Divrei Yirmiyahu on Mishneh Torah, Blessings Chapter 2
Can copy this into an AI, or connect the whole library to your assistant. For deeper learning, you can directly use the original seforim, sites, and apps.
סדר בהמ"ז כך היא ראשונה ברכת הזן וכו' ברכה הראשונה משה רבינו תיקנה וכו' רביעית חכמי משנה תיקנו'. ועי' בהל' ב' בכ"מ בשם הרמב"ן דהברכות אחר המזון מדאורייתא ודעת התוס' במס' ברכות דף ט"ז ע"א דהוי מדאורייתא ובמג"א בסי' קצ"א ס"ק א' כתב בדעת רש"י דמדאורייתא די כשיברך ענין השלשה ברכות בברכה אחת ומדרבנן לחתום על כל אחת בפ"ע עיי"ש ובסי' קצ"ד ס"ק ג' ובהגהות הדגול מרבבה שם ונפק"מ בספיקן דלחומרא בכ"ג ועי' בלח"מ בפ"ב מהל' ק"ש הי"ג מ"ש בשם קרית ספר להמבי"ט עיי"ש: והנה בגמ' במס' ברכות מ"ח ברכות שלפניו לר' נתן כי הוא יברך על הזבח ובחי' אגדות למהרש"א הקשה ע"ז דלמ"ש ברש"י הברכה על אכילת הזבח דהוי ברכת המצות ומנ"ל עוד ברכת הנהנין ע"ש ולמ"ש לעיל דלרש"י ברכת המצות דאורייתא יקשה טפי אמנם הרי באמת ברכה שלפניה מדרבנן אסמכתא בעלמא נינהו ובס' ידי אליהו תיקון י"ז בשם מדרש פרשת מסעי שנו רבותינו עד שלא נכנסו לארץ היו מברכין ברכה אחת הזן את הכל משנכנס היו מברכין על הארץ ועל המזון משחרבה הוסיפו בונה ירושלים משנקברו הרוגי ביתר הוסיפו הטוב והמטיב עכ"ל ומלשון הרשב"ם ב"ב קכ"א ע"ב נראה דשלשתם דאורייתא עיי"ש ז"ל דכונתו דאסמכוהו אקרא ומשו"ה החמירו וכיו"ב ז"ל ועי' ברא"ש ברכות מ"ט ע"א סי' כ"ג שכתב ג"כ בלשון דאורייתא עיי"ש:
הפועלים שהיו עושין מלאכה אצל בעה"ב ואכלו פתן אין מברכין לפניה ומברכין וכו' וכולל בה וכו' ואם היו עושין בסעודתן בלבד או שהיה בעה"ב מסיב עמהן מברכין ארבע ברכות כתיקנן כשאר כל אדם. ובפי"ג מהל' שכירות הל' ז' כתב רבינו כדרך שמוזהר הבעה"ב שלא יגזל שכר עני ולא יעכבנו כך העני מוזהר שלא יגזול מלאכת בעה"ב ויבטל מעט בכאן ומעט בכאן ומוציא כל היום במרמה אלא חייב לדקדק על עצמו בזמן שהרי הקפידו על ברכה רביעית של בהמ"ז שלא יברך אותה וכו' עכ"ל ועי' בשו"ע חו"מ סי' של"ז סעיף כ' ובסמ"ע שם ס"ק מ' דגם מברכת הזימון פטורין ומובא במג"א בסי' קצ"א ס"ק א' ועי' מ"ש ע"ז ומס' ברכות מ"ה ע"ב אביי עני ליה בקלא וכו' דנראה שהיה מזמן עמהם עיי"ש: וי"ל דבלא"ה יש להבין לאביי דעני בקלא דלישמעו פועלים הרי היה מסיב עמהן וכשבעה"ב מסיב מברכין כשאר כל אדם ואם נאמר שלא היו הפועלים של אביי רק שהיו של אחרים וא"כ יש להבין דרב אשי עני בלחישא כי היכי דלא נזלזלו בהטוב והמטיב ובשל אחרים האיך היה הוא מקיל בשל אחרים ודוחק לפרש בר"א היו בפועלים שלו ובאביי בשל אחרים ולכאורה בלא"ה יש להבין למה הקפיד אביי על זמן קצר כזה ועי' ברש"י שם: ונראה כי בעה"ב מסיב עמהן דחייבין הוי משום דמדשתק מסתמא מוחל להם ובפניו מדלא מיחה לא הוי ממעטין במלאכתן וכמ"ש רבינו בהל' שכירות הנ"ל ההוראה היוצאת כמה לחוס על הגזל משל חבירו מזה שביטלו עבור זה ברכה אחת לפועלים ואביי היה רוצה ג"כ לרמז להם כן למען ידעו להשמר ולרחק מהגזל בכל שהוא ודי בזה במה שרמז להם שלא יאמרו הטוב והמטיב ואף שמסיב עמהן דכמ"ש מטעם מחילה ובענו בקלא הראו להם שאינו מוחל אבל בברכת הזימון היה מניחם ולא רמז להם וכיון שהסיב עמהן וגם מסתמא הוא היה המברך וזימן כמ"ש ז"ל דאורייתא וכמ"ש ברא"ש יש להביא א"ע לידי חיוב זימון עיין ברא"ש ריש שלשה שאכלו עיי"ש וגם היה די להוראה הנאמרה במה שרמז בברכת טוב ומטיב: ומובן בזה דברי רש"י שם בד"ה ולקומי לעבידתייהו ואי משום דקמפקע להו מהטוב והמטיב לא איכפת ליה דקסבר דלאו דאורייתא היא אלא ביבנה תקנוה על הרוגי ביתר שנתנו לקבורה עכ"ל ולמה לא כתב כדאיתא לעיל ט"ז דפועלים אין מברכין רק שני ברכות וכולל בונה וכו' עיי"ש אבל למ"ש מתרץ ברש"י בזה דלזמון היה מצרפם ואולי היה לו בלעדם לקיים מצות הזימון וכמ"ש בסמ"ע גם מזה פטור ולמה רמז בהטוב והמטיב ומשם ט"ז הנ"ל איכא להביא דהרי היה מסיב עמהן וע"ז מתרץ דזה דרבנן וכיון שהיה רצה לרמז בלבד להוראה מוסרית בחר בהדרבנן ולא בדאורייתא ורב אשי דעני בלחישא שלא רצה לרמז כאביי משום דלא אתיא לזלזולי וכיון שהיה מסיב עמהן הניח על כהלכתו ועי' שו"ת מהרש"ל סי' מ"ד עיי"ש: ומובן במ"ש דכמ"ש בהגהות מיימוני בפ"א י"ז דבדידן לא שייך כן דאדעתא דהכי משכירין המשכיר פועלים שמתפללים ומברכין וקורין כשאר כל אדם ומובא בשו"ע בסי' קצ"א ובהל' ק"ש עיי"ש והנה מנהגא כתנאי בכ"מ ועי' במסכת ב"מ דף פ"ג מקום שנהגו להשכיר וכו' עיי"ש וכל מי שרצונו נגד המנהג צריך לפרש ויקשה לכאורה למה תיקנו הרבנן להקל בתפילה וברכה לפועלים משום ביטול מלאכה לבעה"ב לא לתקנו וממילא יהיו מחויבים הפועלים ככל אדם ועל דעת זה ישכרו הפועלים ולא יהיה חשש גזל כלל והנה ביורד ומתפלל וברש"י שם דהא אינו משועבד למלאכה שהוא ברשות עצמו עכ"ל יש לומר בזה לחלק בין בעה"ב לפועלים דמצוה למובחר יש לעשות רק בשלו ולא בשל אחרים אבל מה שמדינא דרבנן יש להבין והיה נראה דמשום שלא ימנעו מלשכור פועלים ישראלים או יגרעו בשכרם עבור זה: ויש להבין החילוק בין בשכרן לבסעודתן דהנה במסיב עמהן י"ל מוחל לזה אבל בסעודתן יש להבין אבל כמ"ש מחשש גרעון שכר בפעם אחר לא שייך רק בשכרן ולא בסעודתן דלא ימעיט עבור זה ובסתמא אמרינן אפי' וכו' כסעודת שלמה וכו' ובמס' ב"מ פ"ג שם אמנם כנראה מלשון רש"י הנ"ל ובירושלמי שם מפני שטרחתן מרובה עיי"ש דנראה שחסו עבור גזל הבעה"ב יקשה כמ"ש אבל למ"ש רבינו בהל' שכירות הנ"ל להוראה גדולה תיקנו כן וכמ"ש גם אביי רמז לזה להודיע חומר עון הגזל חבירו בכל שהוא בכל דרך שיהיה: והנה במ"ש דמה שמצוה מהמובחר לא שייך לפועל שאין לעשותו רק משלו י"ל בסי' רנ"א באו"ח סעיף א' העושה מלאכה בע"ש מן המנחה ומעלה אינו רואה סימן ברכה ובמג"א שם ס"ק ד' וז"ל ועוד קשה דבחו"מ בסי' של"א כתב בשם ירושלמי דפועל צריך לעשות אצל בעה"ב עד סמוך לשקיעת החמה וכו' והיינו תקיעה שלישית ומשמע התם שצריך לעשות בשדה עד זמן הזה ובגמרא אמרינן דבתקיעה הראשונה נכנסו אותן שבשדות ואפשר לומר דהירושלמי מדינא קאמר דפועל צריך לעשות אבל אינו רואה סימן ברכה לכן תיקנו חכמים תקיעות שיתבטלו אח"כ וכו' עכ"ל ועיין במחצית השקל שכתב דאם הבעה"ב אינו רוצה מבטל הפועל משום שאינו סימן ברכה עיי"ש: ומובן כיון שאינו רק להמובחר שלא יעשה מלאכה ואין ביד הפועל מלעשות בשל בעה"ב דהמובחר רק בשלו דרק המחויב אפי' בהתנה נגד זה הבעה"ב לא מהני למאי דמשעובד הפועל לדאורייתא או לדרבנן רק להמובחר אמרינן כן ועיין בשו"ע או"ח סי' תע"ב בטו"ז ס"ק ו' בהסבת השמש שכתב מאי חילוק לשמש לאחר עיי"ש ולמ"ש מיושב ועיין בשערי תשובה סי' תקפ"א ס"ק ט"ז שכתב בעונה בר"ה מסתמא ע"ז נשאת דנהוג כן עיי"ש ועי' שבת דף קי"ח בד"ה אלא וכו' ולא יטיל על אחרים כבוד שבתות עכ"ל דנראה דאף היכא דלא שייך גזל רק לקבל צדקה עבור מהמובחר לא יעשה אף שמקבל צדקה בלא"ה דהמובחר רק בשלו ממש יעשה ועי' במסכת קדושין ל"ג ע"א אין בעלי אומנות וכו' ובתוס' שם בד"ה אין עיי"ש:
כשאר כל אדם. ובפי' לר' דוד ערמא"ה ז"ל כתב לפניה ובנטילה עכ"ל נראה דס"ל דבלא"ה אף מנט"י פטורין וכ"כ בספר מעשה רוקח בפשיטות ולדידן לא נפק"מ ומה דפשיטא למעשה רוקח משום דהוי רק מדרבנן משום סרך תרומה עיי"ש י"ל כיון דהוי מענין איסורא לא הקילו דרק ממצוה הקילו עליו וגם לא פטרו פועלים מכל מצות דרבנן רק בדרבנן אשר הוסיפו על הדאורייתא אבל במצוה דרבנן בפ"ע לא הקילו על הפועלים והראיה שהביא מנט"י שפטרו במחנה ולא מבהמ"ז וכתב ואף שיש לחלק ונראה לענ"ד ברור כאמור עכ"ל יש לחלק דנט"י במחנה ימצא שאין לו מים משא"כ בהמ"ז דלאו משום ביטול הזמן נגעו בהתירא שם ואין מדמין זה לזה כתירוצו ז"ל זכ"ד: ולמ"ש מיושב מ"ש בפרי מגדים במשבצות זהב בסי' קצ"א עמ"ש בתוס' דעקרו דאורייתא והאיך מצינו לעקור דאורייתא בלי גדר וסייג עיי"ש דלמ"ש רבינו בהל' שכירות גדר גדול וסייג בזה:
ברכת הארץ צ"ל הודייה בתחילתה ובסופה וחותם בה על הארץ ועל המזון וכל שלא אמר ארץ חמדה טובה ורחבה בברכת הארץ לא יצא יד"ח וצריך להזכיר ברית ותורה ולהקדים ברית לתורה וכו'. ועי' בכ"מ ובלח"מ הקשה דלמה לא כתב גם בברית ותורה דלא יד"ח עיי"ש ועיין במעשה רוקח שכתב דעל מה שלא הזכיר וכל הפוחת מאחת ה"ז מגונה דאיתא בגמרא דזה נכלל במ"ש רבינו בפ"א ה"ו ואם שינה את המטבע הואיל והזכיר ענין הברכה וכו' עיי"ש: ועל קושית הלח"מ כתב דרבינו פסק כרב וברייתא דר' אלעזר מסייע לו דאיתא לא הזכיר ארץ ומלכות וכו' וברית ותורה לא נאמר שם וגם ר"ח עביד עובדא כרב עיי"ש וכיו"ב במרכבת המשנה וכתב דרשב"א בחי' דברית ותורה מדרבנן רק הארץ מדאורייתא עיי"ש והנפלא בעיני אשר בקשתי ולא מצאתי מי שעמד ע"ז דבגמרא איתא א"ר אבא צריך וכו' וכל שאינו אומר ברית ותורה וכו' לא יצא יד"ח מסייע ליה לר' אילעא דאר"א א"ר יעקב בר אחא משם רבינו כל שלא אמר ברית ותורה וכו' לא יצא יד"ח וכו' ובערוך ערך רב מצוין בהגהות הש"ס וז"ל שם רב תנא הוא ופליג פי' רב האי גאון ז"ל דלישנא דייקא מפומא דרבבתא מצאנו רב אבא בשלשה מקומות חד בפ' שלשה שאכלו ר' אבא אמר צריך שיאמר הודאה תחילה וכו' וכן נרשם בהגהות הש"ס משמו דר"א רב הוא וכן משום רבינו וכו' ג"כ כנודע רבינו הוא רב ועי' ברכות כ"ב ע"א וברש"י בד"ה משום רבינו עיי"ש וסוכה ל"ג ול"ה עיי"ש וגיטין פ"ו ע"ב וב"ב קל"ו ע"ב וברשב"ם וכו' והרי רב אמר להלן כל שלא אמר ברית ותורה יצא יד"ח וצ"ל דר"ח אמר רב וכו' פליג על הנאמר מרב בלשון רב אבא שלא אמרו ואמר לו אפי' כן שבקת וכו' ועבדת כרב וצ"ע דמי המה התנאי ואמוראי בלעדי ר' אבא ורבינו: ועי' בטור בסי' קפ"ז דרבינו יחיאל מסופק בהא דאמרינן לא יצא יד"ח אי לעכובא קאמר או למצוה ודעתו נוטה למצוה ובטור חולק עליו כיון דברכת המזון דאורייתא לעכובא קאמר ובב"י כתב ע"ז דמטבע דרבנן וכמ"ש לעיל דרשב"א כתב דברית ותורה הוי דרבנן ועי' בב"י שהביא תוספתא וירושלמי ספ"ק דברכות מפורש אם לא הזכיר תורה וכו' מחזירין אותו עיי"ש: והנה אמרו מי שלא אמר ארץ חמדה וכו' לא יצא ידי חובתו ועי' ברבינו יונה שצריך לדבר משבחה של א"י וראיה כמה היה יקר לשבח מעלת א"י שגם בברית ותורה אין מחזירין ובזה לא יצא יד"ח וכבר כתבתי במקו"א במה שמצינו לרז"ל להפליג בפירות א"י זה למען כי נדע כמה היה הארץ הנבחרת מקום השפע להרוחני והגשמי ומקום המופת כי רק בעת כי הלכנו בדרכי ה' היה האדמה זבת חלב ודבש ומאז כי סרנו מדרכיו ארץ שממה לא יזרע ולא יחרש וכמ"ש ברמב"ן בסדום ועמורה עבור כי בא"י חל הקללה בה כי בארץ נבחרת לא ישכנו בני עולה ועיין בספר כפתור ופרח בזה וגם במ"ש בהעקרים כי ברכת העוה"ז עדות על שכר העוה"ב עיי"ש ועל כל זה הארץ חמדה למופת לנו ולכן נבחר שבחה לקבוע בבהמ"ז אף גדולה מעלת התורה והברית עבור כי התורה והברית נגד עינינו תמיד וברכת א"י לזכרון לנו בלבד ולכן הקדימה לה וגם ממעלת זכרון בארץ חמדה טובה בעת מצור ומצוק בעת הלחץ מחוסר מזון ומחיה זה ינחמנו בעת כי נודה על המזון אשר נתן לנו גם על הרוחה אשר היה ויהיה לנו: ובדעת רבינו בברית ותורה י"ל דס"ל כרבינו יחיאל אבל רק בברית ותורה דהוי מדרבנן ולמה נאמר ביצא ידי דאורייתא שיברך עוד הפעם בשביל דרבנן די"ל דלא תיקנו רק הוספה לבהמ"ז דאורייתא ולא לברכה בפ"ע ולא ס"ל כמ"ש בתוספות ריש סוכה דאם לא עשה כתיקון דרבנן אף ידי דאורייתא לא יצא וכן נראה טעמא דרבינו יחיאל בזה ובהאי דר"ח דאמר ועבדית כרב אף דרב נמי בדיעבד קאמר עיין ברשב"א דלגירסתו לרב אף לכתחילה א"צ עיי"ש ובמג"א סי' קפ"ח ס"ק ג' כתב משום שהיה רוצה להוציא אף הנשים עיי"ש ועמ"ש בפ"ה ה"א עיי"ש:
ברכה שלישית פותח רחם ה' אלדינו עלינו וכו' וכל מי שלא אמר מלכות בית דוד בברכה זו לא יצא יד"ח מפני שהיא ענין הברכה שאין נחמה גמורה אלא בחזרת מלכות בית דוד. ונראה משו"ה לא יצא יד"ח להעיר נגד דעת ר' הלל במסכת סנהדרין דאמר אין משיח לישראל שכבר אכלוהו בימי חזקיה וברש"י שם אלא הקב"ה בעצמו ועי' בהקדמת הכותב לעין יעקב שלא כפר חלילה ר' הלל בגאולה רק לדעתו הקב"ה יעיר כל הלבבות והודה בשלימות הבריאה ולא ע"י האדם ובזה טעה כי הגאולה תהיה ע"י אדם כמו יצי"מ וע"י מלכות בית דוד ולכן צ"ל מלכות בית דוד ובונה ירושלים כי ירושלים יהיה העיר הנבחרה ונבחר מלומר מושיע ישראל כי בבונה ירושלים מפורש באר היטב הגאולה המבושרת ע"י בחיר האדם מורם מעם ובמקום הנבחר ורבינו כתב שאין נחמה וכו' כי רק בשבת מלך בצדק ובמשרים ינחה עם ה' הצלחת האומה וזה ממלך משיח ה' ממשרתיו עושי דבריו:
בבית חתנים מברכין ברכת חתנים וכו' ואין מברכין ברכה זו לא עבדים ולא קטנים וכו'. בכ"מ כאן לא הער מקורו ובפ"י מהל' אישות ה"ה שכתב כ"כ רבינו ואין מברכין ברכת חתנים אלא בעשרה גדולים ובני חורין וחתן מן המנין עכ"ל שם כתב בכ"מ מ"ש גדולים ובנ"ח לומר שאין עבד וקטן מצטרפין במסכת ברכות מ"ז ע"ב וכן דעתו בפ"ח מהל' תפילה וה"ה לכל דבר שצריך עשרה שאין מצטרפים עכ"ל:
ואלו הן וכו' אשר יצר את האדם בצלמו בצלם דמות תבניתו והתקין לו ממנו בנין עדי עד וכו'. הנה מאלה ברצונם להאפיל זוהר אמונתינו הטהורה ותיקוני רז"ל יפערו פיהם על ברכה הזאת באמרם דמות תבניתו למ"ש רבינו במורה נבוכים ח"א תבנית לא נאמר רק על גוף ונראה בהשגחה והנה מבלעדי זאת אף כי אחרי כי הונח תבנית על מחוגה גופניות השתמשו גם על הרוחני דרך השאלה גם נראה כי לא הבינו דברי הברכה: והנה למה הכפל במילין בצלם דמות תבניתו הכפלה זאת בלתי מרבה תפארת המליצה ובהשקפה הראשונה לא ביאור הענין: אבל תוכן הברכה הזאת על הזוג הראשון קשרון הגוף עם הנפש חומר גוש עפר עם רוח אלוקי ממרום ועי' בשו"ע או"ח סי' ו' סעיף א' בהג"ה יש לפרש שמפליא לעשות במה ששומר רוח האדם בקרבו וקושר דבר רוחני בדבר גשמי וכו' עיי"ש בפי' ברכת אשר יצר וכו': והנפלא ביותר כי צמצם ה' יתעלה את כח האלוקי לפי הגוף ומקריו ולא נתן בו רוח וחלק כמלאכי מרום כי גופו לא יכיל אותו ויאבד אותו ויעודו האדם קצור השגה עומד לעלה מעלה עד יבוא חלדו וע"ז זוג הראשון הזה אשר ג"כ נאמר כמ"ש רז"ל על זיוג השני איש ואשה זכה עזר לא זכה כנגדו על זיוג הזה הברכה אשר יצר את האדם בצלמו גוש עפר בצלם אלוקי. "בצלם דמות תבניתו" יפרש איככה הפליא ה' יתעלה לאמר קשר לאלה הנפרדים כשמים מארץ התקין כבוד ה' לתת בו צלם המוכן וראוי לתבנית גופו צמצם רוח ה' למען יהיה נכון למצוא משכן לו בבתי החומר "ותבניתו" נאמר על האדם כמו והתקין לו ממנו וכו' אשר קאי על האדם הקדום שם ועי' במורה נבוכים כי לשון דמיון מצינו אף בלי שום ערך למהות כמו שמצינו לדמות כבוד אלוקי יתעלה לארי וי"ב עיי"ש וכמו"כ נאמר בזה כי העריך היוצר האדם הנשמה לפי תבנית האדם לפי בנין גופו ואח"ז הברכה על זיוג השני איש ואשה לקיום המין וע"ז נאמר והתקין לו ממנו בנין עדי עד הזיוג הראשון על הקשר הנפלא לקיום באיש ועל זיוג השני לקיום המין ורז"ל אמרו תולדותיהן של צדיקים תורה ומע"ט וזה על זיוג הראשון כי התורה מקשרת הרוחני עם הגופני כמ"ש רז"ל כל העוסק בתורה עושה שלום בין פמליא של מעלה ושל מטה גם תורה ומע"ט המה הנותנים חיי עד לקיום באיש וזה אמרתי ימים רבים ואח"ז ראיתי בסידור מפורש כמו"כ תבניתו קאי על אדם אבל לא כפי פירושי וטעמי בהנאמר הנ"ל:
בר"ח וכו' אשר נתן ראשי חדשים לעמו ישראל לזכרון וכו'. ויש להבין מה ענין לזכרון בר"ח דבמועדים לזכרון על הנעשה מיצי"מ ומתן תורה וכיו"ב אבל מה לזכרון בראשי חדשים ונראה לפרש עם מה שכתבתי במקו"א ביום הזכרון אשר שמו בשם [אנשי] הכנה"ג לראש השנה וזה מפאת הזכרון על שלעבר ממעשינו גם בלשון זכרון נכלל המחשבה לשום על לבבינו ולהשכיל ביום הזה במעמדינו ויעודינו ומעמד כל ישראל ויעודו הנשגב ואיככה בגדנו בהם בגד ואיככה נתקן המעוות ועבור כי ההבטה מלאחריו ממה שנעשה מקדם מזה הידיעה לכל אדם ואדם בכל מצב ומעמד שהוא עומד בו ובלעדי זאת הידיעה מהנעשה מעבר כבהמת אדמה נחשבנו ולכן בלה"ק ובתורה נאמר זכרו כמו הבינו על אשר עלינו לשום בו רעיונינו וכ"כ בר"ח כנאמר בתפילה כי זמן לכפר בו עונותינו ותחילת זמן מיוחד העת להשתכל בהעבר ולשום לב על העתיד בחשבון הנפש לכן ג"כ נאמר בו אשר נתן וכו' לזכרון וזה כמ"ש זכרון המל השכלה "זכור אני מה חלד" (תהילים פ"ט) "זכור אל תשכח" (דברים ט׳:ז׳) פי' הדביקו במחשבתך ולא תשכח "זכור רחמיך" נראה ג"כ עז"ז "זה שמי וזה זכרי" "הזכירו כי נשגב שמו" (ישעיהו י״ב:ד׳) "זכרו תורת משה" וכיו"ב אשר יפרשו על שום לב בהדבר "ולא זכר את יוסף וישכחהו" עבור שלא עלה יוסף ברעיוניו עבור זה וישכחהו:
מי שאכל ולא בירך אם נזכר קודם שיתעכל המאכל שבמעיו חוזר ומברך נתעכל המזון שבמעיו אינו חוזר ומברך וכן אם נעלם ממנו ולא ידע אם בירך או לא בירך חוזר ומברך והוא שלא נתעכל המזון שבמעיו. ועי' בספר מעשה רוקח שעמד ע"ז דלמאי אשמעינין בספק דהוי במכ"ש אם בודאי לא בירך לא יברך בנתעכל מכ"ש בספק עיי"ש: ונראה דרבינו מפרש עד אימתי מברך דאיתא במשנה קאי על מי שאכל ושכח ולא בירך הקדום שם וסבירא ליה דוקא בשכח לברך ונזכר וא"כ הסיח דעתו מהאכילה ולא הוי הברכה המשך עוד לאכילה הקודמת רק כ"ז שלא נתעכל זה הממשיך שייכות הברכה עוד להאכילה והוי מצורף מצד עצמו אבל כשלא שכח והיה דעתו עלי' תמיד לברך אין שיעור לדבר ועי' במג"א בסי' קפ"ד ס"ק ט' בסעודות גדולות דיושבין ד' וה' שעות כתב כיון שאוכלין פרפראות כלא נתעכלו דמי עיי"ש. ולדעת רבינו י"ל דבלא שכח ביושב בסעודה ודעתו על הבהמ"ז אף לאחר [שנתעכל] המזון זמנו וכי"ב מצינו בהפסק בין הברכה בשלפניה למ"ש בתוס' במסכת ברכות בשם השר מקוצ"י שאם אין ראוי לברך דהוי הפסק מצ"ע עיי"ש וכ"כ בלאחריה כמו בהפסק מצ"ע לא מהני דעתו עליה כמו כן כשיש צירוף מצ"ע אף שלא נתעכל המזון אף בלא דעתו הוי זמנו אבל בלא שכח ודעתו עליו זמנו אף אחר שנתעכל ומשו"ה כתב דאפי' לא שכח לגמרי אלא שמסופק אם בירך אזלינן בתר שעורא דעיכול דספיקו משוי להסח הדעת וצריכין לצירוף מצ"ע וכמו בשכח שאכל בהסח הדעת מאכילה צריך שיעור עיכול כמו כן בהסח הדעת בחיוב בהמ"ז ואפי' במסופק אם בירך צריך ג"כ שיעורא כן נראה לענ"ד: ומ"ש בלח"מ מברכות שלפניה למה לא יהיה דאורייתא עי' מ"ש לעיל בפ"א מהל' ברכות עיי"ש: ומ"ש רבינו בנעלם אם בירך חוזר ומברך במג"א בסי' קפ"ד ס"ק ח' כתב ודוקא כשהוא שבע עיי"ש ובצל"ח במס' ברכות פ"א כתב עוד לומר לחייבו משום חזקת חיוב עיי"ש ובספר מוצל מאש סי' י"ג ועיין בספר החינוך עקב מצוה ת"ל שכתב וכן אם נסתפק לו בברכת המזון ואפילו כשאכל פחות מכדי שביעה חייב לברך ובלבד שאכל כביצה אבל האוכל כזית או יותר עד כביצה ונסתפק וכו' מן הדומה שאי' חייב לברך לדברי כולם ששיעור זה מדרבנן הוא עכ"ל וקודם לזה כתב שם ואמרו גם כן שביעה דאורייתא היא בכביצה לבד דבהכי מיתבא דעתיה דאינש עיי"ש ומובא בקצתו בספר אליה רבה סי' קפ"ד עיי"ש ועי' בסס"י קצ"ד עיי"ש ודבריו צ"ע בפי' עד כזית ועד כביצה דעד הראשון יהיה עד בכלל והשני לא עד בכלל ונראה דמסוגיא אחרת למד כן. וגם במרדכי אי' מסיק דרשא זאת להלכה בסי' הנ"ל וכמ"ש דכביצה מיתבא דעתיה דאמרינן בעלמא כן עיין במסכת יומא ע"ט ופוסק כר' יהודה ויש בה שביעה כזית במסכת ברכות מ"ט ע"ב והנה רבינו לא הביא שיעור הנאמר בגמרא ובלח"מ כתב דממילא מבואר והרי בגמרא מקשינן וכמה שיעור עיכול ובהג"ה לעין משפט תמה ע"ז וכתב דבלח"מ מיישבו בדוחק ונראה דהנה קיי"ל כר"י דאמר כל שאין רעב ולרבינו אתא למעוטי שיעור בזמן דלר"ל באכילה מועטת כדי ד' מילין ומפרש עד שיתעכל בסוף העיכול ועיין במג"א בסי' קפ"ד סק"ט שכתב דהאי תחילת עיכול דסוף עיכול ו' שעות עיי"ש ובבאר היטב בשם האחרונים ו' שעות וכיו"ב בברכי יוסף בסי' ו' עיי"ש ופי' סוף עיכול וברי"ף ג"כ לא הביא האי דאכילה מועטת ולא כהסוברים דבזה לא פליג ר"י וא"כ ר"י מפרש כפשוטו עד שיתעכל סוף העיכול וכן איתא בירושלמי עד שירעיב ואין ר"י מוסיף על פשוטו של עד שיתעכל רק ממעט שיעור אחר דס"ל לר"ל וא"כ כיון דקיי"ל כר"י משו"ה לא כתב כדי שיתעכל ועיין בפי' משניות שפי' עד שיתעכל פי' יתעכל יהיה נטחן המאכל ושיעור זמנו כל זמן שאינו רעב אחר אותה אכילה וי"ל ג"כ שמפרש כפשוטו עד שיתעכל כפשוטו וכו' תליא בזמן אחר בגבול: