דרך ברייתו וכו' ואם היו כל המדינות שהוא יודעם ושומע שמועתם נוהגין בדרך לא טובה כמו בזמנינו וכו' ישב בדד וידום, ואם היו רעים וכו' שאין מניחים וכו' ונוהג במנהגם הרע יצא למערות וכו' ואל ינהיג עצמו בדרך חטאים וכו'. מ"ש כמו בזמנינו זה, ולא נראה כי בדורו היו כולמו חלילה בדרך הרע ונראה כי היה אז דור של שמד כנודע וע"ז אמר ישב בדד אם אפשר לו להיות בדד בדרכי הישר ואמונה להסתיר דרכו מהם כן יעשה ואם לא אז יצא למערות וכו'.

והמתכבד בקלון חבירו אין לו חלק לעוה"ב. כבר ציין הגאון מהרי"ב ז"ל בירושלמי חגיגה, וכיו"ב במדרש רבה בראשית פ"א עיי"ש.

הרואה חבירו שחטא או שהלך בדרך לא טובה מצוה להחזירו למוטב ולהודיעו שהוא חוטא על עצמו במעשיו הרעים שנאמר הוכח תוכיח את עמיתך וכו'. עיין ברש"י במס' סנהדרין דף ע"ה ע"א בד"ה ואם איתא וז"ל דבן נח מוזהר על קדושת השם לא נימא ליה לך לשלום דמשמע דהודה לו, נהי דלהוכיחו לא היה מצווה דהוכח תוכיח את עמיתך כתיב ולא גר תושב מיהו אודויי לדבר איסור לא לודויי עכ"ל, דעתו דלבן נח לא שייך מצות תוכחה ואף דלפני עור אף לישראל לב"נ לא יושיט וכו' בתוכחה אין מצווה עליו וכמ"ש ברש"י שנתמעט בלשון עמיתך, אף דאמרינן במס' פסחים קי"ג ע"ב ברשע דמצוה לשנאותו עיי"ש ואפ"ה מצותו תוכחה אף מאה פעמים ובכלל רשע שאין שומע תוכחה ורשע נתמעט מאחיך ואפ"ה מצות תוכחה בו וכמו כן לכאורה נאמר בב"נ ומ"ש עמיתך מריעך דבעלמא דרשינן ולא של נכרי, ונראה לכאורה שאין תליא בזה, וצ"ל דמצוה לשנאותו בשאינו שומע תוכחה אחרי השיעור הנאמר בתוכחה ועד אז אינו בכלל רשע שיהיה מצוה לשנאותו, ועודנו בכלל אחיך שנאמר לא תשנא וכו' ובכלל ריעך כמוך משא"כ בן נח וצ"ע עוד, ועי' במס' שבת דף נ"ה ע"א הללו צדיקים גמורים והללו רשעים גמורים וכו' היה בידם למחות ולא מיחו וכו' גלוי וידוע לפני שאם מיחו לא יקבלו מהם וכו' להם מי גלוי וכו' עיי"ש, נראה ברשעים גמורים שייך תוכחה בספק אם יקבלו. בהגהות מיימוני שם אות ד', וז"ל באלו מציאות הוכח תוכיח אפי' מאה פעמים, כתב הרא"ם אע"ג דמרבינן התם מתוכיח מתלמיד לרב במקבלו פי' ששוכח, ומפקינן נמי לחבירו בשאין מקבלו, הוכחת תלמיד לרב במקבלו, ולחבירו כשאינו מקבלו שקולין הן ויבואו שניהם עכ"ל, נראה שבא לפרש דבמס' ב"מ ילפינן מתוכיח אפי' תלמיד לרב ובמס' ערכין אפי' לא קיבל תוכחתו להוכיחו עוד ופי' ששניהם בגדר אחד ושקולין רבו במקבלו וחבירו בשאין מקבלו, ויבואו שניהם מקרא אחד, אבל בלתי מובן שמפרש בתלמיד לרבו בשוכח הרב וא"כ אינו כמו האחר ששמע פעם ושתים ויודע. ונראה מ"ש בתלמיד לרב פי' ששוכח וכו' משום דהוכחת תלמיד לרב היא למדתנו רבינו כמו דאיתא בגמ' וברמב"ם בהל' ת"ת ותוכחתו כמזכירו מה ששכח ולכן כתב פי' ששוכח שבלשון זה יהיה התוכחה מתלמיד לרב ששוכח, ובאמת הרב שיודע ועושה שלא כדין מותרה ומוכח ועומד הוא והוי כאחר אחרי התוכחה שהודיע לו כן ולכן כתב לרב במקבלו שידע שיקבל ממנו ולאחר בשאינו מקבלו שוין ושקולין המה כי שניהם יודעין התורה ועם כל זה המצוה להוכיחם. ואחר שכתבתי ראיתי בשו"ת שער אפרים סי' ס"ה עמד על דברי הגהות מיימוני עיי"ש.

אם קיבל ממנו מוטב ואם לאו יוכיחנו פעם שנייה ושלישית, וכן תמיד חייב להוכיחו עד שיכהו החוטא ואומר לו איני שומע, וכל שאפשר בידו למחות ואינו מוחה הוא נתפש בעון אלו שאפשר לו למחות בהם. ובהגהות מיימוני שם באות ג' וז"ל בפ' במה בהמה ובפ' שבועות הדיינין ואפי' אם ספק בידו אם יקבלו דבריו צריך להוכיחו כדמשמע התם בבמה בהמה, אמנם אם ודאי לו שלא יקבלו אז נראה דפטור כדאמרינן התם שאמרה מדת הדין לפני הקב"ה אם לפניך גלוי לפניהם מי גלוי, משמע שאם היה גלוי להם לא היו נענשים וכן משמע בתוספתא בפ' חזקת הבתים וכן כתב בס' המצות וכתב וטוב לו לשתוק דהנח להו לישראל שיהיו שוגגין וכו', ור"א ממיץ כתב דמעונש פטור אבל מעשה דהוכח תוכיח לא איפטר אבל הר' משה מקוצי כתב בהאי דהבא על יבמתו כשם שיש לומר דבר הנשמע כך חייב שלא לומר דבר שאינו נשמע שנאמר אל תוכח לץ פן ישנאך עכ"ל. ונראה דעתו אף שנתנו השיעור עד הכאה אם ידע קודם לזה שלא ישמע לא הוי בכלל עונש דהוי רק בשאפשר בידו למחות וכמ"ש ברמב"ם ובגמ', אבל מצות עשה דהוכח לא קיים וכשם שמצוה וכו' כך שלא לומר דבר שלא נשמע פי' אחרי השיעור ההכאה, והטעם בזה כי מצות תוכחה נגד הרשע וגם לפני אחרים כמו דאי' במס' גיטין מדשתקי רבנן ש"מ דניח"ל ואף דתוכחה בסתר כ"כ ברמב"ם באם לא ישמע לו יכלימהו ברבים ונראה דמשום זה יבוא להכאה, גם מ"ע דתוכחה כמ"ש דוד המע"ה עם משנאך אתקוטט, כי מטבע הישר לבב שלא יוכל לראות דבר רשע ועושה עול, ומצוה זאת אף כי לא תפעול על אשר יוכיח אותו עם כל זה מחויב להראות כעסו ע"ז וכמה חרה לו לראות לעבור את פי ה', וכמ"ש ברמב"ם בהל' תשובה מדרך האוהב לדבר תמיד בשבח הנאהב עיי"ש וכמו כן מדרך האוהב שלא ישתוק בראותו לעשות דבר נגד רצון הנאהב. ומ"ש רז"ל מוטב שיהיו שוגגין וכו' רק במצוה דרבנן נאמר כן כדאי' במס' ביצה עיי"ש. והנה ראיתי בס' מצודות דוד לרדב"ז סי' ט"ו וז"ל ואם אתה יודע שלא יקבל לא תשא עליו חטא שיוסף על חטאתו פשע ומוטב שיהיה שוגג ולא מזיד ואין השתיקה יפה אלא בשוגגין וכשברור לו שלא ישמע לו אבל במזיד הלעיטהו לרשע וימות עד מאה פעמים וכו' עכ"ל. שם במל"מ, עי' מ"ש בענין דברה תורה כלשון בני אדם עיי"ש, ועי' בתוס' במס' סוטה דף כ"ז ע"א בד"ה ור' יונתן עיי"ש ונפלא שלא הביאו המל"מ.

במד"א בדברים שבין אדם לחבירו, אבל בדברי השמים אם לא חזר בו בסתר מכלימין אותו ברבים וכו'. עי' ע"ז בשו"ת שער אפרים סי' ס"ה.