המכה החמישית המיתה את מקנה מצרים, כשם שהמכה העשירית המיתה מאנשיהם, ושתיהן נעשו בידי ה'⁶⁸.

footnotes: ⁶⁸ ראה פסוקים ג ו־ו ולהלן יא, ד; יב, כט (המ').

במקנך. הרי זה כלל, שפרטיו מנויים אחריו - "בסוסים בחמורים" וגו'.

אשר בשדה - אינו בא להוציא מכלל המכה את המקנה אשר בעיר, אבל בא לומר, שבדרך כלל המקנה בשדה; והשוה להלן פסוק יט⁶⁹.

footnotes: ⁶⁹ וראה רש"י לפסוק י, ושלא כראב"ע לפסוק ו (המ').

הויה, בינוני מלשון הי"ה, וכל רק כאן. בכתבים מאוחרים יותר נגזרת צורה זו מלשון הו"ה.

דבר, המורה ל"יד ה"', כוחו של ה' פעל בדבר כבד זה.

מכל לבני ישראל, במקום "מכל אשר לבני ישראל".

לאמר. גם במכה הקודמת קבע ה' את מועד התרחשותו למחרת היום, וכן בברד ובארבה, אבל לא כן בדם ובצפרדע. באותן המכות שהיו יכולות להיות תופעות שבדרך הטבע, בהן היה צריך לקבוע מועד לא־מיידי, כדי שפרעה יכיר, כי אמנם מכות שנשלחות על ידי ה' הן. כי אילו נקבע מועד התרחשות המכה לאותו יום עצמו, יכול פרעה לחשוב, שכבר הבחין משה בנחיל ערוב המתקרב, או כבר הבחין בתסמוני הדבר בבהמות; ובדומה בברד ובארבה. על ידי קביעת המועד למחר הוצאה כל תופעה טבעית מכלל חשבון. ואולם בדם וצפרדע,⁷⁰ שהם כשלעצמם מכות על־טבעיות, לא היה צורך בקביעת מועד התרחשותן מראש.

footnotes: ⁷⁰ כך כותב המחבר כאן, אף כי מדבריו בריש פרק ח לא משתמע כך (המ').

כל מקנה וגו'. כבר ראב"ע מעיר⁷¹ - "רובו", שהרי גם אחרי כן מוזכר מקנה מצרים - "שלח העז את־מקנך"⁷². ואלו לפי רש"י⁷³ "לא נגזרה גזירה אלא על אותן (בהמות) שבשדות בלבד שנאמר 'במקנך אשר בשדה' והירא את דבר ה' הכניס את מקנהו אל הבתים". אך גם ייתכן, שהאזהרה "דבר כבד מאד" אינה באה לומר שכל הבהמה תמות, אלא "כל מקנה מצרים" פירושו - אצל כל סוגי המקנה, דהיינו סוסים, חמורים וכיו"ב פרצה מגיפה קשה.⁷⁴ ויכבד, ואף על פי כן כבד לב פרעה, כמו למעלה ח, טו.

footnotes: ⁷¹ פסוק י ד"ה ויעש ה' (המ'). ⁷² פסוק יט, וכן גם להלן יא, ה (המ'). ⁷³ לפסוק י (המ'). ⁷⁴ עד אחד, ראה 305a, 217e) Ewald).

אכן צדק פילון, כאשר קבע־מצא, שאותן המכות אשר התהוו עלי אדמה, נעשו על ידי אהרן, ואלו אלה שמקורם בשמים, כלומר בספירות שמעל לאדמה, נעשו על ידי משה. מכיוון שלפני פרעה הופיע משה כאלהים ואהרן -כנביאו, הולם הוא שמשה יניח לו לאהרן לעשות את הנסים שעל האדמה, בעוד שהוא שומר לעצמו את הפעילות בספירות הגבוהות יותר. מכת השחין נעשית על ידי שני האחים, כנראה בכך, שאהרן מוציא את הפיח מתוך הכבשן, ואלו משה זורק אותו כלפי שמים (במכת הארבה פעל משה על הרוחות, למען יביאו את הארבה). שלוש מכות נעשו על ידי הקב"ה עצמו. הראשונה - כאשר גירה את הערוב אשר במצרים - "משליח"⁷⁵ - למען יתנפל עליהם בחמת זעם. חרקים אלה התעופפו גם קודם לכן בסביבות מצרים וגם משה יכול היה להביאם, אך רק החימה השפוכה שה' נתן בהם, הפכה את הערוב למכה קשה; השוה דברי המשורר בתהלים. "שלח בהם ערוב וישכלם"⁷⁶. ומובן מאליו, שמכת הדבר ומכת בכורות צריכות היו להיעשות במישרין על ידי ה'.

footnotes: ⁷⁵ למעלה ח, יז (המ'). ⁷⁶ תהלים עח, מה (המ').

פיח כבשן. מכיוון שהמכה היא מעין דלקת (שחין מלשון "שחן" - להיות חם, להידלק), הרי שהחומר שלה צריך להילקח מן הכבשן, מתנור־הסיד החם.

וזרקו... השמימה, אלא שתחילה צריך החומר לקבל את כוחו המשחית למעלה, שם יתהווה ממנו גשם־עפר שירד מן השמים, יתפזר על כל ארץ מצרים ויכה את הכל, אדם ובהמה, במחלה רעה. ייתכן שמדובר כאן במחלה המצויה במצרים גם לעת אחרת, והיא "חום־הנילוס"⁷⁷ השכיחה שם, ושעל סיבותיה מספרים נוסעים סברות שונות. כאן היה הנס בכך, שהמחלה פרצה מיד, כתוצאה מפעילותו של משה.

footnotes: ⁷⁷ Nilhitze או Nilkraetze.

אבעבועות, מלשון "בוע" - לנבוע, להתנפח, וכך גם בתלמוד⁷⁸.

footnotes: ⁷⁸ למשל "אין מקיפין בבועי", חולין מו ע"ב (המ').

במכת הכנים ניסו החרטומים לעשות אף הם כנים, ולא יכלו. במכות הערוב והדבר שנעשו על ידי ה' אך טבעי הוא כי פרעה לא יצווה על חרטומיו לעשות כן גם הם. ואלו עכשיו, כאשר משה הוא זה העושה את הנס, שוב ביקש פרעה שגם חרטומיו יעשו כנס הזה, אלא שהם אפילו לא יכלו לעמוד לפני משה, מפני שגם הם עצמם לקו במכה זו. דבר זה צריך היה להביא את פרעה לירוא את האלהים - אם אפילו חרטומים אינם יכולים להתגונן מפני אלוהי העברים, כיצד יתגונן מפניו הוא עצמו? מתוך יראה זו היה פרעה צריך לוותר עתה. ואולם, "ויחזק ה' את־לב פרעה ולא שמע אליהם", ה' חיזק את לבו כך, ששום יראה לא תחדור בו. מכיוון שעד כה לא נכנע מפני ה', וגם עכשיו רצה לוותר רק מתוך יראה, הוא היה צריך לשמש אובייקט ל"ואכבדה בפרעה"⁷⁹. מכיוון שבמשך כל הזמן נאבק עם האלהים, ועדיין הוא שואף לעשות בניגוד לרצונו ית', נותנת לו ההשגחה הזדמנות לממש רצון רע זה וטוחה את עיניו, כך שלא יראה את תוצאותיהם הרעות של מעשיו, והיא מניחה לו ללכת לקראת אבדנו. בכך נשמר עקרון חופש־הבחירה של האדם. היראה מפני העונש האלוהי היתה מבטלת את חופש־הבחירה של פרעה, ועל כן צריך היה לחזק את לבו במיוחד, כדי להסיר את הפחד מפני חרב־דמוקלס המרחפת מעל ראשו, ובזה ניתנה לו לפרעה האפשרות ללכת אחרי שרירות לבו.

footnotes: ⁷⁹ להלן, יד, ד (המ'). ומצינו מעין זה שהקב"ה מניח לרשעים להגביר את רשעתם כדי שיבואו על עונשם הראוי במקומות נוספים בתנ"ך; השוה יהושע יא, כ; ישעיה י, ט ואילך; סג, יז; תהלים פא, יב ואילך.

בהודעה על בוא הברד מצוינת זו כמכה איומה ביותר - "כל־מגפתי". דבר זה אינו מסתבר אלא בתנאים המיוחדים של מצרים, וכפי שכבר תיאר אל נכון פילון. אין מצרים יודעת תקופת גשמים כיתר ארצות האזור. לכל היותר יורדות טיפות־גשם מעטות באזור החוף. גם ברד הוא נדיר ביותר. כאשר בארץ שכזאת ניתחים ארצה גשם־זלעפות וברד כבד ביותר, מלווים ברקים ורעמים, ודאי שמחזה נורא זה הרשים את המצרים עמוקות, מלבד הנזקים החמורים שהביאו עמהם.

כל־מגפתי. לכן גם הושמד הזרוע בשדה וגם שוברו העצים, אדם ובהמה רבה נהרגו ואימה גדולה ירדה על כל הארץ. לפי ראב"ע בא ציון זה "בעבור הקולות והברד והמטר שהתחברו"⁸⁰. ותמוה תרגומו של יונתן בו עוזיאל שלפיו "אני שלח את־כל־מגפותי אל־לבך" בא לומר, כי בשל מכה זו יקח פרעה אל לב את כל המכות הקודמות ויבין שכולן נשלחו על ידי ה' ואינם מעשי כשפים של אנשים בשר־ודם. ואולי צריך לבאר "אל־לבך" - כנגד לבך (הנוקשה) או כנגדך; השוה ירמיה ד, י ו־יח.

footnotes: ⁸⁰ לדעתם של Knobel ושל Dillmann מוסב לשון "כל־מגפתי" גם על המכות שאחרי הברד.

כי אין כמני. "בפי מחשבת מצרים היה, שאלוהיהם יוכל להרע או להיטיב" (ראב"ע).

בדבר, "בדבר הידוע שבו הרגתי המקנה שלכם" (ראב"ע).

הראתך. הנושא הוא ה'.

ספר, כאן הנושא עלום, כלומר, יספרו אלה שיספרו.

עודך וגו'. הרי זה משפט־תנאי, כמו "כי אם־אינך משלח" (למעלה ח, יז).

מסתולל. בינוני התפעל של סלל, ומשמעו - להכריחם להיות סוללה. - כעת מחר, השוה שמואל א' ט, טז; מלכם א' יט, ב; יהושע יא, ו.

אשר... כמהו במצרים. עיין רמב"ן⁸¹, התמה על דברי המדרש⁸², ונראה שתמיהתו נפתרת בעזרת כלל מכללי הלשון האומר, כי תמיד הדגש על המלה הראשונה. השוה דברי "הכתב והקבלה" לפסוק "וכסהו בעפר"⁸³.

footnotes: ⁸¹ לפסוק יב, ד"ה ויחזק ה' (המ'). ⁸² "אשר לא היה כמוהו במצרים, לומר לך, שלא היה כמוהו בעולם ולא במצרים" (שמות רבה פרשה יב, ג) (המ'). ⁸³ ויקרא יז, יג. אילו תפש המקרא בלשון תחילה מלת "בעפר" אז היתה עיקר הכוונה בו... אבל כאשר הקדים פועל "וכסהו" הורה לנו בזהנ, שעיקר המכוון הוא פעולת הכיסוי (המ').

הוסדה. הסיומת ה"א רפה כמו למעלה ב, ג.

העז, השוה ישעיה י, לא.

כל־האדם והבהמה... וירד עליהם וגו'. שמות עצם מופשטים ביחסת־הנושא⁸⁴ ואליה מתקשר משפט־הסיפא בו"ו, "וירד עליהם" - אין המכה צריכה לפגוע באותם האנשים היראים את ה', וגם בהמתם תינצל.

footnotes: ⁸⁴ Nominativ.

הירא, בינוני עם ה"א־הידיעה.

ויעזב, הו"ו משמשת לפתיחת משפט־הסיפא, כמו בראשית כב, ד; מד, ט; והשוה ראב"ע. מכל מקום נראה מכאן, שכבר היו מצויים יראי דבר האלוהים בין עבדי פרעה והשוה ראב"ע⁸⁵.

footnotes: ⁸⁵ וראה (Ewald . (344b.

נטה את־ידך, לפי האמור בפסוק הבא היתה הטיה זו במטה.

עשב השדה, וכן גם בפסוק כה ולהלן י, יב, אבל שם בפסוק טו גם "עשב השדה" וגם "עשב הארץ", והשוה "חית השדה" ו"חית הארץ" בספר בראשית⁸⁶.

footnotes: ⁸⁶ "חית הארץ" - שם א, כד,כה,ל; ט, ב,י. "חית השדה" - שם ב, יט,כ; ג, א,ד (המ').

וה' נתן, כמו "והאלהים נסה" (בראשית כב, א)⁸⁷, ולא - "ויתן ה"'.

footnotes: ⁸⁷ ראה (Ewald (341, d, f.

קולות וברד. תיאור המכה מנוסח מקשה אחת - התהוותה, הופעתה ותוצאותיה. מחציתו השניה של פסוק כג אומרת באופן כללי שה' שלח שתי תופעות נוראות על מצרים - סופת רעמים וברד (הקולות והברד מוזכרים גם להלן, פסוק כט), ואחר כך מפרט הכתוב - הקולות התהוו באשר "ותהלך־אש ארצה", כלומר בשל הברקים, כשבעקבות כל ברק נשמע רעם, ויחד עם זאת המטיר ה' ברד על מצרים. פסוק כד מתאר, כיצד הופיע הברד בתוך ברקים אין קץ⁸⁸.

footnotes: ⁸⁸ Dillmann מייחס פסוקים אלה לשני מקורות: "ויט משה... ואש מתלקחת בתוך הברד" למקור B, והיתר למקור C, משום שלדעתו "כבד מאד" מתקשר אל סוף פסוק כג.

ותהלך, כמו תהלים עג, ט⁸⁹.

footnotes: ⁸⁹ (dlawE (d831.

מתלקחת. לשון התפעל, תופשים זה את זה כמו "ואש מתלקחת" (יחזקאל א, ד); והשוה איוב לח, ל; מא, ט, כלומר בהמשך אחד, בלא הפסקה.

כבד מאד מוסב על"הברד".

מאז היתה לגוי, בדומה לאמור למעלה "למן היום הוסדה"⁹⁰.

footnotes: ⁹⁰ פסוק יח. ולא כמו Dillmann המבאר: מאז ניתנה (ארץ מצרים) לעם כלשהו.

ויך וגו', מתאר את תוצאותיה של מכת הברד.

את כל־אשר וגו', כל החי אשר בשדה.

ואת כל־עשב וגו', כל הצומח. אמנם פילון מוסר, שגם הברקים גרמו נזקים, אבל בכתוב אין כל רמז לכך. דומה, שכל תפקידם של הברקים והרעמים היה - לזרוע בהלה ולהטיל אימה על האנשים.

רק בארץ גושן וגו'. אולי בא הכתוב הזה רק לומר, שהמכה באה על כל ארץ מצרים כולה, למעט ארץ גושן.

הפעם. לפי תרגום יונתן בן עוזיאל נמשכת תיבת "הפעם" למטה והוא משלים. ידעתי, כלומר הפעם ידעתי, כי ה' הצדיק וגו'. גם רשב"ם ורמב"ן נדרשים לתיבה זו והם מפרשים. עתה הפעם אני מודה שחטאתי. אבל ייתכן, שפרעה אמר במכה זו "חטאתי הפעם", מפני שקודם התרחשותה הוזהר שלישית, בבוקר, ליד היאור, והיתה זו אזהרה חריפה מקודמותיה.

ורב מהיות. כלומר די.

קולות ה'. הפעם הוא מכיר, שיש כאן מכה, שנשלחה מאת ה'.

ולא תוספון, כלומר, לא יקרה פעם נוספת מה שתואר למעלה, ח. כח.

כצאתי את־העיר, או שביקש לעצמו מקום מגודר להתפלל שם, או שלא רצה להתפלל בתוך העיר, וכפי שמעיר רש"י, "משום שהיתה מלאה גילולים", ואין היציאה מן העיר לשם תפילה מוזכרת במקרים הקודמים שהתפלל משה על הפסקת המכה, מפני שבאלה התפלל על הפסקת המכה למחר⁹¹, ולא היה אפוא הכרח באמירה כזו לפרעה. רק הפעם ביקש פרעה שהמכה תיפסק מיד, ועל כן צריך היה משה לקבוע, שתחילה עליו לצאת את העיר, ורק אחר יתפלל (וראוי לציון הוא שהבמות ובתי־הכנסת היו מחוץ לעיר)⁹².

footnotes: ⁹¹ צפרדע - ח, ו; ערוב - שם כה (המ'). ⁹² הערה מאוחרת בכתב־היד, בעפרון (המ').

הקלות יחדלון וגו', כלומר המכה תיפסק מיד, כמבוקש.

למען תדע, על ידי כך ידע פרעה, שה' הוא אדון הארץ, והוא עושה בה כרצונו.

ואתה ועבדיך. משה מוסיף, שאמנם הוא יודע, שעדיין לא נכנעו פרעה ועבדיו לרצונו ית', וכי לא יקיימו את ההבטחה, ואף־על־פי־כן יתפלל, למען ידעו־יכירו את גדולת הבורא, שכן חדלונה הפתאומי של סופת־הרעמים נפלא הוא כמו התהוותה.

טרם - עיין במפרשים - רש"י ורשב"ם מזה וראב"ע ורמב"ן מזה.

ראב"ע⁹³ מצטט את דברי רב סעדיה גאון, הקושר את פסוק לא אל הפסוק הקודם - "אמר משה לפרעה, אני אתפלל להסיר מכת הברד, רק מה שהשחית - השחית. וטעם והפשתה והשעורה נוכתה - זה לא ישוב, ולא אתפלל לרפאם". והוא מנמק פירוש זה בנימוקים משלו. ברם, פשוטו של מקרא אינו משמע כן. פסוקינו נחוצים כדי להבין, מניין היה לו לארבה מה להשחית, ולכאורה היה מקומם בסוף הפרשה, אחר פסוק לה. אלא שהתורה ביקשה לקשור את עיקשותו של פרעה עם דברי ה' בראשית פרק י, משום ששם מוסברת עיקשות זו.

footnotes: ⁹³ לפסוק ל (המ').

השעורה אביב. לשעורה כבר היו שבולים.

גבעל, ניצן, פריחה.

כסמת, רוב המפרשים מבארים, ממיני החיטה, וכן הוא בתלמוד⁹⁴, וראה במילונים. מכל מקום, לפי פסוקים אלה יש לקבוע את מכת הברד לחודש ינואר, כי אז השעורה בשלה⁹⁵ והחיטה - עדיין לא.

footnotes: ⁹⁴ פסחים לה ע"א; מנחות ע ע"א (המ'). ⁹⁵ לכאורה זוהי קביעה תמוהה (המ').

מעם פרעה את העיר. מיד אחר תום השיחה יצא את העיר, והמכה חדלה, כאמור למעלה פסוק כט.

ויפרש. אולי הכתוב רוצה לומר, שהקולות והברד פסקו מיד עם פרישת ידיו של משה, כלומר תיכף כאשר התחיל להתפלל, מפני שדווקא בחדלונה המהיר והפתאומי של המכה ניכרת גדולת הבורא.

ומטר. למעלה לא סופר על מטר, ומסתבר שבשל האש התמוסס הברד בחלקו והפך לגשם.

לא ניתך, באורח מילולי - לא התמוסס.

ויכבד. תחילה הכביד את לבו ושכח את הבטחתו, החליט שלא לקיימה. ועל ידי כך - ויחזק לב פרעה, לא נבהל מפני האזהרות־האיומים הבאים, אלא צפה בלב חזק לקראת העונשים הבאים. ואולם כך היה רק לגבי פרעה. לא כן עבדיו אשר באזהרה הבאה⁹⁶ ביקשו לוותר. רק בדבר אחד היו מאוחדים, בכך שלבם היה כבד, כלומר אטום מפני קול המצפון שהזכיר את ההבטחה שניתנה. כאן ניכרו בפעם הראשונה חילוקי דעות בין פרעה ובין עבדיו, ועל כן צריך הכתוב לבאר תופעה זו⁹⁷.

footnotes: ⁹⁶ להלן י, ז (המ'). ⁹⁷ מובן מאליו שמבקרי־המקרא ממהרים במקרה כזה לחשוב על שני מקורות שונים. ברם, מה הניע, לדעתם את "העורך" להביא כאן שני תיאורים זהים זה ליד זה?