מיסודי הדת לידע שהאל מנבא את בני האדם, ואין הנבואה חלה אלא על חכם גדול בחכמה וגבור במדותיו ולא יהא יצרו מתגבר עליו בדבר בעולם אלא הוא מתגבר בדעתו על יצרו תמיד והוא בעל דעה רחבה נכונה עד מאוד. בראשונה נאמר כי מיסודי התורה האמונה בנבואה כי ה' יתעלה מנבא בני אדם, ונראה כי ואין הנבואה וכו' כ"כ לידע הוא מיסודי התורה למען לא נתעה לתת אמון באנשי מרמה הוזי שוא ולפעמים רוחם יתעם ומתעים אחרים. והנה הכפיל לאמר חכם גדול בחכמה וכו' והוא בעל דעה רחבה נכונה עד מאוד, זה כמ"ש רז"ל בב' מעלות סיני בעל דעה רחבה, ועוקר הרים זה חכם גדול בחכמה, לכן אמר חכם בחכמה כי יודע להעמיק לסתור ולבנות בהחכמה ולא החכמה בלבבו גם חכם בחכמה מוסיף בדעתו ומחכים וממציא חדשות, ובבעל דעה רחבה הוסיף לומר נכונה כי לרוב היודעים הרבה מאוד לא יתנו לב להשכיל להבין הדברים על נכונם ולכן בבעל דעה רחבה צריך שיהיה "נכונה עד מאוד" ועד מאוד קאי על רחבה ועל נכונה.

גבור במדותיו ולא יהא יצרו וכו'. ולא יהא וכו' מ"ש רז"ל איזה גבור הכובש את יצרו, אולם גיבור במדותיו נראה מ"ש רז"ל הוי (עז) [גבור] כארי וכו' כי הגבורה לכבוש היצר הוא יסוד גדול בל"ת וגיבור במדותיו להיות (עז) [גבור] כארי לגבור על כל המונעים הוא יסוד גדול בעשה, ובמדותיו נכלל כל דעות הישרות וכל פעולות טובות ונאמנות אשר במדה נכונה דעת נכונה יתן גבול להם למען יהיה בדרך הממוצע הנבחר לדעת הרמב"ם ז"ל ולזה צריך גבורה ותעצומות נפש כנודע כמה חלשי דעת אשר גבורות הנפש יחסר להם פעם יעבירו הגבול ופעם לא ישיגו אותו.

והוא מתגבר בדעתו על יצרו. לפעמים אדם כובש את יצרו מיראת ובושת האדם וכיו"ב הן זה אינו המתגבר וכו' מחליף יצר ביצר רק כמתגבר בדעתו על יצרו גיבור יקרא.

אדם שהוא ממלא בכל המדות האלו שלם בגופו כשיכנס לפרדס וימשך באותן הענינים הגדולים הרחוקים ותהיה לו דעה נכונה להבין ולהשיג, והוא מתקדש והולך ופורש מדרכי כלל העם ההולכים במחשכי הזמן, והולך ומזרז עצמו ומלמד נפשו שלא תהיה לו מחשבה כלל באחד מהדברים בטילים ולא בהבלי הזמן ותחבולותיו אלא דעתו פנויה תמיד למעלה קשורה תחת הכסא להבין באותן הצורות הקדושות הטהורות, ומסתכל בחכמתו של הקב"ה כולה מצורה הראשונה עד טבור הארץ ויודע מהן גדלו מיד רוח הקודש שורה עליו. אדם וכו' בכל המדות האלו. קרא כל הנאמר מדות כי גם כבישת היצר וכיו"ב צריך להיות במדה נכונה וחלקם בלמעלה כמ"ש עבור הבדל הנ"ל שכתבתי בין גבורה במדות וגבורה בכבישת יצרו.

שלם בגופו. בהל' דעות ביאר במה להיות הגוף בריא ושלם נחוץ לעבודת ה' ולהשכיל בדרכיו עיי"ש, גם כמ"ש ז"ל כיון בזה למאמרם ז"ל במס' נדרים ושבת שאין הקב"ה משרה וכו' אלא על וכו' גיבור ובעל קומה עיי"ש ובר"ן בדרשותיו דרש ה' ובבעל העקרים מאמר ג' פי"ב עיי"ש, אמנם לפי דבריו רק כן בנביא לאחרים עיי"ש, ולמען יגיע רוח ה' לעצמו בלבד שלימות הגוף לטעם הראשון שכתבתי.

כשיכנס לפרדס וימשך באותן הענינים הגדולים הרחוקים וכו'. בפי' פרדס לעיל פ"ד כתב שעניני מעשה בראשית ומעשה מרכבה נקראים פרדס ובהל' ת"ת פ"א הל' י"ב כתב והענינים הנקראין פרדס בכלל הגמרא הן עיי"ש, מדכתב בפרדס בכלל הגמ' ולא כתב הגמרא בכלל פרדס, נראה כמ"ש במעשה רוקח שם כי דברי אגדה האמורים בגמ' בהם נסתרים דעת עליון בדברים העומדים ברומו של עולם וכמ"ש הרמב"ם בפי' למשנה בכמה מקומות וביותר במס' סנהדרין בפ' חלק עיי"ש, ונראה דלכן כתב באותן הענינים הגדולים הרחוקים וכו' מציין שכונתו לא בלבד באו"ה גם בהרחוקים מעניני האדם בביתו במאכלו וכיו"ב באותן הענינים הנמצאים בפרדס, הנה בזה נראה בעין כמה הכביד הרמב"ם ז"ל דברי רז"ל באגדה עשה אותם למקור לכל המורם ונשגב מאוד.

ותהיה לו דעה נכונה להבין ולהשיג וכו'. בראשונה מדבר שיהיה לו דעה נכונה להבין דברי חכמה הגלויה ועתה ידבר בהכנס לפרדס יהי' לו דעה נכונה להבין דברים עמוקים הנסתרים ואינם בכלל חקרי לב אשר השכל ימצא אותם אחרי החקירה ודרישה, רק לב יודע ישיג הנראה ויבין הנשמע מבלעדי כי ידע בנפלו לבוא בדרישתם אליהם.

והוא מתקדש וכו' ופורש מדרכי כלל העם וכו'. לא יפרש עצמו מכל בני אדם כי הזהיר ע"ז בהל' דעות רק מכלל העם הולכי חשכים ואין נוגה להם מהם יפרוש מדרכיהם ולא כי יסגור את עצמו מהם ולא יוכיחם להורותם הדרך אשר ילכו בו רק מדרכיהם יפרוש.

הולך ומזרז ומלמד נפשו שלא תהיה לו מחשבה כלל באחד מדברים בטילים. האדם הנולד ונקשר בהבלי הזמן מהולדו רוח עז לזה אשר יעורר מקרבו להסיר כל מחשבות כאלה, ולפעמים במלחמה עם נפשו ועם אחרים להנצל מחברתם גם מלמד וכו' שצריך למוד והרגל תחבולות רבות לבוא לידי מדה זאת והתנה שיהיה לו זירוז רצון מוחלט ועז לזה ואח"ז יבוא לידי למוד ויצליח בזה, בכל מעשה גדול צריך שיוקדם רוח חזק ולהיות לו רוח חזק צריך זירוז לבוא לידי זה, וברוח חזק יוכל ללמד נפשו לעשות גדולות ולהיות חפשי ולהוציא ממאסר נפשו מאשר נאגד בטבע ובהתגלות.

דעתו פנויה תמיד למעלה. "אורח חיים למעלה למשכיל" מי אשר איננו מרים נפשו לאשר ממעל לו להרוחני בקרבו להרימו למעלה, ועיניו למטה על הארץ וצאצאיה גם המטה נסתרה ממנו כי זה ישים לב למלא תאותו יאכל וישתה ולא ישים לב על דבר לא ידע ולא יבין לא בשמים ולא בארץ, אבל המרים לבבו למעלה יראה גם המטה ותעלומותיו החכמה הטמונה בה.

קשורה תחת הכסא להבין וכו' עד טבור הארץ וכו'. כמ"ש כי ההסתכלות למעלה מביא לידיעה והכרה במה שלמטה ועי' במורה נבוכים ח"א פ"ט בפי' כסא והיה הכסא דבר נמצא מורה על גדולת הראוי לו ולעוצם עניני נקרא המקדש כסא וכו' ומפני זה הענין נקראו השמים כסא להורתם אצל מי שידעם והתבונן בהם, עוצם ממציאם ומניעם ומנהיג העולם השפל בהשפעת טובם וכו' עכ"ל עיי"ש, ובאומרו "קשורה תחת כסא" כונתו על השמים העליונים ועי' ברמב"ן בראשית בפי' מלת שמים עיי"ש.

מיד רוח הקודש שורה עליו. עי' במורה נבוכים חלק ב' פ' ל"ב, שדעתו נגד האומרים אחרי הכנות הנבואה נמשכת בלי מניעה, ודעתו כי גם אחרי כל הכנות ברצון ה' יתעלה אם להשפיע עליו רוחו או לא עיי"ש לשונו וכן נראה מפורש בדבריו בפ' זה הל' ה', ועי' בלח"מ שפי' מ"ש כאן מיד רוח הקודש שורה וכו' הוא ברצון הש"י עיי"ש. והנה מקור דברים כאן ובמו"נ הנ"ל, זה שבהכנה לנבואה בראש החכמה כמ"ש רז"ל במס' נדרים ושבת גם במס' ברכות דף נ"ה ע"א, א"ר יוחנן אין הקב"ה נותן חכמה אלא למי שיש בו חכמה שנאמר "יהב חכמתא לחכימין ומנדע לידעי בינה" שמע ר' תחליפא בר מערבא ואמרה קמיה דר' אבהו אמר ליה אתון מהתם מתניתו לה אנן מהכא מתנינן לה דכתיב "ובלב כל חכם לב נתתי חכמה" עכ"ל, ובתנחומא פרשת ויקהל ויהושע בן נון מלא רוח חכמה, שכבר היה בו, החנוני הזה אדם הולך ליקח ממנו יין או דבש וכו' כשחנוני פקח מריח בכלים אם היו של יין נותן לתוכו יין וכן כלי שמן ושל דבש, והקב"ה כשרואה באדם שיש בו רוח חכמה ממלאו, הוי ואמלא אותו רוח, שכבר היה בו עכ"ל וע"ע שם משל נכבד ע"ז מריב"ח, ומ"ש הרמב"ם ז"ל במו"נ שאין הרוה"ק נמשך בהחלט אחרי כל הכנות וכן נראה מדבריו בפירקין, ושאלו המפרשים במקורו נראה שמקור מקומו טהור הוא במס' ב"ב דף י"ב ע"א אמר ר' אבדימי דמן חיפה מיום שחרב בית המקדש ניטלה נבואה מן הנביאים וניתנה לחכמים וכו' וברמב"ן ובריטב"א שם מובא בעין יעקב לחלק בין רוה"ק בהופעת חכמה למראה וגלוי נבואה עיי"ש, ונראה דרוח הקודש בשפע חכמה עליונה נמשכת בהחלט אחרי הכנות הנצרכות כדרך יגעת מצאת שארז"ל אבל גלוי נבואה על לע"ל ומראה עליון זה נתלה ברצון העליון יתעלה, ובעת הזאת גלה כל יקר ממנו ואין נביא וחוזה עוד גם אחרי כל הכנות, ומזה כי הנבואה לפי הזמן וצורך הדור נדע כמ"ש הרמב"ם כי אינה נמשכת במוחלט מהכנות הקודמת, והנה כאן מדבר מרוה"ק בשפע חכמה לכן כתב "מיד רוה"ק חל עליו" אבל במו"נ הנ"ל מדבר מנבואה ולכן כתב שהיא במתנת רצון פרטי מה' יתעלה. ונראה מ"ש רז"ל הנ"ל אין הקב"ה משרה שכינתו אלא על חכם גיבור ועשיר וכמ"ש בעקרים ובר"ן בדרשתו כי גבורה ובעל קומה ועושר לנביא אשר ידבר על העם למען יטו אוזן לדבריו ובתוארו ובתוקף עושר יפעל על לבם עיי"ש, אבל לרוח חכמה, אין מהצורך צורה נכבדה ועושר והנה בעל רוח חכמה עולה למעלה ומשם יופיע עליו הוספת רוח עליון, אבל ברוח נבואה נאמר משרה וכו' דבר מלמעלה למטה ולפעמים בעת כי אין מבקש אותה ופתאם תבוא עליו גם כי אינו יודע מהצורך לו להיות שליח להודיע לאחרים ולכן במעלות גבור ועשיר אשר לנביא נאמר, אחזו לשון אין וכו' משרה וכו', ועי' בהל' ד'.

ובעת שתנוח עליו הרוח תתערב נפשו במעלת המלאכים הנקראים אישים. לעיל פ"ב ה"ז כתב המעלה העשירית והמלאכים הנקראים אישים המדברים עם הנביאים עיי"ש, ולמ"ש כאן תתערב נפשו וכו' כי הנביאים במעלות אלה המלאכים ועי' במ"ש במקו"א בדעת הרמב"ם אם המלאכים גדולים מבני אדם.

ויהפך לאיש אחר ויבין בדעתו שאינו כמות שהיה אלא שנתעלה על מעלת שאר בני אדם החכמים כמו שנאמר בשאול והתנבאת עמם ונהפכת לאיש אחר. ועי' במו"נ שכתב כמה היה לאברהם אבינו הנבואה ברי לו עד בלתי מסופק בה עד כי הלך על פיה לשחוט ולעקוד בנו עיי"ש בחלק ג', ובמקום אחר כתבתי בידיעה זאת אשר עליו נאמר "ועל לבם אכתבנה" היא ידיעה אשר כל הזוכה עליה כל הרוחות שבעולם לא יזיזו אותה ממנה והיא מעלת האמונה בה' ותורתו אשר להולכי תום מבקשי ה' אשר נאמר "כי לא אמרתי לתוהו בקשוני".

הנביא אפשר שתהיה נבואתו לעצמו בלבד להרחיב לבו ולהוסיף דעתו עד שיודע מה שלא היה יודע מאותן הדברים הגדולים. ואפשר שישלח לעם מעמי הארץ או לאנשי עיר או ממלכה ולכונן אותם ולהודיעם מה עשו או למונעם ממעשים הרעים שבידיהם, וכשמשלחין אותו נותנין לו אות ומופת כדי שידעו העם שהאל שלחו באמת, ולא כל העושה אות ומופת מאמינים אותו שהוא נביא אלא אם שהיינו יודעים בו מתחילתו שהוא ראוי לנבואה בחכמתו ובמעשיו וכו'. ובהקדמתו לש"ס כתב מקור הדברים שאין להאמין ע"י מופת בלבד וז"ל וקיום עדות הנביא יהיה כפי שאגיד, כשיתיחס אדם לנבואה כמו שבארנו ויהיה הגון לה כגון שיהיה מאנשי החכמה והאמונה והנזירות והשכל ונועם המדות כאשר העיקר אצלנו שאין הנבואה שורה אלא על חכם גבור ועשיר (שבת צ"ב) ויתרונות רבות בזה הענין אי אפשר לכנוס אותם יחד וכו' עכ"ל. הנה כל זה לנביא לאחרים ומזה כמ"ש למעלה כי אין שורה וכו' נאמר רק על נביא להודיע דבר ה' לאחרים, ונראה כי המופת להמון עם בלבד אבל לא יבטחו בו רק אם חכמי לב יעידו על חכמתו וכיו"ב על מעלותיו ואז המופת לתת אמון ביותר בדבריו, ודעת הרמב"ם זה שאמרו רז"ל אין הקב"ה משרה וכו' ארז"ל למען נדע להבחין אם אמת הנבואה בפי הנביא.