמ"מ הוי אפי' ככ"ש ואתא הלמ"מ להקל וכאן יהיה להיפוך דלשון הכתוב משמע דוקא כל אדם מטמא באוהל אבל כזית אינו מטמא ואתא הלמ"מ להחמיר לכך אמר דהלמ"מ הוי שוה בכל מקום דבא לפרש כוונת המקרא דהתם מפרש כוונת הכתוב דלשון אכילה הוי בכזית והכא מפרש דלשון אדם הוי בכזית. ועכ"פ מוכח דהלמ"מ הוי לפרש כוונת המקרא דאל"כ למה לי מאמר החכמים להלכות למ"מ ואתי שפיר ודו"ק: והנה כבר הבאתי דברי הא"ר לעיל בסי' זה ועיין במג"א ועיין במק"ח להגאון מליסא זצ"ל בסי' זה ובחיבורי על הלכות פסח מה שישבתי דברי הטור בזה בסי' זה ע"ש והנה נשאלתי ממשכיל א' על זה דקשה ממ"נ אם ס"ל להטור טעם איסור השהייה מכח דלמא אתי למיכל מיניה אף בהנאה יהיה אסור ואם ס"ל מטעם בל יראה אף באכילה יהיה מותר. וזה אשר השבתי לו קושייתו מעיקרא לק"מ מתרי טעמי. חדא דודאי הטור ס"ל כדעת רוב הפוסקים מכח דלמא אתי למיכל מיניה. מיהו אין הקנס חמור מגוף האיסור דהיכא דהחמץ גופא בפסח אסור בהנאה אז קנסוהו דגם אחר הפסח יהיה אסור בהנאה כמו בפסח עצמו אבל היכא דבפסח עצמו מותר בהנאה רק דאסור באכילה לא חמיר הקנס מגוף האיסור ובפרט דבשאר חמץ כמו דהוצרכו ביעור מכח דלמא אתי למיכל מיניה כן יש חשש דלמא אתי להנות ממנו כיון דגם בהנאה אסור מן התור' לכך שוב קנסוהו באכילה אטו אכילה ובהנאה אטו הנאה וכל חד משום לתא דידיה נאסר אבל דבר דבפסח גופא אינו אסור בהנאה רק באכילה א"כ עיקר איסור שהייתו הוי מכה חשש אכילה לכך די לאסרו באכילה לא בהנאה דמה פעולה של הנאה לכאן ועוד באמת אין כוונתו מכה דהתערובות אסור בשהייה דיש לו' דהתערובות וודאי דמותר בשהייה רק הרי גוף החמץ ודאי הוה צריך ביעור ואין לו היתר רק מכח שנתערב והרי הוא מערבו בידים ואין מבטלין איסור לכתחלה ואף דהוי בזמן היתר מכל מקום כיון דחמץ שמו עליו נקרא לפעמים איסור' בלע ולפעמים נקרא היתירא בלע ולכך עשו חז"ל כן דאם ערבו בידים על אחר הפסח יהיה דינו כמו נתערב ממילא בפסח והרי אם נתערב ממילא היה עכ"פ אסור באכילה בפסח עצמו לו יהא דאחר הפסח היה מותר מכל מקום עתה דערבו בידים כדי להשהותו נידון אחר הפסח באלו נתערב ממילא בפסח לענין פסח עצמו והוי אחר הפסח כאלו היה היום פסח אבל לענין הנאה כיון דאם הוי היום פסח ונתערב ממילא היה מותר בהנאה לא גרע אחר הפסח בערבו בידים מאם נתערב ממילא בפסח לענין פסח עצמו. ובזה תבין דברינו באר היטב שם ודו"ק ועיין במג"א סק"ט מ"ש בענין המי דבש ובסי' תמ"ז וכו'. מכולם משמע דהשמרים בדבש הוי תורת מעמיד עליו. אך עיין בספר ת"ח מס' ע"ז [דף ל"ד:] ד"ה הני דורדאי מבואר שם דס"ל דשמרים במי דבש אין עליו תורת מעמיד כלל כי אינו רק להיות תוסס ע"ש שהאריך בזה ויש לצרף דעתו בזה לעת הצורך ואין פנאי להאריך בזה אולי יזכני ה' בזמן אחר לטייל בדבריו יותר ודו"ק: