Divrei Yirmiyahu on Mishneh Torah, Blessings Chapter 5
Can copy this into an AI, or connect the whole library to your assistant. For deeper learning, you can directly use the original seforim, sites, and apps.
נשים ועבדים חייבים בבהמ"ז וספק יש בדבר אם הן חייבין מן התורה לפי שאין קבוע להן זמן או אין מחויבין מן התורה לפיכך אין מוציאין את הגדולים יד"ח אבל הקטנים חייבין בבהמ"ז מד"ס כדי לחנכן במצות. עיי' בכ"מ שהביא רש"י שכתב משום שלא יוכלו לומר על ארץ הטובה שלא היה להם חלק בארץ עיי"ש ולא כתב כמ"ש בתוס' בד"ה נשים שהשיגו על רש"י מכהנים שלא היה להם ג"כ חלק ופי' משום שלא יוכלו לומר ברית ותורה עיי"ש אבל עיין לעיל בפ"ב ה"ג ובלח"מ שם ובמ"ש דנראה לרבינו בלא אמר ברית ותורה יצא יד"ח בדיעבד עיי"ש ועל קושית התוספות מכהנים עיין במרדכי במסכת ברכות שם שכתב ממשנה דקורין בבכורים לר"י משום שנטלו בשדה מגרש עיי"ש ודעת הרי"ף ורשב"א דמחוייבין מדאורייתא עיין בב"י בסי' קפ"ו ובטור ושו"ע שם ולכאורה יקשה דא"כ דהוי מדרבנן יקשה כדמקשינן בגמ' בקידוש היום כל מ"ע נחייבו מדרבנן עיי"ש וראיתי בפנ"י שעמד ע"ז וכתב דס"ד דשייך בל תוסיף אבל למסקנא אמרינן שפיר עיי"ש. ועיין בצל"ח ובשמן רוקח לאאמו"ז הגאון ז"ל שכתבו דשאני בהמ"ז דהרי בשאר דברים מברכין ג"כ לאחריהן ולמה יגרע כיון דלא הוי זמן גרמא אם יש שייכות בהו לאמרו עיי"ש וי"ל ג"כ דשאני מסוכה וי"ב בז"ג דלא חייבו מדרבנן דבהמ"ז אף יהיה ז"ג שייך לחייבו מדרבנן דטעמא לומר דהוי ז"ג מדאי' בתת וכו' לחם בבוקר לשבוע שאין מהדרך לאכל כדי שביעה רק בזמן קבוע משא"כ מדרבנן דמברכין אפי' באכילת עראי בכזית עד כביצה כדאיתא בסוגיא ועל עראי לא הוי ז"ג וגם נשים בכלל חיוב בזה וי"ל לפ"ז בהאי דאי' פשיטא וכו' ואח"ז מיבעיא עלה אם הוי דאורייתא ועי' שעמדו ע"ז. י"ל מדרבנן ודאי פשיטא אף אם הוי ז"ג כמ"ש אף דכמ"ש בצל"ח כנראה מסוגיא דבז"ג פטור בדרבנן ג"כ עיי"ש אפ"ה בהמ"ז דבעראי מחויב מדרבנן לא שייך ז"ג כלל וקמ"ל דלא הוי ז"ג דהוי חיובא מדאורייתא ובגמרא דאיבעיא להו ולא אפשטא לדעת רבינו וסייעתו י"ל דקמ"ל כיון שאינן בכלל הארץ וכו' א"כ לא הוי שייכות בה אף מדרבנן וא"כ קמ"ל טובא דמדרבנן מברכין ולא הוי פשיטא אף בחיוב מדרבנן ולא צריכין לומר דקמ"ל דהוי מדאורייתא ועיין ברשב"א שכתב הואיל ומקשי פשיטא וכו' ומשני וכו' משמע דהוי דאורייתא ולמ"ש מובן דהוי דאורייתא ועם כל זה איבעיא להו אח"כ ועיין בשו"ת שער אפרים סי' י"א וי"ב עיי"ש ועיין ברש"י ערכין ג' ע"א בד"ה מזמנין עיי"ש:
שלשה שאכלו פת כאחד חייבין לברך ברכת הזימון קודם ברכת המזון וכו'. והנה בגמרא ברכות דף מ"ה ע"א יליף מקראי מה"מ וכו' דאמר קרא גדלו לה' וכו' ר' אבהו אמר מהכא כי שם ה' אקרא וכו': ועי' בפנ"י שכתב בזה אם הוי מדאורייתא או מדרבנן עיי"ש. וכנראה למאן דיליף ממקרא דתילים מדברי קבלה הוי מדרבנן ומאן דיליף מה' אקרא הוי דאורייתא והנה מצינו גם מדברי קבלה דהוי דאורייתא דהוי רק גלוי מלתא וכדאיתא בכמה דוכתי עד דאתא יחזקאל וכו' עיי"ש ועיין בלבוש מובא במשבצות זהב להפמ"ג בסי' קצ"ב דהוי דאורייתא ובקרית ספר למבי"ט כתב דבעשרה דאומר בשם הוי דאורייתא משא"כ בשלשה עיי"ש ונפק"מ כמ"ש לעיל באם לא אמר אם צריך לחזור עיי"ש: אמנם בזה יש לספק בשאינו אוכל כדי שביעה דאינו מחויב רק מדרבנן אם אפ"ה הזימון דאורייתא דעכ"פ שייך כי שם ה' אקרא ועיין מ"ש לעיל פ"ב ה"ב בשם הסמ"ע ומג"א אם הפועלים פטורים מזימון עיי"ש דאם הוי דאורייתא מחויבים ואפשר לומר כיון שלא הצריכו להמתין לבטל ממלאכתן כמ"ש בסמ"ע בסי' של"ז וממילא לא הוי צירוף כלל מתחילתו ואף כמ"ש ברא"ש דיש להביא א"ע לידי חיוב הזימון מ"מ בפועלים אינו כן ומזה שכתב ברא"ש שיש להביא א"ע לידי חיוב מדכתב סתמא נראה אף שלא אכל כדי שביעה עם כל זה אין הכרע די"ל דגם על מצוה מדרבנן יש להביא א"ע לחיוב ועמ"ש בה"ו עיי"ש ועיין מ"ש בהל' ח':
ואח"כ אומר בא"י וכו' עד שגומר ארבע ברכות והן עונין אמן אחר כל ברכה וברכה. עי' בכ"מ שאם שמעו ולא ענו יצאו רק שיהיה כמברך כמ"ש בפ"א עיי"ש: הנה היה מביא לחשוב דרק באחד מוציא להשאר שייך צירוף וזימון ולא שכל אחד מברך לעצמו ולא מצינו לחלק כן וצ"ל שגם בלשון רבינו אין הכרע לזה:
הסועד בבית חתנים וכו' מברך נברך שהשמחה במעונו שאכלנו משלו וכו'. בכונת ברכה זאת נאמר הנה זאת יתרון להשמחה כי אף אם רחוקה עוד מאתנו וימים יעבורו עד כי תבוא לנו טרם כי באה תשמח לבבינו על כי נדע כי בוא תבוא אלינו זה תנחומותינו בכל עצבונינו ואם כל ימינו בצער ולחץ הנפש עם המלך החסיד נאמר "לולי האמנתי לראות בטוב בארץ החיים וכו'" לא כן בכל הדברים בלעדיהם טרם כי באו לנו לא נוכל לומר כי הגיעו אבל בשמחה קולה כי תשמע ממרחקים לימים רבים כבר נפשינו השיגה אותה ומצאה קן בבתי הנפש אבל שמחת העולם העובר הבל המה אכן עדות המה לנו על חסדי ה' וכאשר הטיב עמנו פה על הארץ כן לא יסיר מאתנו חסדו ואמתו בעולם שכולו טוב וכולו ארוך וכמ"ש הרמב"ם בהל' תשובה השמחה בעוה"ז רק משל משמחת העוה"ב עיי"ש וכמ"ש בעיקרים כי הבטחות הנאמרות בהתורה מברכת הארץ לעדות לנו על שכר הצפון ושמור לעולם הבא וכאשר הטיב לנו פה כן ייטיב לנו בארץ החיים עיי"ש ולכן נאמר נברך שהשמחה במעונו שם בעולם העומד אשר כבוד ה' יתעלה וזיו שכינתו משכנו שם השמחה השלימה ולכל לו יתעלה ודביקים באור החיים יתענגו ונהנים מזיו השכינה ולכן נברך שאכלנו והתענגנו מהנאת העוה"ז על כי לעדות לנו כי נזכה להשמחה אשר במעונו וכאשר הטיב עמנו בעולם הזה בשמחותיה הכלים כן ייטיב לנו בשמחה השלימה ועומדת לעד במעונו ונברך כן בשמחה של מצוה שהשכר והמצוה ושמחה נערכים ומצרנים זה בזה שכר מצוה מצוה וכל העושים מצות ה' באמונה ישמחו וישישו בהם ושמחה אשר במעונו לחלק להם כנאמר מרז"ל "עולמך תראה בחייך" ועיין במסכת ברכות פעם וכו' ולא פסק חוכא מפומא כל יומא ומ"ש במ"א בזה:
הכל חייבין בברכת הזימון כדרך שחייבין בברכת המזון אפי' כהנים שאכלו קדשי הקדשים בעזרה וכן כהנים וכו'. בכ"מ גמרא במסכת ערכין [ד'] הכל חייבין וכו' כהנים וכו' פשיטא לא צריכא דאכלי קדשים סד"א ואכלו אשר כופר בהם אמר רחמנא והא כפרה הוא קמ"ל ואכלת ושבעת אמר רחמנא והא איתנהו וכו' עיי"ש וברש"י בד"ה והך אכילת קדשים משום כפרה היא דכתיב ואכלו אשר כופר בהם מלמד שכהנים אוכלין ובעלים מתכפרים יומא ס"ח ע"ב אימא לא תיבעי זימון קמ"ל וכו' עכ"ל: והנה רבינו כתב שאכלו וכו' בעזרה דנראה דל"צ לאשמועינן רק הנאכלים בעזרה למעוטי שלמים שאי' לכפרה. והנה לכאורה יש להבין דמאי ס"ד לפטור מטעם לכפרה מזימון והיה נראה דאם יש סברה לפטרו מזימון גם מבהמ"ז לפטרו. והנה מצינו דאי' בזימון והכונה על בהמ"ז ג"כ כמו עד כמה מזמנין עד כזית וכו' ובתוספות ברכות דף מ"ט ע"ב בד"ה עד וכו' ה"ה ברכת המזון בלא זימון אלא רבותא אשמועינן דאפילו על כזית מזמנין עכ"ל ועיין ברש"י במשנה שם וברבינו לעיל בפ"א: ויש לומר דכמו דאיתא במסכת ברכות דף ל"ו ע"א מה דתימא כיון דלרפואה קא מכוין לא לברך עליה כלל קמ"ל כיון דאית ליה הנאה מניה בעי ברוכי עיי"ש וכמו"כ קס"ד בין לבהמ"ז ובין לזימון כיון דלכפרה קמכוין כמו דס"ד לברכה הראשונה כמו"כ לברכה האחרונה והאי דאי' קס"ד כיון דלרפואה כו' אף דממשנה הנ"ל מוכח דלא אזלינן בתר הכונה אבל לא נדע רק בברכה דמדאורייתא ולכאורה בכל אכילת מצוה מצה בליל הראשון ואכילת סוכה בלילה הראשונה וי"ל דבמצה וסוכה עי' בתוספות ברכות דף מ"ט ע"ב בד"ה איבעי דמאי דאיתא במס' סוכה כ"ז אי בעי אכיל ואי בעי לא אכיל חוץ מלילה הראשונה פירושו משום מצות סוכה אבל בשביל יו"ט צריך לאכל כדאיתא במסכת ברכות שם וגם להסוברים דיוצא במיני תרגימא מ"מ באוכל פת קיים אכילת יו"ט דעיקרו משום שמחה והנאה דקיים באוכל מצה וי"ב בסוכה וא"כ אין כונתו לאכילה למצותו דמצה בלבד גם לשמחת יו"ט בכלל דהוי להנאתו משא"כ בקרבן לכפרה בלבד עומדת ואין ההנאה ממצותו ומשו"ה נקטי בגמרא כהנים ולא ישראל בשלמים דג"כ האכילה מצוה אבל בלתי מחויב באכילה משא"כ הכהנים דלכפרה ומחויבים באכילה ממצותו משא"כ בישראל רק שלא יהיה לנותר ומשו"ה כתב רבינו שאכלו קדשי קדשים בעזרה דרק בכפרה החידוש דלאשמעינן: וי"ל ג"כ דאשמעינן רבותא בזימון יותר מבהמ"ז כמ"ש בתוס' הנ"ל דכמש"ל לעיל בהל' הקודמת ה"ב דיש לספק באכל כזית דחיובא מדרבנן אם מחויב מדאורייתא בזימון לדעת הסוברים הזימון מדאורייתא עיי"ש ולדעת התוספות נראה דאשמעינן זימון מדרבנן בחיוב בהמ"ז מדרבנן והנראה דבאוכל לרפואה ולכפרה כיון שאין עיקרו לאכילה הוי אכילתו רק עראי כמו אכילת כזית דמדאורייתא לא מחויב רק באכילה כדי שביעה דהוי אכילה חשובה ומדרבנן בכזית כמו כן י"ל בעיקרו לדבר אחר הוי בכלל עראי ומדרבנן בלבד וצ"ע ונפק"מ במסופק אם בירך בכה"ג וא"כ קמ"ל דאפילו באכלו עראי מחויב בזימון וכנראה המשנה החיוב דאורייתא אתא לאשמועינן או מדרבנן כמו דאשמעינן כן בכזית:
וכן כהנים וישראלים שאכלו כאחד ואכלו הכהנים תרומה וישראל חולין חייבין בזימון כחיובן בבהמ"ז. הנה סיום לשון רבינו כחיובן בבהמ"ז מובן עמ"ש לעיל דכמו בהמ"ז מחויבים אף שאין מכונים לאכילה רק דממילא קאתי כמו כן לזימון דעל שהכהנים וכו' באכלו חולין למה למימר כמו חיובן בבהמ"ז דמאי דמיון זה לזה דמאי ס"ד לפטרן בבהמ"ז אבל כנראה קאי לעיל דשייך שפיר כמ"ש חדא טעמא לפטרן בס"ד: ובהגהות מיימוני דאם ג' בני אדם מודרי הנאה זה מזה לא מצטרפין לזימון וכן כהן וזר שאוכלין וכו' כהן אוכל חלה וזר פת של נכרים והכהן נזהר וכו' לא מצטרפין עיי"ש ועי' בתוס' ברכות מ"ה ע"א בד"ה אכל שכתבו ואע"פ שיכולין לשאל על נדרם דהשתא מיהו לא אתשילו עכ"ל וכיו"ב בתוס' ערכין דף ד' הנ"ל עיי"ש ובב"י בסי' קצ"ו כתב ע"ז וטעמא דלא מהני מה שיכולין לשאול על נדרם נראה לי משום דא"כ כי כהנים אכלי תרומה אמאי מהדר אטעמא דכהנים מצי אכלי חולין תיפוק ליה דזר נמי מצי אכיל תרומה אי מיתשיל עלה אלמא דכיון דמחוסר שאלה לא הוי ראוי לאכילה והילכך אי לאו דכהנים מצי אכלי חולין לא מצטרף עכ"ל: ועי' בספר מוצל מאש סימן י"ט שהקשה ע"ז דשאני תרומה דלא הוי מצוה לישאל משא"כ נדרים כדאיתא במס' נדרים נ"ט עיי"ש: ובמקום אחר כתבתי דזה דאמרינן נדרים עומדין לשאל משום מצותו דהנודר כאלו בנה וכו' כדאיתא שם וכמ"ש בר"ן דמצוה משוי ליש לו מתירין וכשאי' מחוסר מעשה עיי"ש אף דלכאורה יקשה האיך נאמר מה"ט עומד לשאל והרי כנראה הנודר כאלו וכו' לא אכפת ליה דהוי נדרו מתחילה מראה לעינינו שלא אכפת ליה בזה ואינו עומד לישאל לו ונראה לומר דלא מצינו כן רק בתערובת דאז משום האיסורא דתערובת מסתבר דמתחרט וישאל אלא דמה"ט הוי עוד בכלל מחוסר מעשה ואמרינן השתא דמתחרט על נדרו משום הפסד ההתר ע"י התערובת אז יירע לו ג"כ האיסור דכאלו בונה וכו' והמצוה ג"כ משוי לו כעומד לישאל וכנעשה ממילא ליש לו מתירין וכמ"ש עיי"ש וכ"ז בתערובות אבל בלי תערובת לא שייך מטעם מצוה בנדר עומד לשאל דכמו מעיקרא כן השתא לא יתן לב על האיסור דכאלו בונה וכו' וא"כ לפ"ז לענין זימון דמיירי בלי תערובות נדרים כמו תרומה בערך אחד וכמ"ש בב"י ויפלא על המוצל מאש למה שהשיג על הב"י והרי לכאורה מוכח דלא מהני לומר משום מצוה עומד לישאל בזימון שהרי גם עתה מצות זימון עליו אשר לדעת קצת הוי מצוה דאורייתא. והנה מ"ש בתוספות כיון דהשתא מיהו לא אתשלו דשאני ביש לו מתירין דאמרינן דעומד לישאל משא"כ בזה דהשתא לא שאל ואח"ז כבר עבר המצוה ולכאורה בשאלה דעוקר למפרע ובאכלה כולה באיכא שיור לענין קרבן מהני ג"כ שאלה וא"כ עומד לישאל גם אחרי כי עברה המצוה אבל אח"ז אין עומד עוד משא"כ בנדר אח"ז ג"כ עומד משום כאלו בונה וכו' כן נוכל לקיים מ"ש במוצל מאש אבל יקשה לזה מאי בעי מפקיר וכו' ועל כרחך צ"ל דהשתא חזי כיון דאפשר ובתרומה י"ל מי יימר וכו' משא"כ בהפקר וצ"ע בכל זה:
נשים ועבדים וקטנים אין מזמנין עליהן אבל מזמנין לעצמן ולא תהא חבורה של נשים ועבדים וקטנים מפני פריצות אבל נשים מזמנות לעצמן או עבדים לעצמן ובלבד שלא יזמנו בשם וכו'. בתוס' במסכת ברכות מ"ה ע"ב בד"ה שאני פי' דנשים מזמנות רשות עיי"ש ודעת רבינו יונה כרבינו כיון דאיתא בגמרא דאיכא דיעות מזמנות חובה עיי"ש ובאמת יפלא כיון דהמה בכלל זימון למה יהיה רשות כיון דשייך בהם ג"כ הבו גודל וכו' וביותר למאן דס"ל דהוי זימון מדאורייתא וראיתי בפנ"י שעמד ע"ז עיי"ש ורבינו לא הביא האי דשמש שאכל כזית ועיין במעשה רוקח ובצל"ח בזה:
קטן היודע למי מברכין מזמנין עליו וכו' ומצטרף בין למנין שלש בין למנין עשרה לזמן עליו וכו'. עי' בכ"מ שכתב דמשו"ה אמר רבינו בנשים ועבדים ובלבד שלא יזמנו בשם מדאמרינן בכל דבר שבקדושה לא יהיה פחות מעשרה גדולים ובני חורין בפ"ח ה"ד מהל' תפילה ויש להבין מ"ש בזימון בקטן שאין מזמנים לעצמם וגרועים מנשים ועבדים וכמ"ש בכ"מ שאינן בכלל מצוה והחינוך על שניהם ולמה להצטרף מצרפים ומ"ש בהמ"ז מתפילה ואם נשתנו למה בנשים ועבדים שוים ובקטנים לא: ונראה בכל דבר שבקדושה דצריך עשרה ילפינן מונקדשתי ובתפילה בציבור כמו כן דלא הוי עדה פחותה מעשרה ולא מהני צירוף דקטן משא"כ הזכרת השם בזימון דלא מצינו דצריך עשרה בהזכרת השם בכל ברכות רק משום חשיבות דעשרה הוסיפו בשם ובמשנה מצינו הוספה למספרים הגדולים שם ולענין זה מהני הקטן לצרוף כדאי' קטן היודע וכו' משא"כ נשים לעצמם דאינן בכלל חשיבות לעשרה וצירוף עם אנשים לא שייך בהם משום פריצות כדאיתא בגמרא וקטן אף דרק משום חינוך דעל אביו מ"מ הוי בכלל המצות כמ"ש בש"ך ביו"ד בסי' א' ס"ק כ"ז ועיין בתבואות שור שם ובשו"ת נוב"י מהדו"ב חלק או"ח סי' א' עיי"ש והנה לכאורה נגד זה סוגיא דמס' ברכות מ"ה ע"ב ומגילה כ"ג ע"ב דאיתא כיון דבעי לאדכורי שם שמים בציר מעשרה לאו אורח ארעא דנראה דמשום חשיבות השם צריך עשרה ולמ"ש משום חשיבות העשרה קבעו השם כמו ביותר במספר אלקינו ג"כ ונראה דתרוייהו בהדדי הוי דמשום חשיבות עשרה הוסיפו כמו שהוסיפו עוד במספר היותר הגדול ה' אלקינו אבל לתת חשיבות למספר ע"י השם צריך מספר חשוב דאל"כ לא הוי אורח ארעא לתת חשיבות מהשם למספר שאינו חשוב ולענין זה מהני צירוף הקטן שיהיה מספר חשוב ושייך תרוייהו בהדדי משא"כ היכא דצריך מצ"ע עשרה להקרא עדה לא מהני צירוף ומשו"ה במס' מגילה בקדושה ילפינן מונקדשתי ובהזימון מלאו אורח וכו' דאין שווין בעצמתן וכמ"ש וראיתי בספר מרכבת המשנה שכתב קטן עדיף מאשה דאביו חייב לחנכו עיי"ש ובלתי מובן דלרבינו נשים מזמנות חובה בלעצמם:
אין מזמנין וכו' אבל ששה שאכלו פת וארבעה ירק אין מצטרפין עד שיהיו אוכלי הפת רוב הניכר וכו'. עיין בכ"מ שכתב כיון דלר' זירא מספקינן ליה הכי נקטינן ועיין בצל"ח ברכות דף מ"ח שעמד ע"ז דבב"י בסי' קצ"ז כתב דלר"ז דמספקינן ליה ראוי לפסוק כר' ירמיה דפשיטא ליה וכתב דלדעת רבינו כתב כאן כן שסובר דלא תשא דאורייתא באין צריכה ומשו"ה מספיקא כר"ז ושם כתב לדעת הטור והרא"ש דס"ל בפ"ק דמס' קדושין ל"א דברכה שא"צ מדרבנן להקל בספק עיי"ש וצ"ל לפ"ז דזימון דאורייתא להרא"ש והטור דאל"כ הרי בכל ספק דברכות דעת הרא"ש והטור לקולא משום דהמה מדרבנן:
בד"א שיד"ח בזמן שאכלו ולא שבעו וכו'. ועיין בראב"ד ובכ"מ ובס' לר' דוד ערמא"ה ז"ל בשם מרדכי דבהמ"ז לא מקרי ברכת נהנין והוי כמו קידוש והאי דצריך כזית דגן שיוכל לומר שאכלנו וכו' עיי"ש ובמרכבת המשנה מביא כן בשם ס' צרור החיים וכתב שכיון שאכל כזית מקרי ברכת נהנין עיי"ש והוא נגד דעת המרדכי והרי גם בקידוש נהנה ומסתברא דכל ברכת החיוב לא הוי בכלל ברכת המצות ולא בנהנין ור' דוד ערמא"ה ז"ל כתב דרבינו בתשובות נראה כן וצ"ע לפרשו כן ועי' מ"ש לעיל פי"א ה"ג עיי"ש: