Divrei Yirmiyahu on Mishneh Torah, Blessings Chapter 3
Can copy this into an AI, or connect the whole library to your assistant. For deeper learning, you can directly use the original seforim, sites, and apps.
האוכל פת חייב לברך לפניה ברוך וכו' המוציא לחם מן הארץ ולאחריה ד' ברכות. במס' ברכות דף ל"ח ע"א מהו אומר המוציא וכו' ר' נחמיה אומר מוציא וכו' אמר רבא במוציא כו"ע לא פליגי דאפיק משמע וכו' כי פליגי בהמוציא וכו' והלכתא כרבנן דאמרי דאפיק משמע ובתוס' אע"ג דבמוציא כו"ע לא פליגי דאפיק משמע בירושלמי מפרש טעמא כדי שלא לערב האותיות וכו' עיי"ש ובירושלמי הקשה ע"ז דכדי שלא לערב מעתה המן הארץ שלא לערב ונשאר בקושיא בתוס' דבבלי לא חש לקושיא זאת משום דמקרא להוציא לחם מן הארץ עיי"ש ורבינו פוסק המוציא וכ"כ ברא"ש וטור ושו"ע והרי"ף לא הביא כלל המחלוקת: והנה דברי הירושלמי צריכין פירוש וז"ל שם רב נחמן ורבנן רב נחמן אומר המוציא וכו' ורבנן אמרי מוציא וכו' אתייא אילין פלוגתוותא באינון פלוגתוותא לפת ר' חיננא בר יצחק ורב שמואל בר אימי חד אמר לפת לא פת היתה וחרנא אמר לפת לא פת היא עתידה להיות "יהי פיסת בר בארץ בראש הרים" תי' ע"ב ר' ירמיה וכו' המוציא לחם וכו' וקלסיה מה כר' נחמיה שלא לערב ראשי האותיות מעתה (מכאן) המן הארץ שלא לערב על דעתיה דרב נחמיה הבורא פרי וכו' וע"ד דרבנן בורא וכו' הגפן עכ"ל. ועיין בפני משה שמפרש כהבבלי דפליגי אם המוציא משמע שלעבר עיי"ש ומה שפי' בלפת לא פת וכו' עיי"ש: ולענ"ד לומר דהנה בבראשית רבה פט"ו וז"ל אמר רב יעקב בר אחא אתפלגון רבי נחמיה ורבנן ר"נ אומר המוציא וכו' שכבר הוציא לחם מן הארץ ורבנן אמרו מוציא לחם מן הארץ שהוא עתיד להוציא לחם מן הארץ שנאמר "יהי פיסת בר בארץ" לפת תרין אמוראין פליגי וכו' חד אמר לא פת היתה וחד אמר לפת לא פת עתידה להיות ר"י וכו' וקלסיה כר"נ אתמהה אלא שלא לערב את האותיות עכ"ל. ובמתנות כהונה בשם רש"י המוציא הלחם מן הארץ ממש בהוויתו ומשחטא נגזר עליו בזיעת אפיך וכו' נהפך לתבואה עכ"ל: והנה כמ"ש ברש"י בתורה דב"ר אגדת ירושלמי ונראה דירושלמי הנ"ל כבראשית רבה ג"כ דפליגי אם לברך על שלעבר או להבא והנה בבבלי רק על לעבר לברך וכמ"ש בצל"ח שיהיה מכפוי טובה לברך רק המבושר להבא בגלסקאות מארץ תצמחנה ולא על אשר בזיעת אפיו יאכל לחם עיי"ש והנה כמו"כ הברכה על להבא ממעלה יתירה שמורה על בטחון ואמונה להודות בעת צר ומצוק על הטובה העתידה לבניו ומי יודע אם בדורו יהיה וכאשר מצינו בהמלך החסיד שהודה בסוף כל תפילה העתיד לבוא בבטחונו כי ישמע ה' שועתו ובזה פליגי ר"נ ורבנן וע"ז אמרו בלפת לא פת דהנה דרשו כי מלת לפת הנאמר על הירק השדה שהוא מורכב מלא פת וזה כי כל צמחי השדה יחלקו לפת ולא פת כי הפת בערך חשיבתו נגד כל ירק השדה לחשב בפ"ע ושאר הצמחים לא פת ורמזו בזה כי היה שם הזה מזמן ברכה טרם כי נגזר בזיעת אפיך תאכל לחם וכמ"ש ברש"י הנ"ל ואם היה צמחי השדה משביעים כלחם והיה נצמח בלי יגיעה כגן עדן והירק כפת היה משביע ומסעיד לבב האדם כמו הלחם ואחרי כי נגזר בזיעת וכו' מאז לא היה בירק כח הפת ונקרא לא פת ויהיה שם הזה הנרמז על הברכה לעבר וחד אמר על הברכה לעתיד שנאמר פיסת בר וכו' כי אז יהיה לצמחי השדה כולמו כח הזנה כמו להפת עתה יקרא לא פת עד כי יהיה פיסת בר וכו' צמחי השדה כפת יהיה והכל רמז אשר בחרו לסמוך ללשון לפת לזה לזכרון על הברכה לעבר וזה על הזכרון על הברכה להבא ולהירושלמי פליגי כמו בבראשית רבה אם הברכה על להבא או לעבר: ועיין בב"י בסי' [קס"ז] שהביא גירסת הגמ' לפי שהביאו במערכת אלקות במוציא כו"ע לא פליגי דמפיק משמע וכ"כ בטור נוסחא אחת דכו"ע מודו דלהבא משמע עיי"ש ובבראשית רבה מהופך דאיתא מוציא לעתיד והמוציא לעבר ולפי הנראה אם הברכה יהיה לעבר או לעתיד תליא במחלוקת בירושלמי ויש טעם לזה ולזה ועי' ברשב"א ברכות בדעת הירושלמי מ"ש ועי' ברא"ש בפ"ק דפסחים בסוגיא דלבער שכתב טעם אחרינא למה מברכין המוציא עיי"ש ובס' דקדוקי סופרים בשם ש"ס כת"י הגירסא המוציא נמי דאפיק משמע וכן בילקוט רמז קע"ז כמו שציינו שם בהג"ה עיי"ש ויש לפרש דהמוציא כולל ב' הודאת הודאה על להבא ולעבר ועדיף טפי ויש לפרש בשלמד ואמר טעמא וכו' דהיינו טעמא דעדיף לומר שניהם יחד והלכתא כרבנן וכו' דאפיק משמע וכו' דשניהם משמע ולכן קי"ל כותיה ולא שייך להוציא נפשי' מפלוגתא היכא דעדיף טפי וא"כ ל"צ לומר משום שלא לערב בלבד שאין מוזכר בבבלי אף דהקושיא מהמוציא מסבלות וכו' בלתי מדויק למ"ש דשניהם משמע מ"מ למסקנא י"ל מה"ט הילכתא המוציא ואחרי שכתבתי ראיתי בב"ח בסי' קס"ד שפי' דמשמע לעבר ולהבא עיי"ש מ"ש בזה ולמ"ש מובן בטעמא ומבראשית רבה ראיה לזה דיש לברך להבא ומעלתו בזה וכנ"ל ועי' במג"א ס"ק ח' במה שהוכיח דצריך לברך לשלעבר עיי"ש:
אכל דגן שלוק כמו שהוא מברך לפניו בפה"א ולאחריו בורא נפשות רבות. ובכ"מ ומפרש רבינו אפי' בשלם וכו' בלתי מובן ובמעדני המלך העתיק אפי' שלוק עיי"ש ועי' בשו"ע בסי' ר"ח סעיף ז' וטו"ז ומג"א שם ובלח"מ דייק מדשינה רבינו לשון הגמ' דאין הכוסס חיטין וכתב דגן לכלול בו שעורין ג"כ עיי"ש ועיין במעשה רוקח שהביא להקשות ממס' יומא דאיתא זר שכסס שעורין של תרומה וכו' כי יאכל פרט למזיק וא"כ כיון דאזוקי מזיק לברך שהכל נהיה בדברו כמו בשמן שכתב רבינו בפ"ח והחליט מזה דגם רבינו סובר ככל בו המובא בסי' הנ"ל דוקא חיטין ולא פירש שסמך עמ"ש במקומות אחרים עיי"ש ועי' בב"י ובד"מ בדעת הטוב בזה ועי' בראב"ד בפ"י ה"ז מהל' תרומות שמחלק בין תרומה וברכה דלגבי תרומה מזיק הוא ובברכה מברך עיי"ש ולהלן בשותה שמן בפ"ח נדבר בס"ד מזה ועי' בפר"ח סי' ר"ח סעיף ד' עיי"ש:
אכל קמח מברך לפניו שהכל ולאחריו בורא נפשות. זה כדעת הרי"ף שכתב במס' ברכות דף ל"ו במחלוקת דרב נחמן ורב יהודה דר"נ אמר שהכל נהיה בדברו ור"י אמר בפרה"א וכתב ומסתבר כר"נ דלא רגילין אינשי לספוי קמחא וברא"ש הקשה עליו מדקא"ל רבא וכו' לא תפלג עליה דר"י וכו' ובגמ' בלתי מוזכר טעם זה רק משום דאשתני וכדאי' אלמא אף דאשתני וכו' וברא"ש הגירסה ר"י אמר פירא הוי ור"נ אמר הא אשתני וכן בס' דקדוקי סופרים בשם ש"ס כת"י עיי"ש וכדאיתא בגמ' דא"ל עיולי אחריתא וכו' ועי' בתלמידי רבינו יונה עיי"ש. ועיין בכ"מ שכתב דמוכח סתמא דברייתא כר"נ עיי"ש עיקר הקושיא על טעמא דהרי"ף: ונראה דהנה מאי דנקרא פרי לברכה תליא בגמר הפרי ופעמים מעצמו ופעמים ע"י תיקון בבישול וכיו"ב ועד דלא הוי לידי גמר לאו שם פרי עליה עיין בסי' ר"ב סעיף י"ב ואם אין דרך לאכלם חיים אלא מבושלים אכלן כשהם חיים מברך שהכל כשהם מבושלים בורא פרי העץ עיי"ש ובסי' ר"ה סעיף א' ובמס' ברכות ל"ח ע"ב: גם נמצא דאזלינן בתר דרכי בני אדם למשוי גמר לדרכם עי' בסי' ר"ב סעיף ב' הבוסר כל זמן שלא הגיע לכפול הלבן מברך בפר"א וכו' ומתוך שלא נודע לנו שיעור כפול וכו' לעולם מברך בפה"א עד שיהיה גדול ביותר ושאר כל האילן משיוציא פרי מברכין עליו בורא פרי העץ והנה גם בשאר פירי יותר טובים כשיגדלו ביותר ובענבים קטנים ראוין לאכילה וטובים וא"כ נראה דלא אזלינן בתר עצמם רק לדרכי בני אדם וחשיבתם לעשות בגמר הפרי ולענין פרי העץ חשיבתו ועיין במס' ברכות דף ל"ו ע"א גבי קורא דלא נטעי אינשי אדעתא דקורה עיי"ש ועי' בטו"ז בסי' ר"ד ס"ק ד' כיו"ב דאזלינן בתר דעתא דבני אדם בזה עיי"ש וא"כ יש לפרש דאיכא (עיולי) [עילוי'] בפת דהוי אז הגמר בדעתיה דבני אדם ועי' ברש"י שכתב דמכלל פרי יצא ולכלל דרך אכילתו לא בא עיי"ש ולפ"ז לא תליא דכל פעם באיכא (עיולי) [עילוי'] אחריתא דהרי כשנאכלין חיים ומבושלין אף שטובים ביותר מבושל מברך בורא פרי העץ משום דהוי דרך אכילתו גם חי משא"כ בקמחא דדרך אכילתו רק בפת לא מקרי גמר פרי עד שתעשה פת ואז קבעו ברכה בפ"ע בחשיבתו וזה כונת הגמ' דאין (עיולי) [עילוי'] אחריתא בפת וא"כ אין מדרך לאכלו ולא מקרי גמר פרי וכמ"ש דתליא בדרך אכילה לבני אדם וא"כ זה שכתב ברי"ף דלאו דרך לספוי קמחא אינו טעמא דעצמו רק טעמא דגמ' דאין ליה עלוי אחריתא דהוי כמ"ש משום דדרך אכילתו בפת ולא לספוי קמחא ועי' ברשב"א שכתב בחי' דבדקלי לא שכיח למעביד מניה פת ולית ליה עלוי אחריתא עיי"ש ועי' מ"ש ברשב"א בדבש תמרים ושתיתא ודף מ"ד בד"ה ורבנן ארץ וכו' ובתלמידי רבינו יונה בפת קטניות וסוגיא דיש בו מ"ה וכו' דנראה כמ"ש דאזלינן בתר דרכי בני אדם לענין ברכה ועי' בפנ"י שעמד על האי דאיכא (עיולי) [עילוי'] דבפירות גופא איכא דאיחת טובה מאחרת ועי' בס' שמן רוקח לאאמו"ז הגאון ז"ל ע"ז ולמ"ש נראה ג"כ דתליא בדרכן של בני אדם בזה: ועי' בכ"מ שכתב ומ"מ צ"ע למה לא כתב רבינו דין כוסס את האורז עיי"ש ובס' מעשה רוקח כתב דנכלל במ"ש רבינו בפ"ח ה"ג עיי"ש:
קמח של אחד מחמשת המינין שבשלו בקדירה בין לבדו בין שעירבו עם דברים אחרים וכו' וכן כל תבשיל שערב בו מחמשת המינין וכו' בורא מיני מזונות. בד"א כשהיה המין הזה חשוב אצלו ולא היה טפילה אבל אם היה אחד מחמשת המינין שעירב טפילה אינו מברך אלא על העיקר ופוטר את הטפילה וזה כלל בברכה כל שהו עיקר ועמו טפילה מברך על העיקר ופוטר את הטפילה בין שהיה הטפילה מעורבת עם העיקר בין שלא היה מעורבת. כיצד היא הטפילה המעורבת כגון לפת וכו' ועירב בו קמח וכו' כדי לדבקו וכו' וקמחי טפילה שכל דבר וכו' לדבק או וכו' ריח או כדי לצבוע וכו' ה"ז טפילה אבל אם עירוב כדי ליתן טעם בתרעובות הרי זה עיקר וכו'. בדעתינו ובלדבק בטלה החשיבות מדעתינו וז"ל ג"כ דלא קבעו במ"מ ברכה בפ"ע בדבר שאין נחשב לפנינו כשנותנים רק לדבק ולא לאכילה ולענין עיקר ודאי מסתבר דתליא במה דהוי עיקר בעינינו: ולשון הטור בסי' ר"ח בשבעה מינים שמתוך חשיבתן קבעו להם ברכה בפ"ע וחמשת מיני דגן וכו' שהן ג"כ חשובין שנשתבחה בהן א"י וכו' ועוד יש להן מעלה כי עליהם יחיה האדם ואם עשה פת מהם מברך המוציא הילכך אפי' לא עשה פת אלא מעשה קדירה וכו' מברך במ"מ עיי"ש ולמ"ש צריכין לג' טעמים בחשיבות ה"ה מינים ואפ"ה תליא בדעתינו וכמ"ש וכיון דלענין עיקר תליא בדעתנו לא קבעו ברכה בפ"ע לדבר שאינו עיקר וטפל לדבר אחר ועי' בתוס' וברא"ש באין ברכותיהן שוות דף מ"א דלענין חביב לא אזלינן בתר קדימה בתורה אם חביב לו עיי"ש וסמך למ"ש: (ב) הנה בגמ' לא נמצא מדובר רק לענין במ"מ בע"י תערובת אבל בשו"ע סי' ר"ח סעיף ט' דאם עשה מהם פת מברך המוציא ובהמ"ז אם יש בו מה' מינים כדי אכילת פרס ובאיכא בכשיעור הזה מברך המוציא ולא בהמ"ז ומקורו מאורחות חיים ואבודרהם המובאים בב"י שם: ובמג"א ס"ק ט"ו הקשה ע"ז מהעושה עיסה מאורז דביש בו טעם חייב בחלה ושם דעת הרמב"ן והמ"מ ושאר הראשונים ז"ל דלא בעינן כדי אכילת פרס דאורז גריר וחלה ומצה ובהמ"ז דינא חדא להם וכמו דאיתא בסי' קס"ח ובמס' ברכות ל"ז ע"ב דמה דהוי לחם לזה הוי לחם לזה וכמ"ש ברמב"ם בהל' חמץ ומצה ועי' בלח"מ שם גם הקשה בחלה בשנתערב בשאר מינים פטור מהכל וכאן לענין המוציא מחויב וכמו כן לענין מעין ג' עיי"ש: ועי' מ"ש לחלק בין המוציא לבהמ"ז דברכה הראשונה א"צ שיעור ולא כן בהמ"ז עיי"ש ולכאורה תליא אם נאמר נהפך הוי (כזית) [בכזית] ולדעת רבינו חיים כהן המובא בתוס' וברא"ש בפ' גיד הנשה ובהל' חלה דלא ס"ל נהפך רק בכדי אכילת פרס ואין סתירה בזה דלענין בהמ"ז משוי הביטול ברובא כמי שאינו דזה גדר הביטול דאמרינן מיעוטא כמי שאינו כמ"ש ברש"י בכמה דוכתי ולענין המוציא הוי עיקר ופוטר הטפל דודאי לא שייך ביטול משום חשיבתו רק דמחוסר שיעור דלא אמרינן נהפך בפחות מכדא"פ ועל הקושיא דנאמר גריר באורז עי' בשו"ת בית אפרים שכתב בלחם לענין המוציא לא שייך גריר דוקא בחלה ומצה בגריר מחמץ נמי ע"י הצירוף וכל העיסה בת חימוץ ולא לענין המוציא דלא מהני גריר עיי"ש: והנה האי דנבעי כדי אכילת פרס לענין נהפוך עי' ברא"ש בפ' גיד הנשה ובהל' חלה וז"ל ור"ח ז"ל כתב וכו' וטעמו ולא ממשו היינו בליכא כדא"פ ואע"פ שנתן האיסור טעם בהיתר אין לוקין עליו אף דטעם כעיקר ילפינן מקרא מסתבר לומר דלא החמירו התורה בנ"ט של איסור בהתר להפכו לאיסור בהתר כ"כ יותר על האיסור שאם היה האיסור בעין וניכר בתוך ההתר בלא נ"ט לא היינו לוקין דהיינו ביותר מכדא"פ עכ"ל ודעת ר"ח בכדא"פ לוקין על כזית מהתערובת דאז אמרינן נהפך ודעת הרבה דבעינן שיאכל כדא"פ מהאיסור וכדא"פ גורם דאפי' במיעוט נגד הרוב לוקין עיי"ש מ"ש ז"ל בזה: אמנם לכאורה שאני איסור ממצוה דלענין איסור שייך לומר דהאיך נאמר דהתר יגרום מלקות וע"י תערובת חמיר מבעין דבבעין חצי שיעור אין בו מלקות ואתערובת יהיה במלקות אם נאמר נהפך אבל לענין מצוה נאמר כמו לענין איסור הכל אסור דלענין איסור אמרינן נהפך וכמו כן לענין מצוה דרק לענין מלקות מסתבר לחלק כמ"ש לעיל אבל למצוה יהיה נאמר נהפך והוי בכל פעם כדי אכילת פרס: והנה יש לומר דגם לענין איסור לא אמרינן נהפך רק כולה אסור משום דטעם דחצי שיעור מעורב בו וא"א להפרישו ולפ"ז לריש לקיש דח"ש מותר מהתורה לענין איסור דאורייתא צריך ג"כ כדי אכילת פרס בלא המלקות ונפק"מ לענין שבועה דחל על ח"ש לדעת הרבה בשלא כדא"פ תחול השבועה ועי' בפרי מגדים בפתיחתו לאו"ח עיי"ש וכונת הרא"ש לפ"ז במצוה לא מהני ח"ש ולא שייך נהפך במצוה ועיקר כונת ר"ח דתערובת דלא עדיף מבעין ומזה ג"כ למצוה ועי' ברא"ש בהל' חלה בזה עיי"ש: ברם יש לחשוב דאם נאמר בחצי שיעור מטעם אחשביה למה לא נאמר כן במצוה ואי דא"כ למה לי הקרא או הלמ"מ להרא"ם במל"מ בהל' חמץ ומצה ודלענין איסור בכזית באכילה ונפק"מ לענין מלקות דלא שייך לומר כן במצוה וע"כ צריך כזית אבל זה אינו די"ל בע"י תערובת דלא שייך אחשביה כמ"ש ז"ל אמנם י"ל במצוה לא שייך כלל אחשביה דרק באוכל מרצון נפשו שייך לומר כן אבל במצוה דאכלו בשביל חיוב דרמי עלה מהתורה ועי' בתוס' יו"ט פ"ב מהל' מכלאים דהיכא דעוקר ע"פ חכמים אין כמקיים כלאים דדוקא כשעוקר מעצמו ומניח מקצתו הוי במה שמניח כמקיים כלאים עיי"ש אף דיש לחלק ולומר כיון דבוחר לאכלו משום מצוה א"כ אחשביה בזה וביותר בבהמ"ז דמתחילה לא אכלו בשביל המצוה והמצוה נולדה אח"ז וצ"ל דמתורה בעינן כדי שביעה וחכמים משוי לכזית דהוי שיעור בכל דברים ובפחות מזה דלא הוי חשיב מעצמו אף דהוא אחשביה לא קבעו בהמ"ז והניחו על הדאורייתא אבל בברכה הראשונה י"ל שפיר אחשביה דהוי כולה מדרבנן דהרי תיקנו אפי' בח"ש ברכה לפניה בכ"מ: ועיין בתוס' ברכות ל"ח ע"א בד"ה האי דובשא דחמרא דנראה מדבריהם דעל טעם לא מברכין במ"מ וצ"ע בענין טעם כעיקר לענין זה ובמ"ש לעיל בשם הטו"ז. ועיין ברי"ט אלגזי בכורות הל' חלה דף ג' ע"א סי' י"ד שמקשה לרמב"ן למה בעי רוב דגן וגם כשיעור דאם אמרי נהפך לענין מצוה בליכא רוב דגן נאמר כן ואם לא אמרי משום דלא הוי הכל מהמצוה א"כ למה בכשיעור בתערובת ואכל כזית אמרינן נהפוך דמ"מ לא הוי כולה מהמצוה עיי"ש וי"ל דלא שייך נהפך רק אם יש בהתרעובת כשיעור ואז גם השאי' בהמצוה נהפך לו ומצטרף לכזית אבל אם אין בתערובת כשיעור לא שייך נהפך: (ג) בגמ' שם חביץ קדירה וכו' ר' כהנא אמר בורא מ"מ ור"י שהכל נ"ב ר"כ סבר סמידא עיקר וכו' מסתברא כותיה דר"כ ושמואל דאמרי תרוייהו כל שיש בו וכו'. והנה לשון מסתברא משמע דלא הוי בפשיטות דא"כ הוי לומר מסייע או כותיה רב ושמואל וגם יקשה דיפלגו במחלוקת אשר נפשוט לרב ושמואל בתרוייהו: אמנם יש להבין דרב ושמואל דאמר יש בו ואפי' בתערובת באיזה תערובת איירי ונראה בפשיטות בחד בתרי דבחד בחד פשיטא דהוי עיקר אבל י"ל דנפק"מ בחד בחד ג"כ כמ"ש בברכה הראשונה הוי בכל פעם אחשביה אבל בכה"ג בתערובת דה' מינים וחצי שיעור של מה' מינים לא שייך אחשביה די"ל דאכלו בשביל צירוף האחר שאינו מה' מינים ואין סברה כאן שהיה בין הכל ח"ש הרי אחשביה לח"ש די"ל דילמא רק כח"ש גדול ולא בפחות מזה אחשביה אבל אם נאמר נהפך וטכ"ע והוי ממילא כזית וא"כ לפ"ז אפילו חד בתרי נמי דמאי שנא וא"כ למדין מלשון כל שיש בו אפי' חד בתרי ומדויק דר"י סבר שנ"ב משום דהוי חד בתרי ודובשא עיקרא ואמרינן מסתברא כר"כ דאפי' בחד בתרי אמרי רב ושמואל משום דאמרי כל שיש בו וכל שהוא ויש בו משמע אפילו חד בתרי ואתי שפיר אמנם כ"ז כשיש כדי אכילת פרס לדעת הסוברים כן דרק אז אמרינן נהפך אבל לענין ברכה הראשונה לא צריך כדא"פ וכמ"ש לעיל אבל אם נאמר דנהפך לא אמרינן רק בכדא"פ גם בהראשונה יקשה לאשמועינן רבותא לבהמ"ז דאורייתא: ועי' בכ"מ והנה רבינו הוסיף בטעמא דרב ושמואל דס"ל כל שיש בו אפי' בתערובת מטעם דה' מינין מקרי עיקר ופוטר הטפל: והנה יש לעיין בזה הענין בכמה דברים הנה בכלל דברי רב ושמואל במסכת ברכות ל"ו ע"ב דאמרי תרוייהו כל שיש בו מחמשת המינין מברכין עליו במ"מ וכו' ואפי' בתערובת וקיי"ל כן וכמ"ש רבינו כאן ובשו"ע בסי' ר"ח סעיף ב' עיי"ש. והנה יש בכלל זה ב' דברים אחד אף דרובא משאר מינים לא אמרינן דבטיל שם מזון מיניה ומברכין עבור מעוטו במ"מ ושנית דהמיעוט מה' מינין פוטר האחר דהוי הרוב בברכתו וכמ"ש רבינו דעיקר פוטר הטפל רק בנתנו לדבק ולצובע כמ"ש רבינו וכדאי' דף ל"ט ע"א דלפת דאפשו בהו קמחא במ"מ והדר אמר אידי וכו' בפה"א והאי דשדי בה קמחא טפי לדבוקי בעלמא עבדי: והנה כנראה מעלת ה' מינים משום דזייני ומחשיבות מזון קבעו לברכה בפ"ע ועיין בפנ"י שעמד על הסוגיא דאיתא דיש בו לרבות תערובת וכל שהוא דאמרי רב ושמואל למעט אורז ודוחן אפי' בבעינא דלא נאמר דוקא בתערובת לא אבל בבעין אפי' באורז ודוחן במ"מ והקשה ע"ז דאם אורז ודוחן מין דגן כריב"נ מ"ש בעין מתערובת והחליט מזה דמב' טעמים נאמר במ"מ בה' מינים משום דזייני ומשום חשיבתם כדאיתא במסכת פסחים דה' מינים בכלל חטה שעורה וכו' ובתערובת לא זייני אפ"ה מברכין במ"מ משום חשיבתם דלא בטלי אבל באורז ודוחן דלא שייך חשיבות ס"ד דאף דבתערובת אין מברך מ"מ בבעינא יברך במ"מ דזיין וקמ"ל דגם בכלל זן לא הוי עיי"ש: הנה למדין מדבריו למה בה' מינין נשארים במעלתם לברכה גם בתערובת דהוי משום חשיבתם דלא בטלי הנה זה מובן שפיר דמה"ט לא נבטל קביעתו לברכת במ"מ אמנם בזה הטעם לפטור הרובא משאר מינים דנתערב בו בברכתו דהוי כמ"ש רבינו דהעיקר פוטר הטפל ולפ"ז מיעוט מה' מינין העיקר משום חשיבתו אף דבטלה מעלת דזייני בזה יש לעיין אם אזלינן לענין חשיבות בתר הדבר מעצמו או כפי אשר היא חשובה לנו בדעתינו: ולכאורה נראה דאזלינן בתר דעתינו מדמחלקין בין לדבק וכלישנא רבינו שכל דבר שמערבין לדבק או לריח וכו' אבל אם עירב כדי ליתן טעם וכו' לא נחית כמה יתן רק לפי דעתו למה יתן וכמ"ש בטו"ז בסי' ר"ח אפי' ברובא מה' מינין בנתנו לדבק אינו מברך במ"מ עיי"ש והנה אם ניזל בתר החשיבות מצד עצמו אין לחלק בדעתו אם לדבק או כיו"ב גם בלתי לומר כיון דה' מינין משובחים בקרא גם לנו לעיקר לפטור במעוטם הרוב בתערובת בברכה דמהשאר מינים דא"כ בכל ז' מינים נאמר כן דמשובחין בקרא כמוהם ועל כרחך כמ"ש מחשיבותם מצ"ע דזייני וא"כ בתערובת ברובא משאר מינים דלא שייך זייני וכמ"ש בפנ"י ומסתבר כותיה למה עוד יפטרו הנתערב בהם ויהיה לעיקר לפטור אותם בברכתם כיון כמ"ש חשיבותם תליא אם זייני ובבטל הזן נבטל החשיבות ממילא ונהפוך גם מבורא מיני מזונות נאמר כמ"ש כיון דחשיבות תליא בזייני וא"כ ממ"נ אם נאמר דזייני גם בתערובת מאי שנא לחלק באורז בין בעינא לתערובת ואם נאמר בתערובת בטל מעלת דזייני אבל נשאר מעלת חשיבות הה' מינים א"כ גם בלדבק נאמר כן דנשארו בחשיבותם: והנה בפת דפוטר הכל חוץ מיין כדאיתא ברכות מ"א ע"ב א"ה יין נמי נפטרי פת שאני יין דגורם ברכה לעצמו עי' ברש"י ותוס' שם בפי' נראה מזה אף דפת עיקר אפ"ה מברך על היין בפ"ע ועיין בצל"ח דף מ"ד בפי' קושיא הגמרא מי איכא מידי דפת טפל דקושיא הגמרא דחזינן ביין אף כשהוא טפל לפת אין הפת פוטרו ומשני בפירות גינוסר שחשובין מפת עיי"ש וא"כ בה' מינים אף כשנתנם לדבק שהמה טפלים נאמר כמו כן אף דאינם פוטרים התערובת מ"מ התערובת לא יפטור אותם בברכתם כמו הפת ליין וע"כ נראה לאו משום חשיבות הוי העיקר רק משום דזיין וא"כ יקשה כמ"ש (והנה מסוגיא דמס' ברכות מ"ד הנ"ל נראה ג"כ דהחשיבות תליא מצ"ע ולא בחשיבות בקרא לענין ברכה): והנה עיין בטו"ז בסי' ר"ח ס"ק ד' שכתב ואם לדבק וכו' לכאורה נראה דאפי' אם הה' מינים הם רוב כיון שאינו למאכל אין להם חשיבות מאכל לברך במ"מ ואע"ג דבשאר דברים אזלינן בתר רובא כמ"ש רסי' ר"ח הכא גרע טפי שאינו בכלל מאכל כלל כיון שאינו אלא לדבק וכו' עכ"ל עיי"ש ובמג"א שם ולשון הגמרא והאי דאפיש קמחא וכו' נראה קצת כן ולשון רבינו שכתב הטעם משום דעיקר פוטר נראה לכאורה מסכים לזה אבל כיצד וכו' הוי באופנים דה' מינים למיעוט ולדעת הפנ"י דבה' מינים ב' דברים למעליותא דזייני וחשיבי וא"כ בתערובת נשאר החשיבות וכמו כן נאמר בלדבק נשאר עכ"פ למעליותא דזייני ועיין עוד בטו"ז בסי' ר"ב ס"ק ב' שכתב דטור פליג עם הבה"ג מהו הנקרא עיקר אם אזלינן בתר עצמותו ולדעת בה"ג בתר מחשבתו עיי"ש (נמצא לדון בעיקר וטפל כמ"ש בטו"ז בתר עצמותו או בתר מחשבתו וכנראה בפת ויין בתר חשיבתו למצוה כמ"ש ברש"י שם ואם אזלינן בתר רובא להיות עיקר) והנה ממ"ש כאן נראה ג"כ דבתר מחשבתו אזלינן אפי' נגד עצמותו: אמנם דעת הטו"ז ג"כ להיפוך בתערובת ה' מינים שלא לדבק להרים כח הה' מינים דאפי' בלא נ"ט במ"מ כמ"ש בסי' ר"ח ס"ק ג' וז"ל משמע דכאן אפי' אינם נותנים טעם שיש להם חשיבות כיון שהם למאכל דהא כל דבר שיש בו דבש אינו מרגיש רק טעם דבש עכ"ל ודבריו תמוהין דמסתבר בנתבטל טעמו לא נחשב לכלל ובמג"א בסי' ר"ד ס"ק כ"ה כתב כל שיש בו מה' מינין מברכין במ"מ והיינו דוקא כשבא ליתן טעם בתערובות עכ"ל ובאליה רבה ובפ"מ שם מ"ש ע"ז: והנה נראה מדעתי בשלא לדבק אפי' בלא נ"ט נשארו במעלתם וע"כ משום חשיבות ובלדבק אפי' ברובם מהם נבטל מעלתם וא"כ הכל תלוי בחשיבות ולא במה דזייני וא"כ לדידיה יקשה ג"כ מאי ס"ד לחלק בין תערובת ובעינא באורז אלא די"ל דס"ד לאו מטעם חשיבות דודאי לא שייך באורז רק משום זייני וטו"ז כ"כ למסקנא ובזה יש ליישב ג"כ ולומר בס"ד ס"ל אף לדבק שייך חשיבות וא"כ לא שייך הממ"נ שכתבתי אבל למסקנא יש להבין דנראה על כרחך הוי מטעם חשיבתו עיקר אפי' בתערובת ובלדבק צריך לומר בטיל חשיבותו ומהו חשיבותו על כרחך חשיבותו אי' מצד דזיין והנה לומר מדנקבע להם ברכה בפ"ע וכמ"ש בתוספות מ"א ע"ב ביין א"כ יש להבין למה לא נאמר כן בכל ז' מינין דנקבע להם כמו כן ברכה בפ"ע וכמ"ש וצריך לומר שחילקו בחשיבות ה' מינין מדקבעו ג"כ בפת ד' ברכות אף דשם הטעם דזייני מ"מ החשיבות מה"ט בדעתינו ובלדבק נבטל החשיבות מדעתינו לעשותו לעיקר וצ"ע ולפ"ז נאמר דגם החשיבות מקביעת הברכה תליא ג"כ דאם מחלקין בין ראשונה ואחרונה י"ל דלענין דאורייתא בעי כדי אכילת פרס והם אשמעינן אפי' בשאינן כדא"פ אבל אם נאמר גם להראשונה כדא"פ יקשה כמ"ש וגם בחביץ קדירה בפלוגתא דר"כ ור"י כנראה לא היה בכדא"פ: אמנם י"ל דרב ושמואל ס"ל דלא בעי אחשביה בברכה הראשונה וכמ"ש לעיל דמשום אסור להנות וכו' מחויב בראשונה. וע"כ דייקי דאפי' בחד בתרי ס"ל דאל"כ למה נקטי במ"מ יאמרו רבותא טפי המוציא וג' ברכות אבל בג' ברכות בעי כדא"פ ובחד בחד אפי' ג' ברכות יהיה מחויב וזה תליא כמ"ש באחשביה בחד בחד בכה"ג: ועי' בתוספות ברכות ל"ח ע"א בד"ה האי דובשא לחלק בשכר בכדא"פ וצ"ע דמאי נפק"מ לענין המוציא. וי"ל בענין התר בהתר בנתערב קודם שנעשה עיסה לענין חלה ומצה ובהמ"ז ועיין יו"ד בסי' רצ"ט וסי' צ"ט ובס' בית אפרים (ועיין מ"ש לעיל אם ברכת נהנין בכלל מצוה או למניעות איסור עיי"ש): אמנם יש לשום לב עוד דכנראה דמסברא אמרו לברך על העיקר ולא על הטפל בין בפ"ע ובין בתערובת כמ"ש רבינו וכ"ז לענין ברכה הראשונה אבל בהמ"ז דאורייתא ומעין שלש דלדעת קצת ג"כ מדאורייתא למה נלך בתר העיקר לפטרו מבהמ"ז והנה באכל פחות מכדי שביעה י"ל כיון דהוי גם בהמ"ז דרבנן אבל באכל כדי שביעה י"ל הוי בכל פעם הה' מינין העיקר דאין נותנין כ"כ לדבק אף למ"ש בטו"ז אפי' ברוב מה' מינין אמרינן בלדבק אין מברך במ"מ מ"מ בכדי שביעה לא ימצא ככה. אמנם לדעת החינוך דכביצה דאורייתא ולמרדכי אפי' בכזית לכאורה יקשה לומר בזה לפטור בטפל המחויב מדאורייתא: ואחר זה ראיתי בפמ"ג רסי' ר"ב שכתב עמ"ש בטו"ז שם דלכן לא אמרינן טעם כעיקר ביין בשכר משום דהוי העיקר הרוב עיי"ש והקשה דנפק"מ לענין דאורייתא בברכה אחרונה ושייך טכ"ע ולמה ניזל בתר הדרבנן לענין עיקר עיי"ש ועיין בטו"ז הנ"ל דלא בעי טעם ובדבק לכאורה משמע וצ"ע אם לא שייך ענין מעמיד בדבק והנה לצרף בלבד אינו בכלל מעמיד אבל ימצא דהוי בכלל מעמיד ממש ונראה דתליא אם מעמיד דרבנן וצ"ע קצת: וגם למ"ש לעיל לחלק בכדי שביעה א"כ אם נאמר נהפוך וא"כ כדי שביעה בכ"מ ותליא במ"ש לעיל:
לפיכך מיני דבש וכו'. עי' בכ"מ שכ' ואיכא למידק וכו' עיין בשו"ת חכם צבי סימן קכ"ט ואני לענ"ד כונתי לדבריו:
כיצד היא הטפילה שאינה מעורבת וכו'. עי' מ"ש לעיל בשם הטו"ז בענין טפל ובמג"א בסי' קע"ז ס"ק א' בשבת הפת עיקר בכל פעם עיי"ש ובדעת הטו"ז שכתב לעיל בפי' בטפל ועיקר עיין ברשב"א ברכות דף מ"א בד"ה מיתיבי באין ברכותיה שוות עיי"ש: ועי' בסוגיא דאין ברכותיהן שוות דדעת הרא"ש ותוס' שם דאם חשוב לו לא אזלינן בתר קדימת התורה ועי' במ"ש לעיל: ועי' בספר מעשה רוקח שדקדק רבינו שצריך לאכול וכו' דלא נפרש דמליח חשיב מפת דרק בפירות גנוסר כן בגמרא דמקשינן מי איכא מידי וכו' וכן פי' במשניות באוכל פת משום מתיקות הפירות עיי"ש:
הפת שפתת אותה פתים ובישלה בקדירה או לשה במרק אם יש בפתיתין כזית או שניכר שהן פת ולא נשתנה צורתה מברך עליה בתחילה המוציא ואם אין בהן כזית או שעברה צורת הפת בבישול מברך בתחילה במ"מ. עי' בכ"מ מ"ש ליישב בסתירות דברי רבינו בשם גדולי ספרדים ז"ל לחלק בין נשתנה צורת הפת לעברה צורתה דבעברה צורה דהוי ע"י בישול לפעמים כן אז אפי' בכזית במ"מ וכתב אף דפי' זה מדויק אבל לא נמצא מקור בגמרא ע"ז: ולענ"ד ודאי מסברה בנתבטל כ"כ עד שעברה צורת הפת לגמרי כה"ג שכתבו בתוס' דף ל"ז ע"ב בד"ה אמר כי רבינו דוד ממיץ היה רגיל ללבן פרורים במים הלילה כדי לאכלן בשחר בלא ברכת המוציא ובלא בהמ"ז שלא לאחר כי שיתחזק ראשו ויוכל להגיד ההלכה עכ"ל והנה בלתי מפורש אם בפחות מכזית היה רבינו דוד שותה בלי ברכה ונראה דאפי' בכזית לא מסתבר שיברך המוציא על השתיה: והנה ביש בו טעם דגן דחייב בחלה ויוצא יד"ח בפסח לדעת הרמב"ן בהל' חלה משום דאורז גריר ולא בשאר מינין עיי"ש ובירושלמי במסכת חלה מפורש ומובא בספר מקור חיים בסי' תנ"ג דבשאר מינין צריך רוב דגן ובספר מקור חיים כתב ע"ז דלא אמרינן טעם כעיקר רק באיסורין ולא במצוה דהרי אם יש טעם מצה בירקות ודאי לא יצא יד"ח עיי"ש אבל לענ"ד כמ"ש ברא"ש אף במצוה שייך טכ"ע ורק במצה וחלה דצריך שיקרא לחם ודאי טעמא בלבד לא יקרא לחם (ועיין בסי' ר"ח סעיף ט' ומג"א ס"ק ט"ו עיי"ש בהוי מצד דבר תואר לחם ואכל מה' מינים בתואר פת עכ"פ) וכמו"כ לענין בהמ"ז כמו מצה וחלה בליכא תואר לחם כלל לא שייך אפי' בכזית המוציא ובהמ"ז דכמ"ש דמוכח מירושלמי הנ"ל דלענין תואר לחם לא מהני טכ"ע וא"כ מקור נאמן לרבינו מגמרא הירושלמי שכתבתי דכיון דכמ"ש דתליא בשם לחם אף בממשו כשנאבד תואר לחם לגמרי כמו בהאי דרבינו דוד וכיו"ב בטעמו וממשו לא יקרא לחם בעברה צורת לחם לגמרי ואפילו בכזית והנה לירושלמי נראה אף דהוי תואר לחם ע"י המינים אחרים מ"מ נאבד שם לחם של ה' מינים ולחם של שאר מינים יקרא ועיין במג"א בסי' ר"ח ס"ק ט"ו הנ"ל ומכ"ש בכה"ג דלא הוי תואר לחם אפילו ע"י דבר אחר דשייך לומר כמ"ש ועיין בתוספות ל"ח ע"א בד"ה האי דובשא עיי"ש ובמ"ש לעיל: ואולי י"ל דרבינו כיון במ"ש שעברה צורת הפת דדנין סופו כמו תחילתו כמו בכובא דארעא דאיתא שם ל"ח מי סברת נהמא היא גובלא בעלמא וכמ"ש רבינו בהל' אח"ז כן כשהיה לו מתחילה תואר לחם ונאבדה עד שנעשה כגובלא בעלמא הדין אלא דצ"ע לפ"ז בקבע סעודתו עליו ואולי סמך רבינו מ"ש אח"ז וצ"ע ואף למ"ש בתוספות בד"ה לחם דבתחילתו עיסה וסופו סופגנין מברך המוציא ראיה מנטלן לאכל וכו' ושם מיירי בלא עברה צורת לחם עיי"ש. ובכה"ג דרבינו דוד יש לדמותו לשתיתא שכתב רבינו בפ"ג ה"ג דמברך שהכל נהיה בדברו ועכ"פ מצינו הרבה דברים ששייך בהם עברה צורת הפת שכתב רבינו ויסודם בגמרא ועי' בבה"ג מובא בקובץ על יד עיי"ש:
עיסה שנאפת בקרקע וכו' הואיל ואין עליה צורת פת מברך בתחילה במ"מ וכו' וכן עיסה שלשה בדבש וכו' ואם קבע סעודתו עליה מברך המוציא. ובב"י מובא בלח"מ הקשה מ"ש במצה דסובר רבינו דיצא יד"ח ובגמרא מדמה אהדדי וכיו"ב עיין במג"א בסימן קס"ח ס"ק ט"ז וז"ל וקשה דהרמב"ם בעצמו פסק פ"ו מהל' חמץ ומצה מצה שלשה במי פירות יצא יד"ח ובגמרא משמע קצת דאם מקרי לחם לענין מצה ה"ה לענין המוציא וכ"מ ברמב"ם פ"ו ה"ז ובברכות דף ל"ז ועמ"ש סי' קצ"ו וע"ק דא"כ יאכל בפסח ולא יצטרך לברך ברהמ"ז ולא משמע כן בסי' קפ"ח וכו' עכ"ל עיי"ש: וי"ל כיון דגם לענין המוציא בקבע סעודתו עלה מברך המוציא וא"כ י"ל במצוה המצוה עשוי לקביעות ולחם מקרי רק בלא קבעי כמ"ש ז"ל בטלה החשיבות וכמ"ש בלח"מ ועכ"פ שוה המוציא למצה דהכל תליא בקביעות וסמך לזה ממ"ש במג"א בסי' קע"ז ס"ק א' בשבת מקרי פת בכל פעם חביב עיי"ש וכמו כן בכובא דארעא דהוי לחם לענין חלה רק להמוציא צריך שיהיה לו גם הקביעות וראיתי שכונתי בזה לס' מעשה רוקח שכתב כמו"כ כיון דתורה חייבה לאכל היינו קביעתו עיי"ש אמנם יש מקום לומר דתליא בכמות והקביעות שיעור הכמות וראיתי בברכי יוסף סי' קמ"ט שהביא כמה הסוברים דשבת דקובע למעשר כמו"כ הכל קבע לענין בהמ"ז והמוציא והביא שו"ת גנת ורדים כלל ג' ח"א סי' י"א שחולק ע"ז וכתב דתליא בכמות עיי"ש ומלשון הרא"ש דף מ"ב בשם הראב"ד שכתב דאפי' משהו וקובע עליו נראה דלאו בשיעורא בלבד ונהפוך השיעור משוי לקביעות ואם קבע בפחות מכשיעור מקרי קביעות והנה יש לחלק בשבת דהוי קבע אף באכל כבר פת כשיעור אבל מ"ש במצה לענין חיובו י"ל דהוי קביעות מחמת המצוה ותליא במ"ש במקו"א אם עונג שבת דאורייתא עי' בשעה"מ בהל' יו"ט אם יו"ט קובע למעשר דשמחת יו"ט ודאי דאורייתא וצ"ע בכל זה ותליא באשלי רברבא וי"ל דתליא בשיעור שביעה דאז בהמ"ז מדאורייתא קבעו גם בכסנין והמוציא ג"כ במאי דהוי שיעור חשוב מדאורייתא בבהמ"ז וא"כ לא שייך לומר שבת קובע מה"ט: ובס' מעשה רוקח העיר כי רבינו כתב ואם קבע וכו' ובגמ' נראה דאם אחרים קובעין וברא"ש ברכות מ"ב הביא משמו דהכל תליא באחרים עיי"ש ואולי רבינו משה שכתב ברא"ש הוא הרמב"ן ורבינו י"ל דס"ל כר"א דאמר ואדם יוצא בו בפסח וכמ"ש לעיל דלענין מצה משוי המצוה לקביעות אבל זה תליא דלפ"ז צ"ל דאין תלוי בהדבר רק באדם לפי מה שקבעו וא"כ במצוה הכל קובעים אבל אם נאמר דאזלינן בתר הדבר ולא בתר האוכל ואם הוי לאחרים שיעור קביעות מברך המוציא וא"כ כיון שתלוי בהדבר ולא בהאוכל גם במצוה צריך שיעורא דוקא וכיון דפוסק כר"א משו"ה לא תלה בשיעור שאחרים קובעים והנה י"ל ג"כ דמצוה התורה החשיבה לשיעורא והוי נחשוב מצ"ע וצ"ע בזה ועיין בפרי מגדים בסי' קס"ח ס"ק ו' במשבצות הזהב דמסופק בקבע אם מחויב מדאורייתא עיי"ש ועי' בהגהות מיימוני פ"ז דברכות מ"ש בשכר לבהמ"ז נראה דמפרש קביעות משום חשיבות עיי"ש והנה לענין בהמ"ז דמדאורייתא בשביעה דוקא לא מסתבר דקביעות יהני לחייבו מדאורייתא וברכת המוציא לכו"ע מדרבנן: ובכמות שיעור הקביעות עי' בכפות תמרים יומא דף ע"ט בתוספות בד"ה מיני תרגימא שכתבו עד ג' וד' ביצים עיי"ש ועי' במס' סוכה כ"ו ע"א עיי"ש:
בד"א שאכל מכזית ולמעלה וכו'. עיין בכ"מ ומ"ש לעיל בפ"א בזה: