Chokhmat Shlomo on Shulchan Arukh, Orach Chayim Siman 690
Can copy this into an AI, or connect the whole library to your assistant. For deeper learning, you can directly use the original seforim, sites, and apps.
**סעיף ג'**צריך לקרותה כולה וכו'. נ"ב גרסינן בש"ס דמגלה דף י"ח אר"ח וכו' הלכה כדברי האומר צריך לקרותה כולה ואפילו למ"ד מאיש יהודי צריכה שתהיה כתובה כולה וקשה לי למה לא קמ"ל רבותא טפי אפילו למ"ד מאחר הדברים האלה צריכה שתהיה כתובה כולה דהרי במשנה יש שם ג' דיעות דת"ק ס"ל כולה ור' יהודה ס"ל מאיש יהודי ורבי יוסי ס"ל מאחר הדברים האלה. ואם כן אם רצה לאשמעינן רבותא הו"ל לאשמועינן רבותא אפילו למ"ד מאחר הדברים האלה צריכה שתהא כתובה כולה. ואין לו' לדידיה כיון דמיקל כולי האי דדי מאחר הדברים האלה לא בעינן שתהא כתובה כולה דא"כ כדפריך לעיל בדף הקודם שם גבי היה כותבה דורשה ומגיה וכו' ה"ד וכו' אלא היכי דכתב פסוקא פסוקא וקרי ליה ומי יצא והאר"ח וכו' ואפילו למ"ד מאיש יהודי צריכה שתהיה כתובה כולה ומה פריך נימא דאתיא כרבי יוסי דס"ל מאחר הדברים האלה ולכך לדידיה לא בעינן שתהא כתובה כולה ומשכחת לה דהיה כותבה פסוקא פסוקא ותני לה ומה פריך. אלא וודאי דלכ"ע בעינן שתהיה כתובה כולה ואם כן למה לא קמ"ל דאף לרבי יוסי דס"ל מאחר הדברים האלה בעינן שתהא כתובה כולה וצ"ע מיהו י"ל דקמ"ל אף בנחסר רק עד איש יהודי פסולה ומכ"ש למ"ד אחר הדברים האלה דנחסר טובא דפסולה ואדרבא הוי למ"ד זה רבותא טפי ועיין בהר"ן וש"ע והבן זה ודוק. והנה מזה יהיה מוכח כדעת הר"ן באם השמיט ענין שלם אפילו בדיעבד פסול. ולכך י"ל שפיר דר"ח קמ"ל לענין דיעבד דאפילו בדיעבד צריכה שתהיה כתובה כולה לכך שפיר למ"ד מאיש יהודי ללמד אפילו אם נחסר עד איש יהודי פסולה. ולכך לא נקט למ"ד עד אחר הדברים האלה דבזה יותר פשיטא דפסול אם נחסר כ"כ. אבל אם נימא כדעת הרשב"א דבדיעבד כשר ור"ח קמ"ל רק לכתחלה א"כ לענין לכתחלה אפילו אם נחסר פסוק א' אסור לכתחלה. ובע"כ מה דנקט אפילו למ"ד מאיש יהודי הכוונה לענין אם נחסר עד איש יהודי דאפי' אם נחסר פסוק אחד אסור לכתחלה. ובע"כ הכוונה רק אף דמיקל בענין הקריאה מכל מקום לענין הכתיב' צריכה שתהא כתובה כולה אפילו בלי חסרון פסוק אחד א"כ בזה קשה שפיר לאשמעינן רבותא טפי אפילו למ"ד מאחר הדברים האלה צריכה שתהא כתובה כולה אפילו בלי חסרון פסוק אחד ולמה לא אשמעינן רבותא טפי. ובע"כ מוכח כדעת הר"ן לדינא ולהרשב"א צ"ע בזה ודוק היטב:
(שם סעיף י"ג) היה כותבה שקורא פסוק במגלה שהוא מעתיק ממנה וכותבה אם כוון לבו לצאת י"ח וכו'. נ"ב נראה לפענ"ד דין חדש והוא נכון בעזה"י דאף אם כוון לבו הוה רק ביחיד בזה מהני אם כוון לבו לצאת אבל בציבור לא מהני זה. והוא דזה דומה למ"ש בש"ס ובש"ע לקמן סי' תרצ"א דאין קורין בציבור במגלה הכתובה בין הכתובים ואם קרא לא יצא יי"ח אם לא שיש היכר שהיא ארוכה או קצרה. אם כן מוכח דבציבור לא מהני כוונת הלב לצאת רק שיהיה ניכר שקורא לשם מגלה וא"כ ה"נ אם כותבה דורשה ומגיה א"כ בפועל אינו ניכר אם קורא לשם מצוה או לכתוב ולדרוש ולהגיה א"כ לא עדיף ממגילה הכתובה בין הכתובים באינה ניכרת דבע"כ הטעם כיון דאינו ניכר לא נודע להם אם היא מגלה א"כ ה"ה נמי אם אינו ניכר אם קראה לשם מצוה דלא מהני בציבור ועיין במג"א סי' תרצ"א שכתב דכל עשרה מקרי ציבור ע"ש. ובזה הונח לנו על נכון דברי הכל בו שהביא הקרבן עדה בירושלמי פ"ב הלכה ב' גבי היה כותבה הדא אמרת שפורים מותר בעשיית מלאכה ומתרץ נאמר בארבעה עשר בכרכים עכ"ל הירושלמי והביא הק"ע בשירי קרבן דברי הכל בו שהביא קושית הירושלמי ומתרץ הכל בו שהיה שעת הדחק ומתמה הק"ע למה לא ניחא ליה בתירוץ הירושלמי דמיירי בי"ד בכרכים והניח בצ"ע. ולפמ"ש יהיה אתי שפיר דהנה דין הנ"ל נראה ברור למעיין בפירש"י והר"ן והב"י הביאם דהטעם דפסולה בכתובה בין הכתובים מכח דאינו ניכר אם הוי כקורא במקרא וליכא פרסומי ניסא וא"כ ה"נ אם כתבה דרשה ומגיה אינו ניכר שהוא לשם מצוה וליכא פרסומי ניסא. ולפי"ז אתי שפיר כיון דקיי"ל מגלה בזמנה ביחיד שלא בזמנה בעשרה ומוכח בש"ס דף ה' דאפי' בכרכים בע"ש נמי נחשב שלא בזמנה והוי בעשרה. וא"כ קשה היאך אפשר לומר דהיה כתבה בי"ד בכרכים הרי אז בעינן עשרה וא"כ לא מהני אם כוון לבו. אך הירושלמי לשיטתו אזיל דהמעיין בירושלמי פ"ק דמגלה הלכה ג' וז"ל ר' אבינא בשם ר' אסי כל שאמרו ידחה ליום הכניסה ובפרט בעשרה א"כ מוכח הא כל שאינו נדחה ליום הכניסה אף דנדחין לע"ש מכל מקום לא בעי עשרה לכך שפיר משני דהמשנה מיירי בי"ד בכרכים אבל הכלבו הולך לשיטת הש"ס דילן דס"ל בדף ה' דאף בכרכים בי"ד בעינן עשרה אי אפשר לפרש דמיירי בי"ד כיון דעשרה מקרי ציבור לכך מוכרח לפרש בענין אחר ודוק דאף אם האחרים כבר יצאו י"ח מכל מקום כיון דבעינן עשרה ובעינן פרסום לא מהני היה כותבה ודוק. ואין להקשות על דברינו דא"כ לר' אסי דס"ל בין בזמנה בין שלא בזמנה בעשרה היאך יפרש המשנה דהיה כותבה וכו'. זה אינו דר"א יסבור דמגלה הכתובה בין הכתובים נמי יצא בציבור ופליג על ר' יוחנן דהרי בלא"ה פליג על ר' יוחנן דר"י ס"ל דמותר אף ביחיד והוא ס"ל דבעינן ציבור כמ"ש התוס' ד"ה א"כ גם בזה פליג על ר' יוחנן ואדרבא בזה יהיה אתי שפיר דזה תלוי בזה דר' יוחנן לשיטתו דס"ל דבציבור לא יצא בכתובה מן הכתובים בע"כ לדידיה מוכח מן המשנה דהיה כותבה דיוצא אף ביחיד וכמ"ש אבל ר"א דס"ל דיוצא בציבור בכתוכה בין הכתובים א"כ אין ראיה מן המשנה דהי' כתבה דיוצא ביחיד לכך ס"ל דבעינן ציבור. ולדידן דקי"ל כר"י דאינו יוצא בכתובה בין הכתובים וקיי"ל שלא בזמנה אף בי"ד בעינן עשרה אי אפשר לתרץ כהירושלמי ואתי שפיר דברי הכל בו בעזה"י על נכון ודו"ק בזה:
(שם סעיף י"ד) הקורא את המגלה צריך לכווין להוציא השומע וכו'. נ"ב עיין במג"א סקט"ו שהוכיח דאפילו השומע לא שמע תיבה אחת לא יצא וכתב דבב"ח לא משמע כן. משמע דהב"ח ס"ל דאם לא שמע השומע תיבה אחת יצא. והנה לפענ"ד נראה ראיה להב"ח מן הירושלמי וז"ל תני אין מדקדקין בטעותיה ר' יצחק בר' אבא וכו' הוו יתובין קומי רב חד אמר יהודים וחד אמר יהודיים ולא חזר חד מנהון עכ"ל. והנה הב"י סי' זה הקשה דהו"ל לו' דלא אהדר מאן דקרא יהודיים אבל מאן דקרא יהודים שפיר קרא ול"ל לאהדרי' ונדחק בתירוצו. והק"ע נדחק ג"כ בזה וגם דבריו תמוהין דניהו דאיכא דוכתא במגלה דכתיב יהודיים מ"מ הקרי הוי בכל דוכתי יהודים וא"כ כהוגן קרא דהרי אף בתורה הולכין אחר הקרי. ולכך נראה כוונת הירושלמי דתרתי קמ"ל דמיירי דמאן דקרי יהודיים הוי במגלה כשרה ומאן דקרי יהודים הוי מחומש או מגלה פסולה. והנה מפורש בש"ע דאסור לסייע לחזן מתוך החומש וכתבו האחרונים הובא במג"א דשמא יתן השומע דעתו לזה שקורא מתוך החומש וכתב המג"א שהקורא עצמו יכול לשמוע אף שמסייע. וגם נראה דאף באחרים אינו רק זהירות לכתחלה אבל בדיעבד כיון דקיי"ל במגלה אפילו עשרה קורין כאחת דאיידי דחביבה יהבי דעתייהו ושמעו. מכל מקום נראה דהיינו אם הוי קריאתם שוה אבל היכי דאינו שוה אסור והרי להס"ד בר"ה שם דתרי קלי מתרי גברי לא משתמעי וניהו דמסיק דמשתמעי היינו דהתם דהתוקע בחצוצרות יודע דמצות היום בשופר ויהיב דעתיה עליו. אבל זה דקורא יהודים הוי לפי דעתו הקורא יהודיים בטעות א"כ על טעות אינו נותן על לב ולא יהיב דעתי' א"כ אף הוא עצמו לא יצא וממ"נ יהודים של השני לא נתן לב והקריאה שלו הרי הוי מתוך פסולה לכך קמ"ל דלא אהדר חד מינייהו מכח דהקורא יהודיים אף דאם השמיט הקורא תיבה לא יצא הרי בזה אין מדקדקין בטעות והשני דקרא יהודים אף דהוי מתוך פסולה הרי הוא רק שומע ובשומע אם השמיט תיבה אין קפידא וקמ"ל חדא דאית ביה תרתי ואתי שפיר. ויש מזה ראיה לדעת הב"ח ודו"ק היטב: (שם באותו סעיף) אין מדקדקין בטעיותיה וכו'. נ"ב עמ"ש בחידושי בסי' תרפ"ז דנראה לי דהיינו דוקא ביחיד אבל בצבור חוזר ובעינן דוקא שיקרא כפי הקרי ע"ש בטעמו ודו"ק היטב:
(שם סעיף י"ז בהג"ה) עוד כתבו שנוהגין התינוקות לצור צורת המן על עצים ואבנים וכו' ומזה נשתרבב המנהג שמכין המן כשקורין המגלה בבה"כ וכו'. נ"ב ועיין מג"א ס"ק י"ט מ"ש שהבנתי אחרי מוהרי"ל שלא היה חושש להכות את המן וכו'. ולפענ"ד יש לזה מקור בש"ס בפ"ק דמגלה דקאמר שם רנב"י פתח לה לההיא פרשתא מהכא לולא ד' שהיה לנו יאמר נא ישראל לולא ד' שהיה לנו בקום עלינו אדם ולא מלך. ולכאורה מה בעי בזה ומי לא ידע שהמן היה אדם פשוט ולא מלך. אך נראה עפ"י דבדי הירושלמי בפ"ג דמגלה בסופו וז"ל שם רב אמר צריך לו' ארור המן ארורים בניו אר"פ צריך לו' וגם חרבונא זכור לטוב רב ברכי' וכו' כד הוי מטי לההיא פסוקי אשר הגלה נבוכדנצר הוי אמר נבוכדנצר שחיק עצמות שכל נבוכדנצר האמור בירמי' חי הי' ברם הכא מת הי' עכ"ל הירושלמי. והנה הקרבן עדה בשירי קרבן הביא בשם י"מ דלא מפליג בין המן דקודם תלייה שלאח"כ דפליג על ר"י דבסמוך והוא כתב שלא ידע מי דחקו לכך שכוונת רב הוי נמי לאחר שקראו המגלה לאחר שנתלה עש"ה. ואני אומר דלא ידעתי מי דחיק את שניהם לזה דאין לו דמיון זה לזה דבע"כ כוונת ר"י הוי מה דלא אמר בחייו כן ולאחר מיתה היה אומר היינו מכח דבחייו ראוי לחלוק כבוד למלכות אבל אחרי מותו א"צ לחלוק לו כבוד וכן הוא במדרש פרשת וארא בפסוק ויצום אל בני ישראל ואל פרעה מלך מצרים לחלוק כבוד למלכות ע"ש וא"כ לפי"ז אתי שפיר דתינח בנבוכדנצר שהיה מלך אבל המן שלא היה מלך אין צריך לחלוק לו כבוד לכך אף בחייו מותר לו' ארור המן. ולכך זה קמ"ל רנב"י לולא ד' שהיה לנו וכו' בקום עלינו אדם ולא מלך וא"צ לחלוק לו כבוד וראוי לו' מיד ארור המן רק כיון דאסור להפסיק בדיבור בין המגילה לכך מכין אותו דלא הוי הפסק וא"כ הוי זה מדינא דגמרא והירושלמי לו' אף בחייו ארור המן והכאה זו הוה במקום אמירה. ובחידושינו שנה זו שנת תרי"ב נכתב דרך אחר בכוונת האי פתיחא ע"ש ודו"ק: