Divrei Yirmiyahu on Mishneh Torah, Eruvin Chapter 2
Can copy this into an AI, or connect the whole library to your assistant. For deeper learning, you can directly use the original seforim, sites, and apps.
אנשי החצר שעירבו כולן חוץ מאחד מהן שלא עירב עמהן בין במזיד בין שוכח הרי זה אוסר עליה ואסור לכולן להוציא מבתיהן לחצר או מחצר לבתיהן. הנה בין במזיד ובין בשוכח בגמ' בביטל רשותו והוציא מחלוקת ר' מאיר ור' יהודה בדף ס"ט ע"ב אבל בלא עירב כלל למה לומר דלא שנא שוגג ומזיד דמה ס"ד לחלק בזה. ונראה דהנה על כרחך בשוכח מיירי שגם אלו שעירבו שכחו דאל"כ היו יכולין לזכות לו דמהני שלא בפניו כמ"ש רבינו בפ"א ה"כ ולא אמרינן משום דלא עירב בעצמו נראה דלא ניח"ל וביותר בשכח דלא שייך לומר כן והיה מקום לומר כיון דהעירוב בלתי מועיל אם לא עירבו כולמו ומאומדן דעתם על כל הדרים בבית הזה ובגדר שיתוף בכה"ג ואף דלא זיכה לו ע"י אחרים כל אחד זוכה בחלק של חבירו בעבורו וקמ"ל דלא אמרינן כן בלא גילו דעתם בפי' לזכות בעבורו:
ביטל להן זה שלא עירב רשות חצירו בלבד הרי אלו מותרין להוציא ולהכניס מבתיהן לחצר ומחצר לבתיהן אבל לביתו אסור ביטל להן רשות ביתו ורשות חצירו הרי כולם מותרין הן מפני שעירבו והרי ביטל להן רשות ביתו וחצירו וגם הוא מותר מפני שלא נשאר לו רשות והרי הוא כאורח אצלם והאורח אינו אוסר. ברבינו יונתן שכתב ביתו אסור לבני חצר שהרי לא ביטל רשות ביתו בפי' וכ"ש שאסור לו מפני שכבר ביטל להם ושארית ישראל לא יעשו עולה וכו' דלא דמי לשאר בתים שבחצר דשרי בהו דהתם היינו טעמא דאמרינן דהוי אורח לגבייהו אבל בביתו אין דרך לומר דהוי כאורח ועוד דאם היה מוציא מביתו היה נראה שחזר בו מבטולו ומחזי כחוכא וכו' או נראה לכל שבאיסור משתמשין בני החצר בחצר עיי"ש. הנה מלשונו היה נראה דאפי' בביטל ביתו ורשותו יהיה אסור לו להוציא מביתו מהאי טעמא דלא שייך כאורח בביתו אבל בשו"ע בסי' ש"פ לא נראה כן ונראה שמפרשים בדעת ר' יונתן דלא שייך כאורח בביתו משום דלא ביטל רשות ביתו ועיין במג"א ובפרי מגדים שם. וראיתי בספר ישועות יעקב שמפרש דברי ר' יונתן כפשוטו דאפילו בביטל רשות גם כן אסור להוציא מביתו ומתמה על סתימת השו"ע שאינו לפי דעת ר"י עיי"ש: אמנם נראה לומר דהנה בשום לב על ענין ביטול רשות כפי דאי' דף ע"א ע"א דמחלוקת אם צריך שיהיה מבעוד יום או משחשיכה דבית שמאי דס"ל מבעוד יום ס"ל דהוי משום קנין ולבית הלל דס"ל משחשיכה ס"ל דלא הוי אלא אסתלוקי מרשות ובגמ' ס"ט שא"צ קנין וכן קיי"ל ועיין להלן בהי"ב עיי"ש. והנה לכאורה לא מצינו סילוק רשות כה"ג דמחזיק ומשמש בביתו והנה אמרינן כשמוציא במזיד לכו"ע הוי חזרה מסילוק רשותו הרי בלא"ה מאי סילוק בכה"ג דמשמש בביתו: והנה יש לפרש שבזה מסלק את עצמו מרשותו שלא למחות לאחרים מלהיות להם רשות בביתו כמוהו וסילוק כה"ג במקצתו עיין במסכת כתובות בפרק הכותב. אבל אם כן הוי הסילוק בגדר שיתוף ולמה צריכין לומר דהוי כאורח וכמו שכתב רבינו שלא נשאר לו רשות. ולמה בהוציא במזיד אמרינן דחזר לבטל הרי הוי כמו שיתוף. וגם שיתוף צריך מבעוד יום לכולי עלמא וביטול רשות מהני אפילו בשבת גם בחצר הרי נשתתפו ממילא וכמו שכתב ז"ל נראה דעל ידי ביטול רשות הוי ברשות האחרים בלבד וסילוק ממש ליום השבת אלא דיקשה כמ"ש האיך שייך סילוק במשמש בביתו ועושה צרכיו בו ע"ז נאמר דהוי כאורח וכמשמש ברשות האחרים ולפ"ז בלעדי האי דנאמר דהוי כאורח לא נוכל לומר דהוי מטעם סילוק וממילא לפ"ז אם נאמר בדעת רבינו יונתן כמ"ש בס' ישועות יעקב דבביתו לא שייך כאורח הרי למ"ש א"כ גם סילוק לא יהיה שייך בביתו ועל כרחך דגם בביתו בביטול רשות ביתו ג"כ שייך כאורח וכדעת השו"ע כן נראה לענ"ד ועי' עירובין כ"ו ע"ב א"ד וכו' דלא עביד אינש וכו' מבית ומחצר והוי כאורח לגבייהו נראה כמ"ש ועי' מ"ש לקמן בהל' ט"ז עיי"ש: ועיין במרכבת המשנה שכתב אחרי שהביא דברי הלח"מ ה"ו וכן נראה מתוס' עירובין כ"ו ע"א בד"ה דתנן דצריך שיחזיקו בתחילה דאל"כ הוי כחזרה מביטול רשותו. אבל בירושלמי בפ' עושין פסין לא נראה כן שכתבו שם משום קנס והכריע מזה בדעת רבינו דדוקא בביטל חצירו ולא ביתו שייך לומר חזרה כשהוציא מביתו לחצירו אבל במבטל רשות ביתו ג"כ הוי הוא כאורח ולא הוי כחזרה עיי"ש ולמ"ש על כרחך תחילת הסילוק מטעם אורח בביתו בשמושו דאל"כ אף בהחזיקו בקודם לזה לא יהיה סילוק ומטעם אורח א"צ החזיקו מקודם אלא בביטל חצירו ולא ביתו דלא הוי כאורח בביתו ושייך חזרה כשמוציא לחצירו דלכאורה למה נאמר דחזר ובעלמא אמרינן כל העושה ע"ד ראשונה עושה ולא חיישינן לחזרה בלי הוכחה ורק בכה"ג שלא עשה הביטול בעין יפה והוציא מביתו לחצירו בכה"ג י"ל דחזר וצריך שיחזיקו מקודם ועי' מ"ש לקמן ה"ו עיי"ש: ועיין בספר תורת חיים שדייק מדברי רבינו יונתן שכתב דאורח הוי גבייהו ואע"פ שהוא משמש בחצר אינו נראה כמו שחוזר מביטולו כיון שאין משתמש בה כדרך תשמישו הראשון שהיה דרכו להוציא מביתו לחצר עכ"ל ודייק מדבריו כשביטל גם רשות החצר לא אמרינן דהוי כאורח וכתב דרבינו לא ס"ל והשיג ע"ז דמכ"ש בכה"ג הוי כאורח עיי"ש ועכ"פ נראה דאין מפרש דעת רבינו יונתן כנ"ל דבביתו לא מקרי בשום פעם כאורח דא"כ בביטול רשות חצירו ג"כ לא הוי כדרכו הראשון ועי' מ"ש לקמן בה"ו בסופו עיי"ש:
המבטל רשותו סתם רשות חצירו ביטל רשות ביתו לא ביטל והמבטל רשותו לבני חצר צריך לבטל לכל אחד ואחד בפירוש ואומר רשותי מבוטלת לך ולך ולך וכו'. ובהמ"מ כי מרש"י נראה באומר לכולכם מבוטלת מהני וכתב ולשון רבינו צריך תלמוד עיי"ש ועי' בטו"ז בשו"ע או"ח בסי' ש"פ ס"ק א' שכתב דכולכם לא מהני משום דמצינו רובו ככולו עיי"ש: נראה דהנה לכאורה יש לעיין לפי מאי דמסקינן דביטול רשות לבית הלל לאו מטעם קנין אלא מטעם סילוק והרי בסילוק צריך שיהיה בעלמא לכו"ע דהפקר לעניים ולא לעשירים לא מהני וצריכין לומר דבאמת מסלק א"ע לכו"ע אף דכו"ע אין יכולין לזכות שיהיה להם רשות ושיתוף בשבת משום שלא עירבו כמ"ש במ"א דאין למדין משמיטה דצריך הפקר לכו"ע אלא שיהיה יוצא מרשותו כולו ולא נשאר לו שום זכות בהדבר שמסלק א"ע אבל אם מניעת הקנין מצד הזוכה הוי הפקר שפיר דגם בשמיטה היו קטנים וכיו"ב שאינן בני זכיה דעיקר שיהיה מסולק ויוצא מרשותו מבלי עיכוב לאחרים ואף דא"כ יהיה אחרים יוכל לזכות ברשותו בלעדי השיתוף עי' מ"ש ז"ל בהפקר משום איסור בשבת עיין בסי' רמ"ו סעיף ג' באם רוצה להפקירה וכו' ואפ"ה אין שום אדם יכול לזכות בה דודאי אין כונתו רק כדי להפקיע מעליו איסור שבת ובמג"א ס"ק י"א אפי' בשבת אין לזכות בו ועי' בטו"ז ס"ק ה' ע"ש ועי' במס' ב"ק אדעתא דאריה אפקרא אדעתא דכו"ע לא אפקרא עיי"ש וברא"ש שם והנה נראה דא"צ שיקנו האחרים אחרי ביטול רשותו דא"כ הוי מקני קנין בשבת אלא דדי בזה שהוא מבטל רשותא כיון דאין לאחר לזכות ברשות הזה אלא הבני חצר בלבד ממילא הוי הרשות שלהם ולא הוי בתורת גזל לשמש ברשות שאינו שלהם ונראה כמו דאמרינן המקפיד על ערובו לא הוי עירוב כמו כן בביטול רשות לא יוכל להקפיד ונהפך הוא כאורח לגבייהו ומגדר שלו שיש לו רשות בהדבר ולא לאחרים וא"כ ע"י סילוק בלבד בלי זכיה הוי שלו והנה אם היינו דנין סילוק זה כשאר סילוק לפ"ז היינו נאמר כשסילק לאחד ויצא מרשותו אין בידו לסלק עוד לאחר אם לא נאמר שחזר מראשון ולפ"ז באומר לך ולך ולך לא יהיה מהני אם לא נאמר דתוך כדי דיבור מהני ועי' במס' תמורה כ"ה ע"ב הרי זו תמורת וכו' ואי אפשר לקרות ב' שמות כאחת דבריו קיימין עיי"ש וגם כמ"ש האחרים אין קונים ממש דהרי לא שייך קנין בשבת וא"כ מהני באומר לך ולך ולך ולפ"ז אפשר לומר דבאומר לכולכם מבוטלת מהני לדעת רבינו ג"כ אלא דבא לפרש דצריך לכל אחד ולא מהני בביטל לאחד בלבד והביטול לכל אחד מהני באומר לך ולך ולך אבל בכולכם ודאי דמהני אלא דבא לומר דאף בכה"ג הוי סילוק לכולמו מה בשאר הפקר יש לעיין בזה כמ"ש והאי דמהני החזיקו שלא יוכל לחזור עי' ברבינו יונתן דחכמים עשהו כקנין בחזקה בעלמא אף דלא שייך כאן עיי"ש ועי' מ"ש לקמן בה"ו עיי"ש:
היו אלו שלא עירבו וכו' אחד שעירב אינו מבטל רשותו לאחד שלא עירב אבל הא' שלא עירב מבטל רשותו לאחד שעירב. עיין בראב"ד ובמרכבת המשנה עיי"ש ועיין עוד שכתב דרבינו השמיט דין ב' שלא עירבו אינם נותנין רשות לשנים שלא עירבו אפי' אמר קני ע"מ להקנות וזה ג"כ נלמד מסתימות לשון רבינו דלעולם אין שנים נוטלין רשות עיי"ש וראיתי בס' ישועות יעקב בסי' ש"פ ס"ק ו' שהקשה על דעת רבינו דס"ל קני ע"מ להקנות קני וכאן ס"ל דלא מהני אפי' אמר קני ע"מ להקנות עיי"ש מ"ש בזה אבל לענ"ד בביטול רשות לא שייך קני ע"מ להקנות כמ"ש לעיל דהוי בגדר קנין להקונה לענין זה להקנות לחבירו והוי כמו שמצינו בטובת הנאה ואפי' מאן דס"ל לא הוי ממון מ"מ זכות אית ליה אבל ביטול רשות דלא הוי קנין אלא סילוק לבית הלל כדאי' בגמ' ולא שייך שיש לו זכות בהדבר ולשון קני לאו דוקא כדאי' לעיל קנויה לך וכו' ופי' סילוק ועיין ברש"י דף ע' ע"א בד"ה לא צריכה וכו' דאפי' אמרו ליה קמאי קני ע"מ להקנות והדר איהו ובטיל לחבריה לא משתרי האי בתרא דמ"ד שלוחא שוויה קמ"ל כיון דלא קני איהו לאשתרוייה לא מצי לאקנוי עכ"ל ויש סמך מדבר רש"י דלא שייך סילוק ע"י שליח למ"ש במהרימ"ט חלק א' סי' קכ"ז דלא שייך הקדש ע"י שליח ובדעת הר"ן בפ"ק דפסחים דלא שייך ביטול ע"י שליח ועי' בב"י בסי' תל"ד בהל' פסח ולכו"ע הפקר לא שייך ע"י שליח עיי"ש ועי' מ"ש לעיל בפ"א ה"כ עיי"ש:
מי שבטל רשותו וחזר וטלטל ברשותו שביטל אם במזיד הוציא הרי זה אוסר עליהן שהרי לא עמד בביטולו ואם בשוגג הוציא אינו אוסר שהרי הוא עומד בביטולו בד"א שלא קדמו והחזיקו אלו שביטל להן אבל אם קדמו והחזיקו והוציאו אם חזר הוא והוציא בין בשוגג בין במזיד אינו אוסר עליהן. הנה יש לעיין עוד בענין ביטול רשות דאיתא במס' עירובין ע"א ע"א דבית שמאי סברי ביטול רשות מיקנא רשותא הוא ומיקנא רשותא בשבתא אסור ובית הלל סברי אסתלוקי רשותא בעלמא הוא אסתלוקי רשותא בשבתא שפיר דמי עיי"ש. וא"כ נראה כמו לב"ש הוי כקנין ממש כמו כן לב"ה הוי כסילוק דבעלמא. ועי' בס' יד דוד בשם ס' קרית ספר להקשות על הפר"ח שאין מפקירין בשבת מביטול רשות דמותר בשבת. ועי' בשו"ת שמן רקח ח"א סי' ט"ז לאאמו"ז הגאון ז"ל בזה עיי"ש. וי"ל דתליא אם הפקר הוי דעת אחרת מקנה עי' בנימוק"י ובתוס' בפ"ק דמס' ב"מ בסוגית זרק ארנקי עיי"ש. אבל כ"ז בהפקר אבל בסילוק דלא הוי בדעת אחרת מקנה נראה דמותר לכו"ע אפי' לדעת הפר"ח. ובס' יד דוד כתב שאין ביטול רשות כהפקר ממש שהרי אינו לכו"ע וכתב דמלשון רבינו יונתן נראה כן עיי"ש. ולמ"ש לעיל בהל' ב' י"ל דהוי סילוק לכו"ע בביטול רשות. ועי' בס' מחנה אפרים בהל' זכיה והפקר סי' י' שכתב דסילוק אינו מטעם הפקר עיי"ש: ועי' ביד דוד הנ"ל שם שכתב להוכיח דלא הוי כהפקר ממש דאם לא כן האיך הוי אמינא לעיל בגמ' דאף משהחזיקו האחרים אם הוציא אסור דחזר. וכיון שהפקיר וזכו בה אחרים האיך יכול לחזור בו עיי"ש: אמנם עי' ברבינו יונתן במשנה אמר לנו וכו' מהרו והביאו כליכם למבוי וכו' אבל כיון שהחזיקו אתם ראשונה קודם שיוציא כלים למבוי כאלו קניתם ממנו דבכל מקום חזקה מועילה ככסף ואע"פ שאין בו החזקה כשאר חזקות שקרקע נקנה בה אפ"ה הקילו חכמים ותיקנו כשאר חזקות וכו' עכ"ל עיי"ש. וא"כ מאן דס"ל דאפי' לאחרי שהחזיקו יכול לחזור היינו טעמא משום דלא הוי חזקה גמורה וא"כ אין מזה הכרע דלא הוי כהפקר ממש: ולכאורה על כרחך צ"ל דלא הוי כחזקה ממש וקנין ממש דא"כ הוי עוד כקונה קנין בשבת. ומ"ש שאינו כחזקה בעלמא משום דאף בלעדי זאת שביטל רשותו יוכל לשמש בכה"ג ואפי' עשה חזקה במעשה המותרת בשבת כמו נעל דהוי חזקה בקרקע מ"מ בלתי מוכח על קנין. וגם הוצאת כלים דאי' בגמ' לא הוי חזקה בקרקע ובשכירות קרקע. ועי' בריטב"א בסוגיא דמקדש במלוה במס' קדושין גבי בקע בה קנאה שכתב בקנין זכות לא שייך קנין משיכה ושמוש בהדבר קנין מדרבנן בכה"ג עיי"ש. ולכאורה בקנין רשות דלא הוי ג"כ קנין בגוף הדבר נאמר כן. אבל נגד זה בכל שכירות קרקע דהוי על קנין פירות ועיין בחו"מ בסי' שט"ו סעיף א' שכירות קרקע נשכר בדברים שהוא נקנה בהם עיי"ש: והנה מ"ש ברבינו יונתן ואפ"ה הקילו חכמים ותיקנו כשאר חזקות וכו' נראה לומר דאחרי שתיקנו החכמים לקנין הוי קנין ממש דלא יגרע מקנין סטומתא מחמת מנהג וכמ"ש במקום אחר מהאי טעמא למ"ש הרמב"ן דסטומתא מהני מדאורייתא י"ל בכל קנין דרבנן כן עיי"ש מ"ש בזה ועכ"פ לא יגרע קנין החכמים מקנין מחמת מנהג וכמ"ש בריטב"א הנ"ל בבקע בו דעשו החכמים כקנין ומהני. וכמו כן בביטול רשות שעשו כקנין הוי תורת קנין ע"ז שעשו כן משום דא"א בקנין אחר והוי בהחזיקו כחזקה בעלמא ולא שייך חזרה למאן דס"ל כן ודעת הסובר דלא מהני חזקה שלא יוכל לחזור על כרחך לא ס"ל שתיקנו החכמים כן: אלא דלפ"ז יקשה דא"כ הוי בהחזיקו כקונה קנין בשבת וגם דאמרינן אסתלוקי רשות וכו' דניהו דלא הוי המבטל מקנה מ"מ האחרים שקונין קונין קנין בשבת ועי' מ"ש לעיל דא"צ לקנות ממש. אבל לומר בהחזיקו שאין יכול לחזור נראה כמ"ש מטעם שזכו ממש וא"כ הוי עוד קונה קנין בשבת מצד האחרים בזכיתם בהרשות: ולכאורה היה נראה לומר דבזכיה מחמת סילוק שאין בדעת אחרת מקנה אותו לא שייך מיקנא קנין בשבת וכנראה במס' שבת דף קנ"ג ע"א דאי' דוקא כיסו אבל מציאה לא וכו' ולא אמרן אלא דלא אתא לידו אבל אתי לידו ככיסיה דמי וכו' ועיין ברש"י שכתב ולא זכה בה עיי"ש וא"כ כשמביא גוי לרשותו קונה קנין בשבת ולא נראה לחלק משום דהוי ע"י הנכרי דכי מותר לקנות בשבת ע"י נכרי, והיה נראה בהפקר דלא שייך גזירה דבמו"מ שמא יכתוב וגם לא שכיחא לא הוי בכלל איסורא דקונה קנין בשבת ואין דומה למו"מ דהוי בדעת אחרת מקנה אותו אבל נגד זה מאי דאיתא במס' ביצה דף י"ז ע"א בעירובי תחומין מיקנה שביתא בשבת וכו' עיי"ש ושם ג"כ לא הוי קנין מאחרים וגם לטעמא דאיסור מו"מ משום מצוא חפציך שכתב ברש"י בתחומין שאין מערבין אלא לדבר מצוה הוי חפצי שמים ועי' מ"ש לעיל בפ"א ה"כ בסופה עיי"ש ואם נאמר במציאה דלא שכיח לא גזרו וא"כ שישכח ולא יערב נראה ג"כ לא שכיח וגם דיהיה שישכח ולא יערב וישכח ויכתוב אבל א"כ למה לב"ש דהוי מיקנא אסור בשבת מטעם דלא שייך גם בקנין ממש מהמבטל יהיה מותר: והנראה לומר דבלא"ה יש לעיין למ"ש במחנה אפרים הנ"ל דסילוק אינו מטעם הפקר וכמ"ש בטור חו"מ צריך קנין בסילוק עיי"ש והרי בביטול רשות די באמירה בלבד ועי' בס' יד דוד שהוכיח מלשון רבינו יונתן ממ"ש וב"ה סברי משתחשוך דלא ילפינן ביטול מעירוב דהתם הוי ביה מעשה ומשו"ה אסור לעשותו תחילה בשבת אבל ביטול דאמירה בעלמא הוא מה לי מבעוד יום מה לי משחשיכה וכו' דדעתו דביטול רשות לא הוי סילוק ממש עיי"ש וזה בלתי מוכרע כלל בכל סילוק באמירה בלבד ולדעת הטור למ"ש צריך קנין י"ל שרבינו יונתן נתכוין לזה אבל מ"מ נראה מדבריו דבאמירה בלבד לא שייך מיקנא וכו' ובלא"ה דברי ר' יונתן בלתי מובנים כיון דלא הוי קנין מאי שנא אם הוי במעשה או שלא במעשה ובסילוק ממש למה לא יהיה מותר דבלא קנין והיה נראה שגם דעתו כטור הנ"ל: והנראה לומר דבכה"ג דהוי לאפרושי מאיסורא דאם לא היה בדעתו לביטול רשות ולסילוק ממש יעשוהו האחרים הכל באיסור בכה"ג א"צ לקנין ועי' בתוס' במס' בכורות דף י"ח ע"ב בד"ה אקנוי קא מקני עי' שכתבו דבמצוה גמר ומקנה בלי קנין עיי"ש וכמ"ש במקום אחר דהוי כדעת הבעה"ת בשער ס"ד וסייעתו דגם להקנות אמרינן בהאי הנאה גמר ומקני וכמ"ש דקנין להוכיח על גמר דעתו והמעשה מוכיח ע"ז וכה"ג דשייך בהאי הנאה בלא"ה אמרינן גמר ומקני וכיו"ב במצוה דא"צ לקנין אלא בחמץ ובכור מגוי דלא שייך לומר כן דצריך לקנין וכמ"ש במקום אחר בזה עיי"ש ומה שיקשה נגד לזה מפ"ו ה"כ ובגמ' פ"א עי' מ"ש לעיל עיי"ש ועי' מ"ט בית שמניחין בו עירוב א"צ עיי"ש ועי' בריטב"א דף פ' ע"א בד"ה אתמר עיי"ש. ולפ"ז בביטול רשות לאפרושי חמיר ליה ובגמר דעתו מבטל ואין צריכין לקנין אלא דיקשה דא"כ למה צריך שיחזיקו האחרים שלא יוכל לחזור הרי כיון דאמירה כקנין בלא"ה לא יהיה יכול לחזור אבל כמ"ש דזה דנאמר דמסתמא בגמר דעתו ביטל רשותו דאל"כ יוציא ויכניס הלה באיסורא. כל זה בלתי מוכיח אלא על הזמן שהלה מוציא ומכניס והוא לא גילה דעתו על החזרה אבל מזמן שמגלה דעתו על החזרה וכמ"ש בריטב"א די"ל דע"מ להחזיר ביטל עיי"ש. ומזמן החזרה לא שייך אפרושי מאיסורא ונהפך במעשה החזרה מראה להפרישו שלא יוציא ויכניס וצריכין לחזקה שעשו החכמים כקנין שלא יוכל אח"ז לחזור. ולפ"ז י"ל דבכה"ג לא שייך מקנא בשבתא דבלא"ה נקנה לו מקודם באמירה בלבד והחזקה שלא יחזור מהקנין שקנה כבר לא שייך כקונה קנין בשבת כיון דלא נקנה לו דבר שלא היה לו מקודם אלא להשאיר מה שהיה לו ואמירה דהוי כמ"ש קנין בזה כמ"ש רבינו יונתן בלא מעשה קנין לא גזרו משום כקונה קנין בשבת ומובן דאי' כיצד וכו' קנה וא"צ לזכות וברש"י בקנין סודר עירובין ס"ט ע"ב דקנויה ע"כ ג"כ סלוק כדאי' בגמ' לעיל להלן ונראה דבכה"ג בלבד בסילוק א"צ לקנין ולמ"ש לעיל י"ל א"צ לזכות דממילא זוכה ברשותו: אמנם יש להעיר עוד ולהבין בהאי מי שנתן רשותו והוציא דאוסר לר"מ בין במזיד ובין בשוגג ולרבנן במזיד דמנ"ל לומר דחזר. והנה נראה משום דבעין רעה מסלק אדם מרשותו. והטעם דאמרינן כן נראה דכמו דאמרינן המקפיד על עירובו אין עירובו עירוב וכמו כן בביטל רשותו והוא כאורח לא יהיה יוכל למחות וי"ל מהאי טעמא לא ניח"ל בביטול רשות ואמרינן בביטל חצירו ביתו לא ביטל אף דיש בידו לחזור בכל פעם שיוציאו האחרים שלא כרצונו מ"מ מקדים לזה שלא יבואו לידי כך ועי' בירושלמי פ"ז ה"י מעירובין לית הדא זכו לא בעי בר נש ייעול חברייא לבתיה בר מדעתיה עיי"ש. ומשו"ה הוי חשש קרוב ולא אמרינן כבעלמא כל העושה ע"ד ראשונה עושה ולא חיישינן לאמלוכי. אלא בהחזיקו האחרים דאז אפי' בחזר בפירוש לא מהני. ונראה דהוי כל כך החזרה קרובה לומר. דאל"כ יהיה דברים שבלב דלא הוי דברים אלא באומדנא דמוכח. אלא דיש להבין למה נאמר במזיד לכו"ע הוי חזרה. דהנה האי מי שנתן רשות והוציא וכו' יש לפרש אם בביטל חצירו ולא ביטל ביתו או בביטל ביתו וחצירו. גם נפק"מ באם אלו שעירבו בטלו רשותם לזה שלא עירב. ולכאורה בכה"ג דביטל הבית והחצר דאם מחזר מביטול הרשות א"כ מה שהוציא היה באיסורא למה לא נאמר דודאי לא חזר ומה שהוציא היה בהתר כאורח וכדאי' בגמ'. ובמזיד ביותר י"ל שלא חזר מביטל רשות. ואף למ"ש בהמ"מ בפ"א מאישות בדרבנן לא שייך חזקת כשרות עיי"ש. מ"מ מידי ספיקא לא נפקא לבטל האומדנא ויהיה דברים שבלב שאינם דברים בכל מקום גם יקשה נשאלנו מה בדעתו. והנה באומר שעשה באיסור תליא באדם משים עצמו רשע באיסור דרבנן אבל א"כ ממ"נ נאמר שהיה בהתר ועי' בתוס' שכתבו בכמה דוכתי לאפרושי מאיסורא משים עצמו רשע וי"ל אף לאפרושי מאיסורא דרבנן. ועכ"פ יקשה ולא מסתבר דהוכחה דבעין רעה מסלק כ"כ שאין נאמן כנגדה. ועיין בתוס' במס' שבועות דף י"ט ע"א בד"ה לישנא שהקשו כעין זה על ענין אחר שם דנשאלו ותירוצם הראשון לא שייך כאן וגם תירוץ השני בשכח ג"כ לא נראה בכה"ג גם רחוק לומר דמיירי בשאינו בפנינו: והנה אם נפרש בדעת רבינו יונתן כמ"ש לעיל בה"א דאף בביטל ביתו וחצירו להמבטל אסור להוציא מביתו לא יקשה דכה"ג דעכ"פ עביד באיסורא לא שייך לומר דיותר נאמר דעביד בהתירא וכאורח ונשאר הטעמא דבעין רעה מסלק ולא הוי דברים שבלב וספיקא עוד. ואף דבעלמא אמרינן דהשתא דנעשה רשע ולא אמרינן הוכיח סופו על תחילתו עי' ביו"ד בסי' א' ובטו"ז שם כ"ז באיסורא דאורייתא אבל באיסורא דרבנן דלהמ"מ וסייעתו לא הוי חזקת כשרות וא"כ אמרינן למפרע ועכ"פ השתא חוזר מביטל רשותו. אמנם למ"ש לעיל לפרש דעת רבינו יונתן באופן אחר וכנראה מסתימות השו"ע יקשה עוד. והנה לפרש בכה"ג דאחרים ביטלו רשותם לזה שלא עירב ושייך שפיר חזרה דאי' והן אסורין ואמרינן שחזרו ולא הוי באיסור ומסתמא הוי בחזרה דאם לא כן עבדו איסורא. אבל לא נראה דמיירי דוקא בכהאי גוונא מלישנא מי שנתן רשותו וכו' דמשמע ביחיד שביטל רשותו מיירי והיה נראה מסכים לדעת המרכבת המשנה שכתבתי בה"א דחשש חזרה רק בביטל חצירו ולא ביתו (ועי' בס' אבן העוזר בסי' ש"פ שכתב דוקא בביטל סתם למאן דס"ל ביתו ביטל ג"כ שייך לומר שחזר משא"כ במפרש דבריו לבטל גם ביתו עיי"ש) וא"כ לפ"ז בכה"ג דביטל חצירו ולא ביתו שעשה הוצאה באיסורא כמ"ש שייך שפיר מהוכחה דבעין רעה מסלק לומר שחזר כיון דעכ"פ איסורא עביד ואתי שפיר: ושוכרין בשבת מעכו"ם כמ"ש רבינו להלן דלא הוי אלא משום היכר עיי"ש ומ"ש לעיל דחזקה לא הוי אלא לאוקמי ולא הוי כקונה בשבת י"ל אף למ"ש ברא"ש ב"ב קנ"ו עיי"ש דכה"ג שאין עושה מעשה כקנין בעלמא אלא שמוש דהוי קנין מדרבנן גם הרא"ש מודה:
שני ישראלים ועכו"ם וכו' אין לו תקנה אלא שישכרו ממנו רשותו וכו'. בגמ' דף ס"ב ע"א בטעמא שמא ילמד ממעשיו הטריחו לשכור וגוי לא מיגר עיי"ש. ובתוספות שם בד"ה ועכו"ם הקשו בס"ד משום דדירת עכו"ם שמיה דירה מ"ט דעירוב לא מהני ושכירות מהני עיי"ש. י"ל דביטול רשות גם בס"ד יהני בעכו"ם אבל לא באמירה דכמ"ש לעיל דמשו"ה בישראל א"צ לסילוק קנין היכא דשייך שיעשה הלה איסורא משא"כ בעכו"ם דוקא בקנין אלא כדמסקינן דירת עכו"ם לא שמיה דירה קושית הגמרא למה לשכירות ובס"ד דהוי דירה שייך שפיר לומר שכירות וקנין וכמ"ש רבינו להלן שאינה שכירות ממש היינו למסקנא דלא הוי דירה:
ישראל שהוא מחלל שבת בפרהסיא או שהוא עובד עכו"ם הרי הוא כעכו"ם לכל דבריו. ואין מערבין עמו ואין מבטל רשות אלא שוכרין ממנו כעכו"ם אבל אם היה מן האפקורסין שאין עובדין עכו"ם ואין מחללין שבת כגון הצדוקין וביתוסין וכל הכופרים בתורה שבע"פ כללו של דבר כל מי שאינו מודה במצות עירוב אין מערבין עמו לפי שאינו מודה בעירוב אין שוכרין ממנו לפי שאינו כעכו"ם אבל מבטל הוא רשותו לישראל הכשר וזה הוא תקנתו וכו'. ועיין בכ"מ דדעת הרא"ש דמהני שכירות בישראל ג"כ עיי"ש ולרבינו נראה כמ"ש בהי"ב דשכירות הוי משום היכר בעלמא ומשו"ה שוכרין אפילו בשבת וזה משום דדירת עכו"ם לא שמיה דירה ורק משום שמא ילמוד ממעשיו הצריכו שכירות כדאיתא בגמרא הנ"ל אבל בישראל דהוי דירה לא שייך שכירות בשבת. והנה בלשון רבינו לעיל שוכרין וכו' בשבת שהשכירות וכו'. ולפ"ז לרבינו אין שוכרין משום איסור שבת דאל"כ בשכרו יותר מסתבר שמבטל רשותו דעל גזל ליקח מעות על מאי שלא נתנו אלא על דעת זה דאסור מדאורייתא אינו חשוד ובעבר ושכרו בשבת צ"ע לדעת רבינו שוב ראיתי בטו"ז בסי' ש"פ ס"ק ב' שכתב משום שמשכירין אפילו בפחות משוה פרוטה דלא מהני בישראל ולכן ביטלו לגמרי עיי"ש ובמג"א שם ס"ק ו' כתב כמ"ש וכתב דבחול גם רבינו מודה: אמנם מ"ש רבינו דביטל רשות מהני במי שאינו מודה בעירוב צ"ע לפמ"ש בה"א דבביטול רשות אף שמשמש בביתו זה משום דהוי כאורח ולפ"ז במי שאינו מודה בעירוב לא שייך לומר כן וא"כ האיך נבין סילוק וביטול רשות במי שאינו מודה בעירוב וצ"ע: ועיין בב"י בסימן שפ"ה שמסופק בדעת רבינו אם גם הוא ס"ל דאפילו בעובר איסור דרבנן בפרהסיא בשבת דהוי בכלל מומר עיי"ש. ולכאורה היינו טעמא דבשבת באיסור דרבנן וכמ"ש ז"ל בהוצאה עיין בתוספות והגהות מיימוני כאן דהוי כאינו מודה בעירוב ולפ"ז מהני לדעת רבינו ביטול רשות לדעתו דמי שאינו מודה בעירב ביטול רשות מהני והנה כמ"ש לעיל בה"ו דמשו"ה א"צ לקנין ודי באמירה דמשום שלא יעשהו האחרים שמוש באיסורא גמר ומקני וא"צ לקנין עיי"ש וזה לא שייך בצדוקי ולא יהני אמירה וצ"ל כדעת הסוברים בסילוק א"צ לקנין כלל: ואחשוב לומר דהנה רבינו מדייק בלשונו שאינו מודה במצות עירוב דעירוב משום דירה שיהיו כולמו נמשכים אחרי מקום המשתתף כל דירתם זה לזה והוא גם אחרי דירתם ובזה אין לו חפץ לו דמה לו בהמצוה שאין מאמין בה (ואי' בנפשו כשקר במוחל לאחר זכות) אבל ביטול הרשות י"ל דאינו חשוד לשקר בדבריו ונאמן שלא יעבור על מדבר שקר תרחק דהוי דאורייתא וגם ע"ז שיהיה אח"ז כאורח לגבייהו כיון דמקבל ע"ע כן עושה כדבריו ועדיף מחשוד לאותו דבר דעל שקר לא נחשד ואף לענין שחיטה בפ"ק דחולין ומצות כותי אינו נאמן י"ל כמ"ש במקום אחר דיקשה דנהי שאינו בכלל לפני עור דלא דריש מ"מ לא תשקרו ס"ל כתבתי למ"ש בפנ"י ונתיבות המשפט דאין עד א' נאמן משום דאומר בדדמי. והנה באיסורא ברמב"ם בהל' עדות דאימת האיסור עליו עיי"ש וי"ל דמדייק ביותר ולא שייך בדדמי וכמו כן משום לפני עור מדייק דהוי איסורא עליו משא"כ בכותי דלא שייך לפ"ע אינו נאמן ולא עדיף מישראל היכא דלא שייך אימת האיסור עליו וי"ל דאומר בדדמי. וכ"ז בדבר דשייך לומר בדדמי אבל בסילוק דתליא בדעתו ולא שייך בדדמי י"ל דכותי נאמן דאינו משקר וצ"ע: גם י"ל דהנה לבית שמאי הוי ביטול רשות קנין דאקנוי מקני ואף דהוי באמירה בעלמא ובכותי לא שייך משום מצוה גמר ומקני כמ"ש לעיל י"ל דהוי אמירה בעלמא והמה זוכים בעת שמשמשים ומחזיקים בה דהוי כמ"ש רבינו יונה קנין מדרבנן ומשו"ה לב"ש מבעוד יום דהוי קונה קנין בשבת וי"ל לב"ש צריך להחזיק ביום (ואף לרש"י החזיקו בחשיכה לבית הלל כן). והנה לב"ה ג"כ בכותי לא שייך לומר שמבטל ומסלק נפשו אפילו באומר כן דלא משוי נפשו כאורח אלא דעתו להקנות ובזה מהני אחרי שהחזיקו מדרבנן וגמר הוא ומקני ג"כ אלא דא"כ יהיה קונה קנין בשבת ע"ז נאמר דכל אקנוי הוי סילוק ממילא ג"כ ואם כן להישראלים הוי רק כסילוק שאין דעתם בעת שמבטל לזכות אלא משום סילוק ולא הוי כקנין לגבייהו וגם הוא אינו עובר על קונה קנין בשבת שהרי באמת לא הוי להם אלא סילוק וגם הוא בלא"ה היה משמש ועשה באיסורא ולפ"ז צריך שיהיה הקנין באופן שיהיה שלהם ולא לו אלא דהוי כאורח לגבייהו וצ"ע בכל זה:
אבל מבטל הוא רשותו לישראל הכשר. במעשה רוקח נוסחא כת"י כישראל הכשר וכתב שהוא נוסחא נכונה וכן נראה: