**סעיף א'**בהג"ה ומותר ברחיצה וסיכה ונעילת הסנדל עד בין השמשות וכו'. נ"ב הנה הט"ז הביא דעת הרמב"ן שאוסר ברחיצה אף בזמן שהוא מותר באכילה מכח דזה הוי התענוג לאחר זמן וכו'. והנה לכאורה דברי הרמב"ן סתרי אהדדי שבמס' שבת פרק ר"א דמילה מביא שם דעת הרמב"ן דס"ל באם נשתפך החמין שלאחר המילה מותר למול מכח דהשתא בהיתר הוא מל ואח"כ הפיקוח נפש הוא שדוחה שבת והבעה"מ והרשב"א חולקין עליו דבתר בסוף אזלינן ע"ש וא"כ מוכח דהרמב"ן ס"ל דבתר השתא אזלינן וא"כ ה"נ למה לא אזלינן בתר השתא דעתה בהיתר הוא רוחץ ואף שאח"כ נעשה לו תענוג כבר הוי ממילא בלי שום מעשה ותענוג דממילא לא נאסר רק שהוא אסור לעשות לעצמו תענוג והרי הוא עושהו בזמן ההיתר. מיהו לפמ"ש הר"ן לדחות ראיות בעה"מ והרשב"א מכח דאין שחיטה מצוה קבוע ביו"ט כמילה בשבת א"כ מוכח דדוקא מצוה קבוע מתיר הרמב"ן לילך בתר השתא אבל בלא"ה אזלינן בתר בסוף וא"כ מכ"ש בזה דאזלינן בתר בסוף. והנה להיפוך אין להקשות להסוברים כיון דמותר לרחוץ בזמן שמותר לאכול אף דנמשך לו תענוג אחר והרי גבי לימוד קיי"ל כר"י דאסור ללמוד אף דבר שלא למד מעולם וביאר הט"ז לקמן הטעם מכח דאף שמיצר הוא עכשיו שמח הוא לאחר זמן ע"ש וא"כ קשה מ"ש מרחיצה דמותר בזמן שמותר באכילה אף דהוי תענוג דלאחר זמן. מיהו זה לק"מ דהתם לומד בזמן האיסור כבר לכך אזלינן שפיר בתר מה דהוה בסוף תענוג לו אך אם עושה בזמן היתר לא משגחינן בתר מה דהוי בסוף רק כיון דהשתא הוי בזמן היתר מותר. אך לכאורה קשה על הסוברים שם דבתר בסוף אזלינן וכאן דידע שאח"כ יצטרך לחלל שבת אסור למול א"כ מוכח דאזלינן בתר בסוף וקשה ממ"נ אם נאמר דטעם הרחיצה דמותר מכח דבתענוג אין איסור רק אם התענוג נמשך תיכף אך אם אינו נמשך תיכף רק אח"כ מותר א"כ למה אוסר ר"י שם בלימוד מכח דשמח הוא אח"כ וגם למה אסר הרחיצה וסיכה בט"ב עצמו הרי אין התענוג תיכף רק אח"כ ואם ס"ל דבזמן איסור ודאי אסור אף אם התענוג נמשך אח"כ רק בזמן היתר הוא דאין לחוש אף שהתענוג נמשך אח"כ א"כ למה אסרו התם למול ולא אזלינן בתר השתא. רק בתר בסוף ולמה כאן אזלינן בתר השתא. מיהו כ"ז לק"מ די"ל דזה דומה למ"ש הנ"י בפ"ב דב"ק גבי אשו משום חציו שמה שמותר להדליק נר בשבת אף שהוא דולק אח"כ בשבת היינו דאנן חשבינן שכל מה שנעשה אח"כ הוי כאלו נעשה כן תיכף ממש השתא ע"ש. ולכך אתי שפיר גם בזה דכל ענין הנמשך אח"כ דנין אנו כאלו נעשה עכשיו ולכך אם לומד או רוחץ בזמן איסור אף דהוי הנאה דאחר זמן מכל מקום נחשב כאילו נעשה אז תיכף בשעת מעשה ולכך אסור דאם רוחץ בזמן היתר אף דהנאה הוי בזמן איסור מכל מקום נחשב כאלו נעשה הנאה זו מיד וכמיד הוי זמן היתר ולכך מותר ובמילה הוי להיפוך דמה שמחמין אח"כ חמין הוי כאלו עשאה עתה מיד. ועתה אין היתר כיון דליכ' פקוח נפש עדיין ומכשירי מילה אין דוחין שבת ולכך אוסרים שם וא"ש. והנה מפירש"י בפסחים שם ד"ה בה"ש שלו אסור שפירש באכילה ומלאכה ולא פירש נמי שאר עינויים וממ"נ או דהו"ל למנקט את העיקר רק אכילה ולא מלאכה או הו"ל למנקט כולם ולמה פרט אכילה ומלאכה מזה נראה דס"ל כהרמב"ן ולכך דוקא אכילה ומלאכה הוא דאסור בה"ש אבל קודם שרי אך דחיצה וסיכה אף קודם נמי אסור ומוכח דס"ל כהרמב"ן בהא. אך הנה על הרמב"ן קשה לי מן הש"ס שם דקאמר אין בין ט"ב ליוה"כ אלא שזה ספיקו אסור וזה ספיקו מותר ולמה לא מנה גם זה דהרי זה ודאי דביוה"כ מודה הרמב"ן דמותר לרחוץ ולסוך בזמן שמותר באכילה דאל"כ קשה על הטור למה מביא דעת הרמב"ן בהלכות ט"ב ולא הביא דעתו בהלכות יוה"כ שחמור טפי ובע"כ דביוה"כ מודה הרמב"ן שמותר והיינו דבשלמא ט"ב שנאסר בו כל תענוג שהרי אף להריח לבשמים אסור והיינו מטעם דבט"ב משום אבלות הוא לכך כל תענוג אסור בו ואך ביוה"כ אין הטעם משום אבלות רק דהוי גזירת הכתוב דחמשה ענויים אסור בו אך שאר תענוג כגון להריח בבשמים מותר כמ"ש המג"א בסימן תקנ"ט ובסימן מ"ו וא"כ כיון דשאר תענוג מותר רק הני חמשה אסורים א"כ תינח כשעושה אותם בזמן איסור אבל אם עושה אותם בזמן היתר כיון דגוף המעשה הוי בהיתר אף דהתענוג נעשה אח"כ מכל מקום שוב הוי רק כשאר תענוג דמותר ביוה"כ אך בט"ב דנאסר בו כל תענוג א"כ מה בכך דהרחיצה הוי בזמן היתר אם נמשך לו תענוג בזמן איסור נמי אסור ולכך לא הביא הטור דעת הרמב"ן בהלכות יוה"כ רק בהלכות ט"ב. וא"כ כיון דיש דבר שמותר ביוה"כ ואסור בט"ב למה לא מנה התנא חילוק זה נמי שיש בין יוה"כ לט"ב כמו שמנה שזה ספיקו אסור וזה ספיקו מותר הו"ל למנות נמי להיפוך שזה מותר לרחוץ ולסוך מבעוד יום כגון יוה"כ וזה אסור אף מבעוד יום והנה לכאורה היה אפשר לומר כיון דהרמב"ן פירש כן בכוונת הברייתא בפלוגתא דת"ק ור"י כר"י וא"כ כיון דר' ישמעאל מתיר בזה י"ל דהך ברייתא דאין בין ט"ב הוי כר"י דמתיר והרמב"ן פוסק כת"ק דאוסר. אך לפי"ז קשה לי דהרי דעת הג"מ הובא במג"א ר"ס תקס"ב בהלכות תענית דבכל ת"צ אסור בה"ש שלו בסופו אף דתחלה מותר סופו אסור דשאני עיולי יומא מאפוקי יומא ע"ש. והנה נראה דדין זה תליא בפלוגתא דתנאי בעירובין פ"ג אם ספק דרבנן באיתחזיק איסורא מותר או אסור ועיין בש"ך י"ד סי' ק"ו שפוסק כמ"ד דספק דרבנן אסור באתחזיק איסורא והפר"ח תמה עליו דהרמב"ם פוסק בדבר שאין לו עיקר מן התורה דמותר ע"ש וא"כ הג"מ ס"ל כמ"ד דספק דרבנן אסור באתחזיק איסורא לכך אוסר אך להסוברים דספק דרבנן באתחזיק איסורא מותר אז מותר בכל ת"צ בסופו ג"כ. ומה שהביא המג"א ראיה מסי' שפ"ו אינו ראיה דהתם דפריך לר"י דאמר ט"ב בה"ש שלו אסור מברייתא דספיקו מותר קשה מה קושיא נימא דזה כלל אמת לכ"ע דט"ב חמור בחד צד משאר תענית צבור לענין בה"ש ולכך לר' יוחנן כמ"ד דספק דרבנן באתחזיק איסורא אסור א"כ ממילא באפוקי יומא בכל ת"צ אסור לכך החמירו בט"ב דאפילו בעיולי יומא אסור בה"ש שלו. אך הך ברייתא דספיקו מותר אתיא כמ"ד דספק דרבנן באתחזיק איסורא נמי מותר א"כ בת"צ אף באפוקי יומא מותר לכך די שנחמיר בט"ב לאסרו באפוקי יומא אבל בעיולי יומא מותר לכך קאמר דספקו מותר. וכן יש להקשות שם לעיל על מ"ש נימא מסייעא לי' לשמואל ומה סייעתא הוי כן דלמא התם אזיל למ"ד דספק דרבנן באתחזיק איסורא מותר לכך די להחמיר בט"ב באפוקי יומא ולא בעיולי יומא. אך לדידן דקי"ל ספק דרבנן באתחזיק איסורא אסור א"כ באפוקי יומא אסור בכל ת"צ לכך ראוי להחמיר בט"ב אף בעיולי יומא ומנ"ל דהוי כשמואל [ועמ"ש בחיבורי לאו"ח סי' תקמ"ג משנת תקצ"ב] ובע"כ מוכח מזה דלא ניחא להש"ס לאוקמא הך ברייתא כתנאי רק משמע ליה דאתיא ככ"ע א"כ קשה שוב שפיר על הרמב"ן דלמה לא נקט גם הך נ"מ בין ט"ב ליוה"כ לענין רחיצה וסיכה מבע"י. וזה אין להקשות דליתני גם ריח בשמים דאסור בט"ב ומותר ביו"כ די"ל דזה הוה רק חומרא בעלמא ולא מדינא דהש"ס. אך לדעת הרמב"ן הוי זה מדינא דהש"ס וא"כ למה לא מנאו התנא בין ט"ב ליוה"כ. אך אעפ"כ לק"מ דהרי בלא"ה קשה למה לא מנה לימוד תורה בין ת"ב ליוה"כ דאסור בט"ב ומותר ביוה"כ ובע"כ דמ"ש אין בין יו"כ לט"ב הוי רק מה שיוה"כ יהיה חמור מט"ב זה אינו רק הך דזה ספיקו אסור וזה ספיקו מותר אבל מה דט"ב חמור מיוה"כ יש הרבה ועוד י"ל דלאו דהברייתא אתיא כתנאי דודאי ניחא ליה דאתיא ככ"ע רק הכוונה דמה דתליא בפלוגתא לא קחשיב ליה ולא מנה רק מה דהוי ככ"ע ואתי שפיר ואין סתירה לזה מן הש"ס ואין פנאי להאריך בזה אולי יזכנו ד' בזמן אחר לפרש יותר בזה ודו"ק ואתי שפיר: