Divrei Yirmiyahu on Mishneh Torah, Blessings Chapter 6
Can copy this into an AI, or connect the whole library to your assistant. For deeper learning, you can directly use the original seforim, sites, and apps.
כל האוכל הפת שמברכין עליו המוציא צריך נטילת ידים תחילה וסוף וכו'. הנה רבינו סתם ולא פי' בשיעור אכילה ובשו"ע או"ח בסי' קנ"ח סעיף ב' יש מי שאומר שאם אינו אוכל אלא פחות מכביצה יטול ידיו ולא יברך והוא מרוקח המובא בב"י שכתב דאיכא למימר דפחות מכביצה דאין מקבל טומאה לא הצריכו נט"י וי"ל דסתם הצריכו נט"י ולא חילקו לפחות ובכביצה הילכך יטול מספק ולא יברך עיי"ש אבל דעת רבינו בפ"ד ה"א מטומאת אוכלין דבכל שהוא מקבל טומאה ועי' בתוס' פסחים דף ל"ג ובשעה"מ כאן ובמל"מ בפ"ד מטומאת אוכלין הנ"ל מסופק בשתי חצאי כביצה הטמאים בנצרפו אם חל הטומאה עליהם לדעת הסוברים דבעי כביצה ועיין בשעה"מ כאן בזה עיי"ש ועיין במס' נדה דף ז' ע"א אשה שהיתה טבולת יום וכו' ובכל הסוגיא ולעיל שם בדף הקדום ע"ב נולד לה ספק טומאה וכו' ובתוס' שם בד"ה נולד עיי"ש דמכ"ז נשמע כשנטמא בטומאה שאינה חלה על חולין אף שנעשה אח"ז חלה שטומאה כזה חלה עלה לא אמרינן חוזר וניעור הטומאה למפרע וצ"ע אם יש לחלק בהנאמר ועי' ברא"ש חולין בפ' גיד הנשה סי' ל"ז עיי"ש. גם נכלל בלשון רבינו שכתב שמברכין עליה המוציא דפת הבאה בכסנין כשקבע סעודתו עליו דצריך נט"י כאשר דקדק כן במג"א בסי' קנ"ח ס"ק ב' עיי"ש:
וכן כל דבר שטיבולו במשקין צריך נטילת ידים תחילה. ובתוס' פסחים קט"ו חלקו ע"ז כמובא בכ"מ ועיין בב"י בסי' קנ"ח דלרבינו רק בז' משקין המקבלין טומאה כמ"ש בפ"א מהל' טומאת אוכלין ובראב"ד שם השיג עליו ועי' בשעה"מ כאן:
כל הנוטל ידיו וכו' מברך תחילה אקב"ו וכו'. עיין מ"ש בפ"ג ה"א מהל' ק"ש בענין נט"י דבלעדי סרך תרומה ג"כ נכלל בו הנסמך מוהתקדשתם וכו' עיי"ש ומובן ועוד משום מצוה לשמוע וכו' ורבא אמר וכו' דברי ר"א וכו' שהוא ג"כ דרבנן מ"מ משם נרמז מעלת נט"י למעלות הקדושה להרים האכילה ושיהיה השולחן לפני ה' כמו הטהרה למקדש וקרבן וכמ"ש שם עיי"ש ומה"ט הדמיון נט"י לקידוש ידים במקדש דמצינו בתוס' והלכות נט"י הכל מובן עם מ"ש ועי' בריטב"א שכתב לפרש לשון נטילת ידים משאו ידיכם קודש עיי"ש ומסכים עם מ"ש לעיל ועיין בתוס' במס' חולין ק"ו בד"ה מצוה דנראה דמבלעדי סרך תרומה צריך נט"י שכתבו בפי' ועוד משום מצוה משום נקיות עיי"ש וברשב"א בחידושיו שם פי' דבלעדי שציוו החכמים משום סרך