Chokhmat Shlomo on Shulchan Arukh, Orach Chayim Siman 46
Can copy this into an AI, or connect the whole library to your assistant. For deeper learning, you can directly use the original seforim, sites, and apps.
**סעיף א'**כשנועל מנעליו יברך שעשה לי כל צרכי. נ"ב הטעם דברכה זו דוקא בשעת מנעלים נראה ע"פ מאמרם ז"ל דלעולם ימכור אדם כל מה שיש לו ויקנה מנעלים לרגליו ולכך כשרואה שיש לו מנעלים א"צ למכור כל מה שיש לו מברך ונותן הודאה שעשה לי כל צרכי וא"צ למכור כל מה שיש לו ויש לו מנעלים ג"כ ואתי שפיר. ועוד י"ל בטעמו של דבר דהנה רמז גדול רמזו בזה דהנה בכרכת שעשה לי צרכי מקיים אדם תמיד מאמר חז"ל חייב אדם לברך על הרעה כשם שמברך על הטובה דהרי אומר בכל יום שעשה לי כל צרכי והרי יש ימים דהוי ח"ו רעה על האדם ואיך יברך שעשה לי כל צרכי הרי הוי רעה ואיך יברך ברכה לבטלה ובע"כ אומר דגם הרעה הוה טובה ומודה גם על הרעה והנה מה דהרעה הוי טובה היינו כמשאחז"ל דהיסורין מביאין לחיי העוה"ב ויש במדרש דיצחק תבע יסורין מה"ט והנה אדם הצדיק נקרא הולך דהולך ממדריגה למדריגה כמ"ש המפורשים זצ"ל ולכך נתקן בברכת מנעלים כמו דהמנעלים הוי צורך הליכה דאם יושכ כמקום אחד א"צ מנעלים רק לילך צריך מנעלים כן ה"נ צריך האדם ליסורין כי עי"כ יהיה הולך להתדבק בו יתברך לקיים התורה והמצות לכך נותן הודאה על הרעה ואתי שפיר בעזה"י ודו"ק.
**(ס"ג)**חייב אדם לברך בכל יום מאה ברכות וכו'. נ"ב עיין במג"א ס"ק ה' מ"ש אך א"א לברך בכל פעם אלא בהסח הדעת. הנה הן הנה דברי השל"ה בהלכות יוה"כ שתמה על סדר היום שכתב לוקח עמו ביוה"כ בשמים ולברך כל פעם שהרי מפורש דהנכנס לחנות של בושם אם בדעתו לחזור אינו מברך ע"ש ואחרי המחילה מכבודם דבריהם תמוהים דע"כ לא אמרינן דא"צ לברך כל פעם אך בהיסח הדעת דק באם לא כוון בפירוש לפטור רק פעם זה אז נפטר בברכה אחת לכולו כל דליכא היסח הדעת. אך באם מכוין בפירוש שאינו פוטר בברכה זו רק שעה זו ולא מה שיעשה אח"כ וכן כנכנס לחנות של בושם או לסוכה אף שדעתו לחזור אם מכוין בפירוש שאינו פוטר בברכה זו רק הליכה זו וכשיחזור לשם יחזור ויברך ודאי דחייב בברכה כיון שכוון בפירוש שאינו פוטר יותר רק דבעלמא אינו רשאי לעשות כן לכתחלה מכח דהוה כגורם ברכה שאינה צריכה כיון שהיה יכול לפטור בברכה אחת משא"כ אם מכוין למלאות מאה ברכות לא נקרא ברכה שאינה צריכה שהרי צריך לו להשלים מאה ברכות וכיון דתקנו כן הוי לו הכרח בדבר ולא נחשב ברכה שאינה צריכה לכך אתי שפיר דברי סדר היום וז"ב ונכון לפענ"ד ודו"ק: והנה נשאלתי מחכם אחד מק"ק ביטשאטש על דברי הרמב"ם פ"ו בהלכות ברכות הלכה ב' שכ' דכל הנוטל ידיו בין לאכילה בין לק"ש בין לתפלה מברך אקב"ו על נט"י וכו' א"כ למה לא מנאו הרמב"ם בפ"ז מהלכות תפלה במה שכתב חייב אדם לברך מאה ברכות בכל יום למה לא מנה ביניהם הנט"י לתפלה כל פעם ולמה נט"י לאכילה קא חשיב ונט"י לתפלה לא קא חשיבי והנה קושיא חמורה הקשה ולחומר הנושא נראה לישב כך דהנה הך דינא דחייב אדם לברך מאה ברכות ככל יום ומניינא למה לי הרי בלא מנין הרי הוא מכרכן ובע"כ דהכוונה דקמ"ל שראוי להביא עצמו לידי חיוב זה ולברכן דוקא ובפרט לפי דעת הב"ח דס"ל בשמע מאחרים לא מהני רק שיברך בעצמו וכן מורה לשון הש"ס והרמב"ם דקאמר חייב אדם לברך מאה כרכות כלומר חייב לברך דוקא ולא לשמוע מאהרים מכל מקום חייב להביא עצמו לידי חיוב לברכן בעצמו ולפ"ז אתי שפיר דהנה זה ודאי שבידו לשמור את ידיו מהיסח הדעת ולא יצטרך ליטול ידיו לתפלה או שתיכף מאכילתו יעמוד להתפלל ולא יצטרך לנטילה והן אמת דגם בנט"י לאכילה אפשר להיות נפטר כעין דקי"ל נוטל אדם ידיו ומתנה עליהם כל היום וכו' ובשניהם אפשר שישמע הברכה מאחרים. אך הנה אף הרמב"ם דס"ל דגם לתפלה בעי ברכה מודה הוא דחיוב נט"י לאכילה אלים טפי מן נט"י לתפלה ותדע דהרי לדידן לתפלה לא בעי ברכה כלל ונט"י לאכילה לית מאן דפליג דבעי ברכה וכמה קולות שיש בנט"י לתפלה מה שאינו באכילה ולכך אף להרמב"ם יותר הוי חיוב נט"י לאכילה מלתפלה ולכך כתב הרמב"ם שאף שבידו לפטור עצמו מאיזה ברכות או ששמע מאחרים חייב הוא להביא עצמו לידי חיוב ברכה ויברכם מעצמו ולכך קמ"ל טפי עדיף להביא עצמו לידי חיוב ברכה בנט"י לאכילה ממה שיביא עצמו לידי חיוב ברכה בנט"י לתפלה ועיקד מניינא דהרמב"ם הוא דבאיזה ברכות יהיה נזהר להביא עצמו בהם לידי חיוב ברכה וע"י עצמו ולכך מנה הני דבהני ראוי יותר להשתדל להביא עצמו לידי חיוב ברכה ויברכם בעצמו כי המה ברכות יותר חשובים ויותר הכרחיים מאחרות אבל ודאי אם בירך ברכות אחרות או הסיח דעתו והוצרך ליטול ידיו לתפלה ובירך עולה בזה במקום מאה ברכות ויוכל להחסיר אחרות במקומם רק דלכתחל' יראה יותר להביא עצמו לידי חיוב ברכה בהני דמנה הרמב"ם יותר מבנט"י לתפלה כי המה ברכות חשובות יותר ויותר הכרחיים לאדם ובפרט דבאמת אסור לגרום ברכה שאינה צריכה כמ"ש ביומא (דף ע' ע"א) ובמג"א (סי' רט"ו) רק לקיים מצות מאה ברכות לא חיישינן לברכה שאינה צריכה כמ"ש המג"א שם א"כ המותר ממאה ברכות ראוי להיות נשמר מברכה שא"צ. ולכך קמ"ל הרמב"ם דרך עצה דכאלו הברכות יראה להביא עצמו לידי חיוב בהם ולא יחוש לברכה שאינה צריכה אך בהמותר יראה להיות נשמר שלא יבוא לידי כך שלא לגרום ברכה שאינה צריכה ואם לא נשמר חייב באמת לברך כנלפענ"ד נכון בזה ואתי שפיר ודו"ק היטב:
**(ס"ד)**צריך לברך וכו' שלא עשני אשה וכו'. נ"ב עיין במג"א מ"ש דאם כבר בירך שלא עשני אשה לא יברך עוד שלא עשני עבד וכו'. ועיין מ"ש בזה דרך אגב בהלכות ציצית סי' י"ח בחיבורי לאו"ח משנת תר"ט דע"א ע"ב ע"ש ודו"ק:
**(ס"ט בהג"ה)**אבל המנהג כסברא אחרונה וכו' נ"ב עיין בט"ז מ"ש בנוסח התפלה אתה היא עד שלא נברא העולם וכו' ובאמת שני הגירסות לא משתבשי דהנה במדרש רבה פרשת שמות בפסוק כ"ד מי ד' אשר אשמע בקולו יש שם שאמר לו משה רבינו ע"ה אלהינו כחו וגבורתו מלא עולם הוא היה עד שלא נברא העולם והוא יהיה בסוף העולם ע"ש. הנה הוי כנוסחא דידן. אבל בפ' בשלח בפסוק אז ישיר וכו' הדה"ד נכון כסאך מאז וכו' כך אמרו ישראל עד שלא בראת העולם אתה הוא ומשבראת העולם אתה הוא. א"כ מפורש כנוסחא שמחק הט"ז ועל זה שתמה הט"ז דפשיטא דכל פועל הוי קודם הפעולה נראה דלק"מ דאין כוונת מאמר זה לומר על גוף מציאותו יתברך שהוא קדמון לעולם רק הכוונה לאפוקי מכח האפיקורסים האומרים שהקב"ה צריך לסיוע האדם מלמטה כדרך שאר שרים של מעלה המקבלים שינוי ע"י מה שמקטרים להם למטה כמ"ש נשים השאננות מעת חסרנו לקטר למלאכת השמים חסרנו כל אבל אנחנו מאמינים שהוא ית' א"צ לשום סיוע משום בריה ואינו מקבל שום שינוי ולכך אם הי' ח"ו לומר שהקב"ה מקבל איזה שינוי מן העולם אז לא היה נחשב במדריגה אחת קודם הבריאה דאחר הבריאה רק היה נעשה במדריגה אחרת אבל אנו אומרים אתה הוא עד שלא בראת העולם כלומר במדרגה אחת אתה קורם שבראת העולם ואחר שבראת העולם תמיד במדרגה אחת אתה ולא נעשה בך שום שינוי. וכן נמי הוי כוונת המדרש הנ"ל בפ' בשלח דבכל התוארים לא קיבל הקב"ה שום שינוי מקודם בריאת העולם לאח"כ רק הוא כביכול בשוה קודם הבריאה ואחר הבריאה רק שינוי זה לבדו נתחדש דמעיקרא היה נקרא עומד ואח"כ ע"י ישראל נקרא יושב. ולכך שני הנוסחאות מכוונין דהך גירסא עד שלא נברא העולם הוי הכוונה על גוף מציאותו ית' שהוא קדמון לכל בזה שייך לומר עד שלא נברא כמ"ש הט"ז. ולכך בפרשת שמות שפרעה כפר במציאותו ית' לגמרי והודיע לו משה עיקר מציאותו ית' בזה שייך לו' עד שלא נברא העולם. אבל הנוסחא עד שלא בראת הוי הכוונה רק על שהוא ית' עומד בשוה בין קודם הבריאה לאח"כ ולא קיבל שום שינוי בזה שייך לומר עד שלא בראת כמו בים שלא היה אז כוונת ישראל שהוא קדמון דזה פשיטא רק כמודיע שלא קיבל שום שינוי חדש רק מה שנקרא יושב בזה שייך לו' עד שלא בראת העולם ואין לשבש שום נוסחא [ועיין בחיבורי מעשה ידי יוצר על הגדה ש"פ כמאמר אני הוא ולא אחר ע"ש] והנה בגוף כוונת התפלה נראה דאין הכוונה לומר שהקב"ה כביכול קדמון לכל רק הכוונה דאינו מקבל שום שינוי בין קודם הבריאה לאח"כ. ובזה אתי שפיר הלשון מה שסיים קדש את שמך על מקדישישמך ובישועתך תרום קרננו והכוונה דאומר דאין כוונתינו במה שאנחנו מתפללים עבור מה שיומשך לך ח"ו איזה תועלת זה אינו דבך לא יהיה שום שינוי אתה הוא משנברא העולם ואתה הוא עד שלא נברא העולם ואינך מקבל שום תוספת וגירעון אך אנו מבקשים קדש את שמך על מקדישי שמך שעבור מקדישי שמך למענינו תקדש את שמך וכו', וז"ש ובישועתך במה שיומשך לנו ישועה בזה תרום קרננו ויומשך לנו טובה מזה אף שאין לך ריוח בדבר ולכך כיון שהכוונה כן אין לשבש מי שיאמר עד שלא בראת כנ"ל ודוק: