Chokhmat Shlomo on Shulchan Arukh, Orach Chayim Siman 60
Can copy this into an AI, or connect the whole library to your assistant. For deeper learning, you can directly use the original seforim, sites, and apps.
**סעיף ד'**י"א שאין מצות צריכות כוונה וי"א שמצות צריכות כוונה וכו', נ"ב הנה לדיעה זו גופא יש פלוגתא אם מכוין בפירוש שלא לצאת אם גם בזה יצא או לאו. והנה נראה לי כעת ראיה ברורה דאם א"צ כוונה גם במכוין שלא לצאת יצא ונ"מ למצוה דרבנן דלכ"ע א"צ כוונה אף במכוין שלא לצאת יצא. והראיה ממס' מנחות [דף ז' ע"ב] דקאמר שם אמר ר' יוחנן ז"א כלי שרת מקדשין שלא מדעת וכו' וקשה מה בכך שמקדשין שלא מדעת הרי כאן אפשר שיכוין בפירוש שלא לקדש כדי שיוכל אחר כך לקמוץ ובע"כ מוכח אם לא בעינן דעת אף דהתנה בפירוש נמי לא מהני ובע"כ מקדש א"כ ה"נ אם מצות צריכות כוונה אף שמכוין או אומר בפירוש שלא לצאת יצא וזה ראיה ברורה לפענ"ד בעזה"י ודו"ק: הנה מה שקשה על דעת הסוברים דאם כוון לצאת לכ"ע לא יצא ממס' ערכין ומס' סוכה עיין מ"ש ליישב זה ע"נ בתשובה בחבורי טוטו"ד מ"ו סי' קי"ב הלכות מזוזה בתשובה לק"ק ווישניצא ע"ש ודו"ק: עיין במג"א ס"ק ג' בשם הרדב"ז דבמצוה דרבנן לכ"ע לא בעי כוונה ונסתפקתי לפמ"ש הר"ן בר"ה גבי שומע מן המתעסק לא יצא דאף למ"ד דלא בעי כוונה אם כוון לשם מצוה אחרת גרע דבת מינה מחריב בה עיי"ש. ויש לעיין בדרבנן מה דינו אם בזה אף בדרבנן בעי כוונה כיון דכוון לשם מצוה אחרת או בדרבנן אף בכה"ג לא בעי כוונה. ונראה לכאורה להביא ראיה לזה מש"ס יומא [דף פ"ח ע"א] דקאמר שם רב תפילת נעילה פוטרת של ערבית ופריך מהברייתא דבמוצאי יוה"כ מתפלל מעין ש"ע וכו' ע"ש. וקשה מה פריך נימא דרב מיירי באם בא לימלך תחלה אז אנו מורים לו שיכוין בתפילת נעילה לפטור אף מערבית ואז באמת פטור אבל הברייתא מיירי אם לא כוון בנעילה לפטור של ערבית א"כ בזה לא גרע מאם התפלל ערבית ולא כוון לצאת בו י"ח דלא יצא למ"ד דהוי חובה א"כ מכ"ש דבנעילה לא מפטר אם לא כוון לשם ערבית וא"ל דפריך רב לשיטתו דס"ל בחולין בנדה שנאנסה וטבלה דמותרת וס"ל דמצות אין צריכות כוונה דמה בכך הרי כאן כיון דהתפלל גם לנעילה ודאי דבעי כוונה וכמ"ש הר"ן הנ"ל ובע"כ הטעם כיון דתפלה דרבנן ובדרבנן אף אם הוי למצוה אחרת נמי לא בעי כוונה ודו"ק ואין להקשות דאכתי לתרץ במכוין שלא לצאת כפירוש זה אינו דהרי הברייתא קמ"ל הדין לכתחילה אין עושין ואמר בשחרית מתפלל שבע וכו' בנעילה מתפלל שבע ומתודה בערבית מתפלל מעין ש"ע וא"כ אם איתא דבעינן דוקא שיכוין שלא לצאת ידי ערבית הו"ל להזכיר גם זה דבנעילה מתפלל שבע ויכוין שלא לצאת ידי ערבית ובע"כ מדלא נתן לו עצה זו בע"כ מיירי דלא הוה כוונה בפירוש שלא לצאת אבל אם בסתמא נמי לא יצא קשה שפיר כיון דלא נתן לו עצה שיכוין לצאת ידי ערבית בע"כ מיירי בסתמא לכך לא יצא ידי ערבית ורב מיירי אם רוצה לכוין לפטור גם את של ערבית אז פוטרת ובע"כ דמצוה דרבנן אף שכוון לשם אחרת נמי לא בעי כוונה ודו"ק היטב ועיין בחיבורי על או"ח משגת תקצ"ט בהלכות ציצית סי' ח' בתשובה לק"ק פודהייץ מ"ש מדין זה ע"ש ודו"ק: הנה דעת רבינו יונה דאף למ"ד מצות אין צריכות כוונה מכל מקום מה דהוה דיבור בעי כוונה בודאי ובע"כ דדיבור אינו כמעשה. ולפענ"ד יש להוכיח מפירש"י ממסכתא מנחות [דף ב' ע"כ] אבל מחשבה דמנכרא לכל וכו' וז"ל הך מחשבה דקדשים הוצאת דיבור בפה הוא וכו' מה בעי רש"י בזה ואין דרכו של רש"י להיות פסקן רק פרשן וגם אין ענינו לכאן דוקא רק בזבחים הו"ל לפרש כן. אך נראה דכוונת רש"י ליישב מה דקשה על רבנן למה פסלי רבנן הרי קיי"ל דמעשה מוציא מידי מעשה ומידי מחשבה וא"כ כאן נמי דמעשיו מוכיחין עליו דהא למנחה זו למה יופסל מכח מחשבתו שחושב להיפוך לכך מפרש רש"י דהך מחשבה היינו דיבור והדיבור הוי כמעשה ממש כדאמרי' בעלמא עקימת שפתיו הוה מעשה א"כ מעשה זו של הדיבור מוציא מידי מעשה המוכיח להיפוך. וניהו די"ל להיפוך דהמעשה מוכיח מוציא מידי מעשה הדיבור מכל מקום חדא כיון דשניהם שקולים א"כ מה אולמא דהך מהך הרי יש לו' להיפוך נמי דמעשה הדיבור מוציא מיד מעשה המוכיח וכיון דאיכא למימר כך ואיכא למימר כך שוב לחומרא אזלינן. ועוד הרי אם יהיו שקולים סלק זה כנגד זה ונשאר המחשבה בלב ופוסל גם כן או אף אם נשאר סתמא נמי פסול דבשלמא בעלמא הוה סתמא כשר בקרבן גם מחשבה שבלב אינו פוסל היינו מכח דיש כאן מעשה הקרבה עכ"פ וניהו דאינו מעשה המוכיח מעשה עכ"פ הוה לכך הוי סתמא לשמו וכשר גם מחשבה שבלב אינו פוסל בזה אבל כאן כיון דאיכא דיבור שלא לשמו דהוה נמי כמעשה וא"כ סלק מעשה כנגד מעשה והוה כלא היה כאן מעשה כלל לכך סתמא נמי פוסל ומכ"ש מחשבה שבלב שפוסל שוב בזה כנלפענ"ד כוונת רש"י. ומזה יהיה מוכח דס"ל לרש"י דדיבור הוה כמעשה ממש ולא כרבינו יונה ודו"ק. הנה מפורש בפוסקים דאף להסוברים דאין צריך כוונה מכל מקום בנתכוון שלא לצאת לא יצא ויש להסתפק אם די בלב אם בלבו כוון שלא לצאת נמי לא יצא או לא רק דברים שבלב אינן דברים ורק אם אמר שמכוין שלא לצאת אז לא יצא. והנה יש לפשוט זה ממה דגרסינן בירושלמי מס' שבת פרק ר"א דמילה וז"ל [בהלכה ב'] תני ישראל מל את הכותי והכותי אינו מל את ישראל מפני שמכוין לשם הר גריזים דברי ר' יודן א"ר יוסי וכי היכן מצינו שמילה צריכה כוונה יהא מל והולך עד שתצא נפשו עכ"ל והנה מ"ש יהא מל והולך עד שתצא נפשו אין לו הבנה ופירוש הק"ע דחוק מאד דמה לי קללה זו או אחרת אך נראה הכוונה דהנה דעת התוס' דנכרי סתמא קעביד ומה דסתמאי לשמו קאי כשר בנכרי ומה דסתמא לאו לשמו קאי פסול בנכרי. ולפ"ז זה יהיה כוונת ר' יוסי דר' יודן ס"ל דאף בסתמא לשמו קאי בעינן כוונה לשם מצוה ולכך פוסל בנכרי שמא מכוונים להר גריזים ואף דהוה רק דברים שבלב מכל מקום ניהו דאינו מזיק מכל מקום אינו מועיל והוה כמו סתמא וסתמא נמי פסול. אבל ר' יוסי דמה דסתמא לשמו קאי כשר בלא כוונה רק במכוין שלא לשמו אז פסול והרי בזה שוב דברים שבלב אינן דברים שוב אינו מזיק רק אם אומר בפירוש כן אבל בלב הוי דברים שבלב ואינן דברים. ולכך אמר ר' יוסי וכי היכן מצינו מילה לשמה דהרי סתמא לשמו קאי והיינו דאין לתלות בזה להנאתו דהרי אטו יהיה מל והולך עד שתצא נפשו היינו של הנימול ודאי אין כוונתו לצאת נפשו וא"כ אין כוונתו רק לתקן גברא וא"כ הוה סתמא לשמו וא"כ לא בעינן כוונה שוב אף אם מכוין שלא לשמה הוי דברים שבלב ואינם דברים. ומוכח מזה דהיכי דלא בעי כוונה אף אם מכוון שלא לשמו לא מהני לקבלו רק אם אומר בפירוש כן ולא בלב כנלפענ"ד כעת אולי יזכיני ד' בזמן אחר לבאר יותר ודו"ק היטב: