Divrei Yirmiyahu on Mishneh Torah, Foundations of the Torah Chapter 5
Can copy this into an AI, or connect the whole library to your assistant. For deeper learning, you can directly use the original seforim, sites, and apps.
כל בית ישראל מצווין על קידוש השם הגדול הזה שנאמר ונקדשתי בתוך בני ישראל, ומוזהרין שלא לחללו שנאמר ולא תחללו את שם קדשי, כיצד כשיעמוד גוי ויאנוס את ישראל לעבור על אחת מכל מצות האמורות בתורה או יהרגנו יעבור ואל יהרג שנאמר במצות אשר יעשה אותם וחי בהם ולא שימות בהם, ואם מת ולא עבר הרי זה מתחייב בנפשו. כל בית ישראל וכו'. בפר"ח במים חיים להוציא בן נח וכמ"ש בפ"י מהל' מלכים עיי"ש.
כיצד כשיעמוד גוי ויאנוס וכו'. הנה יעבור ואל יהרג ימצא בב' אופנים, אם יאנסו לעשות איסור ואם לאו יהרגנו כהאי דקטול אספתא בשבת וכו' והמניעה מהאיסור יביאו לידי מיתה, גם ימצא שירצה להרגו בלעדי זאת רק אם יעשה האיסור ינצל מהמיתה, וא"כ ירויח על ידי האיסור הצלת נפשו, והנה הלמוד מוחי בהם ולא שימות בהם, לשון וחי בהם כולל כל האופנים אבל ולא שימות בהם מורה ביותר על האופן הא' שהמצות לא יביאו לו מיתה, ומלשון הגמ' אם אומרים לו עבור ואל תהרג ולא בלשון עבור ואם לאו אהרוג אותך, או עבור או (תהרוג,) [תהרג] יהיה נראה שאמר לו עבור ולא תהרג עבור סיבה אחרת שמחייבת אותו למיתה (והמיתה) [והעבירה] תהיה להצלה לו מחיובה מד"א ואף בכה"ג יעבור, והנה מצינו בכל מתרפאין בחולה שיש בו סכנה חוץ מע"ז וכו' והמיתה אינה באה לו ע"י האיסור יוכל להציל ע"י, ודוחק לחלק בחולי שבאונס באה עליו לאם חייב א"ע למיתה ע"י מעשיו, וצריך לפרש ולא ימות בהם שלא יהיו המצות והאיסורין למניעה לו להנצל ממיתה, ונראה דרמב"ם ובשו"ע סי' קנ"ז סמכו עמ"ש דמתרפאין וכו' דמוכח כמ"ש דבכל אופן רשאי להציל א"ע ממיתה בשאר איסורין. אמנם בע"ז וג"ע וש"ד נראה דבכל גוונא יהרג אע"פ שאינו מסיבה אחרת, ועל כרחך דלא מחלקינן בג' עבירות בזה דאל"כ הוי מצי לתרוצי בגמ' דר' ישמעאל באופן שג' דברים גורמים המיתה, והלשון שאמר ר"י עבור וכו' אינו מכריע להקשות עבור זה ולעשות מחלוקות, וגם הסברה דממאי דדמא דידך וכו' וכיו"ב הוי בכל ענין, וא"כ אין לדייק כנ"ל מלשון עבור וכו' דחוץ מע"ז וכו' על כרחך כמ"ש מיירי בכל אופן וכמו כן בפרהסיא ובשעת הגזירה דהוי הכל בכלל אחד. אמנם לר' ישמעאל דס"ל בצינעה יעבור גם בע"ז יש לספק אם מתיר בכל גוונא או רק באופן שהמיתה תבוא לו ע"י המניעה מאיסורא דע"ז, אבל לא שיציל א"ע ממיתה עבור סיבה אחרת ע"י ע"ז, והנה במס' ע"ז דף נ"ד דאמר רבא וכו' הא בצינעה הא בפרהסיא אליבא דר"י וכמ"ש בתוס' שם, והוי ליה לומר לפ"ז בשניהם בצינעה ולחלק בין מ"ש, ועיין בתוס' במס' ע"ז דף כ"ז ע"ב בד"ה יכול שכתבו דמעשה דבן דמא בפרהסיא הוי ולכן החמיר ר' ישמעאל עליו עיי"ש, ולא כתבו משום דהיה החולי שבסכנה וע"י המינות רצה להתרפאות ולא היה האיסורא הסכנה כמ"ש לחלק, ונראה שתוס' אינם מחלקים בזה לר' ישמעאל דאלה המצות וכו' וחי בהם לדידיה על המצות נאמרו. וראיתי בטו"ז בסי' קע"ט ס"ק ז' ביו"ד שם סעיף ד' מי שרודפים אחריו נחש ועקרב מותר לחבר כדי שלא יזיקהו וכתב וז"ל מותר לחבר שלא יזיקהו דאין לך דבר שעומד בפני פקוח נפש משמע כאן דאם הפקוח נפש תלוי בעבירה שבעושה עבירה יכול להנצל מותר לו לעשות כך מעצמו העבירה ההיא כמו הכא שע"י שעובר על לאו דחובר חבר מציל עצמו עכ"ל ולענ"ד בלתי מובן מ"ש ממתרפאין בכל איסורין בשביל פקוח נפש דהוי בכה"ג.
ואם מת ולא עבר הרי זה מתחייב בנפשו. עי' במס' פסחים דף נ' ע"א הרוגי מלכות אין אדם יכול לעמוד במחיצתן מאן נינהו וכו' הרוגי לוד, וברש"י בד"ה הרוגי לוד, שני אחים שהודו על עצמן הריגת בת מלך שהיו מטילין אותה על כל ישראל עכ"ל, ועי' במס' תענית דף י"ח ע"ב לדעת הרמב"ם נחלק בכה"ג דהוי להציל אחרים מזה דמתחייב בנפשו דתורה חסה על הצלת נפש ישראל ובכה"ג דע"י שיהרג יציל נפשות ישראל הרבה ובפרט שם היה עבור הכלל כולה, ולכאורה יש לעיין דמקשינן רוצח לנערה המאורסה ונאמר אין הקש למחצה ובנערה המאורסה אינה רשאית לטמא את עצמה שלא יטמאו אחרות הרבה, וי"ל דזה שאינו רשאי למסור ולאבד נפשו אינו מהקש דרוצח ובכלל ש"ד רק בכלל וחי בהם וכו' ובזה יש לחלק וכמ"ש וקדוש יתקרי בכה"ג אף לדעת הרמב"ם הנאמר כאן.
במד"א בשאר מצות חוץ מעכו"ם וג"ע ושפיכות דמים, אבל שלש עבירות אלו אם יאמר לו עבור על אחת מהן או תהרג, יהרג ואל יעבור, במד"א בזמן שהגוי מתכוין להנאת עצמו, כגון שאנסו לבנות לו ביתו בשבת או לבשל לו תבשיל, או אנס אשה לבועלה וכיו"ב, אבל אם נתכוין להעבירו על המצות בלבד, אם היה בינו לבין עצמו ואין שם עשרה מישראל יעבור ואל יהרג, ואם אנסו להעבירו בעשרה מישראל יהרג ואל יעבור ואפי' לא נתכוין להעבירו אלא על מצוה משאר מצות בלבד. הנה בזה דבג' אלו יהרג ואל יעבור הסכימו להלכה כל הפוסקים, אף דמצינו דרבא במס' ע"ז נ"ד לחלק בין בצינעה ובפרהסיא כר' ישמעאל, במס' כתובות י"ט נראה דסבירא לן כר' אליעזר וברא"ש במס' ע"ז וז"ל ולא ידעינן אהי מנייהו ניסמוך אי אמילתא דרבא להלן או דהאי דכתובות ובשאלתות דרב אחאי פרשת וארא סי' מ"ב פסק כחומרא דרבנן דר"י וכן פסק הרי"ף עכ"ל דף כ"ז ע"ב. וכן דעת הבה"ג הל' ע"ז ובסמ"ג עשה ה' ובסמ"ק סי' ג' ובשו"ע יו"ד סי' קנ"ז, ובתוס' במס' ע"ז נ"ד כתבו דרבא כר"א ס"ל רק דמתרץ לכו"ע דאל"כ יקשה ממס' כתובות י"ט דמיירי בצינעה ובדף נ"ד הנ"ל כתבו חס ושלום שנפסק ע"ז יעבור ואל יהרג עכ"ל וכונתם בצינעה כר"י, ועיין בתוס' כתובות הנ"ל ובמס' ע"ז כ"ז עיי"ש. אמנם דעת הסמ"ק סי' ג' וז"ל ומ"ש בצינעה יעבור ואל יהרג ה"מ בשהגוי מתכוין להנאת עצמו אבל במתכוין להעביר על דת יהרג ואל יעבור וראיה מיבמות דקאמר האי גוי שקול אספסתא וכו' יהרג וכו', ואם בפרהסיא אפי' אמר שדי קדם חיותא יהרג ואל יעבור עכ"ל, וא"כ דעתו בשאר איסורים להעביר על דת אין לחלק בין בפרהסיא ובצינעה שלא כדעת הרמב"ם הנ"ל, ובמהרי"ק שורש קע"ד פי' דבריו דס"ל דרבא דאמר הנאת עצמן שאני לא אמר רק באשה דקרקע עולם דאינה עושה מעשה וגם להנאת עצמן וליכא חילול השם משום צד, אבל בעושה מעשה איכא חילול השם אפי' בהנאת עצמן עיי"ש. ולפ"ז להסמ"ק דעת אחרת לו מלרמב"ם ולשאר הראשונים ז"ל דלדעתו גם בשאר איסורים ואף להנאת עצמן אסור בפרהסיא, ובלהעביר על הדת אפי' בצינעה. והנה נראה לענ"ד למצוא יסוד בסוגיא לדברים ונדעה לברר הסוגיא והענינים והנה במס' סנהדרין דף ע"ד ע"א, אמר ר' יוחנן משום ר' שמעון בן יהוצדק נמנו וגמרו בעלית בית נתזה בלוד כל העבירות שבתורה אם אומרים לאדם עבור ואל תהרג יעבור ואל יהרג חוץ מע"ז וג"ע וש"ד, וע"ז לא והתניא א"ר ישמעאל מנין שאם אמר לו לאדם עבוד ע"ז ולא תהרג מנין שיעבוד ואל יהרג ת"ל וחי בהם ולא שימות בהם, יכול אפי' בפרהסיא ת"ל ולא תחללו את שם קדשי ונקדשתי, אינהו דאמרי כר' אליעזר דתני' ר"א אומר ואהבת וכו' יש לך אדם וכו' ג"ע וש"ד כדרבי וכו'. ובמס' ע"ז נ"ד ע"א אמר רבא הכל היו בכלל לא תעבדם וכשפרט לך הכתוב וחי בהם ולא שימות בהם יצא אונס, והדר כתב רחמנא ולא תחללו את שם קדשי אפי' באונס, הא כיצד הא בצינעה והא בפרהסיא. ובתוס' שם בד"ה הא כתבו דרבא סבירא ליה ג"כ כר"א אלא דרוצה לתרץ הברייתא שם ככו"ע דאל"כ יקשה דרבא אדרבא דמס' כתובות י"ט אמר אלו אתו וכו' אמרינן להו זילו חתימו דאמר מר אין לך דבר שעומד בפני פקוח נפש אלא ע"ז וג"ע וש"ד וכו' והתם נמי בצינעה מיירי דאין דרך שיאנס אותם בפני עשרה ישראלים עיי"ש. ובמס' כתובות שם כתבו בד"ה דאמר דרבא אמר דאפי' מאן דמחמיר לא מחמיר רק באלו ג' עיי"ש, ובמס' ע"ז כ"ז ע"ב בד"ה יכול הניחו בצ"ע רבא אדרבא עיי"ש ובמס' ע"ז נ"ד הנ"ל כתב דח"ו לפסוק יעבור וכו' וכוונתם בצינעה עיי"ש. והנה יש להבין וכי לא דריש ר' ישמעאל ואהבת וכו' על בצינעה למסור נפשו על ע"ז והרי המודה בע"ז ככופר בכל התורה כולה, ועי' בר"ן בחידושיו דדורש טעמא דקרא דג' דברים וכתב בע"ז טעמא מבואר שלא יכפור בהקב"ה, וש"ד ג"כ שלא יציל נפשו בדמו של חבירו וג"ע מפני שיש בהם פגם שהרי מצילין אותה בנפשו וא"כ בדין הוא שיהרג ואל יעבור ורצה ללמוד מזה לענין אלמנה לכה"ג ודחה הנפק"מ כמ"ש שם, אבל עכ"פ הסברא מחייבת כן וכיון דעל כרחך צריך לדרוש ואהבת וכו' כמ"ש להלן לענין בפרהסיא ולמה לא נאמר גם בצינעה כן. ונאמר לענ"ד בזה ונתרץ גם סתירת רבא אדרבא הנ"ל, גם עלינו להבין דברי ר' חסדא אליבא דר"מ במס' כתובות בענין יעבור ואל יהרג דיהיה ג"כ דלא כר' אליעזר ולא כר' ישמעאל, דאיתא שם דף י"ט בסוגיא דעדים שאמרו כתב ידינו הוא זה אבל אנוסים היינו וכו' הרי אלו נאמנים ואם יש עדים שהוא כת"י או שהיה כת"י יוצא ממקום אחר אינן נאמנין, ובגמ', לא שנו אלא שאמרו אנוסין היינו מחמת ממון אבל וכו' מחמת נפשות הרי אלו נאמנין, וכו' ארישא איתמר הרי אלו נאמנין וכו' אלא שאמרו וכו' מחמת נפשות וכו' מחמת ממון אינן נאמנין מ"ט אין אדם משים עצמו רשע, ת"ר אין נאמנין לפסלו דברי ר' מאיר, וחכמים אומרים נאמנין, בשלמא רבנן כטעמייהו שהפה שאסר הוא הפה שהתיר אלא ר"מ מ"ט וכו' אנוסין מ"ט, א"ר חסדא קסבר ר"מ עדים שאמרו להם חתמו שקר ואל תהרגו, יהרגו ואל יחתמו שקר, א"ל רבא השתא אילו אתו לקמן לאמלוכי אמרינן להו זילו חתומו ולא תיקטלון דאמר מר אין לך דבר שעומד בפני פקוח נפש אלא ע"ז ג"ע ש"ד בלבד, השתא דחתמי אמרינן להו אמאי חתמיתו וכו' עיי"ש. ויש להבין בדעת רב חסדא שעלה ע"ד לר"מ דאפי' בשאר איסורים יהרג ואל יעבור ואפי' בצינעה, ועיין ברשב"א בחידושיו ובשיטה מקובצת בשם הרמב"ן דמשום מדת חסידות יהרגו ואין אדם משים עצמו שאינו חסיד והקשה דאלו אתו לאמלוכי דמדינא שרינן עיי"ש, ובשם הרא"ה דמהדרך לעדים שיעשו כן דחמיר לעיניהם עדות שקר ומסרי נפשייהו ומקשינן שפיר דאילו אתי לאמלוכי וכו' עיי"ש. והנה תירוץ הראשון יש לפרש דודאי לא מצינו לומר דהוי נגד החזקה דהרי לא הוי כל אדם בחזקת חסיד, רק כמ"ש במקו"א דהוי בפיסול הגוף במשים עצמו רשע ובעי ב' עדים כמ"ש בתוס' רי"ד ואין קרוב נאמן, ולאו דוקא פיסול הגוף שיהיה בגדר רשע אפי' פיסול לכהונה כיו"ב בכלל זה שאינו יכול להוציא א"ע ממנו, ועכ"פ מוציא א"ע מנאמנות בעניני חסידות כמו שמצינו לענין טהרות דדוקא חביריו מוחזקים וכמו"כ למעשרות ועי' חגיגה יוסי הכהן חסיד שבכהונה ומטפחתו מדרס לקודש עיי"ש, הכל בכלל פיסול הגוף שאינו יכול להוציא א"ע ממנו וכיון דסתם עדים מוחזקין בכך שייך לומר דהוי בכלל אין משים עצמו רשע דאמרינן בעלמא, כן נראה לפרש דבריהם. אבל ב' התירוצים בלתי עולים לדעת הרמב"ם שסובר שאינו רשאי להחמיר ע"ע ומתחייב בנפשו, ועי' ברא"ה שכתב מתחילה דאע"ג שאינו רשאי בשאר דברים להחמיר ע"ע בעדות רשאי ודחה דברים אלו דמנין לומר כן, אמנם גם על תירוץ השני יקשה לפ"ז דלמה לא יהי' נאמנין שהם ידעו ועשו כדין ולא רצו להתחייב בנפשם, וביותר למ"ש ב' תירוצים שייכים זה לזה, ואם ר' מאיר יסבור דרשאי להחמיר וליכא מחלוקות בזה יקשה לרמב"ם וגם בצינעה ולהנאת עצמן בשאר איסורים נראה דאף הסמ"ג לא קאמר וא"כ יקשה מאוד לפרש הסוגיא. ועיין ברשב"א ושאר הראשונים ז"ל שכתבו בשם ברייתא חיצונית, ג' דברים עומדין בפני פקוח נפש וכו' ר"מ אומר אפי' הגזל עיי"ש, ועיין בב"ח חו"מ סי' י"ב ובתומים שם ס"ק ב' בשם הספרי בענין דיינים עיי"ש. ועיין בשיטה מקובצת ורשב"א ורא"ה שכתבו שדוחק לפרש לפ"ז דברי רבא אילו אתו לאמלוכי וכו' עיי"ש. ועי' ירושלמי ע"ז פ"ב ה"ב בגמ' ובמראה פנים בד"ה לא סוף וכו' עיי"ש. אמנם נראה לומר דהנה דעת הראשונים ז"ל כנראה מסוגיא דמשני הנאת עצמן שאני על הקושיא והא אסתר בפרהסיא הוי, דבהנאת עצמן אפי' בפרהסיא יעבור, ולא כן דעת הסמ"ק הנ"ל דפרהסיא אפי' להנאת עצמן יהרג וכו' ובמהרי"ק הנ"ל מתרץ לדבריו הסוגיא דאסתר קרקע עולם וכו' עיי"ש. והנה דברי ברייתא החיצונית וספרי הנ"ל ג' וכו' ר"מ אומר אף הגזל דלא נראה לפרש דגזל כג"ע וש"ד וכו' דלא תליא כלל אם הוי בפרהסיא, רק הכונה בגזל בפרהסיא כמו סתם גזל בפרהסיא וכמו בדיינים ועדים שיודע שקרותם ונקיט במשלו גזל דהוי בהשבה מ"מ החילול השם שנעשה מעשה ואיכא דידע בהא ולא בהא, ולפי שעה עכ"פ איכא חילול השם וא"כ ברייתא זאת מסכמת לדברי הסמ"ק בפרהסיא אפי' להנאת עצמן בשאר עבירות יהרג ואל יעבור, וגזל דנקיט משום דאפשר בהשבה ומכ"ש שאר איסורין. אמנם בעדים שאמרו אנוסים דהוי בצינעה כמ"ש בתוס' דודאי יעשה כן בהסתר שלא יתגלה שקרותם ולא יהיו יכולין להוציא ממון ע"י שטר הזה, וא"כ למ"ש אין מברייתא החיצונית וספרי הנ"ל ראיה לזה. אמנם אחרי דברי הסמ"ק יש למצוא לפרש הסוגיא היטב, דיש להבין במאי דמשני משוי נפשם לרשע שלא נאמין אותם אפי' בפה שאסר פה שהתיר, דמאי פשעו על שלא מסרו נפשם, אפי' שהדין שימסרו נפשם כיון דאין כתב ידם יוצא ממקום אחר ואי אפשר לגבות רק ע"י שיתקיימו על ידם חתימתם והמה יאמרו האמת כי אנוסים היו וסמכו מעיקרא ע"ז שיאמרו כן, ולא יבוא לידי גזל כלל אם נאמין להם, ולמה לא נאמינם בפה שאסר וכו' הוכחה גדולה כזה כיון דאם נאמנים לא יהיו רשעים כלל, וצ"ל שפשעו מעיקרא דעכ"פ אפשר שיבוא השטר לידי גביה שלא בפניו ומיתומים אע"פ שדעת התוס' בכמה דוכתי דבשלא בפניו טוענין מזויף ואפי' בתוך זמנו דלא שייך מגו דפרוע עי' בריש מס' גיטין, וי"ל דרב חסדא לר"מ בשלא בפניו ומיתומים נשאר על דין תורה דלא חיישינן למזויף ועל קושית התוס' דא"כ לא שבקת חיי עי' בתוס' סוף פ"ב דכתובות ובפנ"י והפלאה שם עיי"ש, ועל כרחך צריכין אנו לדחוקי ולומר שפשעו בדרך הזה. אבל עם כל זה יקשה דכל פשעם הוי בצינעה ובזה בשאר איסורי' אפי' הסמ"ק מודה דל"ש יהרג וכו', והנראה בזה לומר דזה שנאמר דבצינעה לא אמרינן יהרג ואל יעבור זה כשתשאר תמיד בצינעה, אבל אם גם האונס בצינעה כיון שיתפרסם אחר זה הוי כבפרהסיא וכיו"ב כתב בש"ך יו"ד סי' קנ"ז ס"ק ד', ועיין בחידושי הר"ן בסוגיא שכתב בצינעה יהרג וכו' וז"ל אפי' בחדרי חדרים הדבר מתפרסם מפני שמצאו שהועילה גזירתם ולפיכך יהרג ואל יעבור וכו' עכ"ל כתב כן על בשעת גזירה, ועי' במהרי"ק שורש ק"ס בנודע לרבים אח"ז הוי בפרהסיא עיי"ש. וא"כ לפ"ז נאמר גם בזה כיון דבאים השתא לפנינו לומר האמת דעתה דאין אונס מוטל עליהם לעשות כן ופרסום וקול יוצא מבי"ד ואף שבעת המעשה לא היה בפרהסיא מ"מ אח"ז הוי נודע לרבים דכמ"ש הוי בפרהסיא, וכמ"ש שע"י האמירה והסמיכה ע"ז שיאמרו כן בבי"ד לא יוכלו לסלק העול מעיקרא כיון שיוכל לבוא לידי גביה שלא בפניו וכמ"ש וא"כ הוי כעובר בפרהסיא וכמ"ש בסמ"ק אף להנאת עצמן יהרג ואל יעבור וא"כ עולה שפיר דברי רב חסדא לר"מ, אבל רבא השיב לו ע"ז, דהרי אם היו באים מעיקרא לשאול אם יהרגו כיון שיבוא לידי פירסום אח"ז ודאי נאמר להם שלא יהרגו ויחתמו ואל יאמרו בפני בי"ד ואל יבוא לידי פרסום שהרי משום פקוח נפש אין דבר עומד בצינעה וא"כ אל יגלו לעולם ויהיה נשאר בצינעה, רק עתה שנתפרסם ממ"נ כשרים אם נאמר דעתה כיון שסר האונס צריכין לפרסם ולא יצילו נפשם מחילול השם שיבוא הלה לידי הפסד וא"כ ודאי לא עשו עול (כמ"ש בתוס' שבת כעין זה בסוגיא דרדית הפת עיי"ש), ואם גם נאמר דהשתא עשו שלא כדין הרי ממ"נ יש לחלק. אם נאמר דאמרו השתא שקר ג"כ משוי לרשעים וצ"ל דיותר לומר דהוי השתא רשעים משנאמר שהיו מעיקרא רשעים עי' יו"ד סי' א' בשוחט שם על דרך זה עיי"ש וכן צ"ל בכל אין אדם משים עצמו רשע בעדים כן - אבל בזה מעיקרא לא היו רשעים שגם אנו היינו מצווים אותם לעשות כן רק עתה עשו העול למפרע, וזה שאמר רבא השתא אילו אתו קמן לאמלוכי אמרינן להו זילו חתומו וכו' דאמר מר וכו' וכמ"ש שהרי אפשר שתשאר בצינעה לעולם שלא יאמרו אח"כ, והשתא שחתמו אמרינן להו אמאי חתימתו ומדויק היטב. (ובמ"ש י"ל למ"ש וז"ל משום חזקת חסידות יקשה לומר שנאמר שהוי השתא רשעים מלהוציאם מחזקת חסידות ממעיקרא דעל כרחך כמ"ש בפעם אחת עשו רשעה). אמנם יש לעיין למה יהיו מחויבין למסור נפשם בשביל עדות שקר בממון דאפשר בתשלומין ואם גם אין להם עתה לשלם נראה מה"ט אין למסור נפשם וכיון שנאמר שאין צריכין למסור נפשם יהיו נאמנים מטעם פה שאסר וכו' ואין חיוב תשלומין עליהם ולקיים הנאמר צריך לומר באם ישלמו הלאו דלא תענה אינו בתיקון דכבר עברו בעדות שקר בפני בי"ד ועכ"פ אין לפרש כן ברייתא החיצונית דאיכא משום גזל דלמ"ש לא הוי גזל רק עדות שקר. ובדרך אחר נאמר לישב הנ"ל, דהנה זה שכתבתי דאם גם הוי האונס בצינעה כיון שיכול לבוא לידי פרסום מקרי בפרהסיא, יש לחלק בין בעלמא להאי דעדים שאמרו וכו' דהנה בסוגיא איתא יכול אפי' בפרהסיא ת"ל לא תחללו את שם קדשי ונקדשתי, וברש"י בד"ה לא תחללו, בפרהסיא איכא חילול השם וצריך לקדש את השם וזה ונקדשתי שמוסר נפשו על אהבת יוצרו עכ"ל, ונראה דיש מקום דשייך ונקדשתי דלא שייך שם ולא תחללו, דמסתבר לומר דלא תחללו לא שייך רק אם האונס אינו מפורסם, אבל אם האונס ג"כ מפורסם לא שייך חילול השם אם הכל יודעין דנאנס לזה, אבל ונקדשתי שייך אפי' בכה"ג כמ"ש בת"כ מובא בהגהות מיימוני בפ' זה שזה הקידוש השם למות עבור ה' עיי"ש, זה הנראה בכונת רש"י, וא"כ לפ"ז נאמר בעדים שאמרו וכו' שנאנסו לחתום בשקר דהוי בצינעה בשעת האונס ואחר זה נתפרסם על ידם, לא שייך שניהם, ונקדשתי לא שייך שהרי אם יהרוג אותם לא יודע שנהרגו עבור קידוש השם לרבים כן דהמאנס ודאי לא יפרסם שהרגם למען יחתמו בשקר, ונקדשתי לא שייך רק בפרהסיא, ולא תחללו ג"כ לא שייך באם לא הרגם ובאים לבי"ד ויאמרו האמת, כיון דהאונס ג"כ נתפרסם ולא שייך חילול השם כמ"ש, וא"כ ממ"נ לא שייך יהרג וכו' בכה"ג דבשעת מעשה הוי האונס בצינעה ואחר זה בפרהסיא. אמנם במס' ע"ז נ"ד אמר רבא והדר כתב רחמנא ולא תחללו הא בצינעה והא בפרהסיא, וכנראה שגם האונס היה בפרהסיא כמו הע"ז ואפ"ה אמר משום לא תחללו, על כרחך צריך לומר משום דלא קידש ה' וכפר בפיו או במעשה בעיקר הוי בזה חילול ה' במאי שלא קידש אפי' באונס, דונקדשתי עכ"פ איכא והוי חילול בעבור שלא קידש השם, והאי דלא נקיט ונקדשתי אכתוב להלן בס"ד, וכמ"ש ממילא נכלל בזה דעיקר חילול השם על שלא קידשו, וביותר לפמ"ש בר"ן בנעמן כיון שלא הוחזק לכפור בע"ז הוי חילול השם אע"פ שהיה להנאת עצמו מ"מ העולם סבורים שעושה כן באמת עיי"ש, וכמו כן יש לומר כיון שראינו אותו עובר על ונקדשתי ממילא גם באונס בלתי ניכר אם מאונס גמור עושה כן ואיכא חילול השם אפי' באונס, אבל כל זה בע"ז, אבל בעדים שאמרו וכו' אע"ג באמת איכא השתא חילול ה' ע"י הפירסום ואפי' באונס מפורסם איכא חילול ה' מצד ולא תחללו, והוי השתא רשעים ממילא נאמנים כיון דממ"נ רשעים יותר טוב לומר שהשתא הוי רשעים דמשו"ה אינם נאמנים על קודם שהיו רשעים וכמ"ש, וא"כ בשעת מעשה עכ"פ לא היה חילול השם ולא ונקדשתי ואתי שפיר חוץ מע"ז דבכה"ג הוי פרהסיא גמור מעכשיו שנתפרסם דעכ"פ השתא איכא לא תחללו, גם י"ל דסבירא ליה בע"ז דחמירי אמרינן דהוי לא תחללו אפי' באונס מפורסם ומטעם שכתבנו אבל לא בשאר איסורין ועכ"פ קושית התוס' מיושבת מרבא אדרבא אף דס"ל כר' ישמעאל בכה"ג דהוי בפרהסיא בע"ז יהרג אם נתפרסם אח"ז אף באונס מ"מ בעדים דממ"נ אם לא נאמין להם השתא רשעים ולא מעיקרא שמשקרים בעדותם ואם נאמין להם מעיקרא עכ"פ לא עברו בשעת חתימתן היה בצינעה ולא שייך לא תחללו ולא ונקדשתם וא"כ לא שייך אין אדם משים עצמו רשע. ויש לומר בסברא ביותר בזה, דהנה יש לעיין לר' ישמעאל דס"ל בע"ז דוקא בפרהסיא יהרג ואל יעבור מאי סבירא ליה בשאר איסורים בפרהסיא, דלרב דימי אמר ר' יוחנן לא שנו אלא שלא בשעת הגזירה ולא שנו אלא בצינעה אבל בפרהסיא אפי' מצוה קלה וכו' אבל לר' ישמעאל מה דינו בפרהסיא בשאר איסורים, ועיין בתוס' במס' ע"ז דף כ"ז ע"ב בד"ה יכול שכתבו דלר' ישמעאל אפי' בשאר איסורין בפרהסיא יהרג ואל יעבור דלא שאני ליה בין ע"ז לשאר איסורין והכל תלוי בפרהסיא עיי"ש, ולפ"ז לר' ישמעאל בפרהסיא חמיר ליה ואפי' בשאר איסורי' כר"א רק קיל ליה בצינעה. והנה מנ"ל לתוס' דס"ל לר' ישמעאל בפרהסיא אפי' בשאר איסורין הוי כמו ע"ז דחמיר, דילמא רק בע"ז דחמיר שם רק בצינעה מקיל אבל בשאר איסורין מנ"ל דמחמיר בפרהסיא ובמעשה שם דהוי במינות דהוי כמו ע"ז. ויש לומר דיקשה לר' ישמעאל דמנ"ל דמחויב למסור נפשו בפרהסיא ויצא מכלל וחי בהם, וממקרא דלא תחללו ונקדשתי נוכל לפרש בליכא אונס מיתה ומדחייב למסור נפשו בפרהסיא על כרחך דרש כר' אליעזר ואהבת וכו' בכל נפשך וכו' וא"כ בצינעה ג"כ נאמר הכי, ועיין בהגהות מיימוני בשם התו"כ דדריש למסור נפשו מונקדשתי עיי"ש אבל (הכי) [היכי] נדרש מונקדשתי אחרי דנדע כן מואהבת וכו' ובלא"ה הרי מקרא מפורש בכל נפשך ומנ"ל לומר דוקא בפרהסיא, והרי אפי' בספק בלשון התורה עי' בתרומת הדשן מובא בשו"ע יו"ד [קנ"ז בש"ך סק"א] דלא שייך ספק נפשות להקל בזה דנאמר דמצוה למסור נפשו עיי"ש. והנה עי' בר"ן במס' ע"ז פ' אין מעמידין שכתב דלר' ישמעאל ואהבת וכו' לא משמע ליה ליתן נפשו אלא שיאהב בכל לב ונפש את הש"י עיי"ש - אבל לענ"ד י"ל דדריש ואהבת וכו' כר' אליעזר דבזה לא הוי מחלוקות כלל וחמיר ליה ע"ז שהיא ראויה ליהרג אף בצינעה שלא לעבור עליה, רק דס"ל דשאני ע"ז משאר איסורין דלא שייכי כלל באונס, דעיקר ע"ז בלב היא שמקבל ע"ע לאלוהות בלבו וע"ז לא שייך אונס כלל, ואף דעל מעשה עבודה הוי ג"כ לאו והרי ע"ז הוי באונס ומעשה באונס כמו שאינו ובלבו לא היה לע"ז ולא עבר עליו, ועי' במס' סנהדרין דף ס"א ע"ב בעובד מאהבה ומיראה וברש"י ותוס' שם מיראת אדם ואהבתו ועי' ברמב"ם בפ"ג מהל' ע"ז ובראב"ד ובכ"מ שם עיי"ש, אלא דמחויבין לקדש ה' ושייך חילול השם בלא עשה כן וזה בפרהסיא דאז שייך בכל נפשך אף דבלבו לא היה לע"ז ולא עבר עליה באמת לקדש ה' ימסור נפשו, אבל לא חלילה דקיל לר' ישמעאל ע"ז מלר"א רק דס"ל דלא הוי עובד ע"ז בכה"ג רק משום קידוש השם ומצוה זאת אינה מענין ע"ז רק מצוה בפ"ע ושייכי בכל המצות, ויש מקום לומר דשאר מצות ואיסורין חמירי ליה מע"ז משום בע"ז אינו עובר באונס כמ"ש ואינו עושה גוף האיסור רק נראה כעובר וגם ידעו שהוא באונס ואינו בלבו כן, אבל בשאר איסורין אין תלוין בלב ועושה גוף האיסור באמת, אלא ע"ז נאמר דלאו דלא תעבדם אף אם בלבו אין מכוין לעבודה הוי איסורא כמו שאר איסורין עכ"פ ולכן בפרהסיא בכולן יהרג, וא"כ למ"ש חמירי ליה קידוש השם לר' ישמעאל מלר"א. וא"כ לפי דברים הנ"ל ולמ"ש בשם הסמ"ק דבפרהסיא בהנאת עצמן יהרג וכמ"ש לר' ישמעאל בפרהסיא כע"ז וכמו כן לרבא דכר"י ס"ל וא"כ דברי הנ"ל מובנים ביותר די"ל יהרגו ואל יחתמו בשקר בס"ד לרב חסדא אליבא דר"מ וכמ"ש לעיל. (ב)והנה יש לדקדק בדברי רבא במס' ע"ז הנ"ל שאמר והדר כתיב ולא תחללו ולא נקיט ונקדשתי וכו' ולמ"ש לעיל נכלל בזה אבל למה לא אמר בפירוש, ודוחק לומר שקאי גם על סוף הפסוק ונקדשתי, גם דוחק לומר דר"ל שהיא בכלל לא תעבדם שנאמר אהדרא לאיסורא קמא והוי עי"ז נעבד ועי' בתוס' שם, ובתוס' ביצה י"ב בסוגיא דמתוך בענין אהדרא לאיסורא קמא עיי"ש, וע"ז נאמר דונקדשתי הוי מ"ע ולא שייך אהדרא וכו' רק בלאו. ונאמר ע"ז, דהנה עיין במזרחי בפרשת וארא שהקשה עמ"ש רז"ל על משה שאמר אמול ואצא הוי סכנה לולד, שהרי קודם מתן תורה לא נאמר עודנו האי וחי בהם ולא שימות בהם עיי"ש, ועי' בס' פרשת דרכים למל"מ דרוש אתרים דרוש ב' שתירץ ע"ז כמה תירוצים ואחד מהם כמ"ש בתוס' בסוגיא בד"ה בן נח דלא צריכין וחי בהם רק שלא נלמד מרוצח ונערה המאורסה עיי"ש, גם תירץ דשאני שיעשה מעשה להציל את עצמו מסכנה שהיתה כבר מלעשות מצוה להביא את עצמו לידי סכנה דאמרינן מאי אולמי מצוה זו לעקור האיסור דאת דמכם לנפשכם אדרוש ועי' בר"ן על הרי"ף בסוגיא. וסברא נכונה דבכל פעם אמרינן שלא לעשות מעשה, וצריכין אנו וחי בהם שיוכל לעשות אפי' מעשה להציל את עצמו אבל שלא להביא למצוה בסכנה לא צריך וחי בהם דאמרינן מאי אולמי וכו' עיי"ש. ויש להבין בזה במ"ש ז"ל דדוקא במל"ת אמרינן יהרג ואל יעבור ועי' בר"ן במס' שבת ובר"ן בסוגיא מ"ש בזה. ולפי דבריו הנ"ל י"ל בלא"ה ויתפרש היטב במצות עשה הרי איכא את דמכם לנפשכם כנגדו ומאי אולמי האי מהאי לעקור בקום ועשה אבל במל"ת לעשות מעשה איסור להציל א"ע אמרינן מאי אולמי ואת דמכם וכו' לעבור איסורא, וכמ"ש ר"א מוטב שיעבור בשב ואל תעשה וכו' במס' זבחים ור"ה עיי"ש, רק דאיכא לנו לימודא וחי בהם אבל בשעת הגזירה לא נאמר האי וחי משום לא תחללו ונשאר על הסברה הראשונה לחלק בין מ"ע ול"ת, והנה לומר דלא תחללו ידחה את דמכם וכו' זה לא נדע ועל כרחך צריך לומר כמ"ש דעיין שכתבו דמשו"ה במצוה אל יהרג משום דאפשר לבטלה בעל כרחו עיי"ש ויקשה עכ"פ יקיים ונקדשתי וצריך לומר משום דהוי בשב ואל תעשה ואת דמכם בקום ועשה. ויש לפרש דברי רבא הנ"ל דאמר הכל היו בכלל לא תעבדם, אם שנפרש קודם שנדע מוחי בהם ולדעת התוס' דהוי למדין מרוצח ונערה, ומוחי בהם נלמד שלא ליהרג רק היכא דשייך ולא תחללו בע"ז ובשאר איסורין בפרהסיא, או שנאמר מסברא לא יעשה איסור להציל א"ע ממיתה דמאי אולמי את דמכם מאיסורא דע"ז גם משאר איסורים, ואין לומר דאת דמכם אלימי דשפיכות דמים חמירי, לא ידענא כן רק היכא דשייך מאן יאמר דדמא דידך סמיק טפי אבל בלא"ה לית לן סברא להכריח כן, והנה הסברא מוטב שיבטל מ"ע אחת לקיים הרבה לזה י"ל נילף מנערה המאורסה דלא אמרינן כן, גם עי' בפרשת דרכים מ"ש ע"ז לסתור דברי המזרחי עיי"ש, ואין להקשות למ"ש לעיל בע"ז באונס לא הוי בכלל עובד כלל וא"כ האיך ס"ד בכלל לא תעבדם אפי' באונס, י"ל כמ"ש דעכ"פ לא תעבדם עובר בכל גונא והוי כמו בשאר איסורים. והנה יש לומר דונקדשתם לרבא לר' ישמעאל דהוי מ"ע נאמר ג"כ לדידיה כלר' אליעזר, ולר"י ע"ז ושאר איסורין שוין ונאמר מאי אולמי וכו' ג"כ בזה, אבל לעבור על לא תחללו דהוי במעשה, וממילא כיון דלא תחללו דהוי במעשה ולא נדחה מוחי בהם מחויב בונקדשתי ג"כ כיון דליכא את דמכם וכו' משום מאי אולמי וכו' לדחות הלא תחללו, ומחויב בונקדשתי ג"כ וא"כ שפיר נקיט רבא ולא תחללו דעיקר הטעם שידחה הוחי בהם ואת דמכם וכו' וממילא איכא ג"כ ונקדשתי ואתי שפיר. ומיושב במ"ש אשר יקשה למה נאמר דבכלל לא תעבדם אונס שיהיה עי"ז בכלל נעבד משום דעבר על לאו דלא תחללו - ונקדשתי דהוי מצוה בפ"ע ובכל איסורין אפי' לר' ישמעאל וא"כ האיך נאמר משום דעבר עליה יהיה בכלל נעבד אשר אינו רק בעבר על לא תעבדם בלבד, אבל לפמ"ש י"ל דבכל מצות ואיסורין יהיה מחויב להרוג א"ע ולא לעבור, רק משום וחי בהם וכמ"ש היכא דצריך לעשות מעשה להציל א"ע דיעבור רק משום שנאמר וחי בהם, וא"כ בפרהסיא דאיכא חילול השם ולא שייך וחי בהם דנדחה בעד הלאו דלא תחללו ונקדשתי, וממילא מחויב למסור נפשו משום הל"ת ואם לא עשה כן עבר על הל"ת אפי' באונס, ובכה"ג ממילא עבר משום לא תחללו על לאו דלא תעבדם בעצמו והוי שפיר בכלל נעבד ואסור לגבוה. אמנם אנן דקיי"ל כר' אליעזר ובע"ז אפי' בצינעה יהרג ואל יעבור, והנה לכאורה בצינעה לא שייך ולא תחללו וגם ונקדשתי דמפורש בתוך בני ישראל וכדאי' בגמ', וגם למ"ש בר"ן בחידושיו דבשעת הגזירה הוי כבפרהסיא גם בינו לבין עצמו דודאי יודיע המאנס כמ"ש לעיל בשמו זה לא שייך בע"ז דאפי' שלא בשעת הגזירה בצינעה יהרג וכו'. והנראה כמפורש דלר' אליעזר משום ואהבת וכו' יש לך וכו' וכדאי' בסוגיא ודוחה הוחי בהם והוי כמפורש בקרא לר"א דלא נאמר וחי בהם בע"ז, והנה למ"ש בע"ז לא שייך אונס דהוי דברים שבלב ולכן מקיל ר' ישמעאל בצינעה ורק בפרהסיא משום קידוש השם וא"כ למה לר"א ידחה וחי בהם דהוי מצוה גדולה דאי' עלה בירושלמי בפקוח נפש השואל הרי זה מגונה וכשופך דמים ועי' ברמב"ם בפ"ב מהל' שבת, ונראה כיון דמקרא ואהבת בכל נפשך מורה על מסירת נפש עבור כבוד שמו יתעלה ובכל פעם הוי רק בכפיה אף דלבו בל עמו וא"כ התורה צוה עד"ז ואפי' בצינעה דבפרהסיא נדע מונקדשתי, ועי' ברש"י ואהבת וכו' משמע שלא תמרנו בע"א עכ"ל וענין אהבה האמתות שיאהב הדבר מדבר ואם לא יהרוג א"ע עבור קידוש השם הרי אוהב חייו ביותר, ובס' תורת חסד כתב דמ"ע ליחד שמו בעת כי נהרג עבור זה נכלל בואהבת וכו' עיי"ש, וא"כ אף דבצינעה ולא תחללו ונקדשתי לא שייך אבל המ"ע ליחדו במסירת נפשינו ואהבת וכו' הוי גם בצינעה ומלשון הרמב"ם להלן ה"ד נראה דאף שלא בפרהסיא שייך קידוש השם עיי"ש וצ"ע.
במד"א בזמן שגוי מתכוין להנאת עצמו, כגון שאנסו לבנות לו ביתו בשבת וכו' או אנס אשה לבועלה וכיו"ב וכו'. בגמ' שם והא אסתר בפרהסיא היתה קרקע עולם וכו' הנאת עצמו וכו', ולכאורה יקשה למה לא משני ג"כ דאסתר היתה להצלת כל ישראל וכמ"ש במהרי"ק שורש קס"ז ובשם התוס' ועי' במרדכי בסוגיא ובתוס' מיעל אשת חבר הקיני עיי"ש. והנה יש לומר דלא היה נאמר להציל ישראל בג"ע שהיא מעבירה אשר כל ישראל מחויבים למסור נפשם ולא נאמר שיהי' מצוה להצילם בה, רק אחרי דאמרינן קרקע עולם וכו' וליכא ג"ע וממילא הוי מצוה. אמנם יקשה דעיין בתוס' בד"ה והא דלא מקשינן והא אסתר ג"ע הוה דידעו בס"ד ג"כ דקרקע עולם שאני רק הקושיא משום בפרהסיא ובחילול השם בזה ס"ד לא מהני קרקע עולם עיי"ש, והרי חילול השם הוי בישראל תוך בני ישראל כתיב כדאי' בסוגיא והמה ידעו דלשם מצוה כיונה וממילא לא היה חילול השם אפי' בפרהסיא בכה"ג דאסתר כיון דליכא מצד ג"ע, וצריכין לומר ע"ז דמתחילה לא היה נודע שתבוא הצלה ע"י ומשני קרקע עולם, ולפ"ז ממילא כמ"ש הוי ג"כ מצוה, ומיושב במ"ש דלסמ"ג דמצוה להחמיר למה לא החמירה אסתר על נפשה דבכה"ג דתמנע עי"ז הצלת ישראל אין להחמיר ומצוה רבה עשתה. אמנם לפי הנראה במהרי"ק הנ"ל ובתוס' מ"ש ביעל דאפי' שהמציאו א"ע לכך מקרי מצוה והרי בכה"ג לא יחשב כקרקע עולם דהוי בגדר מעשה והרי להרמב"ם והר"ן בג"ע ובהנאת עצמן מחויב למסור רק בלי מעשה עיי"ש, וצ"ל לפ"ז להציל את ישראל הוי מצוה אף אם לא נאמר קרקע עולם וא"כ יקשה הנ"ל גם כמ"ש דקשיא מבפרהסיא כשבאה לביתו מתחילה, ודוחק לומר דבפרהסיא יהי' חמיר מג"ע מצ"ע, והנה לדעת הסוברים דלא היה באסתר ג"ע ממש רק איסורא דאורייתא בעלמא יש לומר משום להציל נפשות כל ישראל נדחה וא"כ יש לפרש כמ"ש לעיל דאסתר בפרהסיא הוה ובתחילת ביאתה לביתו לא היה נודע שהיה להצלת ישראל ומשני קרקע עולם וכו' והנאת עצמו שאני, ולאחר זאת אם גם שהמציאה את עצמה לבוא לפניו אז כבר נתפרסם שהיא להצלת ישראל וגם לא היה נודע שהמציאה את עצמה לכך.
עשרה מישראל. עי' בשו"ת דבר שמואל סי' ס"ג אם הנאנס בכלל העשרה די"ל דעיקר קידוש השם במיתתו ולאחר מיתתם לא נשאר עשרה ושאני בדברים אחרים דמצרפים ליה להחתן בברכת חתנים וכיו"ב עיי"ש.
וכל הדברים האלו שלא בשעת הגזירה אבל בשעת הגזירה והוא שיעמוד מלך רשע כנבוכדנצר וחביריו ויגזור גזירה על ישראל לבטל דתם או מצוה מן המצות יהרג ואל יעבור אפי' על אחת משאר מצות בין נאנס בתוך עשרה בין נאנס בינו לבין גוים. עי' בכ"מ, דבגמ' אי' אבל בשעת השמד אפי' מצוה קלה וכו' ערקתא דמסאנא וכו' עיי"ש וכתב דרמב"ם פי' משום בחוקותיהם וא"כ הוי בכלל שאר מצות שכתב עיי"ש. וברש"י בד"ה מצוה קלה, שלא ירגילו הנכרים להמריך את הלבבות לכך עכ"ל, ובשאילתות דרבי אחאי בפרשת וארא סי' מ"ב וז"ל אבל בשעת השמד יהרג ואל יעבור, מ"ט כיון דגזירה למעקר למילתא הוי קידוש השם וקרינן ביה ולא תחללו את שם קדשי עכ"ל. ובפר"ח הביא ראיה מפ"ד דשביעית בירושלמי מפפוס ולוליינוס שמסרו נפשם שלא יהיו נראו כשותים סתם יינם הרי על דרבנן ג"כ בשעת השמד להרג עיי"ש, וזה דלא ככ"מ הנ"ל, וברי"ף פי' משום פריצות בערקתא דמסאנא עיי"ש. והנה לכאורה יש להבין מנ"ל שיהרג באיסורי דרבנן וכי מצינו מיתה מדרבנן, ואין נראה לומר דכמו שמצינו מכין וממיתין משום סייג דשם בעובר במזיד אמרינן כמ"ש סוקלין וכו' משום ששעה צריכה לכך. והנה י"ל דאם גם האיסור דרבנן מ"מ הוי בלא תסור מדאורייתא ושייך בעובר לא תחללו ונקדשתי. אבל עי' ברש"י לעיל שכתב שלא להמריך את הלבבות לכך עכ"ל נראה שלא רצה לפרש בצינעה משום קידוש ה' דלא שייך רק בפרהסיא לכן כתב טעמא שלא להמריך וכו' ועי' בחי' הר"ן שכתב דבצינעה בשעת השמד דרכו לפרסם עיי"ש, ולא נראה דעת רש"י כמוהו כמ"ש. והנה מלשון הרמב"ם ה"ז קידש ה' ואם היה בעשרה קידש ה' ברבים וכו' וכמו כן בחילול השם כנ"ל נראה דגם בצינעה שייך קידוש ה' ולהיפוך חילול השם רק קידוש ה' ברבים הוי בעשרה דוקא ועי' בלח"מ שכתב לדעת הרמב"ם ליכא קידוש רק לא תחללו עיי"ש ובפר"ח השיג דשניהם שוין דבעשרה עיי"ש אבל כנראה מלשון הרמב"ם דשניהם בפחות מעשרה רק קידוש ה' ברבים דצריך למסור נפשו וכמו כן בחילול ה' הוי בעשרה ובפחות מעשרה עכ"פ ג"כ שייך ונקדשתי, ובפחות מעשרה עכ"פ צריך שיהיה איזה ישראלים דאל"כ לא שייך ונקדשתי כלל, וא"כ יש להבין בצינעה ממש דליכא שום ישראל דלא שייך לא תחללו ולא ונקדשתי, ובע"ז מחויב למסור נפשו משום ואהבת וכו' אבל בשאר איסורין בשעת הגזירה מנ"ל רמז בזה מהתורה, וכנראה מלשון רש"י שלא להמריך את הלבבות וכו' נראה מלשונו דחומרא זאת מדרבנן וכי מצינו מיתה מדרבנן בכה"ג דלא שייך כמ"ש לעיל משום לא תסור דאף בעיקר מדאורייתא אינו מחויב למסור נפשו, והנה לדעת הסוברים דרשאי להחמיר ע"ע בשאינו מחויב כמ"ש בסמ"ג ומובא בתוס' ע"ז כ"ז ובכ"מ, וא"כ י"ל כיון שאם היה רוצה רשאי להמית נפשו עבור זה, יש כמו כן ביד החכמים לחייבו על כך שיקבל ע"ע ולעשות כן כיון דאפשר לסלק הוחי בהם בלעדי החכמים ע"י עצמו אם ירצה ביד החכמים לחייבו ע"ז, אבל לדעת הרמב"ם שכתב דהמחמיר מתחייב בנפשו יקשה. והנה כמ"ש הר"ן בחידושיו דגם בצינעה בשעת השמד מדרכם לפרסם עיי"ש וא"כ שייך בכל גונא ונקדשתי ולא תחללו אף בצינעה ואף בשאר איסורין וא"כ הוי מדאורייתא והנה בערקתא עי' ברי"ף ושאלתות עכ"פ הוי דרבנן וי"ל כמ"ש לעיל, והנה בשאלתות לא הביא לשון מצוה קלה גבי בשעת הגזירה רק גבי בפרהסיא ועי' בטור יו"ד בסי' קנ"ז שכ"כ רק גבי בפרהסיא ועי' בב"י שעמד ע"ז, וכמ"ש יש להבין דעתם ז"ל ובהגהות מיימוני כתב אף במנהג שיש יהדות בו עיי"ש ומנהג יש לומר דהוי דאורייתא עי' בהל' נדרים במנהג איסור עיי"ש. ועי' בפר"ח שכתב בגזירה להנאת עצמן א"צ ליהרג עיי"ש שמביא ראיה מירושלמי ע"ז, ועי' בחי' הר"ן שכ"כ והביא הירושלמי בראשונה היתה מלכות אונסת עיי"ש וסיים שם ומשמע לי שאין כן דעת הרמב"ם בפ"ה מיסודי התורה דקאמר וכל הדברים האלו שלא בשעת הגזירה וכו' דאחר שהתיר הנאת עצמן משמע דבשעת הגזירה לית ביה שריותא כלל עכ"ל, וירושלמי הוא בפ"ד משביעית חד משמד הוה וכו' ועי' בפי' מהר"א מפולדא שם וגירסתו ובירושלמי פ"ג מסנהדרין ובפי' פני משה שם וגירסתו עיי"ש ובר"ן הנ"ל דף ע"ד ע"ב בגירסתו בירושלמי הנ"ל עיי"ש. ובלשון הרמב"ם כגון נבוכדנצר וחביריו וכו' יש לומר דוקא כמוהם שלא היה להנאת עצמן.
כל מי שנאמר בו יעבור ואל יהרג ונהרג ולא עבר הר"ז מתחייב בנפשו. עיין מה שכתבתי לעיל ועי' בשל"ה דאף ר' עקיבא שאמר מתי אבוא לידי שאין רשאי להביא בידים כן על עצמו עיי"ש וזה גם לדעת הסמ"ג וסייעתו ועי' בבראשית רבה מובא בב"י בסי' קנ"ז בניה אנו ועליה אנו מוסרים נפשינו רק שאין מדרכן של בני אדם לדבר וכו' עיי"ש.
כל מי שנאמר יעבור וכו' הרי זה מתחייב בנפשו וכו'. והנה כבר כתב כן בה"א, עי' ע"ז בשו"ת הרדב"ז ח"א בלשונות הרמב"ם שם שכתב דבה"א בהתכוין להנאתו אבל כאן מיירי במתכוין להעבירו וליכא חילול השם וס"ד דעכ"פ מצוה קעביד וכתב דגם בזה מתחייב בנפשו עיי"ש.
וכל מי שנאמר וכו' ועבר וכו' ואעפ"כ וכו' אין מלקין אותו וכו'. עי' בפ"א מהל' איסורי ביאה ברמב"ם שם ה"ט ובמרכבת המשנה עיי"ש.
ואעפ"כ מי שעבר באונס אין מלקין אותו ואין צריך לומר שאין ממיתין אותו בי"ד אפי' הרג באונס, שאין מלקין וממיתין אלא לעובר ברצונו ובעדים ובהתראה שנאמר בנותן מזרעו למולך ונתתי את פני באיש ההוא, מפי השמועה למדו ההוא ולא אנוס ולא שוגג ולא מוטעה ומה אם עכו"ם שהיא חמורה מן הכל העובר אותה באונס אינו חייב כרת וא"צ לומר מיתת בי"ד, ק"ו לשאר מצות האמורות בתורה, ובעריות הוא אומר ולנערה לא תעשה דבר. ועי' בכ"מ בשם הרמ"ך שהשיג על הרמב"ם ותשובת הכ"מ על השגותיו ועי' בחי' הר"ן במס' סנהדרין דף ס"א ע"ב בד"ה אתמר העובד מאהבה ומיראה עיי"ש. הנה הביא הרמב"ם ראיה ממולך בע"ז, ומנערה וכו' וק"ו בשאר איסורין, והנה כמ"ש לעיל די"ל שאר איסורין חמירי באונס מע"ז משום דע"ז בלבא תליא משא"כ בשאר איסורין וכמ"ש במקו"א לחלק בין האיסור מצ"ע תועבה או העשיה בלבד ולא הנעשה ואכילת איסורין הנעשה ובכפיה עכ"פ אכל איסורין אף דהוי באונס משא"כ בע"ז מצד העושה ואף שכתבתי דמצד לא תעבדם הוי ע"ז כשאר איסורין אבל בלבו בל עמו וכמ"ש לעיל כן לר' ישמעאל, מ"מ ע"י כפיה כיון דהוי מצד העשיה האיסור ובכפה ע"י אונס כאלו לא עשהו, וא"כ י"ל שאר איסורין חמירי מע"ז לענין זה, אבל לדידן עם כל זה מחלקינן ובשאר איסורין אפי' בפרהסיא יעבור בהנאת עצמו ובע"ז לא, ובשפיכות דמים דשייך מאי חזית וכו' בעבר והרג בכה"ג צ"ע וצ"ל דעם כל זה משום דשוין מהאי טעמא דהאי סומיק אינו מחייב מיתה בעבר, והנה בנערה הוי קרקע עולם ועי' שגורסין יהרג ולא תהרג, ולפ"ז אין ראיה מנערה, ועי' בכ"מ לרמב"ם בג"ע לא מהני הנאת עצמו וצ"ע דיהיה נראה דס"ל גם קרקע עולם לא מהני לפטרו מלמסור נפשו וצ"ע, וראיתו ממוטעה בלי התראה באומר מותר הוי אונס גדול ותליא אם הוי אונס כדאי' בכמה דוכתי. ולמ"ש לעיל לחלק בין האונס על האיסור או שיוכל להציל א"ע מסכנה אשר תבוא עליו מדבר אחר, ע"י האיסור, ויש לספק אם בהציל א"ע ממיתה ע"י דבר אחר, בזה שעבר האיסור אם פטור אף בכה"ג, ומנערה אין ראיה מזה ובנותן מזרעו דאי' ולא אנוס נראה אפי' בכל גונא וגם בזה יש לספק אם זה בכלל, והנה בשוגג לכאורה הכל שוה ואולי אונס כמוהו דנתמעט ביחד, ואם נאמר דבכה"ג חייב יפורש בזה דברי הרמב"ם בה"ח עיי"ש, והנה לכאורה בלא"ה בנערה לא היתה יכולה להציל א"ע במיתה ונראה דאפי' בכה"ג פטרה התורה כשהיה יכולה להציל במיתת עצמה, ועי' בתוס' ע"ז נ"ד ע"א בד"ה כגון עיי"ש, ובתוס' יבמות נ"ג ע"ב בד"ה אין עיי"ש, והנה הביא ראיה מנותן זרעו למולך שהוא בספרי י' ובמס' קדושין דף מ"ג ע"א בשחוטי חוץ כן הוא ולא אנוס ולא שוגג ולא מוטעה וכיו"ב במס' זבחים ק"ח ע"א, ונקיט הרמב"ם ממולך דע"ז דחמירי אפ"ה אונס פטור, ועי' זבחים הנ"ל ק"ח ע"ב בתוס' בד"ה שוגג שהקשו דאונס למה לי קרא לפטור ותירצו באומר מותר עיי"ש, אבל בע"ז דימצא אונס דיש למסור נפשו במיתה ואפ"ה פטור לזה צריך קרא ולכן נקט האי דמולך ולא דשחוטי חוץ, ועי' פ"כ מהל' סנהדרין הל' ג'. והנה עיין בנימוק"י במס' סנהדרין הנ"ל שכתב בלפני עור דע"ז דהוי לאו דכל איסורין ואינו מיוחד בע"ז לא אמרינן יהרג וכו' עיי"ש, ועיין במס' ע"ז דף י"ב ע"א מעיין המושך לפני ע"ז לא ישחה וישתה מפני שנראה כמשתחוה לע"ז וכו' ואי תנא הני תרתי משום דליכא סכנה אבל מעיין דאיכא סכנה דאי לא שתי מיית אימא לא צריכא, ובר"ן שם משמע דאפי' במקום סכנת נפשות אסור להיות נראה כמשתחוה לע"ז וכו' וזה בכלל מ"ש בכל מתרפאין חוץ מע"א וכו' ואפשר עוד לומר וכו' כיון שאינה אלא מ"ע היכא דאיכא סכנה ממש מותר וכו' דאי לא שתי מיית לא מיית ודאי אלא שאפשר לבוא לידי סכנה שאם לא ישתה עכשיו שמא ימית עצמו קודם שימצא מים וכו' עכ"ל עיי"ש, ועי' בשו"ע יו"ד סי' ק"נ סעיף ג' ולשון הגמ' שם בקוץ דאיכא צערא נראה במעיין סכנה יותר מצערא ולר"ן שמחלק בין ודאי סכנה לספק סכנה צריך ביאור, דפקוח נפש אפי' בספק סכנה דוחה איסורין ומנ"ל משום חומרא ע"ז נחלק בין ספק לודאי, והנה חשש מראית עין הוי דרבנן וכבר כתבתי לעיל בדרבנן לענין יהרג וכו' דצ"ל משום לא תסור וכו' ומצד זה לא הוי איסורא דע"ז רק איסורא בפ"ע דנדחה משום ספק סכנה, והנה אם נאמר במראית עין מכ"ש בלתי עור דהוי דאורייתא ועי' בטור סי' קמ"ט שנראה בודאי מיית לא ישתה ועי' טו"ז סי' קנ"ז ס"ק י"א עיי"ש. וע"ע בתוס' סוטה דף י' ע"ב בד"ה נוח מובא בפרי חדש בס' מים חיים שלא נמנו בשלש שיהרג וכו' שלא להלבין את חבירו ברבים דאמרינן נוח לו וכו' משום שאינו מפורש בתורה עיי"ש, והנה מלשון נוח לו וכו' לדעה דרשאי להחמיר יש לפרש שטוב לעשות כן אבל אינו מוכרח החיוב עוד, אבל הביאו בתוס' ממאי דאי' נוח לבוא על ספק אשת איש מלהלבין וכו', הנה אם צריך למסור נפשו בספק אשת איש דמצד הקש לרוצח ויש לעיין בזה גופא וצ"ע, ועי' בתה"ד סי' קצ"ט מובא בש"ך סי' קנ"ז ס"ק א' בספיקא דרבוותא בזה לא שייך ספק נפשות להקל משום דתורה בודאי צותה למסור נפש עיי"ש. ולענין נאמנות העוברים מאונס בע"ז וכו' לענין עדות עי' בשו"ת הריב"ש סי' י"א ומובא בשו"ע אהע"ז סס"י מ"ב ולענין שחיטה וי"ב שכתב באי אפשר להמלט כשרים לעדות עיי"ש.
נשים שאמרו להם גוים תנו לנו אחת מכם ונטמא אותה ואם לאו נטמא את כולכם יטמאו כולן ואל ימסרו להם נפש אחת מישראל, וכן אם אמרו להם גוים תנו לנו אחד מכם ונהרגנו ואם לא נהרוג כולכם, יהרגו כולם ואל ימסרו להם נפש אחת מישראל ואם יחדהו להם ואמרו תנו לנו פלוני או נהרג את כולכם אם היה מחויב מיתה כשבע בן בכרי יתנו אותו להן ואין מורין כן לכתחילה ואם אינו חייב מיתה יהרגו כולן ואל ימסרו להם נפש אחת מישראל. מקורו במשנה פ"ח דתרומות כמ"ש בכ"מ, ועי' ברש"י במס' סנהדרין דף ע"ב ע"ב בד"ה יצא ראשו וכו' דהו"ל כילוד ואין דוחין נפש מפני נפש וא"ת מעשה דשבע בן בכרי וכו' התם דאפי' לא מסרו לו היה נהרג בעיר כשיתפשנה יואב והן נהרגין עמו אבל אם היה ניצול אע"פ שהן נהרגין לא היו רשאין למסרו כדי להציל עצמן אי נמי משום דמורד במלכות הוי הכי מפרש ליה בתוספתא דתרומות עכ"ל, ובלתי מובן תירוץ הראשון דהרי משנה מפורשת ואם לאו נהרוג כולכם יהרגו כולם ואל ימסרו וכו' כמ"ש ברמב"ם הנ"ל, אבל כונתו ביחד לו ע"כ ואם היה יכול להציל א"ע אפי' ביחדו אותו אינו רשאי, וזה לפי תירוץ הראשון דרש"י אבל לתירוץ השני כשחייב למלכות בכה"ג באם יוכל להציל א"ע בלתי מוכרע אם רשאין למסרו. והנה הקשו על הרמב"ם שפסק כריש לקיש בירושלמי ולא כר' יוחנן דס"ל אע"פ שאינו חייב מיתה ועי' בב"ר פ' צ"ד סימן ט' וביפ"ת שם דהוי מחלוקת ת"ק ור' יהודה שם ופוסק הרמב"ם כהת"ק עיי"ש, ועי' בטו"ז יו"ד סי' קנ"ז ס"ק ז' שפי' וזו משנת חסידים שלא היה לריב"ל לעשות כן בעצמו רק להניח לאחרים לעשות כן עיי"ש, ומפורש בב"ר הנ"ל אמר וכי משנת חסידים היא מיבעיא להאי מלתא מתעבדא ע"י אחריני ולא על ידיך עיי"ש. ועי' בתוספתא פ"י דתרומות כלשון הבראשית רבה הנ"ל ועי' בשו"ת ב"ח סי' מ"ג שהביאו שם עיי"ש במ"ש לעיל באם יוכל להציל וחייב למלכות עיי"ש, ובסמ"ג וסמ"ק פסקו כר"ל. ובכ"מ בשם הרשב"א בנשים וכו' שגם אם היתה טמאה כבר אין רשאי למסרה עיי"ש שהביא כן בשם הירושלמי וכפי גירסתו כבר טמאה ועי' בדגול מרבבה יו"ד סי' קנ"ז שהקשה על הרשב"א כי גרס בירושלמי ואם היתה כבר טמאה ועי' בנוב"י מהדורא בתרא חלק יו"ד סי' ע"ד עיי"ש, ועי' בס' מעשה רוקח בגירסת הירושלמי כנוב"י עיי"ש.
כענין שאמרו באונסין כך אמרו בחולאים, כיצד מי שחלה ונטה למות ואמרו הרופאים שרפואתו בדבר פלוני מאיסורין שבתורה עושין ומתרפאין בכל איסורין שבתורה במקום סכנה חוץ מע"ז וג"ע וש"ד שאפי' במקום סכנה אין מתרפאין בהן, ואם עבר ונתרפא עונשין אותו בי"ד עונש הראוי לו. והנה בלתי מובן מ"ש ממ"ש בה"ה דאונס רחמנא פטריה מעונש ומ"ש זה מזה וראיתי בפר"ח שכתב דשאני כאן דמיתה אינה ודאית ורפואה אינה ודאית משא"כ לעיל דשניהם בודאי עיי"ש, וגם זה בלתי מובן עוד היטב לחלק בזה, והנה אם נאמר לחלק כמ"ש לעיל בין אם האונס במיתה הוי קיום הל"ת והל"ת תגרום לו מיתה, לאם המיתה וסכנה מסיבה אחרת והוא יוכל להציל א"ע ע"י עבירה, וא"כ בכה"ג מרויח ע"י העבירה ובאופן הראשון לא יפסיד חיותו ע"י, ואם נאמר רק באופן הראשון שכתבתי שייך לומר בעבר דאין נענש וא"כ שפיר יש לחלק להאי דלעיל דרפואה הוי באופן הב' להציל א"ע מסכנה ממקום אחר. והנראה עוד דהנה לעיל ה"ד כתב ואין מלקין ואין ממיתין וכו'. והנה מיתה לא מצינו אלא בהתראה שיהיה מזיד ממש ובכה"ג עכ"פ לאו מזיד ממש הוי ובמיתה אזלנין לקולא ונאמר בכה"ג דעל דרך זה לא נמצא מיתה מפורש בתורה, וגם מלקות דקאי על שאר איסורין בשעת הגזירה גם מלקות כמיתה לקולא בכ"מ, וא"כ לא מסתברא דנחייבו בכה"ג במיתה או מלקות דעכ"פ מיראת המיתה עשה כן ולא מזדון לבו, ועונשין כאלו בתורה בזדון לב בלבד מצינו ואין להוסיף עליהן, ונראה לדייק בלשון עונשין אותו בי"ד בעונש הראוי שכתב הרמב"ם ז"ל, ונראה דס"ל לדמותו לעושה בלי התראה דמוטעה ואונס שוין כמבואר בספרי שהביא לעיל ההוא ולא אנוס ולא מוטעה וכיו"ב במס' קדושין מ"ג ובלי התראה בגדר מוטעה, ועי' בהל' סנהדרין פי"ח הל' ה' וכל אלו שלא קבלו עליהן התראה מכין אותן מכת מרדות הואיל וחטאו מ"מ וכו' עיי"ש שכתב כן בחייבי מיתה וכרת עיי"ש, והנה שם מיירי בהותרה ולא קיבל התראה, ונראה בכה"ג בגדר זה וכונתו כאן ועונשין אותו בי"ד עונש הראוי על מכות מרדות וזה מעונש שבי"ד מענישין וכוחם ע"ז להפריש מאיסורא ועונשין אותו עונש הראוי לו, לא כחומר המזיד ולא הוי כאונס ממש כהאי דה"ד דשם הוי אונס גמור אם לחלק כמ"ש או כמ"ש בפר"ח הנ"ל, ואף לענין עונש דאורייתא כנראה אין לחלק מ"מ מעונש דרבנן דבכה"ג דלעיל ג"כ פטור באופן דכאן יש לחייבו לדעת הרמב"ם כנראה לענ"ד, ואחר שכתבתי ראיתי בס' יד המלך שעמד על דברי הרמב"ם והתפלא מאוד דנחייב מיתה ומלקות באונס כה"ג ופי' ג"כ כפר"ח ולענ"ד כתבתי שאין כונתו על מיתה וגם לא למלקות דאורייתא רק למכות מרדות וכמ"ש ועי' ברמב"ם פ"א מהל' איסורי ביאה ה"ח אבל הבא וכו' מחייבי עשה אינו לוקה, ואם הכו אותם בי"ד מכות מרדות כדי להרחיק מן העבירות הרשות בידם עכ"ל ועי' בפכ"ז מהל' סנהדרין מזה עיי"ש, ויש לפרש ג"כ שבי"ד יענשם כפי ראות עיניהם עונש הראוי כי לא כל חולה שוה.
ומנין שאפי' במקום סכנת נפשות אין עוברין על אחת משלשה עבירות אלו שנאמר ואהבת את ה' אלוקיך בכל לבבך ובכל נפשך ובכל מאודך אפי' הוא נוטל את נפשך, והריגת נפש מישראל לרפאות נפש אחרת או להציל אדם מיד אנס דבר שהדעת נוטה לו הוא שאין מאבדין נפש מפני נפש ועריות הוקשו לנפשות שנאמר כאשר יקום איש על רעהו ורצחו נפש כן הדבר הזה. ועי' בכ"מ ה"ה ובלח"מ שם ביחדוהו בכה"ג דהלכה ה' הנ"ל דלא שייך מאי חזית דדמא וכו' מנ"ל דאף בכה"ג דאם לא נהרוג כולכם ויחדו לאחד דלא שייך סברה זאת ובכ"מ כתב דבהלמ"מ נדע בלי סברה והקשה בלח"מ דלמה הביא רבינו הסברה דאין מספקת לפ"ז עיי"ש. ולענ"ד נראה דהכל בכלל הסברה דמאי חזית וכו' דהנה במס' יומא פ"ה ע"ב ילפינן ג"כ מוחי בהם דדוחה שבת בחולה עיי"ש, וכן איתא בירושלמי השואל הרי זה שופך דמים, והנה יש לפרש הוחי בהם בב' אופנים אם שהתורה חסה על איבוד נפש מישראל, או שפי' שהתורה חסה שלא יהיה מאבד נפשו, כי מי שאינו מציל א"ע ממיתה ואפשר לו מאבד נפשו וכמו שאסור להרוג אחרים ושופך דמים באפשר להצילו ואינו מצילו וכמו כן על עצמו ומקרא נאמר את דמכם לנפשכם וכו' ובכלל וחי וכו' שלא יהיה מאבד נפשו ונפק"מ דמצד שלא יהיה איבוד בכה"ג דונהרוג כולכם ממ"נ יש איבוד, אבל מצד שלא יהיה מאבד אף בכה"ג כמו שאינו רשאי לאבד נפשו ומחויב להציל א"ע ואל"כ הוי בכלל מאבד נפשו כמו כן אינו רשאי לעשות כן בשל חבירו דמאבד נפש חבירו ומאי חזית דדמא וכו' ומטעם זה אף בנהרוג כולם מ"מ אינו רשאי להציל א"ע בכך דמ"מ מאבד נפש מישראל והתורה חסה שלא יהיה איש מישראל מאבד נפש ישראל אחר כמו שלא יהיה מאבד נפשו, וא"כ כמ"ש גם מטעם מאי חזית דדמא דידך וכו' אין רשאי להציל א"ע אף באמרו ואם לאו נהרוג כולכם, ונאמר דהנה מוחי בהם נלמד דאפי' בספק וברוב בפ"נ לא אזלינן בתר רובא מה"ט דוחי וכו' ונראה אף דברוב פעמים ימות בלא"ה וא"כ לא הוי איבוד נפש אבל הוא אינו רשאי לאבד נפשו כי בלא שיעשה בהצלתו ימות מצד עצמו וא"כ הרי נלמד מוחי בהם וכו' לאו מטעם שלא יהיה איבוד רק שלא יהיה מאבד נפש וכמ"ש, ועי' בשיטה מקובצת בספ"ק דמס' כתובות שכתב דלהחיותו אף רב ס"ל אין הולכין בפ"נ בתר רובא רק לפרנסו פליגי עיי"ש. ועי' בס' יד המלך שמתמה שלא הביא הרמב"ם דבשאר עבירות צריך למסור כל ממונו ולא יעבור עיי"ש. והנה זה דבשאר עבירות צריך למסור כל ממונו עי' ברשב"א במס' ב"ק דף ט' ע"ב בשם הראב"ד ומובא באו"ח בסי' תרנ"ו עיי"ש, ויש לעיין מנ"ל לר' אליעזר דדריש בכל מאודך בע"ז משום דיש לך דממונו חביב עליו מגופו ומנ"ל בשאר עבירות כן, ונראה דאם לאו וחי בהם וכו' היינו נאמר בכל עבירות יהרג ואל יעבור ולענין ממון דלית לנו רבוי לעבור דדוקא ולא ימות וכו' וא"כ ממילא ימסור ממונו ולא יעבור, ואף למ"ש בתוס' במס' סנהדרין ע"ד דמשו"ה צריכין וחי וכו' דלא נלמד מג"ע וש"ד לשאר עבירות, עם כל זה לא נאמר כיון דידעינן מוחי וכו' לחלק בין ג' עבירות אלו לשאר עבירות נשאר בלי למוד מג"ע וכו' דזה אינו דלענין ממונו לית לנו סברא לפטרו רק לענין לפטרו ממיתה דאיכא את דמכם וכו' ומוטב שיחלל שבת אחת וכו' דלא שייך בממון וכיון דלית לן רבוי לפטרו מחויב למסור ממונו, אלא דיקשה עוד למה לר' אליעזר בע"ז בכל מאודך וכו' כיון דמוחי וכו' לא נדע רק ממיתה ועל כרחך כמו שאמר דס"ד דניזל בתר החביב לאדם וא"כ אכתי יקשה מנ"ל בשאר עבירות, וי"ל כמ"ש בתוס' דס"ד ללמוד עבירות הג' אלו צריך וחי וכו' וא"כ בשאר עבירות לענין ממון דליכא וחי וכו' לא נדע לימודא לפטרו וא"כ לפ"ז בכל ממונו בלתי מפורש ונלמד רק דלא נמעט מוחי וכו' ולא שימות בהם שהביא הרמב"ם ולא צריך להביא שמחויב למסור ממונו דאין מקום לפטרו. ועי' בס' מוצל מאש סי' מ"ה בענין שבועה מ"ש שם עיי"ש, אלא דצ"ע למ"ש לעיל מנ"ל במצות עשה רק בשליש דל"ל קרא ולמודא ע"ז, ועי' בר"ן בפ"ג דמס' סוכה שכתב דעוני כמיתה אם יתן כל ממונו עיי"ש, וצ"ע לחלק למה בל"ת לא אמרינן כן ועי' בחידושי הר"ן סנהדרין ס"ג ע"ב בד"ה אסור שאין דוחין מצוה דרבנן בשביל ממון עיי"ש, ועי' ביצה דף כ"א ע"א לא יצא שכרכם וכו' עיי"ש.
בד"א שאין מתרפאין בשאר איסורין אלא במקום סכנה, בזמן שהן דרך הנאתן כגון שמאכילין את החולה שקצים ורמשים או חמץ בפסח או שמאכילין אותו ביו"כ, אבל שלא דרך הנאתן כגון שעושין לו רטיה או מלוגמא מחמץ או מערלה או שמשקין אותו דברים שיש בהן מר מעורב עם איסורי מאכל שהרי אין בהן הנאה לחיך הרי זה מותר ואפי' שלא במקום סכנה חוץ מכלאי הכרם ובבשר בחלב שהן אסורים אפי' שלא דרך הנאתן לפיכך אין מתרפאין אפי' שלא דרך הנאתן אלא במקום סכנה. הנה בחר בדברים שכדרך הנאתן שקצים ורמשים, וחמץ בפסח, ויו"כ דאלו ג' משונים, דשקצים ורמשים יש בהם מיאוס עי' במס' הוריות דף י"א ע"א אכל פרעוש או יתוש אם הוי להכעיס, ובמס' ע"ז דף ס"ח ע"ב בעכברא והתורה אסרה והוי לאיסורא כדרך הנאתן, חמץ בפסח דאיסורו על גופו אבל רק לזמן בלבד, ויו"כ דאין האיסור על הדבר גופו רק הזמן גורם. והנה בגמ' איתא חלב של שור הנסקל על מכתו בכלל שלא כדרך הנאתן וכ"ש חלב חי באכלו, וברמב"ם הוסיף או שמשקין וכו' דבר שיש בהן מר מעורב עם איסורי המאכל וכו', ועי' בס' חות דעת בסי' ק"ג ס"ק א' שכתב לחלק בין שלא כדרך הנאתו לנותן טעם לפגם דבכלאי כרם דשלכה"נ אסור ונטל"פ מותר, ומתרי קראי נפקא שלכה"נ ונטל"פ, דבשלכה"נ לא נפקע האיסור מהדבר ובעירוב דבר מר אפשר להוסיף בו להסיר מרירתו ונשאר באיסורו משא"כ בפגום נפקע האיסור עיי"ש, והנה מצינו נטל"פ שהדבר מצ"ע אינו פוגם רק בדבר האחר ועיקר החילוק שכתב הוא באפשר להסיר הפגם באם הדבר אינו פגום מצ"ע, וא"כ כשעירב בדבר מר ובלתי סר מרירתו רק אחר הביטול בשישים אז הוי בגדר נטל"פ גם צ"ע בהאי דאמרינן אין אומרים קדירה זו חסירה מלח עי' במס' ע"ז ס"ז עיי"ש, והנה חדשות אשמעינן הרמב"ם ז"ל, בזה שכתב בעירב דבר מר.
שהרי אין בהן הנאה לחיך. העיר בזה שאין תליא במחלוקת ר' יוחנן וריש לקיש חולין ק"ג ע"ב אם אזלינן בתר הנאת חיך או הנאת מעיו עיי"ש, דלפ"ז דוקא כהאי דאכל חלב חי שאינו לא לחיך ולא למעיו שאינו דבר מאכל לאדם אבל בעירוב דבר מר הוי הנאת מעיו ומזון הגוף וכן כל נטל"פ בדברים ראוים לאכילה רק צירופם משוי פגם שרק לחיך בלתי מטעימים, דגם ר"ל ס"ל דבעי הנאת גרון עם הנאת מעיו.
מי שנתן עיניו באשה וחלה ונטה למות, ואמרו הרופאים אין לו רפואה עד שתבעל לו ימות ואל תבעל לו אפי' היתה פנויה ואפי' לדבר עמה מאחורי הגדר אין מורין לו בכך וימות ולא יורו לו לדבר עמה מאחורי הגדר שלא יהיו בנות ישראל הפקר ויבואו בדברים אלו לפרוץ בעריות. בעד שתבעל לו כתב ימות וכו' ובלדבר עמה וכו' כתב ואין מורין וכו' וימות ולא יורו וכו', הנה אם ימצא לו בלי הוראה מצ"ע אם ימות ולא ידבר עמה לדעת הרמב"ם שאין להחמיר בזה, ולעצמו לא שייך לומר משום גדר וכו' דזה רק על הבי"ד שלא להורות ומלשון הנ"ל שכתב בשתבעל לא ימות וכו' ובלדבר וכו' לא יורו וכו' היה נראה שדעתו לחלק בזה, ובלתי מוכרע.
כל העובר מדעתו בלא אונס על אחת מכל מצות האמורות בתורה בשאט בנפש להכעיס הרי זה מחלל את השם ולפיכך נאמר בשבועת שקר וחללת את שם אלוקיך אני ה', ואם עבר בעשרה מישראל הרי זה חילל את השם ברבים, וכן כל הפורש מעבירה או עשה מצוה לא מפני דבר בעולם לא פחד ולא יראה ולא לבקש כבוד אלא מפני הבורא ברוך הוא, כמניעת יוסף הצדיק עצמו מאשת רבו הרי זה מקדש את השם. הנה מהנאמר מסכים ומפורש עם מ"ש לעיל דגם בפחות מעשרה שייך קידוש השם ולהיפוך חילול השם, וכמו ביוסף הצדיק שהיה בצינעה, רק קידוש וחילול ברבים אינו בפחות מעשרה ישראלים. והנה שכתב באחרונה מגדר קידוש השם במעשיו שיעשה הטוב לא מפחד ולא מכבוד ולא משום דבר שבעולם כמו מניעות יוסף הצדיק, הן שידעו הכל ויהיה נודע לרבים מי יודע רוח בני אדם שאין עושה עבור כבוד וכו' אם לא הבוחן לב וכליות הש"י כאשר היה ביוסף הצדיק רק נודע לה' בלבד, ורק בצינעה במסתרים כי ימנע מרע ויעשה הטוב כונתו גלויה לכבוד ה' אבל מי יודע מעשהו להיות מקדש ה' ברבים, ורוב קידוש ה' ביחידות על דרך הזה, רק אלה המוסרים נפשם עבור קידוש שמו יתעלה נודע לרבים כי לא מפחד ולא מכבוד רק למען ה' ית"ש עשו כל אלה.
יש דברים אחרים שהן בכלל חילול השם והוא שיעשה אותם גדול בתורה ומפורסם בחסידות דברים שהבריות מרננים אחריו בשבילם, ואע"פ שאינן עבירות הרי זה חילול השם, כגון שלקח ואינו נותן דמי המקח לאלתר והוא שיש לו ונמצאו המוכרין תובעין והוא מקיפן, או שירבה בשחוק או באכילה ושתיה אצל ע"ה וביניהן, או שדבורו עם הבריות אינו בנחת ואינו מקבלן בסבר פנים יפות אלא בעל קטטה וכעס, וכיו"ב האלו הכל לפי גדלו של חכם צריך שידקדק על עצמו ויעשה לפנים משורת הדין, וכן אם דקדק החכם ע"ע והיה דבורו בנחת עם הבריות ודעתו מעורבת עמהם ומקבלם בסבר פנים יפות ונעלב מהם ואינו עולבם, מכבד להן ואפי' למקילין לו ונושא ונותן באמונה ולא ירבה באריחות ע"ה וישיבתן ולא יראה תמיד אלא עוסק בתורה עטוף בציצית מוכתר בתפילין ועושה בכל מעשיו לפנים משורת הדין והוא שלא יתרחק הרבה ולא ישתומם עד שימצאו הכל מקלסין אותו ואוהבים אותו ומתאוים למעשיו הרי זה קידש את ה' ועליו הכתוב אומר ויאמר לי עבדי אתה ישראל אשר בך אתפאר. העריך לפנינו דרכי קידוש וחילול השם של אדם גדול, ומתנאי גדולתו "גדול בתורה מפורסם בחסידות" בתורה לא התנה שיהיה מפורסם רק בחסידות, כי לגדול בתורה ויודע ערכה וחוק ודת חרות על לבבו היא תרום לבבו לעשות גדולות לפני משורת הדין ואם אינו עושה ככה אף כי לא נודע ומפורסם לרבים הוא חילול השם לפניו ית"ש כמ"ש בהלכה הקודמת לחלק בין חילול השם, ובין חילול השם ברבים, רק במפורסם בתורתו הוא מחלל השם ברבים, אבל לחסיד מהרגשת לבבו בלבד ולפעמים מבלי ידיעתו מערך הדבר ומעלתה הן זה אם לא יעשה גדולות בכל דבר ודבר כאשר כאלה יפליאו לעשות בדבר אחד ולא בדבר אחר אין זה חילול השם לפני ה' יתברך רק אם הוא מפורסם בחסידותו אז הוא חילול השם לרבים, ובאיש כזה נהפוך הוא כי לרבים חילול השם ולא בינו ולפניו יתעלה מאשר הוא בגדול בתורה, ואיש כזה ידקדק ביותר במו"מ גם בהלקחו לביתו באכילה ושתיה לידע עם מי הוא מיסב, בשחוק לא ירבה, ודבריו עם בני אדם, ולא יהיה בעל קטטה וכעס, כי לפעמים הכעס נחוץ כמ"ש בהל' דעות רק לא יהיה לקטטה.
ולא יראה תמיד אלא עוסק בתורה ועטוף בציצית מוכתר בתפילין. הנה אמר עטוף בציצית ממעלת האדם גדול ועי' מנחות דף מ"א ע"א ענשיתו אעשה וכו' דנראה דלכל אדם נאמר ועיין בתוס' ישנים שבת ל"ז ע"ב בד"ה בעין שכתבו שיש להביא א"ע לידי חיוב ומביא ראיה ממה שביקש משה להכנס לא"י עיי"ש ומזה נדע רק לגדולים בלבד, וכיו"ב מצינו מה בין דורות הראשונים במס' ברכות עיי"ש, ומצינו בכמה דוכתי שמחויב להביא א"ע לידי חיוב לא לגדולים בלבד ואולי מ"ש ולא יראה וכו' שלא יהיה מכוסים שלא יחשדו אותו שאין לו ציצית ולשאינם גדולים לא חשו למראית עין על עשה שאינה מוטלת עליו רק לקבל על עצמו.
עד שימצאו הכל מקלסין אותו ואוהבים אותו ומתאוין למעשים וכו'. לא כי יעשה למען הכבוד להתקלס בו כי נאמר מקודם כי רק העושה לא למען הכבוד מקדש השם, רק דעתו כמ"ש רז"ל וסוף הכבוד לבוא כי כבודו לתכלית גדול למען ילמדו ויתאוו למעשיו אבל יעשה כמ"ש רז"ל למוד מאהבה וסוף הכבוד לבוא כי הוא ילמוד מאהבה ולא ע"מ שיקראני רבי כמ"ש רבותינו ז"ל, אבל סוף הכבוד לבוא. ואחרים ילכו לאורו.