היה לעשות כן ועכשיו הוי מצוה וכתב דלמודא והתקדשתם במס' ברכות להמברך ולא להמסובין עיי"ש ובטור לא כתב רק משום סרך תרומה עיי"ש ולמ"ש י"ל משום מצוה על והתקדשתם וי"ל משו"ה גזרו משום סרך תרומה דעיין ברש"י במס' שבת דף י"ד ע"א בד"ה עסקניות שמא נגעו בבשרו או במקום הטנופת וגנאי לתרומה ונמאס לאוכלין בשנוגע בה בידים מסואבות עיי"ש שדחה האומרים משום טומאה וא"כ בתרומה הנט"י לאו משום טומאה רק שהטילו עליו חומר שני מטעמא שכתב ברש"י ולמ"ש דוהתקדשתם על נט"י דמסובין משום דנט"י למען יהיה שולחן לפני ה' ומאכלו וסעודתו יהיה בברכה לפניה ולאחריה ובכל דרכיך דעהו ולחם חולין ירים לגבוה לאמר טעמו וראו וכו' וכמ"ש רבינו משמונה פרקים שכל הנאות העוה"ז יהיה למען ה' עיי"ש וא"כ הוי בגדר תרומה כמ"ש במ"א שיקרא כן על כי הורם ממאכל חולין לה' וכן יהיה כל שולחן לפני ה' ולא למלאות בטן בלבד ויקדש ידים כמ"ש לעיל כי קידוש ידים מורה על הנאמר הרמותי את ידי וכו' ידים העסקניות שמהם כל מלאכה ופעולה יצאו הכל יהיה לה' וכל הנאותיו ונאה ככה בעת קביעות הסעודה. ובנוטל ידיו לפירות דהוי מגסי רוח ברבינו יונה וברשב"א מובא במג"א דתרומת פירות דרבנן עיי"ש ולטעמא שכתבו בתוס' לא שייך לומר כן דעכ"פ משום נקיות שייך בהו וכמ"ש ז"ל כשאין נקיות צריך לנט"י משום הברכה עיי"ש ובחי' הר"ן בחולין נראה משום דלא קבעי סעודה עלייהו אתי שפיר גם לתוס' ולמ"ש: ובספר עצי אלמוגים הקשה מאי מצוה ביותר משום נקיות מבסרך תרומה עיי"ש וי"ל למ"ש משום והתקדשתם כקושית הרשב"א הנ"ל וא"כ י"ל דלא שייך ברכה על גזירה אבל כה"ג דר"א דידיו וכו' דמשום והתקדשתם הוי בכלל מצוה דרבנן ושייך ברכה גם לפשוטו משום נקיות י"ל וגם בלתי מובן לומר משום נקיות אם לא נאמר מטעם והתקדשתם ומובן עמ"ש לענ"ד ושם ק"ה ע"א מים ראשונים מצוה ואחרונים חובה וברש"י מצוה לשמוע וכו' ונראה דמשו"ה שם ודף ק"ו אמרו לשון מצוה להורות ע"ז שאינה משום גזירה בלבד ונפק"מ לענין ברכה כמ"ש ובתוס' בד"ה מים הקשו מאי נפק"מ אם רשות או חובה ועי' מ"ש ע"ז ולמ"ש י"ל ג"כ ועי' ברבינו יונה מובא בכ"מ ה"ד שאפי' הטובל ידיו יברך על נט"י שנטילה תיקנו ולא טבילה וטבולו מכח הנטילה ע"ש ולמ"ש בשם הריטב"א דנטילת ידים משום שאו ידיכם וכו' מובן ביותר ועי' מ"ש לעיל ועי' ברשב"א וי"ב שהקשו דבמס' ברכות למדין מוהתקדשתם עיי"ש ולמ"ש האי דאמרו מצוה וכו' כדר"א הוי מהאי דוהתקדשתם דמה"ט סמכו למקרא זה:
ארבעה דברים פוסלין את המים וכו' כיצד מים שנשתנו מראיתן בין בכלים בין בקרקעות בין מחמת דבר שנפל לתוכן בין מחמת מקומן הרי אלו פסולין וכו'. והנה מ"ש רבינו בין מחמת מקומן ובין בקרקעות אם נפרש בקרקעות במקוה שלימה וא"כ יש להבין ממ"ש בהל' ט' וכל מים שנפסלו וכו' ובקרקעות כשירים וכו' חמי טבריה וכו' ועיין בכ"מ ה"ח שכתב במים שנעשו בו מלאכה במי מקוה כשרים אבל עיין בטו"ז בסי' ק"ס ס"ק ו' שכתב אבל פיסול דשנוי מראה או נפסלו משתית בהמה אין בזה חילוק בין שאובין למי מקוה ומעיין כן משמע מדברי הרמב"ם וזה פשוט עכ"ל ודבריו בלתי מובנים מ"ש או נפסלו משתית בהמה וכן משמע מדברי הרמב"ם שהרי בהל' ט' נראה נגד זה וראיתי בפמ"ג שם שכתב וכן משמע ברמב"ם קאי על שנוי מראה עיי"ש ונראה שכיון למ"ש דמפורש נגדו ועי' בסי' ר"א סעיף כ"ז כ"ח ביו"ד עיי"ש והגאון מהר"א מווילנא ז"ל בשו"ע ס"ק ב' כתב למ"ש רבינו מחמת מקומן מתוספתא פ"ח דפרה המובא בר"ש מחמת עצמן כשירים מחמת עשן או ד"א פסולין עיי"ש ובתוספתא שלפנינו אינו כן:
וכל מים וכו' חמי טבריה במקומן מטבילין בהם את הידים אבל אם נטל מהן בכלי או שהפליג מהן אמה למקום אחר אין נוטלין מהן לא ראשונים ולא אחרונים מפני שאין ראוין לשתיית בהמה. ובכ"מ בסופו ומצינו בלשון המשנה דקרי לשניים אחרון דתנן בפ"ב דמס' ידים שאין המים האחרונים מטהרים אלא המים שע"ג היד עכ"ל וגדולה מזה עי' בתוס' יו"ט בפ"ז מ"ג ממס' דמאי שם ובפי' המקרא גדול יהיה הבית האחרון ובפ"ג מ"ו ממס' גיטין עיי"ש:
מים שנסתפק לו אם נעשה מהן מלאכה או לא נעשה אם יש בהן כשיעור או שאין בהן אם הן טהורין או טמאין ספק נטל ידיו ספק לא נטל ידיו ספיקו טהור שכל ספק שבטהרת ידים טהור. יש להעיר למ"ש הרא"ה מובא בהרב המגיד בהל' חמץ ומצה בפ"ב הל' י' דאע"ג דספיקא דרבנן היא כיון שבדיקת חמץ תחילתה על הספק החמירו בספיקה יותר משאר ספיקות של דבריהם וכן עיקר עכ"ל עיי"ש ולמה בסתם ידים בתחילתו על הספק ועם כל זה אמרינן בספיקו לקולא ונ"ל דתליא בשני פירושים ברש"י במס' שבת דף י"ד ע"א דאיתא שם והידים מפני שהידים עסקניות הן וברש"י בד"ה עסקניות הן ונוגעין בבשרו ובמקום טנופת וגנאי לתרומה בכך ונמאס לאוכלין כשנוגע בה בידים מסואבות ורבותינו מפרשי חיישינן שמא נגעו ידיו בטומאה ונטמא וקשיא לי א"כ ניחוש שמא נוגע באב הטומאה ונמצא ראשון ויטמאנה ועוד מ"ש ידים לחודייהו בכל גופו נגזור לפסול תרומה שמא נגע ידיו בטומאה ונטמא כל גופו ועוד לא תסגי לה בנטילה אלא בטבילה עכ"ל: ונ"ל לפי' רש"י בפי' עסקניות שמא נגע בגופו ובבשרו הוי חשש קרוב מטעם עסקניות ונ"ל דלא הוי תחילתו על הספק השקול דהוי כודאי שרוב פעמים כך כדאמרינן במס' קדושין וחולין רוב תינוקת מטפחין וכו' כמו"כ כה"ג כל אדם בערך זה אבל לפי' רבותיו של רש"י דסתם ידים שמא נגע בטומאה וזה הוי רק משום ספק בלבד ולכאורה ספק רחוק דהרי (לח) [לא] משוי לשום אדם לספק טמא להוציאו מחזקת טהרה וכקושית רש"י דא"כ כל גופו נמי כמ"ש לעיל וא"כ לפ"ז ידים משום ספק תחילתו ואפ"ה בספיקם לקולא ועיין בפי' הרמב"ם במס' טהרות פ"ז מ"ח ובסוף מס' זבים שמפרש כרבותיו של רש"י שמא נגע בטומאה והנה במשנה בפ"ז מ"ח מטהרות היו ידיו טהורות והסיח את לבו מלאכל אע"פ שאמר יודע אני שלא נטמאו ידיו טמאות שהידים עסקניות ודברי רבינו כאן בה"א ואע"פ שאין ידיו מלוכלכות ואין יודע להן טומאה לא יאכל עד שיטול שתי ידיו וכו' ועיין בטור בסי' קנ"ח ובב"ח בריש וסוף הסי' הנ"ל עיי"ש ועי' ברש"י חולין דף ב' ע"ב בד"ה ובמוקדשין כיון דמוזהר מהתורה שלא יטמא כדכתיב ואני הנה נתתי וכו' את משמרת תרומתי אלמא בעינן שמירה גזור רבנן לכתחילה וכו' עיי"ש וא"כ משום חיוב שמירה גזרו רבנן ובהסח הדעת יצא מתורת שמירה דמגדר שמירה שלא יסיח דעתו ועיין במס' פסחים דף ל"ד ע"א אם הסח הדעת פיסול הגוף עיי"ש בגמ' וברש"י וא"כ כמ"ש ברש"י שם דנפסל משום הסח הדעת עי' רש"י פסחים הנ"ל וההסח הדעת הוי ודאי ולא ספק וא"כ י"ל דלא הוי תחילתו על הספק כי זה שהטילו חובת השמירה מקדשת תרומה וחששו על הספק להבא דלא שייך חזקה על להבא ולעבר הוי משום הסח הדעת דהוי בודאי וכמ"ש וא"כ בהספיקות במים ובנטילה י"ל שפיר לקולא ככל ספק דרבנן דלזה לא הוי תחילתו על הספק וכמ"ש ואתי שפיר ועי' במג"א בסי' ק"ס ס"ק י"ג בשם היש"ש אם נטל כראוי וספק לו אם נטמאו אח"כ א"צ ליטול אף לצאת ידי ספק וצ"ע דהא הסח הדעת פוסל וכו' עכ"ל המג"א ועי' במס' פסחים ל"ד הנ"ל דכמ"ש דספק הסח הדעת הוי ודאי ביטול השמירה ועל קושית רש"י על רבותיו אשר יקשה גם לדברי רבינו שמפרש כמוהם עיין בס' עצי אלמוגים ועי' בב"י בשם מהרי"א בסי' קנ"ט שיותר לחוש בקילא מטומאה חמורה עיי"ש: ובראב"ד ועם כל זה אם יש לו מים לרחוץ אמרינן לו קום ורחוץ והוציא עצמך מן הספק עכ"ל ועי' בס' אבני מלואים ח"ב בשו"ת סי' י"א כתב עם מ"ש בכ"מ דלא דמי לספק טומאה דידים לית לה עיקר מהתורה וכתב ע"ז דלאו משום ספק טומאה דעת הראב"ד רק דהוי יש לו מתירין דשייך אפי' בשאין לו עיקר מדאורייתא ומשו"ה באין לו מים א"צ לפיזור מעות למים אבל ביש לו צריך לרחוץ ודעת הרמב"ם להקל גם בישל"מ בידים כמו גבי ספק עירוב עיי"ש והנה לפ"ז י"ל משו"ה תחילתו על ספק משום דשל"מ ולכן בספק נוסף הוי ס"ס ביש לו מתירין ועי' בסי' ק"י ביו"ד ובסי' תצ"ז באו"ח אבל הרי בתחילתו צריך נט"י אפי' היכא שאין לו מים וצריך פיזור ממון ומ"מ י"ל דדעת רבינו כיון דהוי ס"ס לא אמרינן בישל"מ לחומרא ועמ"ש בכ"מ דנט"י אין לעיקר מהתורה משו"ה הקילו וכ"כ בר"ש בפ"ז דתרומות מ"א ועי' בשער המלך הל' מקואות פ"י כלל ה' מה שהקשה ממס' עירובין עיי"ש:
נוטל אדם [ידיו] שחרית ומתנה עליהן כל היום ואין צריך ליטול את ידיו לכל אכילה ואכילה וכו' והוא שלא יסיח דעתו וכו'. ועי' בתורת הבית להרשב"א בית ו' שער רביעי שכתב דהתנאי משום כונה דמשום הסח הדעת הרי כמ"ש ברש"י ובלבד שיזהר מלטנפם ומלטמאם וכ"כ הרמב"ם והוא שלא הסיח דעתו מהן ואפ"ה מתנה אלמא כונה בעי ועיין שמחלק להאי דמס' חולין ל"א דדוקא לנגיעה מהני בלי כונה ולא לאכילה עיי"ש ורא"ה שם כתב דהתנאי לאו משום כונה רק דעי"ז לא יסיח דעתו ומסופק אם תנאי דוקא רק שלא יסיח דעתו וסיים דנראה לו ביותר דתנאי צריך ומשום שלא יסיח דעתו עיי"ש ולהרא"ה נראה דבלא התנאי אף שאומר שלא הסיח דעתו משום דידים עסקניות י"ל שלא הרגיש ולכן התנאי כי אז לא שייך נגע ולאו אדעתיה כמצינו כמה פעמים בענין שחיטה דאמרינן לאו אדעתיה ולא מהני ברי לי ומכ"ש בידים העסקניות ולמ"ש ברש"י משום נגיעה בבשר ודאי מסתבר לומר כן ביותר ועי' בענין לאו אדעתיה בשו"ת צמח צדק סי' ס"ה בדבר שצריך בדיקה עיי"ש ויש יתד גדול לדעת הרא"ה מכמה מקומות:
לט אדם את ידיו במפה ואוכל בהן פת או דבר שטבולו במשקה אע"פ שלא נטל ידיו. המאכיל לאחרים אין צריך נט"י והאוכל צריך נט"י אע"פ שאחר נותן לתוך פיו ואינו נוגע במאכל וה"ה לאוכל במגריפה שצריך נט"י. עי' בראב"ד ובכ"מ ובפ"ח מאבות הטומאות הל' ט' כתב רבינו לט אדם ידיו במפה ואוכל תרומה בלא נט"י ואין חוששין שמא יגע אבל לא יעשה כן בחולין שנעשו על טהרת הקודש או על טהרת תרומה גזירה שמא יגע לפי שאין מקפיד עליהן עכ"ל וברש"י חולין ק"ז משום דכהנים זריזין ולרבינו נראה משום חומר תרומה יקפידו בשמירה ביותר ועי' ברש"י במס' חולין דף ב' ע"ב דאיתא שם ובמוקדשין לא ישחוט שמא יגע בבשר וז"ל ובמוקדשין לכתחילה לא ישחוט ואפי' בסכין ארוכה כיון דמוזהר מן התורה שלא יטמא כדכתיב ואני הנה נתתי לך את משמרת תרומתי אלמא בעינן שמירה גזור בהו רבנן לכתחילה משום לך לך אמרינן לנזירא סחור סחור לכרמא לא תקרב עכ"ל ונראה מדברי רש"י דהחשש שמא יגע הוי חשש רחוק דאם הוי חשש ספק למה רק מדרבנן ניחוש כן ועי' בתוס' שם שלא נראה כן וכמ"ש שם עיי"ש ובכה"ג דעושה בהיכר גדול לאכל במפה דהוי כמו סכין ארוכה שם ויותר מזה ולכן דעת רבינו דאוכל על טהרת הקודש או על טהרת תרומה שקיבל ע"ע לשמרו כמו תרומה וקדשים דהוי השמירה מדאורייתא וכמ"ש ברש"י הנ"ל ועי' במס' פסחים הנ"ל אם הסח הדעת פיסול הגוף וברש"י שם עיי"ש וא"כ שייך גזירה מדרבנן כיון דבתרומה וקדשים אם לאו דזריזין או משום חומר דמקפיד היה לגזור גזרו בזה משום חיוב השמירה דבכלל קבלתם אבל בחולין דלא הוי מטעם חיוב שמירה רק משום סרך תרומה בלבד והוי גזירה לגזירה ואף למ"ש בתוס' ישנים במס' שבת כ"א ע"א בד"ה וא"ת דהיכא דצד אחד קרוב לעשותו לא שייך לומר אין גוזרין גזירה לגזירה ועי' בטו"ז או"ח בסי' רנ"ב ס"ק ז' סי' רנ"ג ס"ק ט"ו וכיו"ב בר"ן במס' ביצה דף כ"ח ע"ב בענין אין מראין סכין לחכם עיי"ש אבל כמ"ש החשש שמא יגע חשש רחוק וכיון כמ"ש בחולין לאו משום שמירה רק משום גזירה אין גוזרין משא"כ באוכל על טהרת הקודש ועל טהרות תרומה דמטעם שמירה שייך גזירה וגם דזה מגדר השמירה מדרבנן לחוש גם על המקרה על המעט אבל לפ"ז צ"ל באוכל מחמת מאכיל ובאוכל במגריפה הוי חשש קרוב ובמגריפה י"ל שאינו בהיכר דדוקא בהיכר יש לומר כמו דאיתא במס' ביצה י"ח מתוך וכו' ע"י דליו זכור הוא עיי"ש ובאוכל ע"י מאכיל הרי נגע הלה: ולכאורה יקשה במלחמה שהתירו בלא נט"י וכמ"ש רבינו בה"ג ולמה לא נאמר שיאכלו במפה דלא הוי טורח כ"כ וראיתי בס' מעשה רוקח שכתב מ"ש בנט"י לאחרונה חייב במחנה והרי אפשר במפה עיי"ש וזה י"ל דילמא באמת מהני וכמ"ש שם אבל בזה יקשה על הראשונים ונ"ל דהנה כמ"ש לעיל דרש"י הקשה על הי"א דס"ל נט"י משום נגיעה בטומאה וא"כ ניחוש שמא נגע באב הטומאה עיי"ש ובס' עצי אלמוגים סי' קנ"ח ס"ק א' כתב ע"ז עם מ"ש בתוס' במס' פסחים י"ט בד"ה שאין שבאותו יום שגזרו על סתם ידים שניות גזרו ג"כ אידים שנגעו בראשון לטומאה שיהיה לו דין שני דמדאורייתא אין ראשון מטמא לאדם שאין מקבל טומאה אלא מאב הטומאה וכתב לפ"ז דלחוש שיגע באב הטומאה אף דידים עסקניות ע"ז יתן לב דיודע טומאתו אבל טומאת ידים מראשון לטומאה שאין פשוט כך י"ל לחוש עיי"ש והנה דעת רבינו כמ"ש לעיל בדעת רבותיו של רש"י דנט"י משום נגיעה בטומאה וא"כ במחנה דשכיח שיגעו במת ובחרב דהוי כחלל וא"כ לא מהני הנט"י כלל ולכן לא גזרו במחנה דהוי גזירה שאי אפשר לקיימו ולטומאה כזאת לא מהני מפה: