Chokhmat Shlomo on Shulchan Arukh, Orach Chayim Siman 445
Can copy this into an AI, or connect the whole library to your assistant. For deeper learning, you can directly use the original seforim, sites, and apps.
**סעיף א'**כיצד ביעור חמץ שורפו או פוררו וכו'. נ"ב עיין במג"א סק"א שהביא לשון הרמב"ם סוף הלכות פסולי המוקדשין שכל הנקברים לא ישרופו דאעפ"י שאתה מחמיר בשריפתן אתה מיקל באפרן וכו'. וקשה לי ממס' פסחים דף כ"ז דלמה אמרו רבנן לר"י כל דין שאתה דן תחלתו להחמיר וסופו להקל אינו דין שאם לא מצא עצים לשורפו וכו' בל"ז הו"ל לומר יותר דניהו דמחמיר כשריפתן הרי מיקל באפרו והוי סופו להקל. ואפשר דהם אמרו כן לר"י ור"י לשיטתו דס"ל בסוף מס' תמורה דאם רצה להחמיר ולשורפו רשאי ומוכח דס"ל דאינו נחשב קולא מה שיבוא להנות מאפרו או דס"ל דגם אפר נשרפין אסור לכך לדידיה לא מצי למימר דהוי סופו להקל מכח זה וי"ל יותר דבזה מיושב קושית רש"י דהרי בשעת ביעורו הוי השבתתו בכל דבר. ולפי הנ"ל י"ל כך דוודאי בשעת ביעורו ניהו דהשבתתו בכל דבר מכל מקום כיון דלר"י הוי מהנשרפין א"כ אפרו מותר והוי קולא ולרבנן דהוי מן הנקברין אפרו אסור א"כ הוי קולא רק דהיה מקום לומר דכוונת ר"י הוי על קודם זמנו דבזה אף אם הוי מן הנקברין אפרן מותר כיון דהוי חרכו קודם זמנו וכו' א"כ שפיר הוי השריפה חמורה דאף בנקברין אז אפרו מותר. לכך אמרו אם על קודם ביעורו אתה דן הרי אז הוי לקולא אם לא מצא עצים לשורפו יהיה יושב ובטל וממ"נ הוי סופו להקל ודו"ק ואתי שפיר. שוב הוגד לי שבספר אור חדש הרגיש בקושייתי הנ"ל ומתרץ במ"ש לעיל דר"י לשיטתו והנראה לפענ"ד כמ"ש בעזה"י. ועוד קשה לי מה דקאמר הש"ס שם חזר ר"י ודן דין אחר נותר בכל תותירו וכו' וקשה מה מדמה חמץ לנותר ניהו דנותר הוי נמי לאו הניתק לעשה מכל מקום בנותר הוי רק אם עבר על הלאו שייך העשה אבל לשיירו תחלה ע"מ לקיים העשה אסור דבחמץ הרי כתבו התוס' בפסחים דף כ"ט דבמשהה חמץ ע"מ לבערו אינו עובר ומוכח שם דמתחלה מותר לעבור על הלאו כדי לקיים העשה א"כ קיל חמץ מנותר ומה ראיה מזה לזה וצ"ע: והנה הקשה לי משכיל אחד דמה ראיה מקדשים לחולין הלא קדשים חמירי. ולכאורה יפה אמר. אך נראה דאתי שפיר דהרי קולא ילפינן מקדשים כמ"ש הט"ז ביו"ד סי' ג' א"כ קאמר ר"י ממ"נ אם שריפה חמורה הרי הוא ק"ו מקדשים וק"ו שפיר ילפינן חולין מקדשים מה יאמרו דסופו הוי להקל א"כ ממ"נ אם שריפה קולא הדר ילפינן במה מצינו דקולא ילפינן חולין מקדשים כנ"ל בשם הט"ז ודו"ק היטב כי נכון הוא: (שם בסעיף א' הנ"ל) נ"ב עיין במג"א סק"ב מ"ש וצ"ל דחמץ לא מקרי עשה דרבים וכו' עיין בהלכות מגלה סי' תרצ"ו סעיף זיין שמבואר שם דבשר ויין בפורים נקרא עשה דרבים והוא היפוך מדברי המג"א כאן ועיין בחידושי למס' פסחים דף צ"ב והוא בחיבורי לאו"ח משנת תרי"ב ד"א ע"א. ומה שהיה נראה לי ליישב זה הוא בשום לב לדייק בלשון הש"ע בהלכות מגלה מ"ש דלא אתי עשה דאנינות דרבנן ודחי לעשה דד"ק דהוי עשה דרבים ולמה לא כתב להיפוך דאתי עשה דרבים דד"ק ודחי לעשה דרבנן דיחיד כדאמרינן בעלמא עשה דוחה ל"ת או עשה חמור דוחה עשה הקל. אך הענין הוא כך דהיכי דהוי מצוה דצריך לכוין לשם מצוה וכדעת הפוסקים דמצות צריכות כוונה או אף דלא בעי כוונה היינו רק דסתמא הוי בכוונה אבל במכוין לדבר הרשות וודאי אין בו קיום מצוה בזה אם מכוין לשם מצוה אז העשה דוחה לל"ת או לעשה הקל ונקרא הדחייה ע"ש העשה שבא לקיים אבל היכא דהמעשה הוי שבאם אינו מכוין לשם מצוה אף אם מכוין לדבר הרשות נמי מהני ונחשב מצוה רק שאתה בא לאסרו מכח העשה או ל"ת אחרת המונעו מלעשותו בזה נחשב הדחייה על העשה המונע המעשה שדוחה לעשה האחרת. ולכך אתי שפיר דאדרבא מזה יהיה ראיה לדברי המג"א דעשה דרבים ממש לא נקרא כיון דאין היחיד מוציא הרבים ולכך לענין שיהיה עשה החמור דוחה עשה הקל ביה צריך שיהיה חמור ביותר וכל דאין בו רק מעט חומרא אין כח לדחות להעשה אחרת אבל היכי דהוי להיפוך שעשה מעשה המונע מעשה יהיה נקרא הדוחה את עשה המחייבה על המעשה אז כל דהוי עשה המעשה חמור קצת בכל דהו אין כח לדחות לעשה השניה החמורה קצת וסלק זה כנגד זה ונשאר רשות דניהו בזה הוי מעלה דהוי בשוא"ת אך זה יש בו מעלה אחרת דהוי חומרא קצת לכך לא זה דוחה זה ולא זה דוחה זה ונשאר רשות והרי ברשות נמי מותר לעשות מעשה הזו בתורת רשות. אבל היכי דבתורת רשות אינו יוצא רק צריך לעשות לשם מצוה בזה אי אפשר לו' סלק זה כנגד זה ויהיה רשות רק צריך לו' דהעשה החיובית במעשה ידחה לעשה דשוא"ת בזה בעינן שיהיה חמור מאד ובלא"ה אינו דוחה לכך בפורים דלא הוי מצוה דרבים ממש כיון דאין היחיד מוציא הרבים אי אפשר לו' דעשה זו דוחה לעשה דאנינות אף דזה מצוה דרבים קצת ודברי קבלה כד"ת רק כיון דבפורים לא בעינן עשייה לשם מצוה ואם אוכל בתורת רשות ושותה נמי יצא א"כ די אם נאמר דאין כח באנינות דרבנן לדחות עשה זו דניהו דזה הוי מעלה דהוי בשוא"ת מכל מקום לזה הוי מעלה דהוי דרבים קצת ובצירוף דדברי קבלה כד"ת לכך אין זה דוחה זה ולא זה דוחה זה ונשאר רשות לכך דייק הש"ע בלשון דמותר בבשר ויין כלו' דהוי רשות דלאוסרו אי אפשר דא"כ דחה העשה דאנינות לעשה דפורים וזה אי אפשר אבל בחמץ דבעינן שיכוין לשם מצוה לבער החמץ גם בתורת רשות ודאי אסור לבער בשבת רק דנאמר דעשה דחמץ ידחה להיפוך לעשה דשבת וזה כל דלא הוי עשה דרבים ממש לא נחשב עשה דרבים וכיון דלעשה דשבת יש מעלה ג"כ דהוי בשוא"ת לכך נשארו שקולין ואסור לבער לשם מצוה דבתורת רשות לא שייך בזה ואתי שפיר בעזה"י ודו"ק. וכזה יש ליישב קושייתו בפסחים [דף צ"ב] והוא בחיבורי הנ"ל למה לא קאמר הש"ס דלכך אוכל בפסח דאתיא עשה דרבים בפסח ודוחה לעשה דאנינות ולפי הנ"ל אתי שפיר דבפסח דבעינן דוקא לשם מצוה א"כ נקרא הדחיה על העשה דפסח וכיון דאינו דרבים ממש כיון דאינו יחיד מוציא הרבים לא אלים לדחות העשה דאנינות וכו' וא"ש. מיהו אכתי אינו מיושב הסוגיא שם דהרי אמרינן במס' הנ"ל [דף נ"ט] דיבוא עשה דפסח שיש בו כרת ודוחה לעשה דהשלמה שאין בו כרת א"כ ה"נ הו"ל לו' בדף צ"ב כן. ואפשר דהתם בהקרבה דהוי כרת ממש נחשב חומר דאם לא יקריב הוי בכרת אבל כאן דמיירי באכילה וכיון דאזיל למ"ד דאכילה לא מעכבא א"כ אף אם לא יאכל יהיה בכרת לכך לא נחשב חומר רק מ"מ לענין לא העמידו חז"ל דבריהם שפיר אמר במקום כרת כלו' כיון דעכ"פ בפסח הוי חומרא שיש בו צד חומר כרת בעשייה לכך אף באכילה לא העמידו דבריהם אבל באנינות ליכא בו צד כרת כלל לא העמידו דבריהם כלל וא"ש בעזה"י ודו"ק היטב:
(שם סעיף ב') ואם נתנו לעכו"ם קודם שעה ששית א"צ לבער וכו'. נ"ב הנה ראיתי בח"י ובבאה"ט הביאו בשם תשובת הב"ח דאסור ליתנו לפועל ולנכרי משרתיו שמזונותיו עליו אם הוא חמץ הרבה דהוי כפורע חובו באיסורי הנאה ע"ש. ודבריו תמוהים מאד דפורע חובו מאיסורי הנאה היינו אם בשעת הפרעון הוא אסור בהנאה אבל אם בשעת הפרעון ההיא הוי היתר מה לו מה שאח"כ יהיה נאסר בהנאה אטו לא יהיה רשאי לפרוע חוב לנכרי בחמץ אף חוב שעדיין לא הגיע זמנו ק"פ אטו אסור וכן ה"נ בזה כיון דהנכרי מקבלו ופטרו ממזונותיו קודם איסורו וגם הרי אם מכרו לנכרי ונתחייב לו הנכרי מותר וא"כ ה"נ הוי כאלו מכרו לנכרי והנכרי נתחייב לו דמים ובדמי חוב הללו פטרו ממזונותיו והוי כנתן לו דמים שיקנה בעדו מזונותיו אף שקונה לו חמץ מותר כמ"ש בסי' ת"נ ועוד הרי יש מתירין בסי' ת"נ לו' לחנווני ליתן לפועליו חמץ ואני פורע ולא נחשב פורע חובו מאיסורי הנאה וכמ"ש שם המג"א אף דמזונותיו עליו ולא נחשב כפורע חובו באיסורי הנאה ואף המחמירים יודו בזה דהתם נותן בפסח עצמו אבל בנותן ק"פ ודאי דמותר ולכך נראה כל שקנאו הנכרי בדרך שמועיל בעלמא מהני גם כאן ואין לו' דהוי באחריות ישראל דאם יאבד יצטרך ליתן לו מזונות אחרים דא"כ אף במעט חמץ אם יהיה נשאר לו לתוך הפסח הוי כן ועוד דהוי כמקבל אחריות על חמצו של עכו"ם ברשות עכו"ם דשרי. ועוד דא"כ למה בפועל מותר ליתן לו דינר שיקנה בו חמץ ולדעת המתירין אפילו לו' לחנוני ליתן לו חמץ מותר והרי כשיבוא החמץ ליד הנכרי הפועל יהיה באחריות הישראל דהרי אם יהיה נאבד יצטרך לשלם לו אחר ובע"כ דהוה כמקבל אחריות על חמצו של עכו"ם ברשות עכו"ם דמותר. ועוד הוא העיקר כמ"ש בחידושי מכבר דאחריות החמץ אינו אסור וכן רוצה בקיומו רק אם עיקר האחריות נצמח מכח החמץ כגון שמקבל חמץ אחרים באחריות שעתה מתחיל החיוב אחריות וכן רוצה בקיומו אם קונה חמץ לנכרי או משכיר עצמו להיות פועל לחמץ או ליי"נ אבל היכא שהחיוב הוי שלא מחמת החמץ רק ממקום אחר רק שע"י החמץ נפטר מחובו ואם לא יהיה החמץ יחול עליו חיוב אחר מכבר מה שהיה חייב ממקום אחר שלא מכח החמץ זה לא נחשב אחריות ולא רוצה בקיומו כיון שגוף הנאתו או האחריות אינו מתחיל מן החמץ רק ממקום אחר והחמץ אינו רק סילוק נזק וכמ"ש בחידושינו מכבר בה"פ ראיה זו ע"ש וא"כ ה"נ הוי כאן כן והוי רק כמבריח ארי כעלמא דאין זה הנאה רק סילוק נזק וכמ"ש התוס' בב"ק גבי נפלה לגינה ואף דפורע חובו אינו מותר רק שלא מדעתו אבל מדעתו אסור היינו רק אם נותן לו בידים גם הוי אחר שכבר נאסר אבל אם אינו נותן לו בידים רק או' לחנוני ליתן לו או שנותן לו בידים רק שהוא עדיין שעת היתר וא"כ בשעת נתינה הוי היתר ואח"כ אף דנאסר בהנאה אז אינו נותן הוא לו רק דנהנה ממילא ולא גרע מפורע חובו שלא מדעתו רהוי רק מבריח ארי ולכך דברי הב"ח תמוהין. לכן לבי או' לי דהב"ח מיירי רק אם אוכל הנכרי בביתו של ישראל והן הנה דברי האגודה שהביא המג"א דבריו בסי' ת"נ שלא יאכל בביתו משום חשדא ומה הוי החשדא היינו שיאמרו לו שהוא פורע חובו מאיסורי הנאה וכן הוי כוונת הב"ח דיש חשש שיאמרו דהוי פורע חובו מאיסורי הנאה שיסברו שנתן לו כן בפסח אכל אם אינו בבית ישראל ודאי דמותר רק בבית ישראל אסור שיאמרו דהוי כפורע חובו באיסורי הנאה. ומה דלא נקט הטעם שיאמרו דהישראל עבר בבל יראה י"ל כיון דמה"ת בביטול בעלמא סגי וא"כ מן הסתם בטלו דלא שביק היתירא ואכיל איסורא ואף דעדיין אסור מדרבנן מכל מקום שוב מותר בחדרי חדרים דבדרבנן מותר היכי דיש חשש מ"ע בחדרי חדרים כמ"ש המג"א סי' ש"א ולכך נקט הב"ח הטעם מכח פורע חובו באיסורו הנאה דזה הוי איסור תורה ואסור אף בחדרי חדרים כנלפענ"ד נכון בכוונת הב"ח לולא זה אין פי' לדבריו יהיה איך שיהיה לדינא נראה דהיתר גמור הוא רק בביתו לא יאכל משום חשדא כדברי האגודה הנ"ל וז"ב לפענ"ד ודו"ק. והנה אח"כ הגיע לידי תשובות הב"ח ואינו בסי' קמ"ז כמ"ש הח"י רק הוא בסי' קמ"ג והנה באמת הוא נמשך הכל לדעת המחמיר בסי' ת"נ אבל לדעת המתירין ודאי מכ"ש דמותר גם בזה ולכך דברי הח"י תמוהין שהביא זה בסתם וגם גוף דברי הב"ח תמוהין שהביא ראיה לזה דגדולה מזו כתוב באגודה דאסור ליתן לפועל דינר לקנות בו חמץ ע"ש. ולדעתי לא דמי כלל דהתם הוי בזמן איסור אבל בנ"ד עדיין הוי בזמן היתר וכי אין אדם יכול לפרוע קודם זמנו אם הבע"ח מוסכם לקבלו לפוטרו מחובו וכדי שלא להוציא הדבר חלק מבלי ראיה אביא ראיה לזה מן הש"ס בפ"ק דפסחים דקא' שם אר"ג א"ר המקדש בחיטי קורדנייתא משש שעות ולמעלה אין חוששין לקידושין. וקשה למה לא קמ"ל רבותא יותר דאפילו במקדש קודם בזמן היתר ושלא יחולו הקידושין עד שעה ששית דאין חוששין לקידושין כיון דבהגיע עת קידושין כבר נאסר החמץ ובפרט להמפורשים דמיירי אחר שעה ששית דהוי מדאוריית' למה לא קמ"ל כן. ובע"כ דבכה"ג מקודשת דרב לטעמו אזיל דס"ל בקידושין דף נ"ט דאפילו נתאכלו המעות מקודשת דברשותא דידה נתאכלו וא"כ ה"נ בחמץ כבר נעשה החמץ שלה ולא נשאר עליו רק חוב דמים וא"כ אינו נהנה מאיסור הנאה רק מהחוב דהוי היתר דמקודשת בהחוב ולא בהחמץ אף שהחמץ אז בעין בידה הוי כאלו אינו בעין וא"כ מכ"ש בנותן לפועל חמץ בזמן היתר דלא נחשב נהנה מאיסורי הנאה וז"ב ונכון בעזה"י. לכך ליתנהו לדברי הב"ח בזה ודו"ק: שם (בסעיף הנ"ל) אבל אם שרפו משעה ששית ולמעלה הואיל והוא אסור בהנאה הרי זה לא יסיק בו תנור וכירים וכו'. נ"ב הנה בא מעשה לידי שאשה אחת השליכה החלה בשבת הגדול קודם פסח לאור וסברה שנשרפה ואח"כ גרפו הגחלים מן התנור והשאירו בפסח ולקחו הגחלים לבשל בהם הקדירות ומצאו החלה בתוך הגחלים. והנה הוריתי להתיר התבשילין רק הקדירה שהיתה סמוכה להחלה וקרוב הדבר שנגעה החלה בהקדרה זה אסרתי. וטעמא דידי כיון דחרכו קודם זמנו מותר בהנאה לאחר זמנו וא"כ אם הוי ידעינן שנחרך החלה היטב ק"פ לא היה בו חשש כלל רק כיון דלא ידעינן חיישינן שמא לא חרכו יפה יפה וכמ"ש הרא"ש גבי מורייס מכל מקום הרי מה דבעינן שיהיה ראוי לכלב הוי רק אם הוא בעינא אבל ע"י תערובות די אם נפסל מאכילת אדם כדמוכח בסי' תמ"ב א"כ ה"נ ניהו דלא נחרך יפה עכ"פ מאכילת אדם ודאי נפסל וכיון דזה וזה גורם הוי רק כעל ידי תערובות והרי מה"ט זה וזה גורם מותר באיסורי הנאה מכח ביטול א"כ מוכח דהוי כעין תערובות וא"כ הוי חמץ ע"י תערובות ודי אם נפסל מאכילת כלב. ומה שחשש הרא"ש שמא לא חרכו יפה זה נמשך לדבריו דלעיל שכתב דלא שרי ר"ש רק בנתערב ממילא ולא לערובי ולשהויי וא"כ על זה שפיר כתב כיון דס"ל להרא"ש דמערב בכוונה הוי כאלו היה בעין ולגבי בעין בעינן שיהיה נפסל מאכילת כלב ולכך חייש שמא לא חרכו יפה. אבל בנתערב ממילא כיון דהוי ע"י תערובות ודי אם נפסל מאכיל' כלב ולכך זה הוי כודאי. ועוד הרי הטור מתיר בהנאה גם במורייס וא"כ מוכח דס"ל להקל בהנאה ולא חיישינן שמא לא חרכו יפה יפה ובפרט דיש דיעות דגם בחמץ זה וזה גורם מותר ולכך עכ"פ יש לסמוך ע"ז בכה"ג דהוי ס"ס שמא זה וזה גורם מותר ושמא חרכו יפה רק מה שקרוב הדבר שנוגע בגוף החלה בזה יש חשש טעם שנתן בו טעם ואינו נופל בדין זוז"ג בזה יש לחוש שפיר שמא לא חרכו יפה ולא שייך מקצת טעמים הנ"ל וגם המג"א אוסר בכה"ג אפילו בהנאה ולכך בזה לא מלאני לבי להקל בזה ואסרתי אותו התבשיל והשאר התרתי ונכון בעזה"י ודו"ק: והנה היות כי בסי' זה דברתי הרבה בעזה"י בספרי סה"ח בדין זוז"ג ובדין היכי דבאלף לא בטיל אף זה וזה גורם אסור אעתיק כאן מה שעלה ברעיוני בעזה"י בעת לומדי בהרמב"ם בהלכות תמורה. והנה ז"ל הרמב"ם בפ"ג מהלכות תמורה [הלכה ה'] המקדיש בעל מום עובר וכו' ונפדית והמיר בה אחר שנפדית ה"ז תמורה ואינה קריבה וכו'. והנה ראיתי בלח"מ שתמה כיון דאמרינן בפ"ב דבכורות דמה דולדן אסור הוי דוקא אי עיברה קודם פדיונו ואתייליד לאחר פדיונו וכו' הא אי עיברה לאחר פדיונו הם חולין וא"כ ה"נ בתמורה ראוי לו' כן והרי ולד קדשים חמור מתמורה דהרי ולד שותפין קדוש ותמורה אין להם ע"ש. ולפענ"ד לק"מ כיון דאמרינן בפסחים דאף דזה וזה גורם מותר מ"מ בהקדש אסור דאפילו באלף לא בטיל וא"כ ה"נ מה דולר קרבן מותר בעיברה לאחר פדיונו הוי מכח דזוז"ג ובשלמא בעיברה קודם פדיונו לא נחשב זוז"ג כיון דהו"ל דשיל"מ ע"י פדיון לא נחשב זוז"ג אבל בעיברה לאחר פדיון כיון דאין לו עוד היתר הוי זוז"ג וא"כ אין לו ולד קרבן לכך מותר אבל בתמורה כיון דהוי עכ"פ תמורת קרבן ואינו זוז"ג לכך אף אחר פדיונו אסור אבל בקרבן שותפין כיון דיש להם פדיון א"כ לא הוי זוז"ג ונחשב ולד קרבן לכך ולד קרבן חמור מתמורה אבל היכי דהוי זוז"ג לא נחשב ולד קרבן כלל בזה תמורה חמורה ואתי שפיר ודו"ק. והנה בהיותי בזה נסתפקתי בהני דינים של הרמב"ם דכ' דהוי תמורה אם לוקה ג"כ או לא וצ"ע בזה ודו"ק ועבמג"א כאן שכ' דהיכי דמשהו אסור אף זוז"ג אסור. הנה מה שקשה עליו מ"ש מדבר המעמיד דקיי"ל דאפילו באלף לא בטיל וזוז"ג מותר עמ"ש בחיבורי על מס' ע"ז עבודת עבודה בדף ס"ח ע"ב ליישב זה ודו"ק: