(א) שיעבוד בני ישראל במצרים וגאולתם משם (א, א - טו, כא)

א. השיעבוד במצרים (א, א - ו, א)

(א) שיעבוד בני ישראל במצרים (א, א־כב)

כאשר הודיע הקב"ה לאברהם על גלותם של צאצאיו, הזכיר לו שתי דרגות של סבל, האחת - "גר יהיה זרעך", והאחרת - "ועבדום וענו אותם"¹. פרקו הראשון של ספר שמות מספר, כיצד נתקיימה הודעה נבואה זו. הדור הראשון לא סבל אלא גירות. כל עוד חיו יוסף ואחיו, אמנם היו בני ישראל גרים בארץ לא־להם, אך עול שיעבוד לא הוטל עליהם. מצב זה נמשך עד בערך מאה שנה לפני הגאולה. רק משמתו יוסף ואחיו וכל הדור ההוא, ומלך חדש קם למצרים, מלך אשר ריבוים של בני ישראל גרם לו דאגה ואף פחד, רק אז החלו המצרים לשעבד את בני ישראל הזרים וללחוץ אותם. ומכיוון שלחץ זה לא הביא לידי התוצאה הרצויה - הפסקת ריבוים של בני ישראל, הגבירוהו יותר ויותר, והמלך אף ציוה על המילדות העבריות להמית את כל הבנים הזכרים סמוך להיוולדם. כאשר הללו לא מילאו אחר צו המלך מתוך אמתלות שונות, נצטוה כל עם מצרים לבצע גזירה זו. כך הגיעה צרתם של ישראל לשיא, כאשר ה' הוליד את מושיעם.

footnotes: ¹ בראשית טו, יג; אך השווה פירושו של המחבר ז"ל שם, עמ' רמג (המ'),

ואלה. באשר לפרשיות המתחילות בתיבה "ואלה", ראה להלן, בתחילת פרשת משפטים.

הבאים. בינוני־פועל בהוראת משפט־יחס, בזמן עבר.

ויהודה. ארבע ו"וי־החיבור שאצל שמות בני יעקב, מראות שהכתוב מכוון לחלק את הבנים לארבע קבוצות. בני לאה ובני רחל הם שתי קבוצות, אך מכיוון שמבני רחל מוזכר כאן רק אחד, הרי שהכתוב מצרף אותו, יחד עם בני לאה הצעירים יותר, לקבוצה אחת.

ויהי. בא בתחילת המשפט בלשון יחיד גם כאשר הנושא שאחריו דורש לשון רבים.

ויהי... שבעים נפש. הרי זה מאמר מוסגר שבא כהערה מבארת. כאשר מדלגים עליו על מאמר זה, מובן הסיפא של הכתוב - "ויוסף היה במצרים". שנים־עשר בנים היו לו ליעקב. אחד־עשר מהם באו עמו למצרים, ואלו יוסף היה שם כבר קודם לכן. בכך גם נאמר, שגירות בני ישראל במצרים מתחילה רק עם ירידתם של יעקב ובניו, וכי בשהותו של יוסף במצרים שקדמה לירידת המשפחה אליה, אין לראות משום תחילת התגשמותה של אותה הנבואה שנאמרה לו לאברהם². הערה זו שבמאמר המוסגר, שיוצאי ירך יעקב שבאו מצרימה, היו שבעים נפש, בעצם לא היתה צריכה לבוא אלא אחר הסיפא "ויוסף היה במצרים" ³, אלא שהכתוב לא רצה להפריד בין סיפא זה והכתוב שלאחריו - "וימת יוסף" וגו'. - באשר לשאלה, מדוע חוזר הכתוב למנות כאן את בני יעקב על־פי שמותיהם, כבר ענה רמב"ן ולימדנו בכך כלל חשוב ביותר בדרך כתיבת ההיסטוריה של המקרא⁴. "כי הכתוב ירצה למנות ענין הגלות מעת רדתם למצרים, כי אז גלו בראש גולים... ולפיכך יחזור אל תחילת הענין שהוא מפסוק וכל־זרעו הביא אתו מצרימה⁵, ושם כתוב אחריו⁶ - 'ואלה שמות בני ישראל הבאים מצרימה וגו", ואותו הפסוק בעצמו הוא שהחזיר בכאן" וכו'. פירוש, תחילתו של ספר שמות היא חזרה מתומצתת על האמור בבראשית מו, ח־כז. כמו שם כן נאמר גם כאן "ואלה שמות בני ישראל הבאים מצרימה". אמנם אין הכתוב מונה כאן את בני יעקב באותו הסדר שבו מנאם שם, שכן כאן הסדר הוא - תחילה בניה של לאה, אחריהם בני רחל (אלא שהכתוב מונה את בנימין בלבד לפי שיוסף כבר היה במצרים), ואחרי כן בני השפחות (ומהם בני בלהה תחילה, כי הם נולדו ראשונים), וזהו הסדר שבו נמנים בני יעקב גם בבראשית לה, כג־כו (אלא ששם קודם יוסף לבנימין). ואלו שם מו, ח ואילך נמנים תחילה בני לאח, אחריהם בני שפחתה זלפה, אחרי כן בני רחל ולבסוף בניה של בלהה. וגם לסדר זה טעם משלו, שכן במקום זה מוסר לנו הכתוב את מספר צאצאיה של כל אחת מנשי יעקב, ולפיכך נקבע הסדר על פי מספר הנפשות שיצאו מכל אחת מהן - תחילה לאה עם שלושים־ושניים צאצאים, אחריה זלפה עם שישה־עשר, רחל עם ארבעה־עשר ובלהה עם שבעה. מכל מקום, היטב ניכר שפסוקינו הם מעין מובאה מתומצתת של הפרשה שבבראשית מו, ח ואילך, כאמור. במקום מנייתם של בני־בניו של יעקב שם בא כאן בקיצור "איש וביתו באו", ואלו "ויהי כל נפש... שבעים נפש" שבכאן הוא קיצורו של הנאמר שם, מו, כו־כז⁷, משם גם נלקח הביטוי הנדיר "יוצאי ירך". ולפי שהכתוב רוצה לספר כאן, בספר שמות, את גאולתם של בני ישראל ממצרים, הרי הוא צריך להתחיל סיפור זה עם בואם של יעקב ובניו לשם, מאורע שעליו כבר מסופר בספר בראשית, ועל כן יצטט כאן, בקיצור, קטע מספר בראשית שבו מוזכרים גם שמותיהם של בני יעקב ובניהם וגם מספרם. בנוסח סופר בן־ימינו דברי הכתוב מתפרשים כך - כבר סופר בפרק... דלעיל, כיצד הגיעו יעקב ובניו מצרימה, אבל דרכו של מקרא היא לצטט בקצרה את הקטע המתאים, וכדברי רמב"ן בפירושו.

footnotes: ² בראשית טו, יג. וראה שם ברמב"ן באשר למשך תקופת השיעבוד (המ'). ³ וכפי שבאמת בא בתרגום השבעים. ⁴ בפירושו לפסוק א (המ'). ⁵ בראשית מו, ז (המ'). ⁶ שם שם, ח (המ'). ⁷ ובלשונו של רמב"ן בפירושו כאן א, א: "וכאשר הזכיר בני יעקב קיצר בבני בניו וכל זרעו והחזיר הכלל, כאשר אמר שם (בראשית מו, כז) 'כל הנפש לבית יעקב הבאה מצרימה שבעים'" (המ').

וימת יוסף. אף־על־פי שעל מותו של יוסף כבר סופר בבראשית (נ, כו), מזכירו הכתוב כאן מחדש, לפי שהדבר נחוץ להבנת המסופר לאחר מכן. רק לאחר שמתו יוסף וכל הדור ההוא, רק אז יכול היה לקום מלך שישכח לחלוטין את זכויותיו של יוסף בקיומה של ממלכת מצרים.

וכל הדור ההוא. "שבעים נפש"⁸, כלומר, כל אלה שבאו עם יעקב מצרימה, או לפחות אלה שבאו שמה והם אנשים מבוגרים.

footnotes: ⁸ רשב"ם.

ובני ישראל וגו'. הסיבה שהניעה את מלך מצרים לשעבד את בני ישראל, היתה ריבוים של אלה מעבר לשיעור הרגיל. כאן נתקיימה הבטחתו ית' ליעקב "לגוי גדול אשימך שם" (בראשית מו, ג).

פרו וגו'. השוה רשב"ם. גם על פוריותם הרבה של בני ישראל במצרים כבר סופר בבראשית (מז, כז), ואין הכתוב חוזר ומספר עליה כאן אלא לשם הכנה לקראת המסופר לאחר מכן.

הארץ. הרי זו ארץ גושן, כפי שמפורש בבראשית מז, כז.

אתם. הפועל 'מלא' גורר אחריו יחסת־את⁹.

footnotes: ⁹ באשר לביקורת המקרא, שכידוע מייחסת את החומש לכמה וכמה מקורות, הרי אין חולשתה ניכרת בעליל יותר מאשר בספר שמות, וכך כבר בתחילתו. לפי Knobel, שעמו מסכימים שאר המבקרים בעיקרי הדברים, הרי שייכים מכל פרשת שמות ל"מסורת היסוד" רק הקטעים א, א־ז; שם, יג־יד; יב, כג (מ"ויאנחו") עד פסוק כה בלבד. והנה, אלו באמת כך היה, יישאר "ויעבידו מצרים" וגו' ללא כל נימוק. גם לא יוסבר כלל, לשם מה חוזר הכתוב ומספר "ובני ישראל פרו" וגו', שהרי אי־אפשר היה אז למצוא סיבה לכך שהשיעבוד בא כתוצאה מפוריותם הרבה של בני ישראל. ועוד, לפי זה לא ידובר ב"מסורת היסוד" כלל על אודות מלך מצרים, כלומר, שיעבודם של בני ישראל נעשה לפיהם ביוזמת עם מצרים, ואף על־פי־כן חוזר לאחר מכן, בתיאור המכות, גם ב"מסורת היסוד" פעם אחר פעם משפט מעין "ויחזק לב פרעה" (ז, יג) וגם החזרה על שמותיהם של בני ישראל (בשלושה פסוקים!) תהיה בלתי־מובנת ב"מסורת היסוד", שכן לדעת רוב המבקרים שייכים רק פסוקים מעטים אחרי מו, ח־כז ל"מסורת היסוד" של ספר בראשית. אנחנו נראה בכל מקום ומקום שאין כל קושי אשר יכריח לקבל את ההנחה בדבר קיום שני מקורות או יותר, ואף נראה, כיצד המקורות (המדומים) השונים מניחים זה את זה כידועים ויהיו בלתי־מובנים אחד בלעדי רעהו.

מלך־חדש. מלך שנהג על־פי קווי־מדיניות חדשים¹⁰.

footnotes: ¹⁰ פרטים על תולדות מצרים של התקופה על־פי מקורות מצריים נביא בסוף פרק יב (בהערה 93). כאן נאמר רק שפרשנים אחדים (כגון ראב"ע, שד"ל ורשר"ה, אך במפורש לא כן ר"י אברבנאל - המ') רואים עצמם נאלצים ללכת בעקבות יוסף בן מתתיה (ב"קדמוניות היהודים" מהד' א' שליט, ב',ט,א וראה שם גם יג, ב - המ') ומפרשים "מלך־חדש" כשושלת חדשה, ואלו לפי דעתם של Knobel, Winer ואחרים מדובר כאן על החזרת השלטון לידיהם של הילידים, אחר גירוש ההיקסוס. לפי זה יהיה המלך החדש Amosis או Ahmes (שנקרא גם Amasis וגם Thetmosis או Thumosis) שהם,Diospolite כלומר שבא מ-Theben. הוא היה אבי השושלת השמונה־עשרה ולפי המובא אצל יוסף בן מתתיה הרי זה הוא אשר גירש את ההיקסוס. ברם, לא הכינוי "מלך־חדש" (ראה בפנים) ולא העובדה כי "לא־ידע את־יוסף" מחייבים הנחה זו. אי־ידיעתו את יוסף מסתברת מן העובדה הפשוטה שמאז מת יוסף כבר עבר זמן רב למדי, ומלבד זה גם בכך, שמלך־רודן זה פשוט לא רצה לדעת על זכויותיו של יוסף למען ממלכת מצרים. לאחרונה הכריעו רוב המלומדים, שפרעה המשעבד הוא רעמסס השני אשר מלך שבעים־ושבע שנה (1281-1348 לפני ספה"ע), וזאת משום שהוכח, שהעיר פיתום שנבנתה בידי העברים, זהה עם תל־אל־מסח'וטה שנבנתה על ידי רעמסס השני, וראה להלן הערה 16.

אשר לא־ידע. הגורם המזמן לתחילת השיעבוד של בני ישראל "ויקם מלך־חדש... אשר לא־ידע את־יוסף", וגם ייתכן שפירושו אשר לא הכיר ביוסף, כמו שמואל א' ב, יב ועוד. והשוה גם תרגום יונתן בן עוזיאל.

עם בני ישראל. כבר פירש ראב"ע "מלת 'עם' איננה סמוכה, רק 'בני ישראל' פירוש ותוספת ביאור" וכו'. כלומר, "בני ישראל" הוא תמורה, וכך נראה גם מטעמי־המקרא.

רב... ממנו. כדי לרכוש את לב יועציו לתכניתו מתאר המלך את הסכנה גדולה הרבה יותר משהיא באמת, שכן בוודאי מוגזם הוא מצד פרעה לומר, שבני ישראל מרובים הם מן המצרים. ברם, גם אפשר לפרש - העם הוא רב ועצום מדי בשבילנו, ביחס אלינו¹¹.

footnotes: ¹¹ השוה ה' אהרליך, "מקרא כפשוטו".

נתחכמה. בשלב זה עדיין לא העז פרעה לפעול באי־צדק גלוי. מצד אחד חשש, שעמו לא יסכים עמו, ומאידך גיסא היה צריך לצפות להתנגדות נואשת מצד בני ישראל. על כן נאלץ להשתמש בערמה.

לו, כמו 'אודותיו'.

תקראנה. במקום 'תקרינה'. גזירות פעלי ל"ה ול"א מתחלפות לעתים קרובות. בעצם זוהי צורת הרבים, ולפיכך משלימים פרשנים אחדים, וביניהם ראב"ע, מלה 'קורות' - והיה כי תקראנה קורות מלחמה. ברם, הסיומת...נה מצויה גם בגוף שלישי נקבה ל' רבים - השוה שופטים ה, כו; ישעיה כז, יא; כח, ג; איוב יז, טז, והיא משמשת סימן הבדלה מגוף שני בלשון זכר. התרגומים מבינים סיומת זו כמו...נו (= אותנו)¹². אך גם אפשר להסב את הסיומת על "הארץ" המוזכרת לאחר מכן, כלומר 'והיה כי תקראנה (מלחמה) את הארץ'.

footnotes: ¹² ואכן כך מתקן התרגום השומרוני.

גם־הוא. כלומר, גם עם ישראל.

ועלה מן־הארץ. אם אמנם פסוק זה בא לומר, כי ישראל יעלה ממצרים לארץ־ישראל, אזי יש להשלים במחשבה: והוא יבוז את הארץ ויעלה עם הביזה בידו אל מולדתו העתיקה, שאלמלא כן, יקשה להבין, מה דאגה תגרום יציאת ישראל לעם מצרים. אך גם ייתכן לפרש, שישראל יעלה ממצרים התחתונה, שם היה מקום מושבם, בכיוון מצרים העילית. והשוה גם יהושע ב, ב.

האמצעי הראשון להשגת המטרה היה - להחליש את העם על ידי עבודה קשה ולמנוע בדרך זו את התרבותו, תוך כדי הצגת הדברים כבנייה חיונית שלביצוע שכמותה היו רגילים לגייס את נתיני מלך מצרים, וכפי שנעשה, למשל, לגבי בניית הפירמידות.

ערי מסכנות, כלומר ערים מבוצרות לאחסון מצרכי מזון; השוה דברי הימים־ב יז, יב; לב, כח¹³.

footnotes: ¹³ לפי Geschichte Aegyptens, S. 549) Brugsch) היו אלה ערי־מקדש, ערים שבהן היו מקדשות (מסקט או מסקנט = מיקדש במצרית. אך אנו נעדיף לגזור שם זה מן הפועל סכ"ן - לספק.

פתם. בימי הביניים זיהו הכתבים היהודים־ערביים מקום זה עם פאיום (סעדיה הפיתומי)¹⁴.

footnotes: ¹⁴ עתה, אחרי החפירות שנעשו באביב 1883 בתל אל־מסח'וטה על־ידי A.Naville, מזהים את פיתום בדרך כלל כעיר שהיתה במקומה של תל אל־מסח'וטה של היום, בקירבת הרונפוליס (Hroonpolis) העתיקה. השוה Dillmann בדו"חות האקדמיה למדעים ברלין 1885, עמ' 898-889 ושל Mommsen, ברלין 1887, עמ', 364-357.

רעמסס. פעם זיהו עיר זו עם אבו־ביישיב, היא תל־אל־מסח'וטה של היום¹⁵.

footnotes: ¹⁵ כך Chronologie p.345) Lepsius). אך מכיוון שמקום זה זוהה כיום עם פיתום, קבעו לרעמסס העתיקה אתרים שונים. Land of Goshen p.18,20) Naville) חושב שהיתה בוודאי ת'מילאת, מערבית לתל־אל־מסח'וטה, בכיוון בובסטיס (Bubastis), לא הרחק מתל־אל־כביר של היום. השוה E.L.3) Dillmann), עמ' 12 ואילך. וראה להלן פרק יב, הע' 89 (המ').

וכאשר... כן. כמידת העינוי, כן היתה מידת הריבוי - יחסית. לעינוי היתה תוצאה הפוכה מזו שלה נתכוונו המצרים.

יפרץ. בהתאם אל "ותמלא הארץ אתם" שנאמר למעלה פסוק ז.

ויקצו. מציין את הפחד המבהיל שמרגישים מפני כוח מיסתורי, שמולו עומדים אין־אונים, באין אמצעי־התגוננות מפניו. השוה במדבר כב, ג.

אין פסוקים אלה באים לחזור על מה שכבר סופר בפסוק יא¹⁶, אבל הם באים להודיע את ההחרפה ההדרגתית של העינוי שנהגו המצרים בשל חוסר היעילות אשר בשלב הקודם. תחילה הועסקו בבניית ערים, בנייה שכביכול נחוצה היתה לטובת הציבור, והיא הוטלה על בני ישראל דווקא, אך עם זאת ביקשו המצרים כנראה לקיים את הרושם שאין כאן משום עינוי, ועל כן לא הטילו על בני ישראל עבודות שמעל לכוחם, עבודות שכל תכליתן אינה אלא בעינוי עצמו. אך לאחר מכן זנחו התחשבויות אלה והראו בגלוי, שאכן הכוונה לעינוי לשמו ולשם המעטת העם, כפי שגם מראה גזירת המתת הבנים, שעליה מסופר בפסוקים הבאים.

footnotes: ¹⁶ כפי שסובר Knobel.

בפרך. מן הכלדאית, פר"ך - לשַׁבֵּר.

בחמר ובלבנים. בעצמם היו צריכים להכין חומר ולבנים לבניינים שהקימו.

וכל־עבודה בשדה. את אדמותיהם של שדות מצרים היה צריך להשקות בידיים; השוה דברים יא, י.

את כל וגו'. הרי זו יחסת־את החוזרת אל הנשוא "וימררו" שבתחילת הפסוק. בציור־קבר שנמצא בחורבותיה של Theben מתוארים פועלים לא־מצריים העוסקים בהכנת לבנים, כששני נוגשים מצריים מצוידים במקלות עומדים עליהם¹⁷.

footnotes: ¹⁷ השוה Die Bibel, Moses und Aegypten) Hengstenberg), עמ' 39 ואילך, I Schenkel) (Bibel עמ' 65; (Handwoerterbuch II Riehm) עמ' 50.

בעוד שקודם סופר, כיצד נהגו המצרים כלפי בני ישראל, הרי מסופר כאן, כיצד נהג כלפיהם המלך כשראה, שגזירתו הראשונה לא נשאה את התוצאות הצפויות. הוא ציווה על המילדות, כנראה בסתר, להמית את הוולדות הזכרים סמוך אחר היוולדם. בדרך זו, כך סבר, יוכל למנוע את ריבויו של עם ישראל.

שם האחת וגו'. לכאורה היו שתי אלה ראשי ציבור המילדות, שנדרשו למסור את דבר המלך לחברותיהן למקצוע; השוה ראב"ע ועוד.

ויאמר. אחר משפט־הביניים הממושך חוזר הכתוב אל הנושא; השוה להלן יב, מא; בראשית כב, ז; כז, ל; לד, יג־יד; ויקרא טז, א־ב.

על־האבנים. מבין הפירושים הרבים שבהם נתפרשה מלה זו, נראה לנו זה של התרגומים - "מתברא", משבר, כלומר פי־הדחם. המלה באה עוד פעם אחת במקרא, בירמיה (יח, ג), ושם במשמע אבני־הקדר, אשר מביניהן יוצא כלי־החרס. מכיוון שבכמה וכמה מקומות מדמה הכתוב את יצירתו של האדם ליצירתו של כלי־החרס בידי הקדר¹⁸, הרי שאפשר לכנות את פי־הרחם בשם מכשירו זה של הקדר. לפי זה יהיה אובן - האופן המסתובב (אובן - אופן), ואבניים - אפניים, שני אופניו של הקדר. מפירושים אחרים נזכיר כאן רק את זה של רב סעדיה גאון ורש"י¹⁹ - מושב האישה היולדת.

footnotes: ¹⁸ ישעיה כט, טז; מב, ט; סד, ז; איוב י, ט; לג, י. מו"ר הרב קלמן כהנא העיר כאן, שתמוה הוא, שהמחבר לא ציין לדברי הגמרא (סוטה ע"ב) "מה יוצר זה" וכו' "אף אישה" וכו', אף כי אין פירושו זהה עם דבריה (המ'). ¹⁹ וכן גם אצל Dillmann. לפי Gesenius הרי זה האמבט, גיגית הרחצה שהיתה עשויה משתי אבנים. לפי Ewald הרי זה כינוי לזמן - על שני גלגלים, כלומר תוך כדי נסיעה מהירה (הביטוי לקוח מן הכרכרה בת שני הגלגלים של המצרים); ולפי זה יש לבאר "דבר דבור על אופניו" (משלי כה, יא) - דבר שנאמר מהר, בזריזות. וראה עוד ביאורים אצל Knobel, ובמילונו הגדול של Gesenius Thesaurus) Gesenius).

והיה. באשר לו"ו הקמוצה, השוה בדאשית מד, ט.

גם גזירה זו לא השיגה את מטרתה, שכן המילדות יראו את מלך־מלכי־המלכים יותר מאשר את המלך בשר ודם.

ותיראן. הביטוי "ירא־אלוהים" בא בדרך כלל בקשר למעשים שהמוסר האנושי המקובל סולד מהם. כך אומר אברהם אבינו אל אבימלך. "רק אין־יראת אלהים במקום הזה והרגוני על־דבר אשתי"²⁰; יוסף אומר אל אחיו "את־האלהים אני ירא"²¹, כדי לנמק, מדוע אין הוא אוסר את כל האחים בשעה שהאב נמק ברעב וממתין להם בגעגועים רבים; על עמלק אומר הכתוב "ולא ירא אלהים" ²² כאשר התנפל על ישראל פתאום, בניגוד למשפט־העמים המקובל ; ובאשר לדבר ה' אל אברהם "עתה ידעתי כי־ירא אלהים אתה"²³, ראה ביאורנו שם²⁴.

footnotes: ²⁰ בראשית כ, יא (המ'). ²¹ שם מב, יח (המ'). ²² דברים כה, יח (המ'). ²³ בראשית כב, יב (המ'). ²⁴ עמ' שמז־שמח (המ').

כאשר דבר וגו'. לא היה זה צו מלכותי אלא קנוניה שבסתר.

לפי שהכתוב רוצה לספר לאחר מכן, כיצד גמל ה' למילדות, הרי צריך לספר תחילה, שהן לא חשפו עצמן לנקמתו של המלך־הרודן, מאחר שעלה בידיהן להצטדק לפניו באמתלה.

כי לא. מלת "כי" יכולה לבוא גם לפני דיבור ישיר.

חיות. פירוש "כי כוח חיים הרבה יש להן²⁵. ולפי אחרים מלשן "חיה" = יולדת, כלומר כי לא כנשים המצריות הן העבריות כאשר הן יולדות²⁶. אין ספק שבאופן כללי תאמו דברי המילדות את המציאות. עוד היום מספרים הנוסעים במזרח התיכון שהנשים שם, ובמיוחד הערביות, יולדות מהר ובנקל.

footnotes: ²⁵ ראב"ע, ובדומה לזה רשב"ם ור"ע ספורנו (המ'), ²⁶ לא מצאתי מי פירש כן, אך ראה משנה כלים כג, ד "משבר של חיה", וראה בבלי שבת קכח ע"ב ובראשית רבה פרשה פב, ט, שם אכן בא לשון חיה במשמע יולדת (המ').

לא רק שהמילדות ניצלו מן הסכנה שבה היו מצויות, אלא ה' גמל להן שכר מיוחד.

וירב וגו' בא לומר שעקב יראת האלהים של המילדות נשארה גזירתו של פרעה ללא תוצאות, והעם הלך ורב יותר ויותר.

ויהי וגו' חוזר ומפרש את "וייטב" האמור קודם. טובתו של הקב"ה היתה טובה נצחית - בזה שנתן להן לנשים אלה זרע של קיימא, ובתי אבות קמו מהן בישראל. בשעה שהתורה נכתבה, ודאי היו קיימות משפחות גדולות שהתייחסו אל מילדות אלה, ועל כן ראה הכתוב צורך להנציח גם את שמותיהן.

להם. במקום "להן", כמו בראשית לא, ט ועוד.

בתים. השוה שמואל א' ז, יא.

כיוון שראה, שהעם מתרבה יותר ויותר, הוציא צו גלוי להמית את היילודים²⁷.

footnotes: ²⁷ באשר לגזירות רודניות דומות בהיסטוריה, ראה Knobel. כל הנימוקים שהוא מעלה כנגד אמיתותו ההיסטורית של המסופר כאן, אינם עומדים בביקורת. השוה Keil.

לכל עמו. אין, כמובן, להבין שכל מצרי ומצרי נתחייב לעשות כן, אלא פקידי המלך נצטוו לבצע גזירה זו בכל מקום ומקום. ונראה שגזירה זו לא היתה תקיפה במשך זמן רב, שאם לא כן, לא יכלו בני ישראל להיות מרובים כל כך בשעת יציאתם ממצרים. ולכאורה לא מסופר על גזירה זו כאן אלא כדי לקשור אליה את הסיפור על הצלתו המופלאה של משה רבנו.

הילוד.²⁸ היארה תשליכהו. בשמות רבה²⁹ מוסבר "למה גזרו להשליכן ליאור? שהיו רואין האסטרולוגין, שמושיען של ישראל על ידי מים ילקה, והיו סבורין שבמים יטבע, ולא היה אלא על ידי באר מים נגזרה עליו גזירת מות, שנאמר³⁰ "יען לא האמנתם בי' וגו"'³¹.

footnotes: ²⁸ ראה דברי אהרן ברט בספר היובל לר"ע הילדסהיימר, עמ' 145 ואילך. ²⁹ פרשה א, כב (המ'). ³⁰ במדבר כ, יב (המ'). ³¹ וכן הוא אצל יוסף בן מתתיהו, "קדמוניות" ב' ט, ב. - והשוה המובא בגמרא סוטה יב ע"ב סנהדרין קא ע"ב ובדומה בפרקי דר' אליעזר פ' מח; ורש"י לפסוקנו משלב מאמרים אלה לאחד (המ').