Chokhmat Shlomo on Shulchan Arukh, Orach Chayim Siman 607
Can copy this into an AI, or connect the whole library to your assistant. For deeper learning, you can directly use the original seforim, sites, and apps.
**סעיף א'**צריך להתוודות במנחה וכו' נ"ב עיין בב"י שכתב דילפינן מקרא דתוספת יוה"כ דאורייתא דאין לומר דאתי לבה"ש דזה בלא"ה אסור דספיקא דאורייתא לחומרא וכו' והנה קשה לי מזה לדעת הרמב"ם דס"ל ספיקא דאורייתא לקולא מן התורה ולדעת הסוברים דיש חילוק בין ספק לאו לספק כרת דבספק כרת מודה הרמב"ם דספיקא לחומרא מן התורה אם כן קשה מה קאמר הש"ס במס' שבועות דף יג דמודה רבי בכרת דיומא דאלת"ה כרת דיומא לרבי ל"ל ופירש"י דא"כ למה כתבה התורה כרת ביוה"כ וכו' ולהרמב"ם קשה דלמא לכך איצטריך כרת ביוה"כ דנ"מ לבה"ש דאם לא הוי ידענו דיש כרת ביוה"כ הא דספיקו מותר כדין כל ספק תורה ושוב אף דיש ריבוי הוי מוקמינן ליה לבה"ש ולא הוי ידעינן תוספת יוה"כ מן התורה לכך כתבה התורה כרת ביוה"כ ונדע ממילא דבזה בה"ש בלא"ה אסור כדין כל ספק תורה דהוי לחומרא מן התורה בספק כרת ושוב מיותר אידך קרא לתוספת יוה"כ ומה פריך הש"ס ומנ"ל דמודה רבי בכרת דיומא וצ"ע גדול כעת ודוק היטב:
(שם סעיף ב') א"צ לפרט החטא ואם רצה לפרט הרשות בידו נ"ב הנה מקור דין זה הוא במס' יומא דף פו ע"ב וצריך לפרט החטא שנא' אנא חטא העם הזה חטאה גדולה ויעשו להם אלהי זהב דברי ריב"ב ר"ע אומר אשרי נשוא פשע כסוי חטאה אלא מהו שאמר משה ויעשו להם אלהי זהב כדר' ינאי דאמר ר' ינאי בשביל כסף וזהב שהרבית להם וכו' עכ"ל הש"ס ותמוה לי מן הש"ס דסוטה דף לב ע"ב דקאמר שם ר' יוחנן משום רשב"י מפני מה תקנו תפלה בלחש שלא לבייש עוברי עבירה שהרי לא חילק הכתוב בין חטאת לעולה וכו' ופריך והאיכא חטאת נקבה עולה זכר ומשני התם מכסיא באליה תונח כבשה שעירה מא"ל ומשני התם איהו דקא מיכסף נפשיה דאיבעיא להו להביא כבשה וקמייתי שעורה ופריך חטאת דע"ז דלא סגי דלאו שעירה מאי א"ל ומשני התם ניכסיף וניזיל כי היכי דנכפר ליה ופירש"י התם נייתי ונכסיף הטיל עליו הכתוב שיתבייש שתהא לו כפרה מעונש גדול כזה א"כ מוכח משם דקפדה התורה שלא לגלות החטא הוי בכל התורה אבל בע"ז הטילה עליו התורה לפרסם החטא כדי שיתבייש וא"כ מה ראיה מייתי ר"י דצריך לפרט החטא מקרא דויעשו להם אלהי זהב לדחות דברי ר"ע שאמר דאין לפרט מכח דכתיב אשרי נשוא פשע כסוי חטאה הרי שאני ע"ז דבע"ז הטילה התורה עליו לפרסם החטא לכך פרסמה משה רבינו אבל בשאר החטאים שאמרה תורה לכסות החטא שפיר אמר ר"ע דאשרי נשוא פשע וגו' ובפרט בדברי ר"ע עצמו למה הוצרך הש"ס לתרץ קרא דויעשו להם אלהי זהב ולא משני כפשוטו דבע"ז שאני ושאני כדקאמר הכא וצ"ע דהסוגיות סותרות זא"ז ודוק: והנה בהיותי בזה נתקשיתי עוד בסוגיא דבפ"ב דקידושין דף נה ע"ב בסוגיא דבהמה שנמצאת חוץ לירושלים וכו' דפריך שם ודלמא חטאת היא ומשני חטאת בת שנתה ואישתכח בת שתי שנים וכו' וקשה מה פריך הרי לפי מה דמשני השתא נמי מוכרח לאוקמי דלא מיירי בכל גווני רק בעברה שנתה וגם לפ"ז פריך שם ודלמא חטאת שעברה שנתה היא ומשני לא שכיח וא"כ טפי הול"ל בשעירה כיון דאמרינן בשעירה הוא עצמו מכסיף נפשיה ובאמת אסור לפרט חטאיו כמ"ש בש"ס דיומא ובש"ע כאן וחציף מאן דמפרש חטאיו א"כ הוי שעירה לחטאת לא שכיח ולתרץ תפס דמיירי בשעירה ואין לו' דדלמא חטאת ע"ז היא זה אינו שהרי בחולין אמרינן באומר לחטאתי כשרה ופריך שם דלמא חטאת ומשני שם דאם איתא דחטא קלא אית ליה למלתא ופירש"י שכל החוטא בשוגג מפרסם וכו' א"כ לכאורה קשה מה פריך ודלמא חטאת היא הרי אם הוי חטאת קלא אית ליה דפלוני חטא ונימא דאם איתא דהוי חטאת קלא אית ליה למלתא מי חטא ונשאל את פיו אם נאבד ממנו חטאת או לא אך זה לק"מ דהרי המג"א הקשה כאן על פירש"י דהרי אדרבא אסור לפרסם החטא ומתרץ דש"ה כיון דחזינן דאומר לא חטאתי הרי אינו מתבייש אם כן שוב אמרינן דאם איתא דחטא קלא אית ליה למלתא והוא מפרסם חטאו יותר אבל התם בקידושין שפיר יש לחוש לסתם אדם דאינו מפרסם חטאיו ולית ליה קלא. אך לפי"ז קשה מסוגיא דסוטה הנ"ל דמה פריך לתרץ דמיירי שהי' שעירה דממ"נ אין לחוש דלחוש לחטאת חלב וכדומה בזה מסתמא לא היו מביא שעירה כיון דאשרי נשוא פשע וחצוף מאן דמפרש חטאיו ואין לחוש דהוי חטאת ע"ז דבזה כיון דמצוה לפרסמו הדר אמרינן אם איתא דחטא אחד הו"ל קול דפלוני חטא ואפשר בשאלה אם נאבד ממנו החטאת או לא ולמה לו לתרץ בעברה שנתה וצריך לבוא נמי לתרץ דעברה בת שנתה לא שכיח הו"ל לתרץ בשעירה ולו' דחטאת שעירה לא שכיח ממ"נ אם חלב הוא אינו מביא שעירה ואם של ע"ז הוא הו"ל קלא ואפשר בשאלה וצ"ע כזה ודו"ק. והנה זה לשון הרמב"ם בפ"ב מהלכות תשובה איזהו תשובה גמורה זה שבא לידו דבר עבירה וכו' כיצד הרי שבא על האשה בעבירה ולאחר זמן נתייחד עמה והוא עומד באהבתו בה ובכל גופו וכו' ונשאלתי הרי יחוד אסור ואם כן לא משכחת לה תשובה לכתחלה רק בעבירה ולא יתכן לו' כן. והשבתי דא"ש לפי מה דקיי"ל בשני כשרים מותר להתייחד אבל בפריצים לא מהני שנים א"כ משכחת לה בנתייחד עמה עם עוד אחד אם כן לפי מה שיודעים בנפשם שהם כשרים ואין דעתם לעבור לא הוי יחיד בתרי ותשובה הוי שאם רצו לחטוא עוד היו יכולים דבשנים אפשר לעבור כדחיישינן באמת בתרי ופריצי לכך נחשב באותו מקום ובאותו מעשה ודו"ק: (שם סעיף ב' בהג"ה) אבל כשמתפלל בקול רם או ש"ץ כשחוזר התפלה וכו'. נ"ב הנה במס' סוטה דף ז' פריך אלא ראובן ל"ל דאודי והא אמר מר חצוף עלי מאן דמפרש חטאיו ומשני כי היכי דלא לחשדי' אחויה וכו'. והנה מוכח מזה דהיכי דרבים חשודים באיזה דבר מצוה לפרש חטאיו שהוא חטא שלא יהיו נחשדים אחרים בכך. והנה הרמב"ם פ"ב מהלכות תשובה סתם הדבר דבחטא שאינו מפורסם אסור לו לפרש חטאיו והדבר תמוה שלא העתיק הרמב"ם כן כנ"ל ובאמת הדבר תמוה על הש"ס דיומא דף פ"ו דפריך שם קראי אהדדי כתיב אשרי נשוא פשע וכתיב מכסה פשעיו לא יצליח ומשני כאן בחטא מפורסם כאן בחטא שאינו מפורסם או כאן בבין אדם לחבירו וכו' ולמה לא משני כדמשני בסוטה דהך קרא דמכסה פשעיו לא יצליח מיירי ברבים שנחשדו בכך אז מכסה פשעיו לא יצליח וטפי יש לו להודות כי היכי דלא ליחשדו אחרים וגם על הש"ס דסוטה קשה לפי מה דאמרינן בפ"ה דשבת דכל האומר ראובן חטא אינו אלא טועה ומ"ש וילך ראובן וישכב היינו שבלבל יצועי אביו אם כן הרי זה הוי בין אדם לחבירו ובין אדם לחבירו חייב לפרש חטאיו ומה פריך הש"ס וצ"ע: ואפשר ליישב בזה דברי הרמב"ם שלא העתיק הך דינא דהיכי דרבים חשידי מחויב לפרש חטאיו ויתיישב נמי מה שעמד הראב"ד שם למה לא חילק בין חטא מפורסם לשאינו מפורסם די"ל דמא"ח ומא"ח ול"פ ומנ"ל להרמב"ם דפליגי. ולפמ"ש מכאן הוציא הרמב"ם דינו דפליגי דהוי קשה לו מ"ט לא משני בסוטה דהוי בין אדם לחברו ובע"כ דס"ל דפרכת הש"ס בסוטה הוי למ"ד דמחלק בין מפורסם לאינו מפורסם ולא ס"ל החילוק בין אדם לחבירו או לא ולכך לדידיה קשה שפיר איך אודי ראובן ומוכרח לתרץ כי היכי דלא נחשדיה אחויה אך לדידן דקיי"ל כמ"ד דמחלק בין עבירות שבין אדם לחבירו שוב א"צ לתרץ כי היכי דלא נחשדיה אחויה רק דהוי בין אדם לחבירו ושוב י"ל היכי דהוי בין אדם למקום אף היכי דאחרים נחשדין אין לפרש חטאיו ומזה מוכח דפליגי דאם לא פליגי נשאר הקושיא בדוכתא למה לא משני בסוטה דהוי בין אדם לחבירו וא"ש שני פסקי הרמב"ם ותלויין זה בזה ונ"מ מדברינו דין חדש דאף לפי משמעות בש"ס בבה"ג היכי דאחרים נחשדים מחוייב להודות לדידן לא קיי"ל כן לשיטת הרמב"ם ולשיטת הראב"ד קיי"ל כן וצ"ע לדינא ודו"ק היטב:
(שם סעיף ג') צריך להתוודות מעומד וכו'. נ"ב עיין במג"א שצ"ל בשגגה ובזדון דצריך לבקש על הקל תחלה. והנה זה הוי פלוגתא בש"ס ר"מ ורבנן וקיי"ל כרבנן אך תמוה לי הרי מקרא מפורש בתהלים ל"ב חטאתי אודיעך ועוני לא כסיתי אמרתי אודה עלי פשעי לד'. אם כן מפורש דמודה על השוגג תחלה ואחר כך על המזיד ותמוה מאוד על ר"מ היאך קאמר להיפוך וצ"ע ודו"ק:
(שם סעיף ו') כל הקהל לוקין מלקות ארבעים אחר תפלת המנחה וכו'. נ"ב הנה אעתיק פה מה שעלה ברעיוני סנסן אחד והלואי שיקיום בנו מאמר זה. הנה אחז"ל במס' מכות דכ"ג כל חייבי כריתות שלקו נפטרו מידי כריתתן דברי רחב"ג. והנה ראיתי בס' או"ח על פסחים דפוס פפד"א שם בהקדמתו הביא קושית בעל המאור שהקשה על הרמב"ם דפסק כרחב"ג שהרי מוכח דחולקין עליו חביריו דהרי מפורש כר"פ אלו הן הלוקין דר"ע ס"ל דחייבי כריתות הם בכלל מלקות ארבעים שאם עשו תשובה ב"ד שלמעלה מוחלין להם כלומר דלא תימא היאך נחייבו משום ב' רשעיות לכך אמר דאם עשה תשובה מוחלין לו ולא יהיו ב' רשעיות ואם איתא כדברי רחב"ג בלא"ה ליכא ב' רשעיות ומוכח דחולקין עליו חביריו על רחב"ג ולמה פסק כן והרמב"ן מתרץ קושייתו דס"ל כרחב"ג והכוונה כך כיון דקיי"ל המחייב בב' מיתות נידון בחמורה ואם כן למה ילקו אותו יהא נדון בחמורה בכרת לכך אמר דמלקות חמור דבכרת אם עשה תשובה מוחלין לו ובמלקות לא מהני תשובה. ואני אומר בעניי אם כי עפר אני תחת רגליהם ואני כלא נחשב נגד הבעה"מ והרמב"ן מ"מ בזה אין דבריהם נכונים. ראשית מ"ש הבעה"מ דבא ליתן טעם למה מענשים אותו ב' רשעיות זה אינו דהכלל דאי אתה מחייבו משום ב' רשעיות הוי רק בידי אדם דהרי ילפינן זה מכדי רשעתו משום רשעה אחת אתה מחייבו ואי אתה מחייבו משום ב' רשעיות והיינו הב"ד אינן יכולין לחייבו ב' אבל מה דאחת בידי אדם ואחת בידי שמים לא נחשב ב' רשעיות וגם התירוץ אינו נכון דמה בכך שאם עשה תשובה מוחלין לו סוף סוף שמא לא יעשה תשובה והוי ב' רשעיות ותירוץ הרמב"ן דבא להוכיח דמלקות חמור מכרת הוא תמוה וכבודו במקומו מונח ונעלם ממנו לשעה דברי הש"ס בפ"ג דכתובות דל"ג ע"ב דקאמר שם דלמא מלקות חמור אפי' ממיתת ב"ד דאמרו וכו' אלמלי נגדוהו לחמ"ו הוו פלחי לצלמא א"כ מוכח דמלקות חמור אפי' ממיתת ב"ד דלא מהני לו ג"כ תשובה ולמ"ל לר"ע טעמא מכח תשובה הן אמת דהש"ס דוחה זה דשאני בין יש לו קצבה לאין לו קצבה מ"מ קשה דהו"ל להביא סייעתא מהך משנה דקאמר ר"ע מלקות חמור מכח דלא מהני לו תשובה מוכח דלולא זה לא הי' מלקות חמור רק קיל מכרת א"כ נגד מיתת ב"ד לא מהני ג"כ תשובה ודאי מלקות קיל ולמה לא הוכיח ממשנה זו כן ובע"כ אין כוונת המשנה כן וכוונת המשנה נראה כך בעזה"י דאדרבא דברי ר"ע הוי כרחב"ג דהנה ידוע מ"ש ביומא פ"ח בד' חלוקי כפרה דיש עון דמהני לו תשובה לבד ויש שלא מהני לו תשובה לבד רק בעינן יסורים או מיתה והנה לחייבי כריתות לא מהני תשובה רק בעי יסורין ולכך קאמר ר"ע דח"כ ישנן בכלל מלקות ארבעים והיינו מכח דע"י מלקות יופטר מכרת ובא ליתן טעם היאך ע"י המלקות יהיה נפטר מכרת לכך קאמר לזה יועיל לו המלקות דאם לא יהיה נלקה היה חייב כרת אף אם עשה תשובה דאין די בתשובה לכפר על חייבי כריתות אבל כיון שנלקה שוב אם עשה תשובה בהדי מלקות ב"ד שלמעלה מוחלין לו ולכך מלקין אותו דאז בידו לעשות תשובה ויופטר מכרת ולכך אדרבא ר"ע ס"ל כרחב"ג וא"ש שיטת הפוסקים כרחב"ג ודוק וא"ש בעזה"י: (שם סעיף ו' בהג"ה) יוה"כ אינו מכפר אלא על השבים המאמינים בכפרתו אבל המבעט בו ומחשב בלבו מה מועיל יוה"כ זה אינו מכפר לו הנה לשון הירושלמי פ"ח דיומא ה"ז כך הוא האומר אין עולה מכפרת עלי מכפרת היא אי אפשר שתתכפר לי אינה מכפרת בע"כ אין יוה"כ מכפרת מכפרת היא א"א שיכפר לי מכפר לו על כרחו אר"ח ברי' דר' הלל לא כולא מן הדין בר נש אמר למלכא לית אתה מלך עכ"ל. והנה בע"כ הך ירושלמי אתיא כרבי דס"ל בין עשה תשובה בין לא עשה תשובה יוה"כ מכפר אך מה דקאמר לא כולה מן הדין אין לו הבנה ועיין בק"ע שנדחק בזה [ולקמן נביא דבריו] ונראה לפענ"ד בכוונת הירושלמי עפי"מ דגרסינן במס' שבועות דף יג דמודה רבי בכרת דיומא ע"ש וזה הוי כוונת הירושלמי דקאמר אף דיוה"כ מכפר אף בלא עשה תשובה מ"מ לא כולא מן הדין לא על כולא יוה"כ מכפר בע"כ רק על כרת דיומא אינו מכפר והיינו כמו דליכא בר נש מימר למלך לית את מלך כן ה"נ אם מחלל גוף יוה"כ ועושה בו מלאכה או אוכל בו אינו מכפר וז"ב בכוונת הירושלמי. או י"ל יותר דכוונת הירושלמי מה דקאמר ולא כולא מן הדין דהיינו ודאי מי שכופר ואומר דאין יוה"כ מכפר זה עצמו הוי עון דאינו מאמין בתורה דכתיב כי ביום הזה יכפר עליכם ולכך על כל עבירות שבתורה יוה"כ מכפר עליו אף בע"כ אבל על עון זה עצמו דאינו מאמין שיוה"כ מכפר ע"ז אינו מכפר דזה הוי כמו כרת דיומא ולכך ז"ש הירושלמי לא כולא מן הדין לא על הכל הוא מוחל רק מן הדין מן החטא זה עצמו אינו מכפר דזה הוי חטא גדול דמימר אמר בר נש למלך לית את מלכא כן ה"נ על חטא זה עצמו אינו מכפר שאינו מאמין ביוה"כ וזה א"ש ודוק היטב. והנה הק"ע פירש הכוונה דמ"מ אינו דומה המבעט בכפרתו לאינו מבעט ע"ש ומלבד שהיא דוחק נעלם ממנו הסוגיא דפ"ק דשבועות מודה רבי בכרת דיומא אלא הכוונה כנ"ל דודאי רבי היא אך במבעט ביוה"כ גופא זה אינו מכפר דהוי בכרת דיומא דמודה רבי דיוה"כ אינו מכפר וכנ"ל ומ"ש בש"ס דיומא דהאומר אחטא ואשוב תרי זימני כדר"ה דעבר ושנה ובו' עיין ביאורו בחיבורי על התורה בהתחלת שנת תרי"א מ"ש בזה בפ' בראשית ע"ש ודוק. ומה שהקשו על הרמב"ם מה שהעתיק רק האומר אחטא ואשוב חד זימנא והוא כנגד סוגית הש"ס ומה דקאמר שם הש"ס ביומא לימא מתניתין דלא כרבי ומה שיש לעיין בכל הסוגיא עיין בעזה"י בחיבורי על התורה משנת תקצ"ט בהפטורת פרשת תזריע בפסוק והשתחויתי בית רימון ע"ש דברים נכונים וכמה דינים המסתעפין מזה ע"ש ודוק: