Divrei Yirmiyahu on Mishneh Torah, Prayer and the Priestly Blessing Chapter 1
Can copy this into an AI, or connect the whole library to your assistant. For deeper learning, you can directly use the original seforim, sites, and apps.
מ"ע להתפלל בכל יום שנאמר ועבדתם את ה' אלוקיכם מפי השמועה למדו שעבודה זו היא תפילה שנאמר ולעבדו בכל לבבכם אמרו חכמים איזה היא עבודה שבלב זו תפילה ואין מנין התפילות מן התורה ואין משנה התפילה הזאת מן התורה. ואין לתפילה זמן קבוע מן התורה. וכן בסמ"ג דתפילה דאורייתא עיי"ש. ועי' בסה"מ עשה ה' וי' וברמב"ן שם ובכ"מ כאן: ועיין בס' צל"ח ברכות כ"א ובס' מרכבת המשנה שכתבו לתרץ קושית הרמב"ן דב"ק במס' ברכות שם דהתפלל כבר ק"ש וברכותיה דבברכות הוי תפילה ובצל"ח מביא ראיה מלשון תוס' במס' שבת י"א שכתבו דהאי דאי' שם כי מטי זמן תפילה הוה לביש ומכסי ומצלי האי מצלי היינו ק"ש עכ"ל והאיך יקרא ק"ש מצלי אבל היה קורא ק"ש בברכותיה ויצא ידי תפילה דאורייתא עיי"ש: אבל לענ"ד עוד צ"ע דהנה לכאורה בחיוב תפילה שכתב רבינו שהוא מתורה יש לספק כמ"ש אח"ז דיש בכלל תפילה שבח ובקשה והודאה. אם כולמו מדאורייתא ואם יוצא מדאורייתא באחת מהם. ובשבח או בהודאה באחד מהם בלבד. ואם נאמר דבאחד מהם איזה שיהיה יוצא ידי דאורייתא הרי בק"ש דמקבל מלכות שמים ואומר ה' אלוקינו ה' אחד הכולל כל שבח שבעולם ויהיה יוצא ידי תפילה בק"ש. ואם נאמר כן יהיה נאמר דספק התפלל אין חוזר ומתפלל דהוי דרבנן משום דקרא ק"ש והוי תפילה דרבנן ולמאן דס"ל ק"ש עם כל זה י"ל דתפילה דאורייתא וק"ש דרבנן בהתפלל לאח"ז. אבל כנראה מלשון הרמב"ם בה"ב אלא וכו' דכולמו ביחד מחויב מדאורייתא ואם גם לא נדייק כן נראה דעיין ברמב"ן בסה"מ הנ"ל דבעת צרה הוי תפילה דאורייתא וזה לשונו ומה שדרשו בספרי ולעבדו וכו' ד"א זו תפילה אסמכתא היא. או לומר שמכלל העבודה וכו' ושנתפלל אליו בעת צרה ותהיינה עינינו ולבינו אליו כעיני עבדים אל יד אדוניהם כענין שכתב וכי תבואו מלחמה בארצכם על הצר הצורר אתכם והרעותם בחצוצרות וכו' והיא מצוה על צרה שתבא על הציבור לזעוק לפניו בתפילה ובתרועה והוא הענין שאמר שלמה ע"ה וכו' עכ"ל ועי' לשונו בסוף הדיבור עוד ועי' ברמב"ם בפ"א מהל' תענית מ"ע לצעוק וכו' עיי"ש. והנה שם נאמר בצרת ציבור ומסתברא בצרת יחיד עכ"פ מחויב בתפילה רק לא בתרועה דהוי רק בציבור. וכמ"ש ברמב"ן כעיני עבדים וכו' ומזה מסתברא לדעת הרמב"ם להתפלל בכל יום על צרכינו וחיינו התלויים מנגד מבלעדי חסדי ה' לנו בכל עת ורגע וא"כ תפילת בקשה עיקר התפילה בכל יום ולא די בשבח בלבד. ועכ"פ לא נוכל לומר כמ"ש דהרי הרמב"ם סובר ק"ש דאורייתא ותפילה דאורייתא ומדבריו דמחויב בשניהם וא"כ לא שייך לומר דאם קרא ק"ש הוי תפילה דרבנן. וגם כמ"ש שנראה דתפילת בקשה עיקר התפילה ולשונו בהל' ב' נראה בשלשה [שבח שאילה והודיה] מחויב מדאורייתא וא"כ האיך נאמר דיוצא בברכת ק"ש שאינה בקשת כל צרכיו דתפילה בקשה מסתברא שתהיה על כל צרכיו דעל כולמו נהיה כעיני עבדים אל יד אדוניהם וכו': אמנם כנראה מלשון הרמב"ם ורמב"ן רק בעת צרה לרבים המצות תפילה בשעת צרה כנראה מלשון התורה הנלמד ממנו כן ג"כ. ויש לומר דעל עצמו אלה המקבלים הכל באהבה כר' חנינא בן דוסא כל מאי דעביד רחמנא לטב עביד לא ימצאו נפשם להתפלל גם בצרת נפשם כי יחשבו הכל לטוב ובוטחים בחסדי ה' וכל זה על עצמו אבל צרת אחרים על זה לא ינוח נפש צדיק מלהתפלל לה' כי לקבל מאהבה רק צרת נפשו ולא של רבים. וגם על צרכי עצמו יש להתפלל אשר לצדיקים ומקבלי הכל באהבה לזה נכסף וכלתה נפשם על שלימות הנפש יראת ה' ואהבה אליו הארת עין בתורתו ועבודתו וכיו"ב בבקשת אלה כאלה כרחב"ד וחביריו התפללו ע"ז יותר משאר בני אדם והנה על אלה צרכי הנפש כלולים בברכת ק"ש ביוצר אור ואהבה רבה ולפ"ז י"ל כמ"ש ז"ל דבקרא ברכת ק"ש יצא ידי תפילה דעל צרכי עצמו אינו ממצות תפילה זולתי צרכי נפש ולזה יספיק ברכת ק"ש. ועי' מ"ש בפ"ג ה"א עיי"ש שצ"ע משם. ומ"ש בפ"א ה"א מהל' תענית עיי"ש:
ואמרו חכמים איזה היא עבודה שבלב זו תפילה וכו'. ומספרי מפ"ק דמס' תענית ולאהבה את ד' אלוקיכם ולעבדו. אתה אומר זו תפילה או אינו אלא עבודה ת"ל בכל לבבכם איזה עבודה שבלב הוי אומר זו תפילה עיי"ש. ויש להבין למה לא נכלל בזה ק"ש וכיו"ב חובת הלבבות הרבה הדברים המסורים ללב בלבד. ולמה יצא רק תפילה לומר בה בלבד שהוא בלב. ולמה נצא מדרך הפשוט ולעבדו בכל לבבכם על כל המצות פסח ותפילין וכיו"ב כי נעשה הכל בכל לבבינו ונפשינו. ונאמר בזה כי מפורש ביותר במקראי קודש "חלקי ה' אמרתי לשמור דבריך" (תהילים קי״ט:נ״ז) ועי' במפרשים "המה תחת אהבתי ישטנוני ואני תפילה תהלים ק"ט ועי' במפרשים וברש"י תחת אהבתי אותך. ואני תפילה שהוא התפילה בעצמה מליצה בלתי מורגלת בתנ"ך: ואשר אחזה לדעתי בזה הוא. הנה כנראה כל הרגשות מחוץ יבואו ומשם נולדו ובאדם ישימו משכנם. העין רואה והלב חומד וכלי המעשה גומרים ארז"ל כל הנרצה ונאהב לנו והמה לתענוגי נפשינו הכל החושים יובילו אותם מחוץ לבתי נפשינו משכן ההרגשות. אבל יש הרגשה אשר בפנימות לב האדם מקורה והמה חלק מחלקי הנפש ממעל לה יעלו בקרבה ולא יפרדו ממנה. כמו אהבת הבן לאביו גם להאומר לאביו לא ראיתיו וכ"כ האהבה לה' ית"ש ויתעלה אף כי מבחוץ תבוא לנו הכרת מעשיו הנפלאים חסדו וטובו עלינו בכל פינות שאנו פונים כדברי המליץ "מאיזוב אשר בקיר עד הארז אשר בלבנון כולמו יעידון ויגידון כי לעולם חסדו" מבלעדי זאת נטוע בנפש הישראלי אשר לא נשחת אהבה כזאת וזה העדות על מקור נשמת האדם מלמעלה. וגם לבן מעשי אביו בטובו וברחמיו עליו יעירו אהבה לו אף כי בלעדי זאת האהבה נטועה בנפשו: גם חלק מחלקי הנפש ההרגשה והלב לא יוכל להיות פנוי מבלי הרגשות אם טובות או רעות אין רגע אחת לא ישקוטו בו. והכח להרגש היא ההרגשה בעצמה. "אלוקים עשה את האדם ישר" קהלת ז' רק הרגשות טובות מחלקי הנפש ולא הרעות ולכן ישמח כל אדם אחרי עשותו הטוב ולבו עליו תאבל אחרי עשותו המזמתה: ולכך אמרו בצדק חכמי מוסר כי העובר עבירה פוגם בנפש. פגם הוא מלשון חסרון כמו יין פגום וסכין פגום על חסרון בהם. וכן זה החוטא מחסר בנפשו מחלקו בחיים כי ההרגשה הטובה אינה דבר נוספת בלב רק חלק מחלקה הוא כמ"ש כי הכח להרגיש בלתי נפרד מהרגשות בעצמם וזה שאמר המלך החסיד ע"ה. "חלקי ה' אמרתי לשמור כדבריך" לשמור דבריך הוא ולעשות רצונך כבן לאביו הוא מחלקי נפשי ולא הרגשה נוספת מבחוץ בא בה. והן התפילה השלימה השתפכות הנפש לה' ית"ש כבנים לאבותם באהבה ובטחון אליו ובהכרת חסדיו גודלו ורוממות יקרו בלי חקר וכיו"ב כל זה נטוע בנפש ולא מבחוץ לנו וכמה בחר נעים זמירת ישראל לומר "ואני תפילה". חלק מחלקי נפשי אשר שפתי ירננו ואשר אין מלה בלשוני לגלותם רחשת לבבי ליוצרי ובוראי. והנה במקרא נאמר "לאהבה את ה' ולעבדו בכל לבבכם" ולא נאמר עם כל לבבכם. אבל הלשון "בכל" על המקום אשר אהבה תצמיח בהלב בעצמו. ובמקום אחר כתבתי גם באמונה בה' ובתורתו ומהכרה ע"י הרגשת הלב אשר היא ראש לכל ההרגשות עיי"ש: וזה הנראה בכונת רז"ל איזה עבודה שבלב אשר שם מקורה ולא מבחוץ זו תפילה אשר לא נוכל לומר ככה על שאר מעשי המצות פסח ותפילין אשר נדע מפי התורה ולא כן הרגשת הישראלי נגד ה'. וזה שאמרו ז"ל או אינו אלא עבודה ת"ל בכל לבבכם איזה עבודה שבלב זו תפילה. אבל עוד נשאר להבין למה לא ק"ש אשר היא אהבה לו יתעלה הנטוע בכל נפש לא נשחת. ועי' בס' אפיקי יודא ח"א דרוש ד' בפי' בעבודה שענינה על דבר שאין המעשה מצ"ע תכליתו עיי"ש: והנראה אף דגדלה מעלת ק"ש בקבלת מלכות שמים ותורה אשר ארז"ל תלמוד תורה נגד כולמו ובמס' שבת פ"ק להמאריך בצלותא מניחין חיי עולם ועוסקין בחיי שעה עיי"ש. עם כל זה אף בפרט ובאיכות גדול מתפילה בכמות תפילה גדולה מאוד כי תתפשט על כל מעשי האדם ומקריו בכל מעמד ומצב כל אשר יאהב וחביב עליו מתפלל ומבקש עליו מה' ליתנו לו ולשמור אשר בו בידו והתפילה לירא ה' בלתי סר מכל מאוית נפשו כי ברצונו לבקש על מזונו וכיו"ב חיי גופו אשר אין מבוא לאהבת ה' בזה אבל התפילה מיוחדת להם וזה שארז"ל בכל לבבכם הנוגע בכל לבבכם בכל דבר ודבר הנוגע ללב האדם בגופו ובביתו בשדה ובכרם וכיו"ב זו תפילה. וקראו רז"ל לתפילה חיי שעה ויקר מזה התורה חיי עולם וגדול באיכות. אבל בכמות התפילה על חיי שעה עי"ז התפילה בכל הנוגע בלב ונאמר עלי' לעבדו בכל לבבכם: ובמס' שבת דף י' ע"א רבא חזי' לרב המנונא דקא מאריך בצלותיה אמר מניחין חיי עולם ועוסקין בחיי שעה. והוא סבר זמן תפילה לחוד וזמן תורה לחוד עיי"ש. וברש"י חיי עולם תורה. תפילה צורך חיי שעה היא לרפואה לשלום ולמזונות עכ"ל: והנה להסוברים תפילה דרבנן תיפוק ליה דתורה דאורייתא ותפילה דרבנן ואף לדעת רבינו דתפילה דאורייתא האריכות מדרבנן דמהתורה די כמ"ש אף במקצת תפילה ואין שיעור מדאורייתא לתפילה והאריכות ודאי דרבנן. אמנם במקו"א כתבתי דיש לחלק בין דבר שכולו מדרבנן אף בקיימו לא קיים רק דרבנן. לדבר שאינו מחויב מהתורה אבל בקיימו קיים דאורייתא. דהנה אף דלרמב"ן אין מחויב בתפילה כלל מדאורייתא ולרמב"ם אין שיעור מדאורייתא מ"מ מסתבר לשניהם התפילה ושבח והודאה לה' למקיימה עושה מצוה דאורייתא וכל מה שמוסיף מוסיף בדאורייתא וביותר לרמב"ם י"ל כמ"ש המבי"ט בהל' ק"ש דאף דדי בפרק ראשון מ"מ כמה שיקרא הוי דאורייתא עיי"ש וכמו"כ בתפילה בכל האריכות הוי הכל דאורייתא. ולכן לא אמר לו משום שזה דאורייתא וזה דרבנן רק זה חיי עולם וזה חיי שעה. ולכן להפסיק לתורה מתפילה. והוא סבר זמן תורה לחוד וזמן תפילה לחוד: והנה יש להבין דהרי לא אמר לו רבא למה התפלל כלל ולא עשה כרשב"י וחביריו דתורתו אומנתו דאין מפסיקין להתפלל. אלא דאמר לו למה האריך בתפילתו ומתפלל גם בזמן הראוי לת"ת שהיא תמידית מוהגית וכו' ומאי השיבו והוא סבר זמן וכו' הלא רבא ג"כ ס"ל כן ומה"ט היה קשה בעיניו אריכתו בתפילה על כי נגע בזמן התורה. וכמ"ש ז"ל והוא סבר וכו' קאי על רב המנונא ולכאורה היה מסתבר ביותר על דברי רבא: ונראה דהנה במס' מנחות צ"ט ע"ב אפי' לא קרא אלא ק"ש שחרית וערבית קיים והגית וכו' עיי"ש ובמס' נדרים בפ"ק. וא"כ י"ל שהוא הוכיחו על אריכות תפילתו שמבטל ת"ת שהוא בכל היום ותפילה זמנה קבוע. והוא ס"ל זמן תורה לחוד וכו' דגם לתורה זמן מיוחד וקבוע דאם קרא שחרית וכו' וא"כ תורה לחוד ותפילה לחוד ולא נגע זה בזה ונוכל להאריך בכל אחד כמו שנרצה רק באם הוגה בתורה מקיים בכל פעם מצוה לכו"ע וכמ"ש דהוי מצוה בקיומה לכו"ע קיים דאורייתא: ובס' תבואות שור הקשה אטו בתפילה הכל על חיי שעה והלא מתפללים גם על חיי העולם האר עינינו בתורתך וכיו"ב עיי"ש: אבל למ"ש ממעלת התורה באיכות ובתפילה בכמות עבור שנמצאת גם בהנוגע לחיי העולם בלבד ג"כ וא"כ זה ממעלת התפילה ועם כל זה גדלה מעלת חיי עולם נגד חיי שעה וזה שאמר לו אף כי רבה מעלת התפילה כי תתפשט על כל מעשי בני אדם מכל זה נעלה חיי עולם:
ולפיכך נשים ועבדים חייבין בתפילה לפי שהיא מ"ע שלא הזמן גרמא. אלא חיוב מצוה זו כך הוא שיהא אדם מתחנן ומתפלל בכל יום ומגיד שבחו של הקב"ה ואח"כ שואל צרכיו שהוא צריך להם בבקשה ובתחינה ואח"כ נותן שבח והודיה לה' על הטובה שהשפיע לו כל אחד לפי כוחו. והנה כנראה במס' ברכות ל"ד ע"ב המתפלל צריך שיכוין את לבו בכולן ואם אינו יכול לכוין בכולן יכוין את לבו באחת. א"ר חייא א"ר ספרא משום דבי רבי באבות עיי"ש ועי' להלן פ"י ה"א. ומזה נראה מעלת השבח מבקשה והודאה והדעת נותנת כי הודאה על קבלת הטובה ושבח בלי שום כונה על עצמו. והודאה נראה גדולה במעלה מתפילת בקשה. ועם כל זה גדולה מעלת תפילת הבקשה שכוללת השבח והודאה כי המבקש מה' ובוטח בו וזה על כי נודע לו מחסדו הגדול בלי תכלית והן הבקשה ושבח והודאה כי על כי נודע לו מטובו עמו ועל כל באי עולם לכן בוטח ומבקש מאתו יתעלה ואף כי חוטא הוא כי אין אדם בארץ אשר לא יחטא ובכל זאת יערב לבבו לבקש טובות וחסדים גדולים בזה מראה האדם שבחו של הקב"ה ואין לך הודאה גדולה מזה ולכן כמ"ש בהלכה הקודמת נראה דעיקר חיוב תפילה הבקשה ולכן אינו יוצא בק"ש לדעת רבינו אף מדאורייתא אף כי בלעדי זאת התפילה על צרכיו בזה חיובו ביותר כי הבלתי עושה כן מראה כי לא יפנה למקור הצלחת בכל הנעשה וכפונה מה' חלילה. גם כמ"ש מעלת תפילת הבקשה בערך כל השלשה [שבח שאילה והודיה] אף דבכיון לשבח בלבד יוצא. ונראה דה"ט בבקשה בזה שעומד לבקש הוציא א"ע מכלל שאין פונים בעת צרכם לה'. אבל השבח יהיה בכונה דבלא זה דיבור בלא כונה בלתי כבוד ה' אשר בלב ונפש נרנן כבוד ה'. וכנראה מדברי רבינו דכולמו מדאורייתא ועי' בלח"מ בשם מבי"ט דלא אתפרש מנ"ל כן. ונראה דמילי דסברה נינהו דהוי דאורייתא כמ"ש ז"ל מדמקשינן ל"ל קרא סברא היא בכמה דוכתי. ושבח והודאה ותפילה שוים בערכם וסמך לזה בגמ' כמובא בכ"מ. וגם נעים זמירת ישראל בתהילים דרכו בקודש בסידור הנאמר בגמ' ומרבינו ז"ל ולשון אלא וכו' נראה שקאי על הקודם שאין מטבע התפילה מדאורייתא אלא וכו' זה מדאורייתא יהיה באיזה מטבע שיהיה. ועי' מ"ש בפ"ב ה"ב עיי"ש. ומ"ש רבינו שבח והודיה עי' בפרי מגדים בפתיחתו הכוללת להל' תפילה בשם ילקוט מלכים א' ח': ועמ"ש רבינו כאן דתפילה שאי' הזמן גרמא ובפי' משניות בפ"ק דמס' קדושין מונה תפילה כמו נר חנוכה וכיו"ב בהזמן גרמא עי' במעשה רוקח זה אחר תקנת דרבנן שקבעו זמנים עיי"ש וכונתו על חיוב דרבנן אחרי דיצא ידי דאורייתא הוי הז"ג. ועי' במג"א סי' ק"ו ס"ק ב' דנשים לפטור מערבית מהאי טעמא עיי"ש:
אם היה רגיל וכו' והכל יהיו מתפללין נכח המקדש בכל מקום שיהיה וכו'. ובכ"מ כתב שלמדו ממ"ש ז"ל את ה' אלקיך תירא ואותו תעבוד עבדהו בתורתו עבדהו במקדשו כלומר להתפלל נכחו כמ"ש רבינו בסה"מ עיי"ש: ובספר המצות עשה ה' כתב ועבדו במקדשו ר"ל והכוון אליו להתפלל שם כמו שביאר שלמה המלך ע"ה עכ"ל. וברמב"ן השיג עליו דס"ל פירש עבדו במקדשו בעבודת המקדש עיי"ש. ובמס' ברכות ל"א ע"א יכול יתפלל אדם לכל רוח שירצה ת"ל לקבל ירושלים ושם דף כ"ח ע"ב במשנה ודף ל' ע"א היה עומד בחו"ל וכו' נמצא כל ישראל מכוונין למקום אחד וכו' עיי"ש. ועי' להלן פ"ה ה"ג. ובסה"מ שם נאמר כן לחזק ביותר תפילה דאורייתא גם בלשון במקדשו שקאי על תפילה דאם נאמר דבכל לבבכם קאי גם על מקדשו מנ"ל לנו תפילה בפרטית וע"כ מפרש דמקדשו ג"כ על תפילה אבל זהו דנוכח המקדש נדע ממס' ברכות הנ"ל:
כיון שגלו ישראל בימי נבוכדנצר וכו' נתבלבלו שפתם והיה שפת כל אחת מעורבת וכו' וכיון שראה עזרא ובי"ד כך עמדו ותקנו להם י"ח ברכות על הסדר וכו' ותהיה תפילת העלגים תפילה שלימה כתפילת בעל הלשון הצחה וכו'. הנה לא כתב רבינו שמתפלל בכל לשון כמ"ש בהל' ק"ש בפ"ב ה"י. ומפורש במשנה במס' סוטה ל"ב אלו נאמרין בכל לשון וכו' ותפילה עיי"ש. ונראה שנכלל בלשונו ואין משנה תפילה וכו'. אמנם מלשונו בהלכה הזאת ותהיה תפילת העלגים וכו' וקודם לזה נתבלבלו שפתם וכו' נראה לאחר תקנת עזרא וכנה"ג התפילות בלה"ק תיקנו שיהיה לכולנו ליודעים ולבלתי יודעים בלשון הזה דוקא. והנה במס' סוטה ל"ג ע"א בגמ' תפילה רחמי היא כל היכא דבעי מצלי ותפילה בכל לשון והא א"ר יהודה לעולם אל ישאל אדם צרכיו בלשון ארמי וכו' לא קשיא הא ביחיד הא בציבור וכו' וברש"י תפילה דקתני מתני' בכל לשון לא צריך לקרא דהא רחמי נינהו והאי לישנא דידע לכוין לבו ליצלי עכ"ל. והנה לכאורה נראה מרש"י דס"ל תפילה דאורייתא אבל י"ל דא"צ קרא אם מתפלל אם רשאי להתפלל בכל לשון דהרי בלשון ארמי מחלקינן בין יחיד וציבור וא"כ י"ל לרמב"ם במשנה מתפילה דמחויב מדינא אבל עתה שתיקנו סדר התפילה ובלה"ק ועיקר הטעם בתקנתם משום המדברים לשון עלגים בשפה מעורבת ולפ"ז אין לשנות גם הלשון. כן נראה לענ"ד לדייק מלשונו ועי' בטור ושו"ע ובמג"א בסי' ק"א עיי"ש וצ"ע: וכן נראה כי בל נשלח יד לשנות מלשון הקודש לשאר הלשונות בתפילה כי אף שדיברו ארמית ולמדו בלשון הזה הלכה ואגדה וצוו על קריאת שתים מקרא ואחד תרגום. וגיטין ושטרי כתובה וממון היו נכתבין בארמית. עם כל זה לא שינו מלשון התפילה בלה"ק. רק הוסיפו בארמית הקדיש ונאמרו בו טעמים עי' בתוס' במס' ברכות דף ג' ע"א בד"ה ועונין משום דהוי תפילה תשובה ותיקנו בלשון שעמי הארץ יבינו אותו עיי"ש. ועם כל זה בתפילה וק"ש לא עשו כן ולא שלחו יד בהם לשנותם ללשון ארמי. ועי' בס' תמים דעים סי' קפ"ד לר' יהודה בר יקר ז"ל שמ"ש רז"ל שאין מלאכי השרת מכירין לשון ארמי כדי שלא יניחו המתפללים לשון הקודש אם יניחהו מהתפלל בו. וגם ירבו עמי הארץ בישראל שלא ישגיחו ללמוד מאחר שיוכלו להתפלל בלשונם ופי' מלאכי השרת אין מכירין אין משגיחין עיי"ש וכן מצינו מכירך ברוך ובירושלמי במס' מ"ק פ"ג אין מכירך זקן עיי"ש. וכמו שנפן כולנו למזרח שמש ונגד המקדש כמ"ש רז"ל במס' ברכות הנ"ל שכל ישראל יהיו מכונין למקום אחד כן בלשון אחד המובן לכולנו ובבית התפילה היהודים מכל קצוי ארץ בבואם יחד יתפללו בלשון אחד ובשפה אחת:
וכן תיקנו שיהא מנין התפילות כמנין הקרבנות וכו'. עיין בשו"ת מהריט"ץ סי' ע' שדייק בלשונו שיהיה מנין וכו' ולא כתב תיקנו מנין התפילות וכו' להורות כמאן דאמר אבות תיקנו ואסמכוהו אקרבנות כדאי' בגמ' כ"ח ע"ב ולזה אמר וכן תיקנו שיהיה מנין התפילות וכו' דתפילת גופייהו אבות תיקנו בזמנים אלו כמ"ש בהל' מלכים עיי"ש. והנה מזה דאבות תיקנו התפילות אין להוכיח דתפילה דאורייתא דכמ"ש ז"ל דתקנת נביאים הוי דרבנן דרק הנמסר מסיני הוי דאורייתא:
וכן התקינו שיהיה אדם מתפלל תפילה אחת בלילה וכו' ואין תפילת ערבית חובה כתפילת שחרית ומנחה ואעפ"כ נהגו כל ישראל בכל מקומות מושבותיהם להתפלל ערבית וקבלוה עליהם כתפילת חובה. ובכ"מ בשם הרי"ף דהיכי דצלי שויא עלה כחובה ואי טעי הדר לרישא והאידנא נהגו עלמא לשויא כחובה עיי"ש: ונראה לכאורה דהוי כמנהג מצוה עיין בשו"ע יו"ד סי' רי"ד סעיף ד' קבלת הרבים חלה עליהם ועל זרעם ואפי' בדברים שלא קבלו עליהם בני העיר בהסכמה אלא שנוהגין כן מעצמם לעשות גדר לתורה וכו' עיי"ש ובסעיף א' דברים המותרים וכו' ונהגו איסור הוה כאלו קיבלו עליהם בגדר ואסור להתירם בהם עיי"ש ומקורו ממס' פסחים גבי בני ביישן וכו' עיי"ש ועיין בפר"ח או"ח סי' תצ"ו עיי"ש ובמג"א סי' תרצ"א ס"ק א' וא"כ לפי"ז יהיה לתפילות ערבית יתרון משאר התפילות דלרמב"ן מדרבנן ומה שנהגו לא הוי נדר משום דנהגו משום החיוב והנדר רק הבא מדעת עצמו וערבית מטעם מנהג כנדר ודאורייתא. ועיין בירושלמי במס' תרומות פי"א גבי תרומה כלי שבישל בו תרומה מגעילו ג"פ בחמין וגבי נבילה תניא מגעילו באור ומקשה תרומה בעון מיתה התרת נבילה דאיסור לאו לא כ"ש ומשני תרומות ומעשרות קבלו מעצמו ועיין בר"ש שם ובסמ"ג ל"ת ע"ח ישראל קבלו מעצמן להפריש תרומה ומעשרות בבית שני ולכך אין להחמיר בהן דאין זה איסור גמור עיי"ש. והנה שם י"ל עכ"פ נבילה חמור דהוי מחויב מהתורה מנדר מעצמו אבל הלשון שאין זה איסור גמור צ"ע לדעתי דקיי"ל דהוי מנהג איסור דאורייתא מטעם נדר ואולי הלשון שקבלו מעצמן אין הכונה למנהג רק הדרבנן קורא כן: והנה למ"ש דערבית מטעם מנהגא חיוב דאורייתא עלינו יהיה בספיקו לחומרא וי"ל דמסתמא לא קבלו עליהם שיהיה חמור מתפילה החובה דאינו חוזר מספק. ועיין ברמב"ם בפ"ט ה"ט ואינו חוזר להתפלל בקול רם ערבית לפי שאין תפילת ערבית חובה לפיכך לא יברך ברכות לבטלה שאין כאן אדם שנתחייב בהם כדי להוציא יד"ח עכ"ל. ולכאורה מה"ט דקבילי עליה הוי חובה מדאורייתא ואין לומר מטעם נדר הוי על עצמו בלבד דודאי היה הקבלה כמו בשאר התפילות. וי"ל דמי שאין מחויב אינו מוציא אף דכולנו בכלל נדר מ"מ לא שייך להוציא רק בהחיוב מטעם מצוה מתורה או מדרבנן וצ"ע. וי"ל ג"כ דלא תיקנו מתחילה החזרת התפילה משום דלא הוי חובה גם עתה שקיבלו ע"ע אין לנו לתקן תפילה וברכה בהחזרה מה שלא תיקנו המה בראשונה:
וכן תיקנו תפילה אחר תפילת מנחה סמוך לשקיעת החמה וכו' הנקראת תפילת נעילה כלומר נעילת שערי שמים בעד השמש ונסתרה לפי שאין מתפללין אותה אלא סמוך לשקיעת החמה. ועי' בכ"מ בשם הירושלמי רב אמר שערי שמים ושמואל אמר שערי היכל ופסק רבינו כרב נעילת שערי שמים תיכף שיסיים תשקע החמה עיי"ש. ועיין בטו"ז בסימן תרכ"ג ס"ק א' הביא בשם הב"י ורא"ש ור"ן דבירושלמי פליגי רב ור' יוחנן ופי' דרמב"ם מפרש שערי שמים קודם לשערי היכל עיי"ש ועיין בריטב"א במסכת תענית דף כ"ו ע"א שלו גירסא אחרת בירושלמי וז"ל ובירושלמי אמרו מאי נעילת שערים ר' יוחנן אמר נעילת שערי שמים ור"ש אמר נעילת שערי היכל והיינו אחר צאת הכוכבים מתני' מסייע לר"י בג' פרקים וכו' ש"מ דנעילת שערי שמים הוי ביום והיינו קודם סוף ביה"ש שהוא סוף השקיעה וכו' עכ"ל. ונראה מסכים למ"ש בטו"ז וכנראה היה גירסת רבינו בירושלמי כן:
תפילות אלו אין פוחתין עליהם אם רצה אדם להתפלל כל היום כולו הרשות בידו וכל אותן התפילות שיוסיף כמו מקריב נדבות לפיכך צריך שיחדש דבר בכל ברכה וברכה מן האמצעיות וכו' כדי להודיע שהיא נדבה ולא חובה וכו'. אין הציבור מתפללין תפילות נדבה וכו' ולא יתפלל יחיד מוסף שתים וכו' שאין מתנדבין מוסף נדבה ויש מהגאונים שהורה שאין להתפלל תפילת נדבה בשבתות ויו"ט וכו' לפי שאין מקריבין בהן נדבה וכו'. ועי' בראב"ד שכתב אפי' בלא חידוש ובשבתות ויו"ט לא יתפלל שתים שאין תפילה רק הודאה ושבח והוי ברכות לבטלה עיי"ש: וברבינו יונה במסכת ברכות כתב ע"ז דמנין לנו שתפילת נדבה נגד קרבנות נתנו עיי"ש. ונראה לענ"ד לומר דהנה עיין ברשב"א בשם גאון ז"ל דבלא לשם נדבה הוי בל תוסיף ועיין בב"י בסי' ק"ז. והנראה מדבריו משום דהוי נגד הקרבנות שייך בל תוסיף אם לא בנדבה: ולענ"ד נראה דלכאורה כיון דקיי"ל ברכה שאינה צריכה עובר על לא תשא כמ"ש ברא"ש בכמה דוכתי וא"כ כמו שאין רשאי לברכה ברכה הבלתי מחויבת כמו כן בתפילת י"ח ברכות הבלתי מחויבים. אבל מדאיתא בגמרא ברכות כ"ו ע"ב ר' יוסי בר' חנינא אמר תפילות אבות תיקנום ר' יהושע בן לוי אמר תפילות כנגד תמידין תיקנום וכו' אלא תפילות אבות תיקנום ואסמכינהו רבנן אקרבנות עיי"ש. ועיין בצל"ח שכתב וז"ל נראה לענ"ד דהיינו לענין זמנן שיהיה כפי זמן הקרבנות דאל"כ כיון שכבר תיקנום האבות למה הוצרכו שוב רבנן לאסמכינהו כלל על קרבנות עכ"ל. וכן נראה מלשון רבינו בהל' ה' וכן תיקנו מנין התפילות כמנין הקרבנות וכו' וכמ"ש לעיל בשם שו"ת מהריט"ץ: והנראה עוד שבזה שתיקנו כמנין הקרבנות הוי מטעם ונשלמה פרים שפתינו דתפילה מענין הקרבן דאם לא כן אם לא היה תחת הקרבן מה לדמותו במנין לקרבנות ועבודה נקראו הקרבנות וכן התפילה ובזה שתיקנו שיהיה כקרבן בזה נתנו לנו מקום לאומרו בנדבה כמו בקרבן דשייך נדבה ולא הוי ברכה לבטלה. ולא הוי כברכת שבח דנהנין ומצוות ומשו"ה אף בתפילות שהמה רק הודאה י"ל בנדבה. ואם כן מיושב קושית תלמידי רבינו יונה דמנ"ל דנדבה נגד קרבנות שלא לאומרו באלה דלא שייך נדבה. דלמ"ש אם נדבה לא יהיה נגד הקרבנות אין לאומרו בנדבה דהוי ברכה שאינה צריכה כמו בכל הברכות בשיצא כבר בהם. והנה מ"ש ברשב"א בשם הגאון משום בל תוסיף נראה מהאי דאיתא ברכות ל"א ע"א יכול יתפלל אדם כל היום כולו כבר מפורש ע"י דניאל וכו': ובמדרש ילקוט משלי כ"ב אל תסיג גבול עולם. ארשב"י אם ראית מנהג שעשו אבותינו אל תשנה אותו כגון אברהם תיקן תפילת השחרית יצחק תפילת המנחה יעקב תפילת הערבית שלא תאמר אף אני אוסיף אחרת ת"ל אשר עשו אבותיך א"ר יוחנן לא עשו אלא לכל הדורות עכ"ל. ובשוחר טוב הגירסא לא עשו להם בלבד אלא לכל הדורות: