Divrei Yirmiyahu on Mishneh Torah, Blessings Chapter 4
Can copy this into an AI, or connect the whole library to your assistant. For deeper learning, you can directly use the original seforim, sites, and apps.
כל המברך וכו' שכח לברך ברכת המזון ונזכר וכו' מברך במקום שנזכר ואם היה מזיד חוזר למקומו ומברך וכו'. פסק רבינו כב"ה וברא"ש ובהגהות מיימוני בשם רבינו עמרם כב"ש עיי"ש ונראה דהגמ' נראה דבית שמאי השיבו לבית הלל תשובה נצחת ולא השיבו עליה שאמרו מי ששכח ארנקי בראש הבירה לא יעלה ויטלנה לכבוד עצמו הוא עולה לכבוד שמים לא כ"ש אבל בירושלמי נמצא לב"ה שאמרו להשיב אלו פועל עושה בראש הדקל או בתוך הבור שמא מטריחין שיחזור למקומו ויברך אלא מברך במקום שנזכר עיי"ש: ופי' דהנה מצינו בפועלים להקל בק"ש ותפילה ובהמ"ז כדאיתא במס' ברכות האומנין קורין בראש הגג וכו' ועי' בהל' ק"ש ותפילה לרבינו בזה ובבהמ"ז לעיל ואף דשאני פועל מבעה"ב מ"מ לא הוי הק"ו לכבוד עצמו וכו' לראיה דא"כ גם בפועלים נאמר כן וביותר למ"ש לעיל דאם היה הדין כן היינו נאמר ע"ז נשתעבד עיי"ש וע"כ נאמר דדרכיה דרכי נועם כאשר מצינו בכמה פעמים דחשו לטרחא וביטול מלאכה וי"ב וא"כ מדמצינו תשובה שלימה לב"ה פסק רבינו כותייהו:
ואם היה מזיד חוזר למקומו ואם בירך במקום שנזכר יצא יד"ח וכו'. ולא כן דעת הטור בסי' קפ"ד עיי"ש שדעתו דאין יוצא בדיעבד וחוזר ומברך ונראה דרבינו לא ס"ל כמ"ש בתוס' בפ"ק דסוכה דאם לא עשה הדאורייתא כתיקון החכמים אף ידי דאורייתא לא יצא עיי"ש ולומר דאף דיצא ידי דאורייתא חייבו החכמים לברך מדרבנן זה לא נראה דיחייבו ברכה בלי אכילה ומשום קנס בלבד וכ"כ לעיל דאין דעת רבינו כתוס' הנ"ל:
הי' אוכל וכו'. ועיין בראב"ד ובמרכבת המשנה מפרש אם רואה מקומו וכו' שכתב הראב"ד כמו דאי' בענין זימון לחלק כן עיי"ש:
וכן אם היו מסובין בשתיה או לאכול פירות שכל המשנה מקומו הרי פסק אכילתו ולפיכך מברך למפרע על מה שאכל וחוזר ומברך שנייה לכתחילה על מה שהוא צריך לאכל וכו'. ועיין בכ"מ שעמד על זה וכן וכו' דודאי בכה"ג בפירות אפי' רב חסדא מודה דשנוי מקום חוזר ומברך עי' מ"ש ע"ז ועי' במג"א בסי' קע"ח ס"ק ג' עיי"ש: ויש לומר ג"כ דהנה לר"ח בטעונין ברכה לאחריהן במקומן ס"ל דאין חוזר ומברך בשנוי מקום אפי' באין חוזר למקומו ועיין בתוס' פסחים דף ק"ב ע"א בד"ה ת"כ דר"ח אף דבברייתא אי' וחזרו ור"ח ס"ל אפי' בלא חזרו מ"מ מייתי סייעתא משום דטעמא דשנוי מקום לברך משום שעמידתו ממקומו היא גמר אכילתו וה"ה נמי חזרו עיי"ש: והנה לכאורה היה מקום לומר בחזרו בה טעונין ברכה במקומן אין נראה לגמר אכילה דמדינא צריך לחזור למקומו ולא הוי עקירת המקום כלל דודאי דעתו לחזור אבל בלא חזר למקומו אף דמדינא לחזור נראה כעקירת מקום טפי מבשאינן טעונים ברכה במקומן וא"כ היה נראה דמסברה לחלק בין חזרו למקומו או לא ועי' בחי' אנשי השם להמרדכי לחלק בין חזרו עיי"ש אבל להתוס' י"ל דגם בלא חזר למקומו אמרינן דדעתו אקביעות קמא אם לחזור למקומו כדאיתא או שיאכל במקום אחר עוד דאז א"צ לחזור למקומו ועי' בטור ושו"ע בסי' קפ"ד בשם הר"פ שם עיי"ש ומשו"ה לר"ח ולהגמ' בהתניא כוותיה שלא לחלק בין חזר למקומו או לא ולכן לר"ח בכל אופן הטעונין ברכה במקומן גורם שלא יברך והנה א"צ לברך בהמ"ז וגם לא ברכת המוציא כדאי' א"צ לברך למפרע ובטעם לברך למפרע כתבו בתוס' בד"ה כשהן שמא ישהו מלחזור עד שירעבו ואז לא יוכלו לברך בהמ"ז כדאי' במס' ברכות נ"א עיי"ש ור"ח אי' חושש לשכחה אם דס"ל שכחה לא שכיח כמו שמצינו בעלמא מחלוקת בזה אם שכחה אונס או מזיד ותליא אם שכיח או לא שכיח וביותר לומר במצוה דלא הוי שכיח ומסתמא דעתו או לחזור או לאכל שם ובדעת זה עקר מקומו אבל לרב ששת דס"ל דצריך למברך למפרע וגם המוציא הנה מבלעדי דס"ל דשנוי מקום הוי בכל פעם הפסק גם מה"ט שצריך לברך למפרע משום שמא ישהה ודאי הבהמ"ז משוי להפסק להברכת המוציא והנה האי שמא ישהה שייך לכאורה בכל דברים שצריכין ברכה לאחריהן כמו שהכל נהיה בדברו דג"כ שיעורא עד כמה לברך עוד עי' בסי' קפ"ד ושם השיעור קטן ויותר לחוש שמא ישהה ויברך קודם שיעקור מקומו אבל מ"מ מסתברא לחוש ביותר לבהמ"ז דאורייתא ומעין שלש ג"כ לקצת דאורייתא לברכה דרבנן אף שכתבתי במ"א בדרבנן שייך ביותר שישכח ממצוה דאורייתא מ"מ י"ל כמ"ש והנה רבינו דפוסק כרב ששת וא"כ לפ"ז הטעונין ברכה חשובה במקומו דהוי בהמ"ז דצריך למפרע לברך וא"כ יותר מסתבר לומר דהוי הפסק משום הבהמ"ז משא"כ בפירות וי"ב דמקום לומר שא"צ ברכה למפרע וא"כ לא הוי הפסק ולכן כתב רבינו וכן אם היו מסובין בשתיה או לאכל פירות וכו' דגם בזה הוי הפסק אם דהוי הפסק בשנוי מקום מצד עצמו שכל המשנה וכו' וגם דאף בזה צריך לברך למפרע ומ"ש רבינו הרי פסק אכילתו ולפיכך מברך למפרע וכו' יש לפרש ג"כ כמ"ש בתוס' דכיון דפוסק באכילתו יש לחוש כיון שאין דעתו על אכילה שישכח ויעבור הזמן הראוי לברך ועי' בטו"ז בסי' קע"ח ס"ק א' שפי' במ"ש בתוס' שמא ישהה וכו' עצה טובה לברך קודם שעוקר מקומו עיי"ש וי"ל דמדינא כן וכנראה מלשון התוס' ועי' שם סעיף ב' מ"מ לכתחילה לא יעקור וכו' דחיישינן שמא ישכח וכו' עיי"ש רק בזה מחולק התוס' שא"צ בלא בירך קודם שהלך לברך אח"ז כשחוזר בהמ"ז קודם ברכת המוציא ועי' ברא"ש במס' חולין שכתב עצה טובה וכו' מ"מ לדעת רבינו י"ל כמ"ש וכן נראה מלשון התוס' כן נראה מרמ"א ובב"י בסי' קע"ח עיי"ש דלהרבה פוסקים החשש שמא ישהה וכו' מדינא ולא מעצה טובה ורבינו להלן בה"ח ס"ל דצריך לברך בהמ"ז קודם מדינא ולא כתוס' הנ"ל ועי' במג"א בסי' ר"י ס"ק א' באכל בפחות מכשיעור אפי' לר"ח צריך לברך אף בטעונין וכו' עיי"ש: ועי' במרכבת המשנה שכתב שאין הכרע מרבינו כמ"ש בכ"מ בה"א דס"ל שלא כהרי"ף במעין ז' דיין שחוזר למקומו דאין לשונו מוכיח ע"ז עיי"ש: גם י"ל בפי' וכן וכו' הנ"ל דהנה שנוי מקום דצריך לברך לא מהני אף שדעתו לאכל עוד וזה דלא מהני ברכה מקביעות סעודה לקביעות סעודה אחרת ואף דחזר למקומו הוי כשנוי הקביעות אם לא שהניח מקצתו וכו' וא"כ כיון דלא ס"ל כר"ח לומר דמעלת טעונין וכו' לא משוי שנוי מקום לעקירת הקביעות וא"כ לפ"ז היה נראה דבפת וי"ב דהוי קביעות סעודה ביותר שייך לומר דשנוי מקום הוי שנוי הקביעות משא"כ בפירות ושתיה דלא הוי בקביעות גמור לא הוי שנוי מקום בעקירות הקביעות ולכן אמר וכן וכו' ובירושלמי סוף פ' כיצד מברכין שנוי מקום צריך לברך הסיע דעתו כמי שהוא שינוי מקום עיי"ש וא"כ מפורש דשנוי מקום לאו משום הסח הדעת רק כמ"ש שנוי הקביעות המקום:
אכל במזרחה של תאנה ובא לאכל במערבה צריך לחזור ולברך. ובראב"ד והוא שלא היה דעתו מתחילה לכך עכ"ל: ונראה דעתו דוקא כשלא היה מדעתו לכתחילה לשני מקומות מהני דעתו לאכול ולחזור משא"כ אם בתחילתו היה קביעתו על דרך זה ועי' בסי' קע"ח בב"י שכתב דדעת הראב"ד כר"ן שכתב בסי' רע"ג לענין קידוש עכ"ל ועיין בפ"מ שכתב דיש לומר דגם רבינו ס"ל דמהני תנאי מתחילה אף דבקביעות לא ס"ל כן דשאני בקידוש דבקביעות סעודה תליא ואין אדם קובע סעודתו בב' מקומות אבל בפירות מהדרך שלא לקבוע במ"א עיי"ש וכונתו בפירות בגן שדרכו לאכל פעם מאילן זה ופעם מאחר וזה שלחצו לראב"ד לומר כן ומסתמא דעת רבינו כן:
בירך על הפת וכו' בירך על התבשיל לא פטר את מעשה הקדירה. עיי' בכ"מ שהגיה ובמרכבת הביא הירושלמי שם דאי' נפשט לחומרא כדעת רבינו עיי"ש ועי' בכ"מ שעמד ע"ז דמאי שייכות הל' זאת כאן נסמך לשנוי מקום עיי"ש ונ"ל ג"כ כמ"ש לעיל דשנוי מקום ממעלת קביעות הסעודה דאפי' בדעתו לאכל במקום אחר עוד מבלי הסח הדעת צריך ברכה אחרת דעל כל קביעות הסעודה בפ"ע צריך ברכה בפ"ע הביא סמוך לזה ג"כ מעלת קביעות הסעודה דפת פוטרת הפרפרת ומעשה קדירה כדאיתא פת פוטרת וכו' וכמ"ש בכ"מ דאפי' בשאין ברכותיהן שות כיון דעיקר קביעות הסעודה בפת הכל גריר אחריו: ועי' בלח"מ שכתב דס"ס בברכות לחומרא עיי"ש ועי' בפרי מגדים בפתיחה כוללת לאו"ח הל' ברכות אות ד' עיי"ש:
גמר בלבו וכו' ואח"כ נמלך אע"פ שלא שינה מקומו חוזר ומברך וכו'. היו שותין ואמרו באו ונברך ברהמ"ז או בואו ונקדש קידוש היום נאסר עליהם לשתות עד שיברכו או יקדשו ואם רצו לחזור ולשתות קודם וכו'. עי' בכ"מ שפי' בה"ז בלא ברכה למפרע ובלח"מ מיישב קושית הכ"מ דזה דבעי נט"י דוקא הוי שיצרך לברך גם בהמ"ז אבל לברכת המוציא בעקר בלבד חייב לברך עיי"ש ובמ"ע ובמרכבת המשנה בהרחבת דעתו ובה"ח מחלק בכ"מ לענין מקדש קודם הלילה דאז לא שייך שבת קבעה לעצמו וצריך לומר בואו ונקדש עיי"ש וכתב דאף דרבינו נקיט בה"ח לשתות ה"ה לאכל עיי"ש: ועיין בתוס' במס' חולין פ"ו ע"ב בד"ה אסור וכו' הוכיח דאסור למשתי פי' עד דמברך ברכה הראשונה אבל בהמ"ז א"צ לברך ועי' ברא"ש שם ובתוס' פסחים דף ק"ג ע"ב וברא"ש שם בשם י"מ וברש"י במס' פסחים ק"ג ע"ב דגם ברכת המזון צריך לברך קודם כדעת רבינו עיי"ש: ובתוס' שם וברא"ש הקשו דאם נאמר דגם ברהמ"ז צריך לברך בקודם א"כ מאי מייתי ראיה מתלמידי דרב דצריך לברך כשאמר הב וכו' מדאמר אסור למשתי דהרי י"ל דאחר בהמ"ז א"צ לברך כס"ד במס' פסחים וא"כ לא הוי ראיה לכאן עיי"ש: ועי' עוד בתוס' שהקשו לפי פירושם דברכה הראשונה בלבד מברך וא"כ למה אמר אסור למשתי הרי מותרין רק שיברכו בתחילה עיי"ש מ"ש ע"ז: ונראה לענ"ד לומר דהנה כדאי' במס' שבת דף ט' ובמס' סוכה ובכמה דוכתי דאסור לאכל קודם תפילה וק"ש ולולב וי"ב ומהם אפי' בהתחילו אין מפסיקין ועי' במג"א בסי' תרמ"ט בטעימה וי"ב בכ"ד: והנה בהמ"ז דאורייתא כשאר מצות רק דאין שיעור לקביעת הסעודה ויכול להאריך בה כמו שירצה מ"מ כאשר הפסיק וסילק דעתו מקביעת הסעודה וחל עליו כבר החיוב דבהמ"ז הוי כשאר מצות שאסור להתחיל לאכל אמנם שאני בהמ"ז משאר מצות דכנראה במס' שבת הנ"ל הטעם שצריך להפסיק בשאר מצות מלאכל משום שמא ימשיך הסעודה ויעבור הזמן המצוה שישכח במשכו בסעודתו עיי"ש דזה לא שייך בבהמ"ז דאם יתחיל לאכל עוד ודאי לא ישכח והבהמ"ז על האכילה הראשונה והאחרונה אבל כל זה שייך לומר באוכל לאחר שסילק דעתו מהאכילה דלא שייך כמ"ש שכחה לבהמ"ז אבל אם אחרי הסילוק דעתו מאכילה קובע נפשו לשתיה עוד בזה שייך שפיר שכחה על בהמ"ז מטעם שאתי לאמשוכי כמו דאמרינן בשאר מצות דהרי ברכותיהן אינן שוות וא"כ י"ל שפיר דא"ל אסור לכו למשתי דלאכל מותרין לאחר הברכה הראשונה אבל למשתי אסורין עד שיברכו בהמ"ז ובכ"מ כתב ונ"ל דרבינו שכתב נאסר לשתות לאו דוקא אלא לשון הגמ' הוא שהעתיק וה"ה לאכל ולרבותא נקיט דוקא לשתות וכו' עיי"ש ולמ"ש בגמ' ורבינו דיקדקו לומר לשתות דיש לומר דוקא לשתות אין רשאי בלעדי שיברך בהמ"ז בקודם וכמ"ש ועי' במג"א בסי' רל"ב ס"ק י"ז דבשתיה שייך יותר אתי לאמשוכי ועי' בדגול מרבבה שם דלרבינו גם עראי אסור עיי"ש:
היו מסובין וכו' והביאו חדש א"צ לברך ברכת היין פעם שנייה אבל מברכין בא"י אמ"ה הטוב והמטיב. הנה ברכת טוב והמטיב תיקנו בבהמ"ז כדאיתא במס' ברכות מ"ח ע"ב הטוב והמטיב ביבנה תיקנוה אותו היום שניתנו הרוגי ביתר לקבורה תיקנו הטוב והמטיב הטוב שלא הסריחו והמטיב שניתנו לקבורה ובמס' תענית ל"א פ"א כיו"ב ושם אי' דט"ו באב עשו ליו"ט עבור זה וכיו"ב במס' ב"ב קכ"א ע"ב עיי"ש: שלא הסריחו וכו' כי הרשע אדריינוס לא הניח לקברם למען יעלו סרחון המביא חולאים רעים ומגיפה ר"ל לרוב מזה והוא אשר ביקש לעקור את הכל עשה ככה ולכן ברכת הטוב שלא הסריחו והמטיב שניתנו לקבורה שלא היה גופי ישראל כנבלת חוץ לבזיון ולקלס אשר עשה כן הרשע שחיק טמיא למען להשפיל כבוד ישראל ולהכניע הנשארים כנודע מדרכי אלה שונאי ישראל מבלעדי כי יענו אותם גם יראו להשפיל רוחם וליטול כבוד יקרת נפשם ועל כי חוזק לבב ישראלי גבר על כל תחבולותיו להפר התורה חלילה ולהמריך לבבינו אשר נאמר קשה עורף לטובה או יהודי או צלוב במדרש רבה [שמות מ"ב] חשבו לעשות מראות נוראות מבהילות ומפחידות עין רואה ולב ארי רבבות פגרי אדם מתים מוטלי' למאכל לבהמת הארץ וכנבילה סרוחה ומראה כאלה חישב העריץ יפעל אף בלב אמיץ להזניח דתו ואבותינו מעולם היו נאמנים בכל אלה בה' ולא שיקרו בבריתו בכל זאת ולכן בעת כי ניתנו לקבורה ביבנה מושב חכמי התורה אשר היו עומדים להשכיל לכל הנוגע לקיום התורה שמחו מאוד באשר הוסר המראה הנוראה וקבעו ליו"ט ולברכה הטוב והמטיב הטוב שלא הסריחו וכמ"ש והמטיב שניתנו לקבורה וקבעו כן בבהמ"ז ועל היין בעת אשר ייטב לבבו במאכל ומשתה ויודה לה' על המזון ועל פרי הגפן המשובח אז בטוב לבבו יודה על העבר ג"כ ויזכור באשר הטיב ה' לקיום האומה וכנראה היה דבר גדול מאוד ועשה רושם גדול בהעם כולו עד שארז"ל לא היו ימים טובים לישראל כט"ו באב עבור זה ועיין ברא"ש במס' ברכות דף נ"ט סי' ט"ו כמה טעמים למה קבעו על היין משום דיין משמח ופת אי' משמח (בפת י"ל דקבע בבהמ"ז) וגם ביבנה תיקנו וכדאיתא במס' גיטין נ"ז במתניתא תנא ז' שנים בצרו או"ה את כרמיהן מדמן של ישראל בלא זבל ועי' בתוס' תענית דף ל"א ע"א בד"ה תיקנו לפי שהיה גדר בכרם ולא נסרחו ובמדרש איכה מובא ברמב"ן ב"ב קכ"א כרם גדול היה לאדריינוס מהלך י"ח מיל כמן טבריה לצפורי והקיפוה מהרוגי ביתר מלא קומה ופשוט ידים ולא הבאישו ולא הסריחו ולא גזר עליהם שיקברו עד שעמדה למלכות אחרת ונגזרה עליהם קבורה אר"ח אותו יום וכו' תיקנו חכמים הטוב וכו' בברכת המזון ולמדנו מכאן טעם הדבר למה תיקנו אותו בברכת המזון ועל היין ולא תיקנוהו בתפילה משום מעשה דכרמו של אדרינוס זכר לדבר עכ"ל וכנראה מלשון הגמ' ומדרש ורש"י בכמה דוכתי עיקר התקנה היה בבהמ"ז ואח"ז קבעו על היין ג"כ והנה במות רשע עריץ יגל העם והבא אחריו כנראה שלא עשה כמעשהו וזה החלו לעשות ולכן היה מעשה הקבורה לזכרון חסדי ה' עדי עד בברכת המזון וביין הטוב המשמח לב האדם כי נאסף חרפת ישראל ונאבד אויבם כן יאבדו וכו' וכמסופר היה מיתת אותו הרשע במיתה מכוערה ובעת כי נאכל ונשתה ונשמח לבבינו נודה לה' אשר השבית עצת הרשע אשר ביקש לאבדינו כמסופר מרשעתו ושנאתו יותר מכל רשעי ארץ:
אין מברכין על אוכל מן כל האוכלין ועל משקה מן כל המשקין עד שיבוא לפניו ואם בירך ואח"כ הביאו לפניו צריך לחזור ולברך נטל וכו'. ועיין בכ"מ ובפני משה בפי' לירושלמי דמכפל הענין שהובא בירושלמי למד כן רבינו ופי' אחד כשנפל ואחד כשלא היה לפניו והובא אחרי הברכה עיי"ש ועי' בב"י בסי' ר"ו שכתב אף דהוי דעתו עלי' מ"מ שמא לא יביאו עיי"ש ואולי יש לומר כמו בהאוכל לפניו והוא משנה מקום השנוי מקום אף שדעתו לאכל במקום אחר לא מהני הברכה ממקום למקום דחיוב הברכה על כל קביעה בפ"ע וכמו השנוי המקום גורם ברכה בפ"ע כמו כן אם הוי שנוי מקום בהאוכל הנה במקום שהיה האוכל בשעת הברכה לא קבע מקומו וכאן במקום הברכה לא מקרי קביעות על דבר שאינו לפניו גם י"ל כיון שמדינא לא לברך כמ"ש בב"י שמא לא יביאו וא"כ איכא חשש ברכה לבטלה וכשמברך שלא כדינא לא נקרא קביעות מקום וצ"ע בכל מ"ש ועי' בטו"ז בסי' ר"ו ס"ק ח' שהקשה על רמ"א בנפל כתב בדעתו עליה אינו מברך ובלא היה לפניו לא כתב כן עיי"ש ולמ"ש יש לחלק שפיר דשם הוי במקומו ותליא בדעתו משא"כ בשלא היה לפניו וכמ"ש: