Chokhmat Shlomo on Shulchan Arukh, Orach Chayim Siman 675
Can copy this into an AI, or connect the whole library to your assistant. For deeper learning, you can directly use the original seforim, sites, and apps.
**סעיף א'**הדלקה עושה מצוה ולא הנחה וכו' לפיכך עששית שהיתה דולקת כל היום וכו'. נ"ב הנה לשון הרמב"ם בזה עששית שהיתה דולקת כל היום כולו למ"ש מכבה ומברך ומדליק שההדלקה היא המצוה ולא ההנחה עכ"ל. וראיתי בפר"ח שהקשה עליו דמשמע מלשונו דאם הוי הנחה עושה מצוה לא הוי בעי כיבוי והוא נגד הש"ס דפריך שם ואי ס"ד הנחה עושה מצוה שמכבה ומגביה ומדליקה ומניחה מבע"ל. אם כן משמע דאף למ"ד הנחה עושה מצוה בעי כיבוי. ומה שתירץ הפר"ח בזה ב' תירוצים אין נראין. התירוץ הב' דהרמב"ם מיירי בהדליק לשם חנוכה ועפ"י דברי התוס' שם זה ודאי אינו נראה דא"כ הו"ל לפרש ובפרט כיון דבש"ס פריך מכבה ומגביה מבעיא ליה ומשמע דס"ל כיון דקא' סתם עששית שהיתה דולקת לא מיירי בשל חנוכה וא"כ כיון דסתמא משמע בשל שבת הרמב"ם דמיירי בשל חנוכה הו"ל לפרש וגם למה עזב דין המפורש בש"ס דמיירי בשל שבת ונקט דין אחר דאינו מפורש בש"ס. וגם תירוץ הראשון שכתב הפר"ח דכוונתו ולדיוקא דהא הנחה לא בעינן ואם הוי הנחה עושה מצוה הוי בעינן גם הנחה. גם זה אינו נראה דכל כי האי הו"ל להרמב"ם לפרש ולא לסמוך אדיוקא. אך נראה דא"ש דהנה התוספות הקשו שם באמת אם הנחה עושה מצוה ל"ל כיבוי הרי לא גרע מהדליקה חש"ו. ולפענ"ד אתי שפיר. דהנה י"ל דזה דומה לשחיטה דקיי"ל דלא בעי כוונה לשחיטה ואפילו הפיל סכין בלי מתכוין נמי כשרה. ומיהו אם נפלה מעצמה פסולה דמעשה עכ"פ בעינן ואם שחטה חש"ו כשרה מוכח דמעשה חש"ו נחשב מעשה רק כוונה אין להם אבל מעשה יש להם ועדיף מנפלה מעצמה וא"כ י"ל ה"נ בחנוכה אף להס"ד דהנחה עושה מצוה היינו רק דלא בעינן הדלקה לשם מצוה וממילא הדליקה חש"ו מהני דאף דאין להם כוונה ואף למ"ד מצות צריכות כוונה מודה דבדרבנן לא בעי כוונה היינו רק אם ראוי לכוונה אז כיון דראוי לבילה אין בילה מעכבת בו וכיון דחש"ו אין להם כוונה לא הוי מהני הדלקתן אם הדלקה עושה מצוה וגם כיון דאינן בני חיובא א"י להוציא אחרים מ"מ אם הנחה עושה מצוה ולא הדלקה הוי מהני הדליקה חש"ו. מיהו אם הדליקה מעצמה ודאי לא מהני דעכ"פ מעשה אדם בעינן בהדלקה והודלק ממילא לא מהני ולכך ה"ה אם דלקה מע"ש כיון דמעשה הראשון אזיל ליה כעין דאמרינן במס' ברכות לענין הדליק מכותי דעמוד הראשון אזיל ליה וכן אם סובב מים בגלגל ושחט דכח הראשון אזיל ליה והוי אח"כ ממילא ה"ה נמי בזה כח הראשון אזיל ליה ואח"כ הוי כדלק ממילא לכך גרע מהדליקה חש"ו דעכ"פ מעשה בעינן וזה הוי ממילא. ומיושב קושית התוס' ודוקי ולפי"ז א"ש דהנה יש פלוגתא בש"ס אי אשו משום חציו או משום ממונו ואנן קיי"ל משום חציו והנ"י בפ"ב דב"ק הקשה אם אשו משום חציו יהיה אסור להדליק נר בשבת אף שמדליק בע"ש ותירץ דהוי כאלו עשה הכל בזמן היתר ע"ש. וא"כ עכ"פ מעשיו הוי ונחשב הכל כמעשיו ושוב הוה מעשה אדם ולא בעי כיבוי דלא גרע מהדליקה חש"ו. ולכך א"ש דהש"ס דפריך מכבה ומגביה מבעיא לי' היינו דבלא"ה לא הוי מצי להקשות למ"ל כיבוי די"ל דריב"ל ס"ל כמ"ד דאשו משום ממונו וא"כ אין כאן מעשה אדם והוי כהודלק ממילא וגרע מהדליקה חש"ו לכך פריך לו יהא כן עכ"פ מגביה נמי בעינן אבל לדידן דקיי"ל אשו משום חציו הוי כל הדלקה כמעשיו וא"כ לא גרע מהדליקה חש"ו. לכך כת' הרמב"ם דרק מכח דהדלקה עושה מצוה לכך מכבה ואתי שפיר ודו"ק היטב. וזה נראה נכון בישוב דברי הרמב"ם בעזה"י: (שם בסעיף הנ"ל) שאם הדליקה בפנים והוציאה לחוץ לא יצא וכו'. נ"ב עיין בחיבורי על או"ח משנת תקצ"ו מ"ש בישוב דברי הטור ועיין בב"ח וט"ז שתמהו ל"ל הך טעמא כיון דקיי"ל הדלקה עושה מצוה ועמ"ש בחיבורי לאו"ח שנת תר"ט בסי' תרע"ג ליישב זה. ועוד נראה דנ"מ מזה דין אם יש לחצר ב' פתחים דצריך להדליק בשניהם וכתב הר"ן כיון דאינו רק משום חשדא א"צ לברך. ולפענ"ד אין נראה כן דהרי תנא בברייתא אם הדליקה בפנים והוציאה לחוץ לא עשה ולא כלום. ומדנקט לא עשה ולא כלום מוכח דצריך לברך ומסיק הש"ס הטעם מכח דהרואה או' לצרכו הוא דאדלקה והאיך אמר לא עשה ולא כלום ומוכח דבשביל חשדא צריך לברך. ולפי"ז אתי שפיר דנקטו הטור והש"ע הך טעמא להוכיח מזה דאם בשביל חשדא צריך לברך מדנקט לא עשה ולא כלום ה"ה נמי בב' פתחים נמי צריך לברך אף דהוי מכח חשדא. מיהו אפשר לחלק בין חשד זה דלצרכו הוא דאדלקה א"כ לא עשה פרסומי ניסא כלל לכך צריך לברך אבל בשתי פתחים ניהו דחשדוהו דלא הדליק נר חנוכה מ"מ הוא עשה פרסומי ניסא באמת. לכך י"ל דא"צ לברך. כן י"ל. מיהו הטור י"ל דס"ל דשווין הם ודו"ק: נסתפקתי באם היו כל העולם משתמשין רק בנר שעוה וחלב ולא הי' מנהגם להשתמש בשמן זית ועתה הדליק אחד בשמן זית או שהיה מן המהדרין והיה תפוס נרות הרבה בידו כשיעור הימים אם נא' דבזה לא שייך לו' דהרואה או' לצרכו הוא דנקט לה דאין דרך בנר כזה לצורכו וגם אין דרך להשתמש הרבה נירות והוי די לו בחד ובע"כ יהיה מוכרח דלנר חנוכה הוא או אף בכה"ג גזרינן דלא פלוג רבנן בתקנתן וצ"ע לדינא ודוק:
(שם סעיף ג') ויש מי שאו' בקטן שהגיע לחינוך מותר וכו'. נ"ב עיין במג"א לקמן סי' תרפ"ט ובהלכות מגלה שהקשה דברי הש"ע אהדדי דשם פסק בפשיטות דקטן אינו מוציא בשום אופן ולא הביא דעת הע"ה וכאן הביא דעת הכע"ה דס"ל דקטן שהגיע לחינוך מוציא את הגדול. וכתב דדוחק לחלק בין נר חנוכה למגילה דבהר"ן משמע דשוה להדדי ע"ש. ונראה לפענ"ד ליישבו על נכון דהנה בטעם זה שאחד מוציא את חבירו יש בזה פלוגתא דיש ס"ל דהוי מטעם ערבות ויש ס"ל דהוי מטעם שליחות והנה בחידושינו בהלכות מגלה סי' תקפ"ט פרק ד' הקשינו דברי התוס' אהדדי דבברכות כתבו דבבהמ"ז אין קטן מוציא גדול מכח דלא אתי תרי דרבנן ומפיק חד דרבנן וכתבנו דבשלמא מטעם ערבות י"ל שפיר כיון דאינן דומין להדדי ואין חיובן שוה אין זה יכול להוציא זה. אבל מטעם שליחות א"כ הוי כאלו הוא עצמו מברך למה לא יועיל תרי דרבנן להוציא חד דרבנן. והרי התוספות בגיטין ס"ל דבמלתא דשייך בגווה יש שליחות לקטן וא"כ כיון דעכ"פ הקטן חייב בברכת המזון א"כ שייך בגווה ונחשב בזה שלוחו של הגדול מ"ט לא יהיה הקטן מוציאו ע"ש מ"ש בזה. אך כעת ראיתי דאתי שפיר עפ"י דברי המוהרי"ט בתשובה דס"ל דאין מועיל שליח בשבועה מכח דמילי לא ממסרי לשליח ע"ש. הן אמת דבמקום אחר תמהתי עליו די"ל דמה דמילי לא ממסרי לשליח היינו שיעשה הוא שליח אחר אבל הוא יכול להיות שליח אף למילי. אך עכ"פ המהרי"ט ס"ל כן דמילי לא ממסרי לשליח ול"ש בזה שליחות וא"כ אתי שפיר דהתם בברכת המזון דהוי רק מילי ולא שייך שליחות רק מכח ערבות לכך אין תרי דרבנן מוציא חד דרבנן אבל היכי דיש מעשה דמצי משוי שליח י"ל שפיר דתרי דרבנן מוציא חד דרבנן מטעם שליחות. וא"כ תינח בחנוכה דהוי מעשה שייך בזה שליחות אבל במגלה דהוי מילי ולא שייך בזה שליחות לכך אין תרי דרבנן מוציא חד דרבנן. ולכך אתי שפיר דהנה דעת הר"ן וכה"ע דשליח יכול לבטל לחמצו של פלוני. אבל הר"ן הביא שם דעות אחרים דלא מהני ביטול ע"י שליח והיינו דפליגי בסברת המוהרי"ט הנ"ל אם שייך שליחות במילי. ולפ"ז הר"ן לשיטתו דס"ל דשייך שליחות במילי לכך באמת שוה מגילה לחנוכה. אבל לדידן לדינא ניהו דבהלכות פסח פסק כדעת הסוברים דשליח יכול לבטל מ"מ במגלה פסק שפיר דאין שום קטן מוציא מכח דהוי ס"ס לההמיר דלמא כדעת הסוברים דאף בחנוכה דהוי מעשה נמי אין תרי דרבנן מוציא חד דרבנן ואת"ל כדעת הבה"ע דס"ל דכחנוכה מוציא תרי דרבנן לחד דרבנן הרי י"ל עיקר טעמו מכח שליחות וא"כ דלמא הלכה בדעת הסוברים דמילי לא מצי משוי שליח וא"כ הוי במגלה רק טעם הערבות ובזה ודאי אין תרי דרבנן מוציא לחד דרבנן. ולכך כיון דהוי ס"ס להחמיר לכך לא חשש לדעת הכע"ה כלל אבל בחנוכה דהוה מעשה ושייך בזה שליחות הביאו שפיר דעת הבע"ה דבזה י"ל כיון דהוה מטעם שליחות יכול שפיר תרי דרבנן להוציא חד דרבנן והסברא נותנת כן כנלפע"ד נכון בזה וא"ש ודו"ק היטב: