Divrei Yirmiyahu on Mishneh Torah, Blessings Chapter 1
Can copy this into an AI, or connect the whole library to your assistant. For deeper learning, you can directly use the original seforim, sites, and apps.
מ"ע מן התורה לברך אחר אכילת מזון שנאמר ואכלת ושבעת וברכת את ה' אלוקיך ואינו חייב מן התורה אלא אם כן שבע שנאמר ואכלת ושבעת וברכת ומדברי סופרים אכל אפי' כזית מברך אחריו. ועי' בכ"מ ובמג"א סימן קפ"ד ס"ק ח' שכתב בספק אם בירך בהמ"ז כשלא אכל כדי שביעה הוי ספק דרבנן ועי' בצל"ח במס' ברכות ע"ז. והנה לכאורה חשבתי לדעת לדברי הסוברים דגם בברכה שייך לא תשא מדאורייתא וא"כ האיך עקרו החכמים דאורייתא בתקנת כל הברכות מדרבנן ובמסכת יבמות נאמר שם מתנאי העקירה מדרבנן לדאורייתא ועיין בתוספות שם ובכמה דוכתי דלא שייכי בזה ובמקום אחר כתבתי דהנה בגמרא אמרינן סברה היא דאסור להינות בעוה"ז בלא ברכה ועי' שכתבו ז"ל דאפ"ה ברכות מדרבנן ועי' בפנ"י ובצל"ח שם וי"ל דאף דהוי מדרבנן עם כל זה צריכינן אנו להסברה דהנה מצינו במצות שהם חובה מדאורייתא ויש שהתורה לא חייבו מ"מ בקיומו מקיים דאורייתא כמו פרסומי ניסא וי"ב בכל מה שמוסיף אדם לעשות לכבוד ה' אף שאין מחויב מדאורייתא ומדאורייתא רשות לו אבל בקיומו קיים דאורייתא ובכלל זה כל הברכות אשר הסברה יחייב אותם ולא חייבתה התורה בהם ועכ"פ הוי עי"ז בכלל מצות רשות וביד החכמים לבחון זאת והמה עשו לחוב עלינו מדרבנן ובכה"ג דהוי סברה לא הוי עקירת דאורייתא ולא שייך לא תשא אבל מה שלא חייבו הרבנן לא הוה בכלל הסברה ושייך לא תשא מדאורייתא: והנה למה שאכתוב בס"ד להלן י"ל במצוה בכה"ג דמהתורה רשות אפילו בספק דרבנן לחומרא דבכה"ג לא אמרינן כמ"ש ז"ל דאף דשייך לא תסור בכל דרבנן ספיקו לקולא משום דעל ודאי נאמרו דבריהן ולא על ספק דבמצוה דבקיומם הוי דאורייתא אף בספק אמרו ולפ"ז י"ל בספק בברכת המזון בכזית ג"כ לחומרא ועיין מ"ש שם בזה בביאור יותר:
ומדברי הסופרים לברך על כל מאכל תחילה ואחר כך יהנה ממנו. הנה כללא בכ"ז ברכות דרבנן חוץ בהמ"ז ובברכת התורה ומעין ז' וברכת המצות דמצינו מחלוקת בזה: ובמסכת ברכות למסקנא בריש כיצד מברכין (ברכות דף ל"ה ע"א) מנא הנ"מ וכו' דאתיא בק"ו כשהוא שבע מברך כשהוא רעב לא כ"ש ולמאן דאמר נטע רבעי וכו' דלאו בר נטיעה מנ"ל וכו' אלא סברה הוא אסור לאדם להינות בעוה"ז בלי ברכה עיי"ש. ובתוס' שם בד"ה לפניו לא כ"ש לאו ק"ו הוא דא"כ תהא ברכה לפניו מדאורייתא ולעיל משמע גבי ב"ק דף כ"א דלאו דאורייתא הוא וכו' עכ"ל עיי"ש: וא"כ לדעת התוס' חיובא דברכת נהנין מסברה בלבד ולא מהק"ו ולכאורה היה נראה וכמו שאכתוב בס"ד להלן בזה דסברה דאסור להינות וכו' לא מחייב רק ברכה אחת בתחילה או לאחריה וא"כ יקשה עוד מנ"ל ברכה במזון שצריך לאחריה בהמ"ז מנ"ל גם לפניה דשם לא שייך הסברה ורק משום הק"ו י"ל דמחויב לפניה מכ"ש מלאחריה וא"כ יקשה הרי מטעם הק"ו הזה יהיה גם לפניו דאורייתא בדברים שצריכין בהמ"ז וכמ"ש בתוס': והנה שטחת הסוגיא מנה"מ דת"ר קודש הלולים מלמד שטעונים ברכה לפניהם ולאחריהם מכאן אמר ר' עקיבא אסור לאדם שיטעום כלום קודם שיברך וכו' עיי"ש: הרי נראה כי ר"ע מוסיף על הת"ק טעימא בברכה הראשונה ולשון מכאן נראה כי מקודש הלולים יליף כן ולא אמרי' כמו בברכה אחרונה דבכזית דוקא משום דכתיב ואכלת וכו' ואכילה בכזית אבל הראשונה דילפינן מקודש הלולים לא בעי כזית ומכאן שאסור לטעום וכו' והנה למסקנא דסוגיא דלאו מקראי אלא מסברה ילפינן חיוב ברכות הסברה ג"כ תכריע דאפי' בכל שהוא מברך דעכ"פ נהנה ובס"ד מקראי ילפי ולא מק"ו מאחריה דמק"ו לא ידעינן רק בכזית ולא יהיה חמיר מנדון ועיין ברא"ש להלן דף ל"ח ע"ב עיי"ש ולפ"ז צריכין לומר מאן דס"ל כרם רבעי ויליף לה מה' מינים ע"כ פליג על ר"ע: והנה מסברה אם יהיה צריך כזית י"ל דלענין איסור חצי שיעור אסור לר' יוחנן מהתורה ולריש לקיש עכ"פ מדרבנן וא"כ לענין אסור להינות אם גם לא נאמר מסברה מ"מ שיעור וח"ש נאמר לענין ברכה ג"כ אף דלענין קיום המצוה צריך שיעור שלם עיין במל"מ הל' יסוה"ת היינו אם המצוה האכילה צריך שיעור אכילה אבל אם הברכה המצוה י"ל על כל שהוא ג"כ ועיין בכ"מ פ"ג הי"ב לדמות לאיסור בשיעור עיי"ש ובברכה אחרונה במזון דכתיב ואכלת וצריך כזית דוקא שאני מאיסורין דכמ"ש ברשב"א בשו"ת משום דאיתא קרא והלמ"מ שלא יסתרו מצינו פשר דבר לחלק לענין איסור ומלקות עיי"ש דל"ש בברכה וע"כ לברכה בשיעור זה דוקא קאתיא וגם לדעת הרא"ם בהל' חמץ ומצה שכתב דאכילה משמע כ"ש וא"כ הלמ"מ כזית וי"ל ג"כ כמ"ש ולא שייך כל זה בברכה וגם למ"ש בריטב"א מטעם אחשביה ודאי בכ"ש חייב ואפילו בתערובת שכתבו דלא שייך אחשביה מטעם נהנה חייב ועיין בירושלמי תרומות מודה ר"ל באיסורי הנאה: ועכ"פ כמ"ש מטעם ק"ו לא נדע פחות מכזית לפניה דאמרינן די כנדון למ"ש ועיין בכ"מ בפ"ג הי"ב מהל' ברכות עמ"ש רבינו שם שאינו מברך לאחריה בפחות מכזית כתב דמק"ו אתי שפיר דלא יברך לבסוף גם לפניה לא יברך בפחות מכזית וכתב דלאו ק"ו גמור הוי עיי"ש אמנם למ"ש לעיל בבהמ"ז לא שייכת הסברה על לפניה כיון דמברך לאחריה לא שייך אסור להינות וכו' וא"כ צריכין עוד הק"ו על לפניה בבהמ"ז וא"כ יקשה מנ"ל בפחות מכזית דלא מסתבר דיחמירו הרבנן יותר מבדאורייתא ויקשה ג"כ להיפוך למה לא תיקנו בבהמ"ז על פחות מכזית והרי כזית ג"כ מדרבנן: ועי' עוד בכ"מ שם שכתב ואכתי קשיא לי מה ראו חכמים להחמיר בברכה שלפניה שהוא מדרבנן יותר מברכה אחרונה שהוא מדאורייתא וי"ל שלכך אמרו דבתחילה יברך על כל שהוא שמא ימלך ויאכל כשיעור ונמצא שהיה צריך ברכה לפניה ואין בידו לתקן אבל לאחריה אוקמא אדינא שאם אכל כשיעור יברך ואם לאו לא יברך עכ"ל: ועי' בצל"ח בכל הסוגיא והנה על דברי הכ"מ האחרונים יש לעיין לענ"ד דלכאורה היה דמשום ברכה שאינה צריכה דהוי בלא תשא יש לחוש ביותר שלא לברך מעיקרא שמא ימלך ולא יאכל כלל מלחוש שיאכל ולא יברך וגם סברתו רק למסקנא דברכות דרבנן אבל מדאורייתא לא שייך גזירה כזה: ונראה לומר דכמ"ש דהסברה דאסור להינות בלא ברכה בלתי מחייב רק ברכה אחת מלפניה או מאחריה ורק מהק"ו אמרינן כשהוא שבע מברך וכו' וחייבו גם מלפניה בברכת המזון וכמ"ש בחצי שיעור עכ"פ נהנה ושייך הסברה של אסור להינות וצריך ברכה לפניה והנה עיין בתוס' בד"ה כיצד דלא שייך להקשות תנא היכא קאי משום דהכא סברה הוא לברך עיי"ש ונראה מדבריהם דגם בס"ד ידעו דהוי סברה ועיין בד"ה אלא סברה שכתבו דבס"ד ס"ל דקראי למוד גמור הוי עיי"ש ונראה מדבריהם דבס"ד ס"ל דהוי סברה וקרא ג"כ ולמסקנא רק מסברה ונפק"מ אם הוי מדאורייתא ור' עקיבא דס"ל טעימה בעי ברכה נראה מסברה אמר כן אבל כשבירך כבר לפניה וא"כ ליכא עוד סברה ממילא על ברכה שלאחריה בעי כזית דמסברה אין מחויב עוד דנאמר דסברה שייך אפי' על פחות מכזית ובעי כזית דוקא מחיובא דאורייתא בבהמ"ז דהתורה לא חייבה בברכה וכמ"ש מסברה מדרבנן ורק ע"י הסברה הוי ברכת רשות מדאורייתא וחייבו הרבנן ויש כח בידם מה"ט ולא שייך עקירת הדאורייתא בלא תשא וכמ"ש לעיל ומה"ט לא חייבו הרבנן בלאחריה בחצי שיעור כיון דלא שייך הסברה בבירך לפניה ובאין סברה לא הוסיפו ואף דהוסיפו בכזית ובכביצה דהוי ג"כ מסברה זה משום דשיעורין אלו הוי שעורין לענין אכילה בעלמא ואף דהתורה אמרה ושבעת ג"כ כדאיתא והם מדקדקין וכו' גם כן הוי קודם השביעה בשיעור אכילה עכ"פ מצות רשות אבל בפחות משיעור אכילה דלא נחשב מאומה וגם מטעם הנאה אין לחייבו ואם כן הניחו על השיעור בלבד וא"כ י"ל דר"ע ידע בס"ד מהסברה וכמ"ש י"ל לכו"ע כן למ"ש בתוספות ועכ"פ למסקנא כן לכו"ע וא"כ הק"ו דלפניה בברכה יותר מלאחריה משום כשהוא שבע וכו' ואם דלאחריה צריך כזית זה משום שבירך כבר מלפניה דאם לא היינו נאמר דצריך ברכה גם מלפניה גם מלאחריה לא היה בעי לכזית דמסברה דאסור להינות אפי' בכל שהו כשלא בירך לפניה. והאי קושיא שכתבתי פירוקא הוי דמדבעינן כזית באחרונה מזה יליף ר"ע דעל כרחך לפניה מברך גם כשמברך לאחריה ובכ"ש מהסברה ולא צריכין להק"ו כלל רק מזה גופא דצריך כזית באחרונה נדע דבלפניה בכ"ש דאל"כ באחרונה לא יהיה צריך לכזית דוקא: (ואין לומר דיליף ר"ע מהלולים וכמ"ש דא"כ נאמר דלא יגרע פת מדברים אחרים וגם דא"כ הקושיא בתוקפו עומד): וא"כ למסקנא דכו"ע ס"ל הסברה דאסור להינות וכו' ולא צריכין להק"ו וידעינן ברכה ראשונה אפי' היכא דליכא אחרונה ואתי שפיר דברכת המזון לפניה מדרבנן ובס"ד ס"ל מקרא ומסברה דנפק"מ דהוי דאורייתא ולמסקנא רק מסברה והוי דרבנן בלבד וכמ"ש וא"כ נפרש מכאן וכו' דאסור לטעום אף דידעינן מסברה מכאן נדע דהוי מדאורייתא ולמסקנא הכל מסברה בלבד ועיין ברא"ש וזה לא שייך לומר בלא בירך מלפניה יברך לאחריה דלעובר לא תיקנו ולא שינו תיקון הברכה דהוי כולמו על להבא ועי' ברבינו יונה ריש ברכות ובשאג"א סי' א' גדולה מזה עיי"ש ועיין בש"ך יו"ד סי' י"ט בברכה במצוה בלא בירך לפניה עיי"ש: ועם דברינו הנאמרים ליישב קושית הפנ"י דהאיך ס"ד דברכה שלפניה מדאורייתא דהאיך נפרנס משנה מפורשת דבעל קרי דאינו דאינו מברך לאחריה ולא לפניה ומברייתא דפועלים דאין מברכין לפניה מצינו דלא ידעו אמוראים ברייתא אבל ממשנה יקשה ועיין בתוס' בד"ה לפניו שכתבו דק"ו פריכא מבהמ"ז דקיי"ל לאחריה דאורייתא ולפניה מדרבנן בסוגיא דבעל קרי עיי"ש: ונ"ל לומר דכמ"ש ר' עקיבא לא צריך להק"ו רק מסברה וקרא ומשו"ה ס"ל גם טעימה צריך ברכה אבל להת"ק בס"ד י"ל דלא ידע מהסברה דאסור להינות לדידיה בס"ד בעי כזית גם בברכה הראשונה דר"ע הוא קמוסיף מכאן שאסור לטעום וכמ"ש דהק"ו כשהוא שבע וכו' לא יכריח רק על כזית בלבד: וזה מביא לחשוב למ"ש בכ"מ הנ"ל דלכן בסוף כזית ובתחילה בכל שהו שמא יאכל כזית ויהיה בלתי אפשר לתקן לו חיובו מקדם עיי"ש דלכאורה כמ"ש הסברה להיפוך דמשום ספק לא יברך שמא לא יאכל כזית ויהיה ברכה שאינה צריכה ולמה נאמר שנחייב לברך על שאינה צריכה בודאי אם נאמר דכזית משוי החיוב דברכה משום שמא יאכל הצריכא בלי ברכה וברכה דרבנן ולבטלה בלא תשא דאורייתא לכמה הראשונים ז"ל וגם כי בדעתו שלא לאכל כזית למה נחוש לאמלוכי נגד דאמרינן בכמה דוכתי לאמלוכי לא חיישינן וכל העושה ע"ד הראשונה הוא עושה ואפי' לענין דאורייתא אמרינן כן ומכ"ש היכא דמסייע לפרוש מאיסורא ואף די"ל דדרך הסעודה לאמשוכי לא אמרינן כל העושה וכו' וחיישינן לאמלוכי מ"מ מידי ספיקא לא נפקא וספק ברכה לחומרא (ואפי' בדעתו לאכל כזית לכאורה לחוש שמא לא יאכלנו כדי אכילת פרס דכה"ג לא שייך כל העושה וכו') ולומר דהוי ברכה צריכה מה"ט שמא יאכל ביותר נראה קשה לומר כן. גם למה שאכתוב בס"ד להלן דיש סברה שיברך רק לאחריה משום שמא ימלך כדאיתא במסכת נדרים בפ"ק ובת"כ עיי"ש ומכל זה לכאורה מסברה מוכרע שיברך לאחריה ולא לפניה משום שמא לא יאכל כלל או רק חצי שיעור: והנה כמו שאכתוב בס"ד להלן דמשום אסור להינות וכו' הוי האיסור על הדבר ואין רשאי לאכלו עכ"פ וא"כ הוי צריכה ולמ"ש בפ"י במברך על הספק הוי ברכה צריכה עיי"ש יש לעיין בכה"ג דלדידיה לא הוי ספק ואנו המסופקים שמא יאכל עוד אם הוי בכלל צריך משום ספק כה"ג דהוי לדידן אבל למ"ש עכ"פ אסור לאכל וממילא הוי צריכה: גם יש לומר דהסברה כשהוא שבע וכו' הוי סברה חזקה כמ"ש ברש"י והטעם דעכ"פ עד שיברך אח"כ מעל לשעתו ואף דלא ידעינן בס"ד מאסור להינות וכו' כמ"ש י"ל בס"ד מסברה ומקרא ידעינן כמ"ש לעיל וכיו"ב דכל מצות מברך עובר לעשיתן וכמו"כ בנהנין מברך לפניה והוי צריכה מצד כל זה: אמנם בבעל קרי במסכת ברכות דף כ"א שאני דהנה עיין בתוס' שם ובתוספות במסכת ב"ק בפרק המרובה שכתבו דדרשה דבעל קרי אסור בד"ת בס"ד הוי מדאורייתא ולמסקנא קיי"ל דהוי אסמכתא עיי"ש ולכאורה יקשה דאם הוי דאורייתא למה יברך ברכת המזון לאחריה ומצאתי לאאמו"ז הגאון ז"ל שהעיר ע"ז עיי"ש: והנראה לענ"ד בזה דכיון דמחויב מדאורייתא בבהמ"ז משום וברכת דהוי מצות עשה וכמ"ש רבינו כאן ובסה"מ וכמו בכל מ"ע שדוחה לל"ת ומכ"ש לאיסורא דלית ביה לאו כמו בעל קרי ואם נשים בבהמ"ז הוי שוה בכל ג"כ והוי דומיא דכסוי הדם עיין במסכת ביצה דף ט' ע"ב דמקשינן וליתי עשה ולדחי לל"ת אף דנאמר לא לשחוט עיי"ש כמו"כ כאן נאמר לא יאכל וגם באכל ואח"כ ראה קרי דנתחייב מקודם שבא האיסור עליו: אמנם בכה"ג יש לומר מסברה הנ"ל דלא יברך כלל קודם אכילתו שמא לא יאכל כשיעור או לא יאכל כלל וניהי דלא הוי א"צ מצד הספק כמ"ש מ"מ משום איסור בעל קרי אסור שמא לא יאכל כשיעור דכמ"ש הת"ק ס"ל דכזית מדאורייתא בברכה הראשונה ואיכא איסורא דאורייתא דבעל קרי ואיכא מצוה ג"כ: והנה יש לעיין בכה"ג אם אמרינן כמו דעשה דוחה לל"ת כמו כן בספק עשה דאם עשה דוחה ל"ת משום דלא נאמרה במקום עשה כמ"ש ז"ל וא"כ ספק עשה הוי ספק ל"ת גם כן שמא לא נאמרה כלל בזה וי"ל כמו שהחמירו בעשה בודאי כמו"כ בספיקן אבל למ"ש במקו"א דדוקא בודאי עשה ול"ת שייך לומר לא נאמר אבל בספק אמרינן להיפך שמא העשה לא נאמרה דל"ת חמור מעשה עיי"ש ועיין בתוס' במס' שבת דף קל"ה ע"א בד"ה ולא ספק עיי"ש: וי"ל ע"ז דהנה בבעל קרי הוי ב' חששות לא יאכל כשיעור ויעבור על לא תשא באין צריכה וגם איסור בעל קרי בברכה והנה כל חשש בפ"ע לא הוי לחוש דלמ"ש בספק הוי צריכה ולא שייך לא תשא וגם משום איסור ב"ק בפ"ע אף בס"ד ברכה דאורייתא וב"ק דאורייתא מ"מ ספק עשה דוחה כמ"ש לעיל דהוי ג"כ כמו ספק איסור אמנם כה"ג דהוי שניהם ביחד חשש לא תישא ואיסור דב"ק י"ל שפיר דלא יברך לכתחילה דאף דעשה דוחה לל"ת היינו ל"ת גרידא אבל בכה"ג דאיכא ל"ת ואיסורא דב"ק י"ל דלא דחי ואף דמשום איסור ב"ק לחודא לא ניחוש לספק דעשה דוחה וכו' אבל אי' כמ"ש ג"כ איסור ול"ת ומטעם ל"ת בלבד בספק כמ"ש הוי צריכה אבל בבעל קרי בספק לא הוי צריכה וא"כ שניהם ביחד מצרפים לומר שלא לברך לפניה כלל אבל בלאחריה דלא נשאר איסור ב"ק בכה"ג אמרינן שפיר דעשה דוחה לאיסורא דב"ק וא"כ מיושב שפיר דלפניה לא יברך בב"ק אף דבס"ד לפני' ג"כ מדאורייתא ולאחריה מברכין בבעל קרי אף דב"ק בס"ד דאורייתא ואף דלא שייך בב"ק הסברה של כי שבע וכו' לפניה וכו' ולמסקנא ל"צ להק"ו וכמ"ש ואפי' טעימה צריכה ברכה ואתי שפיר ומיושב קושיא הנ"ל: ברם יש עוד לדבר דבר בהאי ענינא דאין כשהוא שבע מברך כשהוא רעב לא כ"ש ועיין ברש"י דף מ"ח ע"ב דנראה מוחלט מהאי סברה לברך קודם האכילה ולכאורה יקשה מהאי דאיתא בתו"כ בפרשת ויקרא א"ר שמעון מנין שלא יאמר אדם לה' עולה לה' מנחה לה' שלמים ת"ל קרבן לה' והלא הדברים ק"ו ומה מי שהוא עתיד להתקדש אמרה התורה לא יזכיר שם שמים לבטלה על הקרבן על אחת כמה וכמה שאין מזכירין שם שמים לבטלה עכ"ל שם פ"ב ע"ב מ"ד ובמס' נדרים דף י' ע"א בגמ' וטעמא מאי תיקנו רבנן כנוין דלא לימא קרבן ולימא קרבן דילמא אמר קרבן לה' ולימרו קרבן לה' דילמא אמר לה' ולא אמר קרבן וקמפיק שם שמים לבטלה ותניא ר"ש אומר וכו' עיי"ש וברש"י שם שפי' דילמא אומר לה' ולא גמר דיבוריה עיי"ש ובס' קרבן אהרן שפי' פירוש אחר דעד שאומר קרבן הוי לבטלה עיי"ש ועי' בס' שערי תורה לאאמ"ו הגאון ז"ל בח"א כלל ג' פ' י"ג שהוכיח דעיקר החשש שמא יחזור וחקר שם דלמה ניחוש לנמלך דהרי קיי"ל בכמה דוכתי כל העושה על דעת הראשונה הוא עשה ולא חיישינן לאמלוכי ומביא שם דעת הקרבן אהרן הנ"ל דלדידיה לא שייך כל העושה וכו' והביאו דעת הראב"ד בפ"ג מהל' אישות הל' כ"ג בברכת קדושין דמקדש ואח"כ מברך שמא תמאן ויהיה ברכה לבטלה עיי"ש וגם דעת השלטי גבורים סביב המרדכי במס' שבת בפ' ר' אליעזר דמילה אות א' ותוס' פסחים דף ז' והטו"ז בהל' ציצית בסי' ח' שדעתו בשם שמים לא סמכינן על החזקה עיי"ש מ"ש אאמ"ו הגאון ז"ל בזה עיי"ש. וע"ע במס' שבת דף כ"ד ע"א ברש"י שם מ"ש בשם תשובת הגאונים ז"ל בענין תפילת תענית בלילה קודם התענית עיי"ש ובתוס' שם: אמנם אם הוי האי חששא גבי קרבן מדאורייתא יש לעיין דהנה לפי' רש"י שמא ימלך כמ"ש הוי נגד החזקה דכל העושה וכו' ועיין בר"ן במס' נדרים בסוגיא דתוך כדי דיבור במקדש ומנכש עיי"ש כתב דבדברים אלו אין מהדרך לחזור אפי' תכד"ד וברמב"ם גם הקדש בכלל זה ואף לדעת הטו"ז הנ"ל שהביא אאמ"ו הגאון ז"ל דבשם שמים לא סמכינן על החזקה ולא הוי ג"כ רק מדרבנן אבל לפי דעת הקרבן אהרן ונזה"ק שהביא אאמ"ו הגאון ז"ל שכתבו דעד שיאמר קרבן הוי עכ"פ לבטלה יש מקום לומר דהוי דאורייתא: והנה לפי הנ"ל נמצא לומר דיותר מסתבר לברך אחר האכילה מקודם האכילה מה"ט דשמא ימלך ולהקרבן אהרן הוי א"צ עכ"פ עד שאכל וזה יהיה נגד דעת הכ"מ שכתבתי לעיל וא"כ הק"ו פריכא כשהוא שבע מברך וכו' לפ"ז והנה בברכת המצות דבעינן עובר לעשיתן דוקא כבר כתבתי במקו"א בזה והנה אם נאמר דהוי חשש דרבנן בלבד ולא אמרו רק באפשר אבל לא בברכת המצוה בעיקר הברכה בעובר לעשיתן ועי' בש"ך יו"ד סי' י"ט עיי"ש וא"כ הוי א"א בענין אחר לא אמרו: ועיין במס' ברכות דף ל"ח ע"א בכובא דארעא בקבע סעודה עלה מברך המוציא ועי' בשו"ע שיעור אכילת סעודת קבע עיי"ש ולא חיישינן שמא ימלך ויהיה ברכת המוציא לבטלה בזה לא שייך מ"ש לעיל תירוץ אחר על קושית הכ"מ עיי"ש: והנה אף לפי' הקרבן אהרן נ"ל בברכה דמתחיל בברוך אתה דלדעת התוס' במס' ר"ה לא הוי בברכה לא תישא מדאורייתא ועכ"פ לדידן בצריכה ואומרה מקודם אין לומר דהוי עד אז לבטלה ואף לראב"ד בהל' אישות הנ"ל יש לומר שלא כתב כן רק שם דתליא באחרים שמא תמאן אבל הוא בעצמו לא ימלך משום חשש ברכה לבטלה והאי דתשובת הגאונים שכתב ברש"י במס' שבת הנ"ל שם הוי זמן מרובה ומחשש רעבון שאני דיש לחוש ביותר אמנם יקשה להיפוך לאותן דאין חוששין וי"ל ג"כ: אבל בברכה בנהנין משום כשהוא שבע וכו' יש לומר דמה"ט שכתב קיי"ל דברכה שלפניה מדרבנן וכמ"ש בתוס' דק"ו פריכא וי"ל מה"ט שכתבתי:
ואפי' נתכוין לאכל או לשתות כל שהוא מברך ואחר כך יהנה וכן אם הריח ריח טוב מברך ואח"כ יהנה ממנו וכל הנהנה בלא ברכה מעל וכן מדברי סופרים לברך אחר כל מה שאכל וכל מה שישתה והוא ששתה רביעית והוא שיאכל כזית ומטעמת אינה צריכה ברכה לא לפניה ולא לאחריה עד רביעית. ועיין בכ"מ דדעת רבינו אפי' בטעימה בבליעה אינו מברך עיי"ש ולשונו ואפי' נתכוין לאכל וכו' כל שהוא וכו' נראה דבכל שהוא צריך נתכוין לאכל דמטעמת כיון דלא הוי לכונה לאכל רק לידע טעם המאכל כמו שכתב ברש"י אין צריך לברך: והנה ר' עקיבא אמר מכאן שאסור לאדם שיטעום כלום קודם שיברך ועי' ברי"ף שכ"כ להלכה ועי' ברי"ף וברא"ש דף ל"ח ע"ב בכזית מליח שאכל ר"י עיי"ש ונראה דלמסקנא מקור חיוב הברכות מסברה דאסור להינות וכו' וכו"ע ס"ל כן דאף טעימה בכלל זה בשאין לטעום התבשיל וכמ"ש רבינו נתכוין לאכל או לשתות כל שהוא וכו' ועיין בב"י בסי' ר"י בשם הכל בו בשם ר' אחא משבחא ז"ל דעל כל שהוא אין מברכין וכתב דלא קיי"ל כן עיי"ש ודעת הגאון נראה דרק ר"ע אמר מכאן שאסור לטעום וחביריו לא ס"ל כן ופסק כוותיה דרך אכילה בכלל דבריהם: אמנם לטעום שאמר ר"ע אין בכלל זה מטעמת דא"צ ברכה ועיין בסי' ר"י דדעת קצת דפי' טעימה בלי בליעה ולדעת הסוברים טעימה בבליעה עיין במג"א ס"ק ו' שמביא לשון רש"י הטועם לידע אם צריך מלח או תבלין משמע דאם אוכל קצת ממנו לאחר הבישול לידע אם טוב מקרי אכילה וצריך לברך ועיקר תלוי בכונת הלב וברוקח וכו' משמע אפי' כונתו לאכילה וכו' וצ"ל כיון שנפשו חשקה לאכל יותר רק הנמנע בשביל האיסור מקרי טעימה מ"מ סברה השניה י"ל עיקר וכו' עכ"ל המג"א שם עיי"ש: ולכאורה בלתי מובן דאם נלמד מסברה דאסור להינות וכו' במטעמת עכ"פ נהנה וברכה הראשונה לאו בדרך אכילה תליא דמה"ט א"צ כזית רק ברכה האחרונה ובמ"ש הכ"מ הנ"ל בטעמא למה מברכין בלפניה בחצי שיעור י"ל בכה"ג בטעימה בלא בליעה לא שייך לומר כן דאם ירצה לבלוע יוכל לברך עוד עיין דף נ' ע"ב שכח והכניס אוכלין לתוך פיו בלא ברכה מסלקן לצד אחר ומברך וכו' עיי"ש אבל כ"כ שגם דברי הכ"מ צריכין ביאור וביותר להסוברים דאפי' בבלע אין מברך במטעמת דיקשה ביותר ואפי' אין מכוין יהיה כרפואה והנאה ממילא קאתיא דמברך כדאיתא במס' ברכות דף ל"ו ע"א: והנה לענין איסורי הנאה בירושלמי במס' תרומות בפ"ו מודה ר"ל באיסורי הנאה דחצי שיעור אסור מהתורה ועכ"פ מדרבנן לכו"ע ואפי' למאי דכתבתי במקו"א דבבלי חולק ע"ז מדרבנן עכ"פ אסור וברכות מדרבנן וכמו באיסורי לריש לקיש חצי שיעור אסור דאל"כ לא שייך ששים בכזית בששים כזיתים דגם בתוך שלושים ופחות הרבה לא יהיה כדי אכילת פרס דאין בית הבליעה מחזקת אלא ג' זיתים וגם לא מצינו דר"ל סבירי ליה דלא יברך על ח"ש וע"כ דמטעם הנאה לא תליא בשיעורא וא"כ גם במטעמת יהיה באופן שיהיה הנאה זה נ"ל: ובמס' ברכות דף י"ד ע"א היושב בתענית מה שיטעום וכו' הנאה קיבל ואיכא או אכילה קיבל וליכא וכו' אמר ליה טועם ואין בכך כלום תנ"ה היושב בתענית טועם ואין בכך כלום ומטעמת א"צ ברכה. ועיין בס' [שיירי] כנה"ג מובא בצל"ח שם שפי' דהתשובה מסופקת דיש לפרשו הנאה הוי רק דלא קיבל עליה וגם יש לפרש דלא הוי הנאה כלל והכריע כפי' השני דאל"כ למה לא יברך במטעמת משאר הנאות עיי"ש ועיין מ"ש בתוס' שם לחלק בין תענית ציבור ועי' ב[שיירי] כנה"ג באו"ח בסי' תקס"ז באריכות בזה והביא דעת הת"ה [התורת הבית] שנראה כן ודעת הרבה נגד זה עיי"ש ותמהני שלא העיר שם ע"ז כי בתוס' דמחלקין בין תענית ציבור לתענית יחיד על כרחך סבירי להו מטעם דלא קיבל עליו עיי"ש: והנה לענין באיסורי אכילה במטעמת עי' ביו"ד בסי' צ"ח ובאחרונים ז"ל ובכ"מ שהעיר בהנאת גרונו במס' חולין ק"ג ע"ב וקשה לומר דמיירי בלא בא עד החניכיים וגם להחשבו שלא כדרך הנאתו עיי"ש ובמקו"א כתבתי בזה. ולענין תענית דתליא בדעתו אתי שפיר אבל לענין ברכה יש להבין דאפי' לא תהיה הנאת אכילה הוי הנאה בפ"ע דצריך ג"כ ברכה ואם דהוי רק להבחין, למה לכונה בזה דמתעסק בחלבים ועריות חייב שכן נהנה וגם בהנאת גרונו אינו יוצא מידי הנאה ואף לחלק אם הגיע לבין החניכיים דמחלקין באיסורי אכילה לא נראה בברכה דתליא בהנאה וביותר להסוברים דלמסקנת הגמ' הוי הנאה דיקשה טפי: ועיי' בס' פנ"י במס' פסחים בסוגיא דאפשר ומקמכוין שכתב לחלק באינו מכוין באיסור למתעסק בחלבים וכו' עיי"ש אבל כאן לא שייך לומר כן דא"כ אף ברביעית יהיה פטור מברכה ודוחק לומר דאז הוי ודאי מכוין וגם יקשה כמ"ש בלרפואה והנאה ממילא אתיא למה יברך דאין מכוין וגם דברי הפנ"י שם בלא"ה צריכין עיון וכתבתי בזה במקו"א: אמנם עיין בטו"ז בסי' ר"י ס"ק ז' וז"ל ואע"ג דאסור להינות בעוה"ז וכו' היינו שרוצה להינות ממנו בעצמו אבל בזה שאין כונתו רק לטעום וכו' עכ"ל ועיין במג"א ס"ק ט' שם עיי"ש. והנה דבריו חתומים וביותר מ"ש להינות ממנו בעצמו: ועיין בכ"מ כאן שכתב מדכתיב ואכלת ואע"ג בברכה אחרונה כתיב מ"מ אמרינן ג"כ בברכה הראשונה כן עיי"ש וצ"ע דלענין שיעור כזית מחלקים בין ראשונה ואחרונה מלישנא דואכלת ועי' בתוס' ברכות הנ"ל. גם בענין שיעור עד רביעית יש להבין ועי' בס' פרי מגדים או"ח בסי' תקס"ז בטו"ז שם שכתב אם דעד רביעית הוי כאכילה או דעד רביעית אז אי אפשר שלא יבלע קצת ונפק"מ אם לא הוי בפעם אחת עיי"ש ובכל זה יקשה אם נאמר דבעינן הנאת מעיים וכמ"ש: אמנם אם נדייק בלשונו של הטו"ז הנ"ל נמצא פשר דבר שכתב בלשון צח וקצור להינות מעצמו וכונתו דהנה אף דאסור להינות בלא ברכה עם כל זה אם נחפש נמצא כמה וכמה הנאות בעולם כמו סיכה ורחיצה וכיו"ב אשר לא חייבו החכמים ברכה עליהם לא לפניהם ולא לאחריהם רק באכילה ושתיה וריח הנאת הגוף הנצרכים וחשובים ותמידים אשר הכרחים לקיום האדם וחשובים מצ"ע דאל"כ יברך האדם תמיד בכל עת ורגע שאין לך שעה שלא יהיה נהנה אם ממילא או ע"י מעשיו ועי' מה שפי' ז"ל באמרם סיימתנהו שבחא דמארי דהשבח מגביל המעלה דמראה גבול עד כמה, דלא שייך ח"ו ב"ה ית"ש ויתעלה אבל אם משבח רק בעת יקרה מקרה אשר לו יחס עם השבח ומורה עליו א"כ אינו מגביל שאר השבחים רק עבור כי זה קרה לו עתה משבח מענינא אכן אם יברך על הנאה הבאה לידו תמיד יברך תמיד ויקצר בברכתו ולכן חייבים רק הנאות הגדולות והכרחות ותמידים וחשובים מצ"ע כמו אכילה וי"ב: והנה מצאתי סמוכין לדברי בתוס' במס' פסחים דף נ"ג ע"ב בד"ה אין מברכין על האור אלא במוצאי שבת הקשה הר' יוסף למה אין מברכין בכל שעה שנהנה ממנו דאסור להינות מן העולם הזה בלא ברכה ותירץ דהנ"מ כשגופו נהנה אבל שאר הנאה לא אע"ג דמברכין על אור השמש בכל יום היינו משום שמתחדש בכל יום עכ"ל וזה נראה כמ"ש ועי' במג"א סי' רע"ז ס"ק א' עיי"ש ומ"ש להלן בפ"ט עיי"ש: וא"כ בכה"ג דטעימא דלא מקרי הנאת אכילה רק דהוי עכ"פ הנאה דעלמא הנאת חוץ בפ"ע ועל הנאת חוץ דלא הוי הנאת אכילה לא תיקנו ברכה וזה כונת הטו"ז שכתב היינו שרצה להינות ממנו בעצמו וכו' ועי' בכנה"ג שכתבתי לעיל ונראה שדעתו כן ומוסבר עמ"ש עיי"ש: ובמ"ש יש להבין שפיר מ"ש לחלק בין טועם אם צריכה מלח או תבלין דלמ"ש הריטב"א בחצי שיעור מטעם אחשביה וכמ"ש ז"ל בתערובות דלא שייך אחשביה וא"כ בכה"ג דאוכל להבחין בגדר תערובת דלא שייך ג"כ אחשביה בכה"ג, והי"מ דרבנן לא תיקנו ברכה רק באכילה וח"ש רק באחשביה לאכילה אבל במטעמת לידע אם צריכה מלח וי"ב לא אחשביה ולא הוי הנאת אכילה ועל הנאת חוץ לא תיקנו ברכה בזה: אמנם ברביעית ובאכילה עי' בס' אליה רבה שכתב כזית לא בעינן אחשביה דמצ"ע חשובה ועי' בצל"ח בפי' עד רביעית שמסופק אם עד בכלל עיי"ש ולמ"ש יהיה בכללא דלא עד בכלל ואינו דומה לאיסורי הנאה דשם בהנאה תליא ובברכה בהנאת אכילה תליא: ובדרך אחר אמרתי לומר עמ"ש לעיל דנפק"מ אם למדין חיוב ברכה מקרא דקודש הלולים או כמ"ש בירושלמי מברכת המצוה ותורה או דידעינן מסברה דאסור להינות לענין אונס ומצוה דמשום דאסור להינות וכמ"ש בירושלמי עד שיתירו לו המצות הוי המאכל בכלל איסור כמו טבל וכיו"ב עד שיברך וא"כ באונס אסור לאכלו ובמצוה לא שייך הסברה דאסור להינות דלא הוי בכלל זה אבל אם נילף מקודש הלולים הוי חיוב על גברא בפ"ע ולא על המאכל האיסור ובאונס פטור ובמצוה חייב עכ"פ ועיין כיו"ב במרדכי מובא במג"א סי' י"ג לענין נפסקו ציצית בשבת דמותר ללבוש הבגד שאין האיסור על הבגד רק המצוה על הגברא ובאונס פטור עיי"ש וכמו"כ בזה ועיין ברש"י בסוגיא ולהלן בס"ד נתחייב בזה ונאמר עוד דמשום אסור להינות דהוי בכלל איסור הוי כמו שאר איסורי דרבנן וכמו שאסרה התורה ח"ש באחשביה כמו"כ באיסורי דרבנן וכמ"ש ובמטעמא דלא שייך אחשביה דהוי רק להבחין המאכל ולא שייך לפ"ז איסור וחיוב ברכה כלל ואף דבאיסורי הנאה כמ"ש בירושלמי הנ"ל ח"ש אסור לכו"ע משום דעכ"פ נהנה והתורה אסרה הנאה בכל אופן שנהנה אבל כאן דאנו דנין על חיוב ברכה מדרבנן נאמר דלא חייבו הרבנן ולא אסרו ליהנות בלי ברכה בלא אחשביה בפחות מכשיעור יותר מאיסורי התורה אבל מצד מצוה על גברא וחיוב הגוף יש לדון בזה אבל כנראה גם במצות בעי כזית וכבר כתבתי לעיל דאם ילפינן מקודש צריך כזית דוקא כמו בכל איסורי ומצות דאו' דהוי בכזית ומאסור להינות נפקא לן ח"ש וגם מסברה י"ל דהשוו לשאר איסורין דמצד הסברה הוי בגדר איסורא ושאני באיסורי הנאה שהמה איסורין מצ"ע דח"ש הוי הנאה אבל בברכה אמרינן דלא אסרו בהנאה מתחילה בח"ש במטעמא דלא אחשביה דמשום מיעוט חשיבתו לכל איסורין ומצות לא אמרו הרבנן לענין ברכה ג"כ ולא הוי בכלל איסור הנאה מעיקרא: ועמ"ש נאמר ליישב דעת ר' עמרם המובא בתוס' דף מ"ה ע"א בד"ה דחנקתיה וכו' גבי השותה מים לצמאו מברך שהכל נהיה בדברו ר"ט אומר בורא נפשות רבות וכו' ובגמ' לצמאו לאפוקי מאי א"ר אידי בר אבין לאפוקי דחנקתיה אומצא ובתוס' שם דוקא מים אבל בשאר משקין דגוף נהנה מהם אפי' חנקתיה וכו' ברוק ור' עמרם פי' דוקא לפניו לא בעי ברוכי אבל לאחריו חייב ורבינו משה פירש דלא היא דהואיל ואין נהנה אפי' לאחריו לא בעי ברכה עכ"ל וברא"ש השיג כמו"כ עליו וכתב דלפניו א"צ לאשמעינין דפשיטא דאונס פטור ועל כרחך על לאחריו עיי"ש ועיין ברבינו יונה שם: אבל למ"ש י"ל בדעת ר' עמרם דהנה באוכל לרפואה הוי לכאורה בגדר מטעמת דגם שם אינו אוכל להינות רק בהנאה ממילא קאתיא אף בלי מכוין וכמו להטעים התבשיל דגם שם ממילא קאתיא והנה בחצי שיעור ודאי לא שייך אחשביה בכה"ג ואפי' באכל כשיעור דמיירי שם כמ"ש לעיל בשם הכ"מ דמשו"ה לאחריה על כזית ולפניה על כל שהוא שמא יאכל יותר ויהיה אכל בלי ברכה וכתבתי דלכאורה נראה להיפוך דמשום ספק ברכה שאינה צריכה חיישינן שמא ימלך ולא יאכל כשיעור ורק משום דבח"ש שייכא הנאה עכ"פ ושייך אסור להינות וכו' משו"ה מברכין על ח"ש לפניה ולאחריה כמ"ש דלא שייך הסברה של אסור להינות כמברך לפניו ומשו"ה צריך כזית לאחריה והנה למ"ש לעיל גם בלפניה צריך אחשביה עכ"פ משום שני טעמים שכתבתי וברפואה לא שייך אחשביה ואף אם בדעתו לאכל כזית נאמר שמא יחזור ולא יאכל כזית והוי ברכה שא"צ ומשום ח"ש אין לברך דלא שייך אחשביה והיכא דצריך כשיעור ניחוש משום חשש ברכה לבטלה שמא ימלך וכמ"ש לעיל בשם התו"כ וכיו"ב ראיה לזה וא"כ דעת ר' עמרם שיברך אח"כ דבשתה פחות מכשיעור אין מברכין אח"כ אפי' בורא נפשות רבות א"כ מברכין שפיר דבשיעור לא בעי אחשביה דרק לפניה מסתבר שלא לברך כמ"ש משום חשש ברכה שא"צ אבל לאחריה בשותה כבר כשיעור יברך ואינו מחלק בין מים ויין כמ"ש בתוס' ואתי שפיר: והאי דאין מברכין למ"ש ברכה אחרונה בבהמ"ז בחצי שיעור מטעם אחשביה זה משום דמתורה בעי שביעה וכדאיתא והם מדקדקין עד כזית וכו' ועיין עוד בענין דרך אכילה ברא"ש במס' ברכות דף נ' ע"ב גבי שכח והכניס אוכלין וכו' מ"ש בשם ר"ח שם עיי"ש: ועיין במחצית השקל סי' תע"ה ס"ק ג' במג"א שכתב דלא מהני צירף בכדא"פ במצה וכתב שם דלענין מצוה לא מהני צירוף וגם לא הנאות גרונו אף לר"י עיי"ש ונראה כמו בח"ש דלא נאמרה במצוה עי' במל"מ הל' יסוה"ת ועי' מ"ל אם הוי בכלל מצוה או איסור בברכה עיי"ש:
וכשם שמברכין על הנייה כך מברכין על כל מצוה ומצוה ואח"כ יעשה אותה וברכות רבות תיקנו חכמים דרך שבח והודיה ודרך בקשה כדי לזכור את הבורא תמיד אע"פ שלא נראה ולא עשה מצוה. והנה לכאורה נראה דכמו שכתב רבינו לעיל דמד"ס ברכה שלפניה וכן כאן וברכות רבות תיקנו וכו' דגם ברכת המצות בכלל זה דהוי מדרבנן והנה מברכת ק"ש דבעל קרי איתא מברך לא לפניה ולא לאחריה אינו ראיה דכמ"ש הרשב"א ברכת ק"ש אינה על ק"ש מדלא מברכין אקב"ו על הק"ש וכ"כ בתר"י וא"כ לא הוי ברכת המצות והנה מלשון מד"ס לברך וכו' שכתב רבינו לעיל, מי' [מצאתי] בפי' מר' דוד ערמא"ה ז"ל שכתב דרבינו דרכו לכתוב על מה שאינו מפורש בקרא מד"ס עיי"ש וגם הוא כתב בראשונה דהוי ברכות נהנין מדרבנן ע"ש אמנם עיין בפ"ג מהל' מילה ה"ו ובתשובה לחכמי לוני"ל שהביא בב"י שם שכתב בפירוש שכל ברכות המצוה מדרבנן ועיין בר"ן במס' שבת דף כ"ג ע"א וברשב"א פרק ר' אליעזר המובא שם עיי"ש וכנראה משטחת לשון הפוסקים משמע דאין שום דעה דברכות המצות מדאורייתא: ועיין בש"ך יו"ד סי' י"ט דדעתו כדעת רבינו דאם לא בירך ברכות המצות עובר לעשיתן אינו מברך כלל אח"כ ע"ש ונראה דאם הוי מדאורייתא יברך אח"כ דזה דבעי עובר לעשיתן ודאי רק מדרבנן ובברכת התורה דהוי דאורייתא שם לא ימצא לאחר עשיתן דבכ"פ עוד המצוה עליה וגם שם מברך בלא"ה אח"ז ולא יברך ב' פעמים משא"כ בשאר ברכות המצות: ועיין במס' ברכות דף ט"ו ע"א דאי' מפורש דהוי מדרבנן דאי' שם אבל הכא ברכות דרבנן ולא בברכה תליא מלתא והרי ברכת תרומה הוי ברכת המצוה וא"כ נראה מפורש יצא דגם ברכת המצות מדרבנן: אמנם בירושלמי ריש כיצד מברכין נראה לכאורה דברכת המצות דאורייתא וז"ל כתיב לה' הארץ והמלואה וכו' הנהנה כלום מהעולם מעל עד שיתירו לו המצות וכו' קודש הלולים מלמד שטעונין ברכה לפניה ולאחריה מיכן היה ר"ע אומר לא יטעום וכו' ר' חגי ור' ירמיה סליקו לבי חנוותא קפץ רבי חגי ובירך עליהן א"ל ר' ירמיה יאת עבדת שכל המצות טעונות ברכה ומנין שכל המצות טעונות ברכה רבי תנחומא רבי אבא כהנה בשם ר' אלעזר ואתנה לך את הלוחות האבן התורה והמצות הקיש תורה למצות מה תורה צריכה ברכה אף מצוה טעונה ברכה עכ"ל: ובפני משה וז"ל עד שיתירו לו המצות כלומר עד שיברך ואז הותר לו ליהנות מן המצות שהן הארץ והמלואה שנחשבין כמו מצות השם וקודש קודם הברכה ובד"ה יאות עבדת וז"ל בזה שברכת כאן עליהם ללמוד לאחרים שכל המצות טעונות ברכה כלומר כל דבר שבעולם ומלואו והם המצות קודם ברכה כדלעיל עכ"ל ועי' במראה פנים שלו שהרגיש כמה יקשה לפירוש הזה לפרש מצות על הארץ ומלואו ובסמוך מיד מצות ממש עיי"ש ובאמת נראה דוחק לפרש מצות על הארץ ומלואו: ולענ"ד פי' הירושלמי כפשוטו עד שיתירו לו המצות כי התורה ציוה עלינו שלא נהנה מהעוה"ז בלי שתקדים מצוה להנאה והמצות מתירין ההנאה וזה פי' עד שיתירו לו המצות כי אסו' להנות עד שהמצות יתירו לו ההנאות העוה"ז ובתוספתא איתא הלשון עד שיתירו לו כל המצות עיי"ש ובאמת יש מצות על כל הנאות העוה"ז מזוזה לבית וציצית לבגד שחיטה לבהמה תרומה ומעשר ובכורי' וכיו"ב לתבואת ובהמת הארץ וברכת נהנין בכללם ובמדרש רבה פרשת כי תצא כי לוית חן הם וכו' כל מקום שאתה הולך המצות מלוות אותך עיי"ש ובתוספתא לא ישמש אדם בפניו ידיו ורגליו אלא לכבוד קונהו שנאמר כל פועל ה' למענהו עיי"ש: והנה בסוגיא ר' חייא ור' שמעון ברבי פליגי אם נטע או כרם רבעי וכמו"כ בסוגיא בירושלמי מפורש כי ר"ח הסובר נטע ועיין במראה פנים שם והנה ר"י פליג ע"ז ויליף לה ממקום אחר ואולי משום דאית ליה כרם או כי"ב מקושית הש"ס ויליף מברכת המצות ועי' כיו"ב בבבלי דילפינן בדף כ"א ברכת המזון לפניה מברכת התורה ועיי"ש שהעלה בתיובתא אבל בירושלמי איתא מברכת המצות ומקשינן מנ"ל ומשני מברכת התורה כן נראה לענ"ד. והנה משטחת לשון הירושלמי נראה דברכת המצות מדאורייתא וראיתי בס' פרי מגדים בפתיחה הכוללת שלו לאו"ח שהעיר ע"ז אם הוי אסמכתא בעלמא עיי"ש: ולכאורה שלא להשוות מחלוקת בין בבלי וירושלמי דבבלי ט"ו הנ"ל [ברכות] מפורש ברכה דרבנן, גם בירושלמי לומר דהוי אסמכתא אמנם כנראה דעת רש"י שם דף ט"ו דברכת המצות דאורייתא דז"ל שם ברכה דרבנן כל הברכות מברך עליהן עובר לעשיתן עכ"ל ודבריו תמוהין דמה הוצרך לומר משום עובר לעשיתן תיפו"ל בלא"ה הרי עיקר חיובא דברכות מדרבנן הוי והי' תמוה לי מימי עלומי וראיתי אח"ז בהגהות הש"ס החדשים למפרשים במס' פסחים שעמדו ע"ז: וזה שהביא לומר דרש"י ס"ל דברכת המצות דאורייתא כירושלמי כפשוטו ומשום הכי אמר כאן דברכה דרבנן בחרש שתרם דהוי כבלי ברכה ואע"פ שלא בירך הרי אפשר לברך עוד ומאי שלא בירך עובר לעשיתן הוי רק מדרבנן והברכה גופה דהוי דאורייתא אפשר לקיים עוד והרי במשנה סתמא קתני ואפשר לפרש דהוי בלי הפסק זמן הרבה וגם במקום אחר כתבתי לברר דלא שייך הסח הדעת בברכה אחרונה במצוה אפי' לזמן מרובה עיי"ש והנה במשנה איתא חרש לא יתרום ואם תרם תרומתו תרומה ורוצים בגמ' להוכיח שאין שומע בדיעבד יוצא כר"י ומשני ברכה דרבנן ולרש"י אף דברכת המצות דאורייתא מ"מ הרי יוכל הפקח לברך עוד אח"ז אף כיון שתרם כבר לא הוי עובר לעשיתן זה מדרבנן בלבד ולכן לכתחילה לא יתרום ואם תרם תרומתו תרומה ולא מוכח כלל דכר' יוסי ועי' מ"ש לעיל ופי"א ה"ו עיי"ש: ולכאורה בברכת נהנין מקשינן מה"מ בריש כיצד מברכין ובברכת המצות לא מקשינן כן ובברכת המצות לא שייך הסברה דאסור להינות וכו' ואף במצות דאית בהו הנאה כמו באכילת קדשים ומצה וגם כמ"ש לעיל בלא ברכה הוי המאכל באיסור עליו וכיון שהתורה צוה לאכל באכילה דמצוה כמו קדשים ומצה וכיו"ב וא"כ לא שייך אסור ליהנות וכו' ונפקע האיסור ורק מצד מצוה מחויב כמ"ש לעיל ועיין להלן דף ל"ז ע"ב גבי מנחות אכלן מברך המוציא וכו' ואכילת קדשים מצוה ועבודה עיי"ש. ובסוגיא בהלל ומגילה מה שיפסיק במסכת ברכות כתבתי באריכות בזה עיי"ש. ועיין ברש"י במסכת שבועות דף י"ג ע"א בד"ה לא קרא. דנראה דברכת המועדים דאורייתא ובתוס' שם בד"ה לא הקשו עליו עיי"ש והנה ברכת מועדים בכלל ברכת המצות ועמ"ש לעיל בפ"ב הי"ד מהל' ק"ש עיי"ש ובפ"ב מה' ברכות ה"א עיי"ש:
נמצאו כל הברכות כולן שלש מינים ברכת הנייה וברכת מצות וברכת הודאה שהן שבח והודיה ובקשה כדי לזכור את הבורא תמיד וליראה ממנו. דבריו צריכין פי' דרבינו פתח ואמר שלש מינים וכו' שהן שבח וכו' דאם קאי שהן על ברכת הנייה וברכת המצות איככה נכלל בקשה בכללם ואם קאי שהן וכו' על הודאה יקשה כמו"כ האיך נכלל בקשה בהודאה: ונראה כונתו דבברכה מצינו רק אם בהנייה ברכת הנהנין המוציא וכיו"ב וברכת מצות אקב"ו וכו' וברכת הודאה כמו הגומל לחייבים טובות וכו' וכיו"ב שהם ג' מינים שכתב ואלו ג' מינים בכל ברכה וברכה המתחלת בברוך אתה המסיימת כן בכל מקום שנאמר ברוך וכו' אחריה על הנאה או על המצות או על הודאה ואמר שהן וכו' על אמצעות הברכות אשר הברוך תקדם להם או יבוא אחריהם כמו בי"ח ברכות שהם תפילות ובכל תפילה ברכה בסופה וע"ז יקראו י"ח ברכות והמה שבח ובקשה והודאה וג' מינים מענין הברכה בפתיחה וחתימה או בפ"ע ושהן וכו' על אמצעות הברכות שהם על ג' אופנים הנאמרים ונסמך על מ"ש רבינו בהל' הקודמת וברכות וכו' דרך וכו': וכאשר נשכיל נכלל באופנים ומינים שכתב רבינו הרגשת החפץ והרצון לדבר או לדברים ובגדר בקשה והרגשת הנאת העולם כמ"ש החכם "גם את העולם נתן בלבם" הרגשת הפלאה על סדרי הטבע ותהלוכה העולם וחלופיו וסדריו והרגשת הכרת הטובה אלה ההרגשות העוברים וחולפים גם בלב אדם המוסרי ולכן נקבע בהם ברכה למענן עי"ז עבור תמידתם וחוזק רשומם בנפש האדם יזכור הבורא תמיד וכמ"ש רבינו כדי לזכור את הבורא תמיד וליראה ממנו בכל מעמד ומצב בכל הרגש אשר ימצא בו לבבו יהיה לברכה לו:
ונוסח כל הברכות עזרא ובי"ד וכו' וכל המשנה וכו'. עי' בספר שמן רוקח ברכות דף מ' לאאמו"ז הגאון ז"ל ומה שכתבתי לעיל בהל' ק"ש פ"א בזה עיי"ש ויש לפרש ג"כ ואין ראוי לשנותם ולא להוסיף וכו' קאי על בי"ד שאין ביד בי"ד לבטל דברי בי"ד שאין בי"ד וכו' אא"כ גדול ממנו בחכמה ומנין ואיזה בי"ד שבדור ידמה לבי"ד של עזרא ורבינו שינה וכתב עזרא ובי"ד ובגמ' אי' אנשי כנה"ג ונראה להעיר ע"ז על מעלת בי"ד שתיקן הברכות וכחם הגדול לבלי לשנותם מבי"ד אחר וכל המשנה וכו' קאי על כל יחיד המברך וע"ז מורה לשון וכל דלא אמר והמשנה דאף ליחיד בפ"ע שלא ישנה לא יגרע ולא יקצר בשום פעם:
וכל ברכה שאין בה הזכרת השם ומלכות אינה ברכה אא"כ היתה סמוכה לחברתה. מחלוקת רב ור' יוחנן ויש לפרשו דלר"י צריכין מלכות עם הזכרת השם עם מ"ש במורה נבוכים בח"ב מובא בעקידת יצחק שער א' כי האמונה בסיבה הראשונה עילה לכל עילות בלתי מספיק אם לא בהצטרף לזה האמונה כי ה' ית"ש הפועל ברצון ובזה האמונה בחידוש העולם ובהשגחה פרטית וכי הוא מושל בכל וכל יסודי התורה תלויים בזה ע"ש ואף כי בשם ה' הויה ית"ש נכלל כל זה לר"י צריך לפרש במלכות מלך העולם למען יהיה המושג אשר כל התורה והאמונה תלוי בו מפורש היטיב וגלוי לכל ולרב יספיק שם ה' הכולל כל זאת. ומובן במה שכתבתי מ"ש התוס' דאלוקי אברהם בתפילת י"ח הוי כמו מלכות שמורה על זה שכתבתי וגם אלוקי נשמה שכתבו בלשון אלוקי מורה על השגחה ובכלל מלכות ובגמרא דאיתא בריך רחמנא ובטור בסי' בריך רחמנא מלכא עיי"ש בסי' קפ"ז ולמ"ש בלשון רחמנא ג"כ נכלל מענינא דמלכות וכ"כ ברוך המקום המקום שבראה דאיתה שם ועיין בצל"ח שעמד ע"ז שלא נזכר מלכות עיי"ש ולמ"ש נכלל מלכות בלשון הברכה עצמה: ועי' בבה"ג שכתב ודוקא ברכת פירות וברכת מצות דצריכין מלכות אבל התפילה לית בהו מלכות ויקשה לפרש דבריו עם מ"ש בתוס' דאלוקי אברהם כמו מלכיות דא"כ למה ביאר דבריו דוקא ברכת פירות וברכת המצות וכו' דנראה דמהות (ה)ענין התפילה מברכת פירות ומצות פטרתן מלומר מלכות אבל למ"ש זה שמתפלל ומבקש ובוטח בה' ית"ש שימלא בקשתו בזה יראה שמאמין ובזה מזכיר וקורא את ה' אל עולם קונה שמים וארץ ונותן לאיש ואיש כרצונו והוא הנותן חיים ומזון לכל חי ואין לך מלכות גדול מזה לעני כי יעטוף ולפני ה' ישפוך שיחו:
כל הברכות כולן צריך שישמע לאזניו וכו' ואם לא השמיע וכו' יצא וכו' בין שבירך בלבו. נראה דרבינו סבירא ליה הירהור כדיבור דמי ועיין בשאגת אריה סי' ו' שכתב דרק בברכות ס"ל לרבינו כן ולא בק"ש ועמ"ש עוד שם בזה ובפר"ח בחי' למסכת ברכות דף ט"ו בספרו מים חיים והנה חשבתי לדעת למה בספק ברכה לא נאמר כי יהרהר בלבבו ומצאתי בפרי מגדים בפתיחה הכוללת להל' ברכות אות ב' שהעיר ע"ז עיי"ש וא"כ יש לנו עוד טעמים למה ספק ברכות לקולא דאפשר בהרהור דלא שייך לא תשא אבל א"כ יקשה למה בבהמ"ז לחומרא מספיקא:
כל הברכות כולן לא יפסיק בין הברכה ובין הדבר שמברכין עליו בדברים אחרים ואם הפסיק צריך לחזור ולברך שנייה ואם וכו'. בדברי רבינו לא נאמר רק בהפסק בדיבור ויש בלשונו ג"כ הפסק במעשה במ"ש בדברים אחרים וכו' וכן בבה"ג ריש כיצד מברכין ולאלתר דמברך לטעום ולא לשתעי עיי"ש. ועיי' בב"י או"ח בסי' ק"מ מהרד"ח בשם הירושלמי דאפי' בהפסק בשתיקה צריך לחזור ולברך ובסי' ר"ו מביא בב"י בשם ס' שבולי הלקט דשיעור הפסק בשתיקה תוך כדי דיבור כדי שאילות תלמיד לרב ועמ"ש ע"ז דירושלמי איתא כבבלי דמברך ואח"כ בוצע ועי' במג"א שם ס"ק ד' וע"ע במג"א בסי' קס"ו ס"ק ג' עיי"ש. ועי' ברבינו יונה בריש אין עומדין ובהפסק בהילוך בטו"ז או"ח סי' ח' ס"ק י"א ובתוס' ברכות כ"א בשומע כעונה עיי"ש בשינוי מקום בפ' ערבי פסחים ובמג"א סי' ח' ס"ק י"ז וי"ח עיי"ש:
כל הברכות כולן אע"פ שבירך ויצא יד"ח מותר לו לברך לאחרים שלא יצאו יד"ח כדי להוציאן חוץ מברכת הנייה שאין בה מצוה וכו' אא"כ נהנה עמהן אבל ברכת הנייה שיש בה מצוה וכו' ה"ז מברך וכו'. עי' בפרי מגדים בפתיחה כוללת אות כ"ח דמטעם ערבות שכתב ברש"י וכיו"ב הוי דעי"ז הוא כמחויב בדבר אבל מה שמוציא חבירו הויא מטעם שליחות דבלעדי ערבות לא יהיה בשליחות עיי"ש ומ"ש לעיל בהל' תפילה פ"ח ה"ט עיי"ש: והנה מטעם ערבות כתב ברש"י ובתוספות וברא"ש במסכת ברכות דף כ' ודברי הרא"ש צריכין פי' קצת שכתב לחלק לאשה דאינה מוציאה לאיש, לגדול דאכל שיעורא דרבנן להאוכל שיעורא דאורייתא, וז"ל דלא דמי דאיש אע"ג שלא אכל כלום דין הוא שיפטור את האחרים דכל ישראל ערבים זה בזה אלא מדרבנן אמרו שלא יברכו ברכת נהנין בלא הנאה לפיכך כשאכל כזית אף על פי שאינו נתחייב אלא מדרבנן מוציא את אחרים שאכלו כדי שביעה שערב הוא בעבורו ועליו הוא להצילן מן העון ולפטור אותם מן המצות אבל אשה אין בכלל וכו' עכ"ל: והנה מ"ש אלא מדרבנן אמרו וכו' בלא הנאה צריך טעם למה גזרו הרבנן בזה ועיין בתוספות במסכת ברכות דף מ"ח ע"א בד"ה עד שכתבו דחיוב מדרבנן מוציא דאורייתא משום ערבות וכמ"ש ברא"ש וכזית דגן שצריך לאכל כדי שיאמר שאכלנו משלו עיי"ש אבל לשון הרא"ש אלא מדרבנן אמרו וכו' לא נראה דהוי מה"ט ונראה כמו בתפילה שאין מוציא רק שאין בקיא ולעם שבשדה דאניסו כדאיתא במסכת ר"ה שלא רצו שיקילו לסמוך על האחרים ועי' בהל' י"א באין עונה אמן אינו כמברך עיי"ש וכמו"כ החמירו בזה ורק במצוה לא החמירו:
כל השומע וכו' והוא שיהיה המברך מחויב באותה ברכה היה המברך מחויב מד"ס והעונה מן התורה לא יצא יד"ח עד שיענה או עד ששמע ממי שהוא חייב בה מן התורה כמוהו. והנה לדעת הרא"ש ותוספות הנ"ל במחויב מדרבנן כיון דהוי בכלל ערבות מוציא המחויב בדאורייתא ולא ימצא שאין מחויב מדרבנן שלא יוציא המחויב בדאורייתא רק בנשים שאינן בכלל ערבות ויש לעיין אם דעת רבינו ג"כ כך ואם זה בכלל חייב בה מן התורה כמוהו שכתב רבינו והנה לכאורה לא יגרע מי שמחויב מדרבנן מי שיצא כבר ואין מחויב כלל ועל כן נראה דרק במי שאינו מחויב בעולם בברכה זאת רק מדרבנן ונפק"מ בסומא דחיובא מדרבנן והוי בכלל ערבות וצ"ע: אבל עי' בפ"ה הט"ז שכתב רבינו דאם אכל ושבע חייב בהמ"ז מהתורה אין מוציאין מיד"ח אלא החייב כמותו מהתורה ועי' בכ"מ שם ונראה דמשו"ה כפל דברים כאן וסיים מן התורה כמוהו ועי' בכ"מ שבא להורות דלא מהני שיהיה במציאות בכלל החיוב ולהוציא נשים בלבד אלא צריך מחויב ממש כמוהו מהתורה ונראה דרק בהמ"ז ס"ל כן דבלא"ה בעלמא אפי' ביצא כבר מהני רק בבהמ"ז דצריך נהנה דוקא ובחיוב דאורייתא ג"כ והנה לדעת הרא"ש שכתב דמדרבנן כן בשלא אכל אף כזית שאינו מוציא יש להבין למה אין יוצא בדיעבד כיון דמדאורייתא יצא ונפק"מ בספק אח"ז הוי ספק דרבנן וצ"ע בכל זה:
וכל העונה אמן אחר המברך הרי זה כמברך. ועי' בש"ך חו"מ בסי' שפ"ב ס"ק ג' ובספר ברכי יוסף או"ח סימן רט"ו עיי"ש:
רבים שנתועדו לאכל פת או לשתות יין ובירך אחד מהן וענו כולם אמן הרי אלו מותרין לאכל ולשתות אבל אם לא נתכוונו לאכל כאחד אלא זה בא מעצמו וזה בא מעצמו אע"פ שהן אוכלין מככר אחד כל אחד מברך לעצמו בד"א בפת ויין בלבד אבל שאר אוכלין ומשקין אינן צריכין הסבה אלא אם בירך אחד מהן וענו כולן אמן הרי אלו אוכלין ושותין ואע"פ שלא נתכוונו להסב כאחד. ועי' בכ"מ תשובות חכמי לוני"ל ומ"ש ע"ז להקשות ועי' בפי' במס' ברכות שם ועי' בס' שערי חכמה שער ג' סי' ט"ז לאאמו"ז הגאון ז"ל שכתב ליישב דברי רבינו בתשובה לחכמי לוני"ל מבלי הגהה בגמרא עיי"ש: והנה דעת רבינו דכל דחשיב טפי שייך בו יותר לברך בפ"ע וצריך סיבה ביותר לומר שאחד יברך ואשר יש לעיין במ"ש רבינו ובירך אחד מהן וענו אמן וכו' אלא אם בירך אחד מהן וענו כולן אמן וכו' הכפיל לומר וענו אמן ובהל' הקודמת כתב כל השומע וכו' יצא אע"פ שלא ענה אמן וכו': ונראה דלענין צירוף להוציא בברכת נהנין שאני לענין זה כמו דשאני בזה דצריך הסבה וצירוף ועי' בפנ"י שדייק בלשון רבינו בהל' י' שכתב אלא א"כ נהנה עמהן וכו' שצריך דוקא להינות עמהן יחד ובחי' הרשב"א עמד ע"ז למה לי שיברך כל אחד דהא כל חד וחד בר חיובא הוא וקיי"ל בברכת הנהנין שאם לא יצא מוציא ואתי שפיר דוקא כשהסבו מ"מ תיפוק ליה דעונה אמן כמוציא ברכה מפיו ולא עוד דאפי' שומע כעונה ואמרינן לקמן מ"ה ע"ב וכו' שנים שאכלו אחד יוצא וכו' מאי קמ"ל שמע ולא ענה יוצא תנינא וכו' וצריך לי עיון וכו' עכ"ל: והנה כבר כתבתי לעיל דלא הקילו בשוה להוציא ע"י אחרים דבתפילה ג"כ חילקו בין בקי ושאינו בקי דמטעם ערבות אין לחלק ועי' בפנ"י שכתב ג"כ משום מצוה לחלק כדאיתא בפ' שלשה שאכלו בשנים שאכלו יחד עיי"ש. ונראה דהיינו טעמא דצירוף אף דמצוה לחלק כדאיתא במס' ברכות מ"ה ע"ב אמר אביי נקטינן שנים שאכלו כאחת מצוה לחלק. והנה מצינו להיפוך שם דף נ"ג ע"א היו יושבין וכו' והביא מאור לפניהם ב"ש אומרים כל אחד מברך לעצמו וב"ה אומרים אחד מברך לכולן משום שנא' ברוב עם הדרת מלך ולב"ש שם משום ביטול ביהמ"ד ובלא"ה ס"ל ג"כ האי ברוב וכו'. ונראה דהיכא דשייך ברוב עם וזה בשלושה דנקראו רבים ובצירוף יחד דאז שייך ברוב עם עדיף מלברך בפ"ע ושם היו יושבים בביהמ"ד וכמ"ש בירושלמי במוגמר שנהנין יחד מקרי כהסבה וכמו כן באור שם והוי צירוף שפיר אבל בלעדי דשייך ברוב עם וכו' לא הקילו להוציא את חבירו: ומה שהוסיף רבינו בענית אמן נראה דהנה מצינו שהרבו דברים בענין צירוף. אחד במוגמר בתוס' במס' ברכות דף מ"ב ע"א בד"ה הסבו ואתי שפיר מאי שנא במוגמר אפי' לא הסיבו אחד מברך לכולם בירושלמי פריך ומשני משום דבמוגמר כולם נהנים ביחד אבל אכילה ושתיה אינה באה אלא זה אחר זה עכ"ל וכמו כן באור כמו כן שייך לומר כן כדאיתא במס' ברכות הנ"ל ועי' בירושלמי לחלק בבעה"ב עם אורחים הוי ג"כ צירוף דממילא דנושאים עיניהם עליו עיי"ש: ב) בפת דבעינן הסבה כדאיתא במשנה מעשה הוכחה על הצירוף או לדידן בישיבה וכמ"ש בתוס' או דאמרינן ניזל ונאכל בדוכתא פלן כדאיתא בגמ' שם. (והנה בסוגי' שם מקשינן הסיבו אין לא הסיבו לא ובתוס' הנ"ל הקשו למה מקשינן מדיוקא ולא ממשנה מפורשת דאיתא היו יושבין כל אחד מברך לעצמו עיי"ש): ונראה דלכאורה דצירוף זה מצינו לענין בהמ"ז ולענין ברכת המוציא והנה לענין לאחריה אף דרוצה השתא להוציא לא יועיל הצירוף על למפרע דבעינן צירוף בשעת האכילה אבל לענין ברכה שלפניה הרי זה גופא שמוציא אותם ודעתם לכך שמוציא אותם דבלא"ה אין מוציא אותם דבעינן דעת מוציא ודעת היוצא כדאיתא במס' ר"ה ואין לך צירוף גדול מזה: ונראה לומר דכמ"ש בתוס' לדידן דאין לנו הסיבה די בישיבה ונראה לומר דודאי ישיבה לחודא סגיא רק בזמנם דהוי מדרכם להסב ואם לא הסב הוי כהוכחה להיפוך שאין רוצים בהצירוף אבל לדידן שאין מדרכינו בהסיבה וא"כ לא הוי הוכחה להיפוך ודי בישיבה ועי' בתלמידי רבינו יונה עיי"ש וא"כ י"ל כמ"ש דהכונה להוציאו משוי לצירוף מ"מ בשלא הסיבו בזמנם כדרך המצרפים עצמם הוי הוכחה להיפוך ונראה כאלו האחרים לא צירפו ולא ברכו בפ"ע ג"כ ולכן בהלכו צריך אמירה דהליכה ג"כ מעשה נגד הצירוף דהוי מעשה פרידה וכנראה ברוב עם וכו' לא שייך רק בהנהנים יחד דאז צירוף הנאה מביא לצירוף הרגשה: ומיושב בזה קושית התוס' שם דף מ"ב ע"ב בד"ה עשרה בתלמידי דרב דהיו מסופקים בבהמ"ז ואיבעיא להם אם להוציא ע"י אחד ולמה המתינו ולא איבעיא להם בברכה דהמוציא עיי"ש אבל למ"ש י"ל דבברכה הראשונה היו סוברים כמ"ש דמועיל משום דברכה והדעת להוציא אותם משוי לצירוף אבל באחרונה דלא מהני למפרע ולכן מספקא להו ועי' בתוס' דף מ"ג ע"א בד"ה הואיל מ"ש בענין צירוף בהבדלה שמכונין להוציא משוי צירוף וצ"ע לכאורה אבל הנה לכאורה י"ל בבירך המוציא להוציאם דהוי צירוף לבהמ"ז אח"כ ג"כ וא"כ מדיקאי בברכה הראשונה מה"ט שכתבתי שמוציא א"כ ממילא מאי מספקא בהמ"ז: וא"כ לפ"ז יש לומר ג"כ אף בעלמא יוצא בלי שאומר אמן מ"מ כמ"ש רבינו בהל' הקודמת ע"י אמן הוי כמברך וא"כ כשאינו עונה אמן נראה כהוכחה להיפוך נגד הצירוף דלמה לא יהיה רוצה כמברך ואף דבלא"ה יש לענות אמן כל ברכה כמ"ש רבינו בהל' י"ג בכה"ג שאין עונה נראה כשאינו רוצה לצאת ולצרף עצמו והוי הוכחה נגד הצירוף: והנה דעת רבינו כדעת הראשונים ז"ל שלא לחלק בין ברכה הראשונה והאחרונה בזה ועיין בתוס' במס' חולין ק"ו עיי"ש ובחי' שמן רוקח לאאמ"ז הגאון ז"ל במס' ברכות הנ"ל שם כתב דמטעם ערבות שכתבו בתוס' וברא"ש לא שייך קודם שאכלו עיי"ש ולמ"ש לעיל בשם הפמ"ג דערבות הוי למשוי שייך באותו הדבר ואז שייך שליחות וא"כ י"ל מה"ט אף בראשונה מוציא את אחרים ובדעת הראב"ד דניזול לחומרא בברכה עי' מ"ש לעיל בס"ד בפי"א הט"ז עיי"ש:
כל השומע אחד מישראל מברך וכו' ואע"פ שאינו חייב באותה ברכה חייב לענות אמן וכו'. עיין בטור בסי' רט"ו שכתב דהוי רשות כמו כן בפי' בב"י ועיין בב"ח שם דטור ס"ל כרבינו רק בעכו"ם שבירך הוי רשות בשומע כל הברכה עיי"ש וכן בבה"ג כמ"ש רבינו ומובא שם בב"ח ובב"י עיי"ש: והגאון מהר"א מווילנא בסי' רט"ו ס"ק ג' הביא הספרי האזינו ומנין שעונים אחרי המברך ת"ל כי שם ה' אקרא הבו גודל לאלדינו וגמ' דמס' יומא ל"ז ע"א כי שם וכו' א"ל משה לישראל בשעה שאני מזכיר שמו של הקב"ה אתם הבו גודל עיי"ש על עונין אחריו דאיתא במשנה ועי' בשו"ת זכרון יוסף דף ק"א ע"ב שכתב דאף בברכות דרבנן ענית אמן דאורייתא עיי"ש:
אם היה המברך וכו' או תינוק המתלמד או שהיה גדול ושינה ממטבע הברכה אין עונין אחריהן אמן. בכ"מ לא ציין מקור להאי או וכו' ושינה מטבע וכו' והגאון הנ"ל שם דהוי כ"ש מתינוקת דמותרת להתלמד דהוי ברכה לבטלה כמ"ש ברמב"ם הט"ו ואין עונין כ"ש במשנה מטבע דלא יצא והוי לבטלה עיי"ש ובכ"מ בהל' ה' ובגוי שמברך הוא [הגר"א] ז"ל שם (משאין) [משמע שאין] גורסין ככה ברבינו עיי"ש:
כל העונה אמן וכו' וכל מי שלא שמע אז הברכה שהוא חייב בה לא יענה אמן בכלל העונים. ובכ"מ שכן הפי' ולא אמן יתומה עיי"ש ובלתי מובן עוד דכמ"ש רבינו בהי"א בלא שמע מתחילתו ועד סופה אין יוצא וא"כ בלא שמע למה לא ירצה לא יהיה כמי שאינו חייב בה דמברך כה"ג ואח"ז יברך בעצמו או יוצא ע"י אחר שישמע ממנו והנה לכתחילה היכא דחייב דענית אמן אף מעכבת כמ"ש רבינו בהל' י"א מ"מ ראוי לקלל כדאיתא בגמ' משום דמונע א"ע להיות כמברך אבל בלא שמע למה לא יענה אח"כ וגם למה לקללה יחשב לו כיון שאינו יוצא ויברך אח"ז כתיקנו רק שהפסיד האמן הראויה והיה כמי שאין עונה כראוי כשאינו חייב וכיון שאינו יוצא מ"ש משאינו חייב ומה דינו בשאינו רוצה לצאת כלל מהמברך: וראיתי בפרי מגדים בסי' קכ"ד במשבצות הזהב ס"ק ד' שכתב וז"ש אמן יתומה אין האיסור מצד ענית האמן עצמו כ"א האיסור שרוצה לצאת מענית אמן שהוא יותר מהמברך לזה אמרו שאין (רוצה) [יוצא] בזה ויש לו קללה מחז"ל אם סמך ע"ז אבל מצד ענית אמן עצמו אין איסור אם רוצה אח"כ לברך בעצמו עכ"ל ויש להבין כשאינו מברך אח"כ בלא"ה עון חסרון ברכה עליו ולמה יגרע מה שענה שלא כראוי יותר ממה שלא שמע ולא ברך אח"כ ונראה דודאי בלא בירך כלל קללה יחשב לו ואפי' בענה אמן ולא שמע ג"כ בזה בכלל קללת רז"ל וצ"ע ונראה שהחמירו ע"ז למען לא יסמוך על ענית אמן בלא שמיעה דלכן לא יברך וכנראה מלישנא דרבינו נראה דענית אמן מאיסורא וכן נראה לישנא דגמ' ואפשר עוד לומר דזלזול שיענה אמן ולא ישמע גדול כשאין בירך עוד מאם בירך כבר שהראה חשיבתו להברכה במה שבירך בעצמו משא"כ כשלא בירך עוד ובלא עונה נראה דיברך אח"ז אבל כשעונה ולא שמע זלזול גדול ביותר וצ"ע בכל זה:
כל המברך ברכה שאינה צריכה ה"ז נושא שם שמים לשוא והרי הוא כנשבע לשוא ואסור לענות בו אמן וכו'. ועיין מ"ש רבינו בהל' שבועות פ"ו ה"ט ובמג"א בס' רט"ו ס"ק ו' ובברכי יוסף שם ובסי' מ"ו ובאו"ח בסי' ר"ו סעיף י' ומ"ש בס"ד להלן בפי"א הט"ו בזה עיי"ש:
כל האוכל דבר האסור בין בזדון בין בשגגה אינו מברך עליו לא בתחילה ולא בסוף כיצד הרי שאכל טבל של דבריהם וכו' אינו מברך וא"צ לומר אכל נבילות וטריפות או שתה יי"נ וכיו"ב. ועי' בכ"מ ובראב"ד ועי' בטו"ז בסי' קצ"ו ס"ק א' שכתב דהראב"ד אינו חולק רק בשוגג דיש לחלק שאינו רשע ודעת רבינו כדאיתא ביו"ד בסי' קי"ט המוכר דבר שאיסורו מהתורה יחזיר לו דמיו דהוי כאלו לא אכלו ה"נ כן לענין ברכה וחמיר טפי דאפי' באיסור דרבנן נחשב לגבי ברכה כאלו לא אכל כלל עיי"ש והנה להטעם שכתב ברש"י במס' בכורות דמוכר אסורי דאורייתא שמחזיר דמיו משום קנס ומובא בש"ך יו"ד בסי' קי"ט ס"ק כ"ה לא שייך לכאן אבל לדעת הסמ"ע בחו"מ בסי' רל"ז ס"ק ד' שכתב דאין אכילת האיסור מיחשב לו הנאה וצער הוא שעבר על דאורייתא אף בשוגג משא"כ בדרבנן ובש"ך שם ס"ק כ"ז השיג עליו וכתב שאי' טעם לחלק בין דאורייתא ודרבנן לטעם הזה עיי"ש והנה י"ל כמ"ש בהה"מ בפ"א מאישות בחזקת דרבנן לא שייך חזקת כשרות דלאו כו"ע זהירי עיי"ש וא"כ לא שייך להוציא מחבירו כשנתן לו כבר המעות ולפ"ז כשלא נתן לו אין להוציא ממנו דעכ"פ יוכל לומר אני מאלה שאין חפצים ובלתי נהנים מאיסורי דרבנן ג"כ: אמנם י"ל טעם אחר בזה דהנה לטעמו של הסמ"ע י"ל שפיר לחלק ג"כ בברכה שאין להחזיק א"ע מהעוברים על איסור דרבנן ונהנים מהם אבל כנראה י"ל דלכן לחלק בשוגג במכירה בין איסורא דרבנן ודאורייתא דהנה יש לחלק כמ"ש במ"א וכן נראה מתוס' במס' תמורה בסוגיא דלא מהני דמצינו איסורין שהם מחמת עצמם אסורים כמו אכילות אסורים ויש רק על העושה אסורים כמו מעשה שבת וי"ב והנה באכילת האיסור דהוי מצ"ע אסור ורע לו שתבוא איסורא בגופו דמשום זה אסרה התורה עליו וא"כ אפי' בשוגג מצער נפשו ע"ז ולא נהנה למפרע והצער גדול מהנאה שהיה לו אבל באיסורי דרבנן בשוגג דמצ"ע אינם רעים רק הרע בזה שעבר על דברי החכמים ובשוגג דלא עביד מידי לא הוי צער בנפשו ושייך נהנה ולדעת רבינו דאפי' באיסורי דרבנן אין מברכין ועי' בטו"ז שכתב דאונס ושוגג שוה ובמעשה רוקח מחלק דבאונס אין מביא קרבן ובשוגג מביא: והנה י"ל כמו דאיתא דשוגג קרוב למזיד וכמ"ש ברמב"ן בשער הגמול שהיה לו להשמר ולהזהר ועי' בר"י ריש ברכות ברכות דספיקות חמורות עיי"ש אבל עם כל זה בלוקח ממוחזק בכשרות אנוס מקרי ועי' בר"ן ריש פסחים דהסומך על החזקה מקרי אנוס עיי"ש ונראה דדעת רבינו דלא תיקנו ברכה למי שעשה איסורא אף בשוגג ובהמ"ז דאורייתא ג"כ הסברה נותנת שלא חייבה התורה על איסורין ואף איסורי דרבנן דעובר על לא תסור דהוי לרבינו דאורייתא ולזה לא שייך לומר דע"ז לא החמירו החכמים גופייהו ונהפוך הוא דהסברה מכרעת שלא יברך רק בדמאי וכיו"ב דמצינו שנתנו דעתם מתחילה להקל ובדמאי משום דרוב מעשרין: