Divrei Yirmiyahu on Mishneh Torah, Eruvin Chapter 1
Can copy this into an AI, or connect the whole library to your assistant. For deeper learning, you can directly use the original seforim, sites, and apps.
אבל מדברי סופרים אסור לשכנים לטלטל ברה"י שיש בה חלוקה בדיורין עד שיערבו כל השכנים כולן מערב שבת אחד חצר ואחד מבוי ואחד המדינה ודבר זה תקנת שלמה ובי"ד. ובבה"ג בהל' עירובין ואסור לטלטולי מידי בשבתא ארבעה גרמידי וכו' ולא מבעיא רה"ר דאורח מלכא היא ואסור לטלטולי בגוה ארבעה אמות בליכא עירוב אלא אפי' ממבוי למבוי וכו' ואפי' מבוי גופו אסור לטלטולי ביה בד' אמות אלא א"כ ערבו שנאמר לא תוציאו משא מבתיכם ביום השבת עכ"ל: ועי' בסמ"ג בהל' עירובין סימן א' ע"ז נראה לי מתוך דברי ר' יהודאי גאון כי בימי ירמיה הנביא לא שמרו דברי גזירות שלמה המלך לערב בחצירות ולשתף במבואות אלא היו מוציאין בלא עירוב ומתוך כך היו מביאין מן העיירות שסביבות ירושלים כל מיני משא מבתיהם דרך סרטיא שמעיר לעיר שהיא רה"ר ומביאין אותן משאות בשערי ירושלים ולכך כשהזהיר ירמיה על גוף האיסור של תורה הזהיר גם על גזירת שלמה שלא להוציא שום משא אף מן הבית לחצר אא"כ עירבו וזה לשון הנביא כה אמר ה' השמרו בנפשותיכם ואל תוציאו משא ביום השבת והבאתם בשערי ירושלים זה גוף האיסור של תורה ואחר כך אמר ולא תוציאו משא מבתיכם ביום השבת זו גזירת שלמה המלך כי לבני ירושלים היה מזהיר וכבר אמרנו כי מן התורה מותר להוציא מן הבתים לרחובות ירושלים אלא ודאי על גזירות שלמה הזהיר מפי הגבורה שע"י גזירתו באו לגוף האיסור של תורה עכ"ל: הנה למדין מדבריו דאיסור טלטול בחצר ומבוי אף שהוא מדרבנן הזהיר מפי ה' עבור זה ולא הוי בכלל אין נביא רשאי לחדש דבר כיון דלא הוי אלא הזהרה על דברי החכמים ועי' מ"ש לעיל פכ"ט ה"ד בשם הסמ"ג עיי"ש. ולכאורה מ"ש כי מן התורה וכו' לרחובות ירושלים וכו' למאי דאיתא במסכת עירובין ק"א ע"א כאן קודם שנפרצו בפרצות וכאן לאחר שנפרצו בו פרצות וע"כ ירמיה י"ל שאמרו אחרי שנפרצו בה פרצות ואם כן הוי מדאורייתא ומצאתי בספר עצי ארזים בסי' ס"ו ס"ק א' שעמד ע"ז עיי"ש שכתב לפרש דברי רש"י ביצה י"ב ע"א על דרך זה וכנראה בד"ה ב' ל"ג ואחר כן בנה חומה מחיצונה לעיר דוד וכו' ונראה כי מנשה בנה חומת ירושלים ותיקן פרצותיה ושם ל"ו נאמר וישרפו וכו' וינתצו חומות ירושלים וכו' למלאות דבר ה' בפי ירמיה וכו' עיי"ש נראה דדברי ירמיה מפי ה' ירמיה י"ז דהיה קודם לזה וא"כ בעת דיבר לא תוציא משא וכו' לא היו החומות נפרצים כן נראה להבין דברי הסמ"ג: ועיין עוד בסמ"ג שם וז"ל השיב ר' האי גאון בתשובה אחת כי לכך לא נתקנו עד שלמה המלך מפני שהיו כל הימים במלחמות עד שלמה שבימיו נתן הקב"ה שלום ושנינו בפ"ק דעירובין י"ז ד' דברים פטורים במחנה במלחמה וכו' ומלערב ערובי חצירות וכו' עכ"ל: ובמס' עירובין כ"א ע"ב בשעה שתיקן שלמה עירובין ונט"י יצאתה ב"ק ואמרה בני אם חכם וכו' ובתוספות בד"ה בשעה הקשו דגם שניות תיקן כדאיתא במסכת יבמות כ"א ותירצו דאחר הבת קול תיקן שניות עיי"ש. והנה רבינו דכאן כתב שלמה תיקנו ובהל' אישות בפ"א ה"ו כתב ויש נשים אחרות שהן אסורות מפי הקבלה ואיסורן מדברי סופרים והן הנקראות שניות וכו' ולא כתב שלמה תיקנום כמ"ש כאן דלא שייך תירוץ התוספות ע"ז ועי' בכ"מ שם שעמד על מ"ש מפי הקבלה דלא נאמר אלא על מדאורייתא: ועל קושית ר' האי גאון ז"ל למה לא גזרו עד שלמה בעירוב דיש להבין בכל גזירות דרבנן נאמר כן יעוין בפ"ק דחולין מקום הניחו להתגדר וכו' עיי"ש. ונראה דלמ"ש בפנ"י רפ"ד דר"ה בשם הסמ"ג דשבות דהזאה היה בימי משה ואולי לדעת הגאון גם שאר שבותים הנוגעים לשבת ויקשה למה לא נגעו בעירוב וכמדומה ראיתי מי שסובר דשמא יעבירנו היה ממשה ועיין רש"י במסכת מגילה ה' דלא נראה כן ואם שמא יעבירנו מקודם גזרו יקשה למה לא על חשש מרה"י לרה"ר וע"ז תירץ הנ"ל. והנה לסמ"ג על ערובי חצירות הוזהר מפי ה' ועיין בתוספות במסכת שבת ל"ד ע"א בד"ה לא קשיא אם ערובי חצירות או תחומין חמירי עיי"ש ועמ"ש לעיל בה"ח עיי"ש:
וכן יושבי אוהלים וכו'. עי' בהמ"מ ומ"ש וכתבו שמחנה וכו' שיש בה עשרה וכו' כן בירושלמי שם:
ומפני מה תיקן שלמה דבר זה כדי שלא יטעו וכו' כשם שמותר מחצירות וכו'. עי' בתוס' יו"ט בפ"ז ה"א מעירובין שהוכיח דאפי' מבית לבית בליכא חצר המשותף צריך עירוב ומלשון רבינו דנראה דוקא ביש ביניהן חצר משותף כתב ואולי זה מתקנת שלמה ובי"ד ואח"ז תיקנו אף מבית לבית ועיין בשו"ת דבר שמואל סי' קפ"ב ובקול רמז על המשניות שם בהנ"ל ועיין בפרי מגדים בסימן שס"ו בפי' לטו"ז ומג"א שם עיי"ש וצ"ע לדינא בברכה בכה"ג ועי' במרכבת המשנה שכ"כ העיר על לשון רבינו וכתב דגם מבית לבית צריך עירוב עיי"ש וכן דעת בספר תוספות שבת שם:
אין מערבין בחצירות אלא בפת שלימה בלבד אפי' ככר מאפה סאה והיא פרוסה אין מערבין בה היתה שלימה והיא כאיסר מערבין בה וכו' ושתוף בין בפת בין בשאר אוכלים וכו'. במס' עירובין פ"א ע"א ופרוסה מ"ט לא א"ר יוסי בן שמואל אמר רבי משום איבה וכו' וברש"י שבאין לידי מחלוקת שאומר אני נותן שלימה ואתה פרוסה עכ"ל בעי וכו' עירבו כולן בפרוסות מהו א"ל שמא יחזור הדבר לקלקולו: נראה שהפליגו בזה לגזור ג"כ שמא יחזור לקלקולו. ויש להבין מאי שנא פרוסה אפי' בשלימה דאי' אפי' כאיסר ג"כ שייך לומר אני נותן גדול ואתה פת קטן. גם הרי העירוב כמ"ש רבינו בה"ו כלומר שכולנו מעורבין ואוכל אחד לנו ואין כל אחד ממנו חולק רשות מחבירו אלא כשם שיד כולנו שוה במקום הזה שנשאר לכולנו רק יד כולנו שוה בכ"מ שאחז כל אחד לעצמו והרי כולנו רשות אחד וכו'. ומ"ש רבינו ואוכל אחד לנו כדאי' עירובין מ"ט ע"א המקפיד על ערובו אין עירובו עירוב מה שמו עירוב שמו. ר' חנינא אמר עירובו עירוב אלא שנקרא מאנשי ורדינא. ובשו"ע בסי' שס"ו סעיף ה' ואם מקפיד אינו עירוב כלל עיי"ש. והנה מהאי טעמא אף בככר גדול וקטן שייך שזה יאכל משלו יותר מהוא ממנו. וגם לפ"ז מאן דס"ל עירובו עירוב לא שייך משום איבה. ונראה דברי"ף הביא אחרי האי דהביא מ"ט אין מערבין בפרוסה משום איבה. ירושלמי מפני מה אמרו מערבין בחצירות מפני דרכי שלום ומעשה באחת שהיה לה דבובה (פי' איבה) עם חברתא ושלחה עירובה ביד בתה וגפפתיה ונשקתיה אתא ואמר לאיזה אמרה הכין רחמין לי מתוך כך עשו שלום הדא הוא דכתיב כל נתיבותיה שלום. והנה ודאי לא הוי עיקר הטעם מפני דרכי השלום אלא כמ"ש רבינו לעיל שלא לפרוץ בהוצאה מרשות יחיד לרה"ר. אלא דגם ראו שיהיה ע"י העירוב העושה שיתוף ועירוב באוכל אחד ובמקום אחד למצוא השכינים יחד וירבה האחדות והשלום בהם ויום השבת מסוגל לזה. ועי' ריטב"א ע"ח ע"ב בד"ה בע"א עיי"ש. ולכן המביא פרוסה נראה כי בוז יבוז לו ואין החיבור הזה נחשב בעיניו להביא דבר חשוב וזה מעורר איבה. ויש לישב בזה דברי רש"י שם בד"ה לאפוקי וכו' דבערובי תחומין עסקינן והתם מודה ר"י דליכא למיחש משום איבה כהכא בערובי חצירות דטעמא משום איבה כדלקמן וכו' עיי"ש. ועי' במהרש"א שכתב ע"ז לא ידענא מאי איבה שייך הכא לענין פת אין מידי אחרינא לא וכו' וכתב דלפי הסברה י"ל טעמא אחרינא דהתם מודה ר"י דליכא כ"כ משום דירה כמו בחצירות ועיקר דירה ע"י הפת שנמשך אחריה כמ"ש ברש"י לעיל בפ' הדר עיי"ש. ולמ"ש שנמשך אחר הפת דמשום חשיבותו וגם איבה מטעם חשיבות ואיבה וחשיבות חדא הוי. ועי' מ"ש בהל' י"ד עיי"ש. ועי' בהמ"מ ה"ט בשלימה א"צ שיעור ונראה דהכל משום חשיבות אלא בשתוף צריך שיעור בכל גוונא כנראה. גם מערבין בבית ישן מפני וכו' מסכמת למ"ש בתוס' במס' שבת דף ל"ד ע"א בד"ה לא קשיא כתבו בשם ר"ת כרש"י דבעירובי תחומין להחמיר ביותר מבערובי חצירות משום דתחומין יש להן סמך מקרא ומעיקרא היה דעת ר"ת חצירות חמירי דאין מערבין אלא בפת אבל כתב ע"ז דהיינו טעמא דהקילו בתחומין דא"צ פת משום דאין מערבין אלא לדבר מצוה עיי"ש. ויש להבין למה בשיתוף מבואות א"צ פת אף דמשתתפין לרשות עפ"י ולמ"ש ברש"י במס' עירובין ע"א ע"ב עירוב חצירות צריך פת משום דירה דאדם נמשך אחר פת אבל שיתוף די בדברים אחרים עיי"ש. וא"כ בשיתוף מטעם אחר א"צ פת ותחומין יהיה שוה לחצירות ומשום דהוי לדבר מצוה הקילו והנה מ"ש בתוס' דתחומין חמירי דיש להם סמך מקרא למ"ש לעיל בשם בה"ג וסמ"ג ערובי חצירות מדברי הנביא מפי ה' עם כל זה נראה דאסמכתא על מקרא חמירא כמ"ש ז"ל דמאי דאסמכוהו אקרא משום דחמירי להו. ובשתופי מבואות אם במערב פת אם צריך שלימה דעת הרשב"א בס' עבודת הקודש דצריך שלימה וכ"כ הרז"ה והריטב"א ובעצי אלמוגים בסי' שפ"ו ס"ק א' כתב דרש"י לא ס"ל כן עיי"ש:
כמה שיעור האוכל שמשתתפים בו כגרוגרת וכו'. עי' בהמ"מ בהל' ט"ז בערובי חצירות אם צריך שיעור. ובשו"ע בסי' שס"ו סעיף ו':
כל אוכל שהוא נאכל כמות שהוא כגון פת ומיני דגן ובשר חי אם נשתתפו בו שיעורו מזון שתי סעודות וכו'. לכאורה בבשר חי למה לא נאמר דגרע מפרוסה שאינה שלימה דשייך איבה שיאמר אני נותן דבר ראוי לאכילה ואתה שאינו ראוי. ומצאתי לרשב"א בס' עבודת הקודש מובא בס' אליה רבה שכתב בשער ד' ויראה לי שאין הדברים אמורים אלא בחי ומליח אבל בחי בלא מליח אין רוב בני אדם אוכלין אותו ואין סומכין עליו וכן הדין בדג מליח עכ"ל. ובס' אליה רבה הנ"ל כתב ע"ז בסי' שפ"ו ס"ק י' וצ"ע דבירושלמי פ' בכל מערבין חשיב בשר מליח וגם חי דתנינן הבבלים אוכלין אותו כשהוא חי מפני שדעתן יפה עכ"ל. והירושלמי פ"ג ה"א במס' עירובין דאי' בשר חי מערבין בו דתנינן הבבלים וכו' ואח"ז שם ר' יוחנן בעי הדא כלבודא הואיל ואילין כותיה אכלין מיני' מערבין בה עי' בקרבן העדה שהם דגים קטנים. והנה מאי מספקא ליה בכלבורא שכותיה אוכלין יותר מבשר חי שבבלים אוכלין ונראה בשר חי מערבין לבבלים ולא אמרינן בטלה דעתיה ובעי דר"י אם מערבין לדידן דבר שכותי' אוכלין ולא נפשוט שם. גם נראה די"ל דירושלמי בערובי תחומין ושתופי מבואות דלא שייך טעמא דאיבה אבל בערובי חצירות דשייך איבה נראה כדעת הרשב"א במליח דוקא:
אוכל שהוא מותר באכילה אע"פ שהוא אסור לזה המערב ה"ז מערב בו ומשתתף בו כיצד משתתף הנזיר ביין ישראל בתרומה. וכן הנודר מאוכל זה או שנשבע שלא יאכלנו מערב בו ומשתתף בו שאם אינו ראוי לזה הרי הוא ראוי לאחר. הנה בגמ' איתא מערבין לנזיר ביין וכו' ורבינו שינה וכתב משתתף הנזיר ביין וכו' ונראה ג"כ שדייק רבינו אע"פ שהוא אסור לזה המערב וכו' דאם האחר נזיר דלא חזי לאחריני אין מערב בו ומ"ש רבינו שאם אינו ראוי לזה וכו' על המערב קאי. והנה למ"ש בריטב"א דחזי לאחריני צריכין לסומכוס דצריך שיהיה שניהם יחד חזי לו ולאחריני ומשו"ה אמרינן דחזי לאחריני ומצי למשאל עלה כדאי' במס' עירובין ל' ע"ב אבל לדידן דאין שבות ביה"ש י"ל מטעם שאלה או משום דחזי לאחריני עיי"ש מ"מ נראה דכה"ג דאחֵר נזיר לא מהני מאי דאפשר בשאלה לפמ"ש בתוס' שם בד"ה ולפרוש דמשו"ה אין מערבין בטבל אף דאפשר בשאלה וי"ל דאינו מועיל מה שראוי לתקנו אלא במידי דחזי השתא לשום אדם כגון תרומה דחזיא לכהנים ותדע דאמרינן לעיל דאין מערבין בהקדשות אע"ג דאפשר לאיתשולי עלייהו עכ"ל ונראה כונתם דאם לא חזי לאחריני אף דיוכל לשאול ויהיה ראוי לכל מ"מ כיון דאין ביד האחריני לשאול והוא לא שאל בע"ש אף דנשאלין לצורך שבת מ"מ מדהניחו עד שבת נראה שאין דעתו בשאלה א"כ אינם בוטחים ומשתתפים שישאל ולא הוי שיתוף וביותר אם נאמר דגם בעירובי מבואות שייך איבה נראה דגרע מפרוסה. ולפ"ז כמו כן בחזי לכל ולאחד הנזיר אין ראוי לא מהני שאלה לערב הנזיר ג"כ. אלא דלפ"ז צריכין לפרש דמערבין לישראל בתרומה שהאחרים היו כהנים ולישנא דגמ' וסתימות הפוסקים לא נראה כן. אף שתוס' כ"כ לסומכוס מ"מ נראה דגם לרבנן בהאי סברה כסומכוס ומשו"ה אין מערבין בהקדשות כמ"ש בתוס' ולפ"ז כשאחרים נזירים או ישראלים בתרומה ולא חזי לאחריני לא יהני שאלה וצ"ע. ולכאורה דחזי לאחריני משום דהשתתף שהמה יהיה להם חלק בשלו והוא בשל האחרים ובכה"ג בחזי לאחריני יש לאחרים חלק בשלו ואף דהוא אינו יכול לאכול משלו לרבנן מערב דכיון דהוי שלו מצ"ע ותליא הכל בראוי לאחרים שיהיה עי"ז שיתוף עם האחרים ופליגי על סומכוס דס"ל דצריך שיהיה גם חלקו ראוי לאכילה דעיקר שיתוף במאי שעומד לאכילה לכולמו ולמ"ש הריטב"א י"ל דגם לרבנן צריך ראוי לאכילה לו אלא דס"ל דשייך שאלה ולפ"ז צריכין ב' טעמים שאלה וחזי לאחריני גם לרבנן ובתחומין דלא שייך שיתוף על כרחך רק משום שאלה דלמ"ש בלתי מועיל לו במאי דראוי לאחריני ועי' בתוס' ל"א ע"א בד"ה דמאי דלסומכוס אמרינן מגו דאי בעי מפקיר דלרבנן הא חזי לעניים עיי"ש למ"ש גם לרבנן צריך מגו דאי בעי וכו' שיהיה ראוי לו וא"כ כנראה מתוס' חזי לאחריני בלבד מהני לרבנן ולריטב"א דאפשר בשאלה בלבד מהני ג"כ לרבנן אבל בזה לא נראה דעת התוס' הנ"ל גם לא נראה בדמאי דדוקא באחרים עניים: ע"כ צריכין לפרש כונה אחרת בדברי התוס' בד"ה ולפירוש הנ"ל דצריך שיהיה דבר ראוי לאכילה עכ"פ לאחרים אף אם לא להמערבים כולמו ואפי' כולמו ישראלים מערבין בתרומה וכולמו עשירים מערבין בדמאי כיון שראוים לכהנים ולעניים דעלמא אלא דלסומכוס צריך שיהיה ג"כ ראוי לו ושאלה בדבר האסור לכו"ע ולא חזי לשום אדם לא מהני דשאלה לא מהני אלא לעצמו ולא לאחריני כמ"ש לעיל שאין בוטח בהם וביותר בדברים שאין מצוה לשאול אותם עי' במס' נדרים בסוגיא דיש לו מתירין בזה ולפ"ז לדידן לדעת התוס' לא נוכל לומר משום שאלה אלא משום דחזי לאחרים ובהקדש דלא חזי לכו"ע לא מהני שאלה לכו"ע אפי' לדידן ולדעת הריטב"א י"ל מאי שנא מהקדש ומאי מסתבר בזה כיון דלדידיה א"צ חזי לאחריני אף לרבנן וצ"ע ולפ"ז אפי' באחרין נזירים או כהנים מערבין ביין ובתרומה ואין לדייק מדברי רבינו כמ"ש ולשון המשנה מערבין לנזיר וכו' נראה שאחֵר נזיר: וראיתי בס' עצי אלמוגים בהל' עירובין סי' שפ"ו ס"ק ב' שעמד על דברי רש"י שמפרש מערבין לנזיר בערובי תחומין וכיו"ב ברשב"א בס' עבודת הקודש וכתב דלרשב"א דס"ל בשתופי מבואות שייך ג"כ איבה ולרש"י דלדעתו לא ס"ל כן מ"מ בכה"ג שייך איבה שנראה שאין השיתוף חביב בעיניו שמביא דבר שאין ראוי לו וכתב לדידן דפסקינן אין שבות ביה"ש ושייך שאלה וא"כ שייך לאחריני ולדידיה עיי"ש והנה מ"ש משום שאין השתוף חביב עליו לא מצינו כן אלא כמ"ש ז"ל אני נתתי שלימה ואתה פרוסה אבל מובן מ"ש לעיל בהל' ח' ועיין מ"ש לעיל יש לקיים דבריו ועי' בס' מוצל מאש בסי' י"ט שהביא דברי התוס' הנ"ל דלא אמרינן אי בעי מתשיל אלא בדבר שמותר לאחֵר עיי"ש שמביא דבר זה בעלמא אבל למ"ש לא כתבו בתוס' כן אלא בעירוב ושיתוף דאין בוטחין בו המשתתפים ולא לכו"ע הוי ראוי מהאי טעמא ובלתי עומד לישאל ועי' בתוס' ל' ע"א בד"ה ככר שהקשו אמאי נקט בהאי שבועה ובהאי נדר עיי"ש וי"ל דהנה בנדר הוי עומד לשאול ומצוה לשאולי משא"כ בשבועה עי' בס' מחנה אפרים בהגהותיו על הרמב"ם פ"ה מהל' נדרים דמאי מצוה לשאולי בשבועה ועם כל זה מדעת רבינו דהוי יש לו מתירין ועי' בס' תשובה מאהבה ח"ג דף כ"ה בזה עיי"ש מ"מ מצוה לשאולי לא שייך ועכ"פ חידושא בשבועה אף דאין עומד לשאל וצ"ע לרש"י שמפרש בערובי תחומין וא"כ למה אין מערבין בהקדש בתחומי' מאי נפק"מ דלא חזי לאחריני בחזי לדידיה ויקשה לרש"י קושית התוס' וי"ל דס"ל אף דמצות לאו ליהנות ניתנו כמ"ש בהגהות מל"מ בפ"ה מאישות לכתחילה אסור ועי' מ"ש במקום אחר בזה ורש"י שמפרש בתחומין ואין מערבין לדבר מצוה בלבד ועי' בתוס' בד"ה ככר מ"מ לכתחילה אסור וא"כ אינו ראוי לערב ולא מהני אפי' בדיעבד דדבר שאין ראוי לא שייך שיתוף ועי' בפרי מגדים בסי' שפ"ו ס"ק י"ג בפי' למג"א שכתב משמע כל דשרי לאחריני מזון הוא ואע"פ שכל החבורה אין רשאין לאכול ממנו עיי"ש ועי' עוד מ"ש לקמן בהל' כ"ב עיי"ש:
אבל דבר האסור לכל כגון טבל וכו' ומערבין במעשר שני בירושלים מפני שהוא ראוי שם לאכילה אבל לא בגבולין. עיין בירושלמי עירובין פ"ג ה"ב ותני ב"ש אמרי מערבין מעשר שני בירושלים אמר ר' ירמיה הדא דאת אמר בערובי חצירות אבל בערובי תחומין תני שנתן עירובו בירושלים שהוא יכול לעלות ולאכלו שם עכ"ל לפי גירסת הקרבן העדה וכתב שם שמזה הוציא רבינו דבריו הנ"ל וכן הוא בתוספתא עיי"ש:
כיצד וכו' אבל אם נתנו בבית שער וכו'. עיין בכ"מ ובב"ח בסי' ש"ע מ"ש על זה עיי"ש:
ובית שמניחין בו עירוב אינו צריך ליתן את הפת ואם היה רגילין להניח בו אין משנין אותו מפני דרכי שלום. בגמרא גיטין ס' ע"ב אי' משום חשדא ברש"י שיחשדו שמטלטל בלא עירוב ובתוס' בשם ר"ת שלא יחשדו שגנב הפת של עירוב ובפי' משניות כתב רבינו ואם היה המנהג שהיו מניחין העירוב בבית מבתי החצר אמר שלא ישנה לעולם אלא בזה הבית שהיו נותנין בו בתחילה להניח אותו לפי שיש להם בזה הנאה שהבית שמניחין בו העירוב אינו צריך ליתן את הפת כמו שנתבאר שם עכ"ל ועי' במג"א בסי' שס"ו ס"ק ז' והנפק"מ בין הטעמים ובשו"ת כנסת יחזקאל סי' ט' ובס' ישועות יעקב בזה ומ"ש דלא שייך חשד אלא דעושה נגד הדרך הנהוג כתבתי במ"א כי בזה דעות בין הפוסקים ז"ל עיי"ש ובירושלמי גיטין פ"ה ה"ט מפורש כרש"י משום חשדא שמטלטל בלי עירוב עיי"ש ועי' בהמ"מ דקיי"ל בית משום דירה כדאיתא מ"ט ע"א ויש לעיין למאן דאמר משום דירה דקנין ממילא בדיבורא כמ"ש לעיל ואעפ"כ קנין צריך ומשום דירה דאל"כ לא נמשך אחריו ולא מחזי כשיתוף וצ"ע:
לקח אחד מבני החצר פת אחת וכו' ויש לו לזכות ע"י בנו ובתו הגדולים וע"י עבדו העברי וע"י אשתו וכו'. עיין בכ"מ שכתב אף דבמס' נדרים פ"ח מוקי לה כגון שיש לה בית באותו חצר במגו דזכיא לנפשה זכי לאחריני אבל אם אין לה בית בחצר לא, למ"ש בר"ן במס' ביצה שם קאי למאן דס"ל אין קנין לאשה בלא בעלה ר' מאיר דס"ל כן אבל לרבנן דפליגי עליה לא צריכין שתהא לה בית באותו חצר וכן רבינו והרי"ף עיי"ש. ועי' בתוס' יו"ט בפ"ז מ"ו ממס' עירובין שעמד ע"ז דהרי דעת רבינו כר"מ בהל' נדרים ופ"ג מהל' זכיה עיי"ש: ונראה לומר דהנה במס' נדרים שם מקשינן ממשנה דמזכה ע"י אשתו לר' מאיר דס"ל יד אשה כיד בעלה ומשני אמר רבא אע"ג דאמר ר"מ יד אשה כיד בעלה מודה ר"מ לענין שיתוף דכיון דלזכות לאחרים הוא מיד בעלה זכיא ובר"ן שם דכדאי' במס' ב"ב נ"א ע"ב בבעל הנותן מתנה לאשתו קנתה דוקא באחרים שנתנו לה ס"ל ידה כיד בעלה ולא שמעינן דר"מ פליג ע"ז עיי"ש ומקשינן שם מברייתא דאיתא ואלו שאין זכין להן וכו' ואשתו אלא א"ר אשי מתניתין בשיש לה חצר באותו מבוי עסקינן מגו דזכיא לנפשה זכיא לאחרים ועי' בר"ן שם עיי"ש וא"כ צריך לאפלוגי בין לזכות לאחרים דלא שייך קנין לה לבין אם יש לה חצר במבוי ועי' בשיטה מקובצת על מס' נדרים שם בד"ה אלא אמר ר' אשי אע"ג דלזכות לאחרים לא חשבינן ליה כמוכר שדה לאשתו דאמר רב קנתה דהתם כיון שלעצמה נותן גמר ומקנה להקנות לה לדעתה להוציאה מרשותו אבל לזכות לא וכו' עיי"ש: ונראה לומר רבא דאמר לזכות לאחרים ג"כ לא אמרינן לר' מאיר יד אשה כיד בעלה משום כמ"ש במקום אחר דכל לזכות לאחרים הוי גם קנין לעצמו כמו טובת הנאה וכיו"ב מטעם קני ע"מ להקנות דהוי קנין כדאי' במס' נדרים דף מ"ח ע"ב דלרב נחמן קני עיי"ש הרי זה שיש לו זכות בדבר להקנות לאחרים מקרי קנין וזכות וכמ"ש בזה בסוגיא דתופס לבע"ח והבאתי סמוכין לזה ממ"ש בש"מ שם עיי"ש אבל רב אשי דס"ל שם קני ע"מ להקנות אינו קונה וא"כ נראה דס"ל דלא הוי כקנין לעצמו משו"ה מחלק כאן שפיר בין יש לה חצר במבוי דיש קנין ממש אבל בלזכות דאין לה רק זכות להקנות לא מקרי קנין וכמתנה לאשה: והנה רבינו דפוסק כרב נחמן דקני ע"מ להקנות קני וכמ"ש בר"ן שם משמו כן, נמצא דאין לפשר הברייתא עם המשנה לומר לחלק בין יש לה חצר במבוי וצ"ל דברייתא לא ס"ל דלר' מאיר בבעל הנותן מתנה לאשתו לא שייך ידה כידו כדאי' במס' ב"ב הנ"ל. ורבינו דפוסק בפכ"ז מאישות דקנתה מתנת בעלה עיי"ש וס"ל גם כן קני ע"מ להקנות כתב כסתמא דמשנה דס"ל לזכות שאני לר"מ כמ"ש רבא ולא הצריך שיהיה לה חצר במבוי ואתי שפיר ואינו דומה להאי דאי' במס' עירובין דף ע' ע"א אע"ג דאמר ליה קני על מנת להקנות עיי"ש שאני שם דעכ"פ רשותו מעכב דלא קנה. ועי' מ"ש בפ"ב ה"ד בזה עיי"ש:
נתן העירוב או השיתוף במגדל ונעל עליו וכו'. רבינו עובדיה מברטנורא בפי' למשנה זאת במס' עירובין ל"ד כתב דאף דאין שבות ביה"ש ב' שבותין גזרו אף ביה"ש. ועי' בשעה"מ כאן שהקשה ע"ז ממאי דאי' במס' עירובין דף ל' הנ"ל ואלו לנזיר ביין לא פליג מ"ט אפשר דאיתשל עלה אי מיתשל עלה הדרא לטבלא ולפרוש עליה ממקום אחר וכו' אלא סומכוס סבר ליה כרבנן דרבי דאמר כל דבר שהוא משום שבות לא גזרו ביה"ש ובתוס' שם הקשו מהאי טעמא לא יערב נזיר דשבות לישאל על נדרו בשבת ותירצו דלצורך שבת נשאלין והוי צורך שבת בזה לשתות יין לקידוש עיי"ש. והשתא לדעת הרע"ב דס"ל באיכא ב' שבותין גזרו אף ביה"ש אפי' כרבי נמי מצי אתיא דבתרומה איכא תרתי שבותין שבות דשאלה ושבות דהפרשה ותירוץ התוס' לעיל לצורך שבת בנזיר ביין לא שייך בתרומה למ"ש בתוס' שם בד"ה לא דמיירי באין צריך לאכלן עיי"ש. ועי' שציין מ"ש בשערי אפרים חאו"ח סי' כ"ו על קושיא אחרת ומה שתירץ לא שייך בזה. וכיו"ב ראיתו קושיא זאת בס' ישועות יעקב בסי' שפ"ו ס"ק ג' עיי"ש. ועי' בשעה"מ פ"ב מהל' יו"ט ה"ט עיי"ש: והנה יש לעיין בשבות דשאלה בשבת דאין שואלין אלא לצורך שבת. בלבוש ביו"ד בסי' רכ"ה סעיף ג' כתב דלצורך חול למה יתירו בשבת הוי ליה ממצוא חפציך ואסור עיי"ש. ואח"ז כתב דחרמי ציבור משום שכולם נקבצים בשבת מתירין אפי' בשלא לצורך שבת עיי"ש וכמוזכר בשו"ע שם ולהאי טעמא דמצוא חפציך צ"ל דהוי כחפצי שמים בצרכי ציבור ובפרי מגדים בסי' שמ"א בפי' לטו"ז שם כתב ע"ז ולא הבנתי מה מצוא חפציך שייך בדבר שאין בו מלאכה כלל וכתב דאפשר אע"ג דאין בו דין גמור מ"מ שלא לצורך כלל החמירו דמחזי כדין ואף לדבר מצוה אסור עיי"ש. ועי' בשו"ע יו"ד בסי' רכ"ח סעיף ג' ואפי' מעומד ובקרובים ובלילה ובשבת וכו' ובש"ך ס"ק ז' ובשבת אע"ג דבכה"ג בדין אסור נדרים לאו דין הוא עכ"ל. ובמאירי במס' שבת שם לצורך מותר אפי' היה לו פנאי מע"ש ואין זה נראה כדן את הדין שהרי נעשה אף בקרובים ובלילה אפי' היה אפשר מבעוד יום ומעומד משא"כ כל אלו בדין עיי"ש: הנה בנודר ממאכל י"ל דהוי כמתקן כמו בהפרשת תרומה שכתב רבינו בפכ"ג הי"ד דהוי משום מתקן וכמו בטבילת כלים וכיו"ב בראית מומין אף שאין עושה מעשה בהדבר אף דשם התיקון על הדבר וכאן על האדם יהיה כטבילת אדם אם לאו דמחזי כמיקר שייך ג"כ כמתקן וצ"ע ולהאי טעמא לא יקשה דהוי ב' שבותים השאלה והפרשה דהרי בלי ההפרשה לא הוי השאלה מתקן ובלי השאלה לא שייך הפרשה ותיקון בה וא"כ חדא איסורא דשבות בלבד הוי (ואם נאמר דהוי כדין מובן בלצורך שבת לא שייך שבות כלל דדין משום שמא יכתוב וזה שישכח ובכה"ג דמתירין רק לצורך שבת לא שייך שכחה כדאיתא בפ"ק דפסחים הוא עצמו מחזיר לשרפו עיי"ש. אבל נגד זה בתחומין דאמרינן ביצה י"ז ע"א דהוי כקונה קנין בשבת אף דהוי משום שבת ולא אמרינן כן אע"ג דמשום שמא יכתוב הוי בשכחה ובמו"מ דגם מטעם דבר דבר כמ"ש ברש"י בתחומין לדבר מצוה הוי חפצי שמים וצ"ע):