כשתיקנו חכמים דברי תפילות אלו תיקנו ברכות אחרות לברך אותן בכל יום. הנה בפ"א ה"ד כתב וכיון שראה עזרא ובי"ד כך עמדו ותיקנו להם י"ח ברכות על הסדר וכו' ומפני ענין זה תיקנו כל הברכות והתפילות הסדורות בפי כל ישראל וכו'. וכן איתא במסכת ברכות ל"ג אנשי כנה"ג תיקנו להם לישראל ברכות ותפילות וקדושות והבדלות ועיין במסכת מגילה ט"ו ק"כ זקנים ומהם כמה נביאים תיקנו י"ח ברכות על הסדר עיי"ש: והנה אין לומר כי ברכות הנאמרות אח"ז מתקנת החכמים ולכן נכתבו בגמ' משא"כ תפילת י"ח דהרי כמה ברכות המצות נכתבים ג"כ בגמרא רק המפורסמות וביד כל איש כמ"ש הרמב"ם בפי' משניות בפ' התכלת לא נכתבו עיי"ש. אבל אלה אשר לא היו מפורסמות נאמרו בגמרא והרי הלשון כשתיקנו וכו' תפילות אלו תיקנו וכו' ותפילות אלה מכנה"ג א"כ כמו כן ברכות הנאמרים אח"ז מהם יצאו. וקרא אותם חכמים אף שבשם זה נקראו חכמי התלמוד אח"ז וכמאמרם ז"ל חכם עדיף מנביא קרא שם חכמים לכנה"ג כאשר מצינו על ברכות דרבנן וכיו"ב על אשר תיקנו הכנה"ג ובהם נביאים ועל המעט נאמר מד"ס:

כשיכנוס אדם למטתו לישן בלילה מברך בא"י וכו' והמשקיע שינת תרדמה וכו'. בברכה זאת הרבה שנוים בגמרא וברא"ש וברי"ף ובדברי רבינו ובטור בסימן רל"ט בשם רב עמרם גאון ז"ל הוספה אחרת ועיין במע"מ שעמד על שינויים אלה ובבה"ג כנוסחאות רבינו בשנוי מעט עיי"ש: וברש"י במסכת ברכות דף מ' ותהא מטתי שלימה שלא יהיה פסול ורשע בזרעי עיי"ש ומלשון רבינו כשיכנס אדם למטתו לישן בלילה וכו' נראה בישן שינת עראי ולא על מטתו שאין לו לברך וגם ותהא מטתי וכו' מורה ע"ז וצ"ע. והנה בחרו לומר "ותהא מטתי שלימה לפניך" כי במטה האדם נולד ושם ימות וחצי חייו בשינה כמ"ש רז"ל בחשבון חיי אדם. והיא במטה. גם הקמת זרעו ובימי חולי הכל במטה והמטה לאדם אשר בו יבוא לו דברים הגדולים לאדם לכן מצאו רז"ל להתפלל ותהא מטתי וכו' הכולל על כל הנ"ל וכמה ידעו לבחון כל הדברים הנוגעים לאדם וגם במקום השינה ותרדימה יקוה הישראלי ויבקש על שלימותו בו וגם היצר המפגיע לאדם ביתר כ"כ במטה. לכן התפילה ע"ז כמוזכר בכל הנוסחאות השונות: ובפי' המפיל חבלי שינה וכו' עיין באבודרהם ולדעתי פי' על כי האדם בעת השינה כאלו נאסר בחבלים אשר לא יוכל להתנועע באברים ולכן מברך בשחר ברוך מתיר אסורים כי בעת השינה גם כל כוחות גופו ונפשו נאסרים בלי כי יוכל להשתמש בהם כרצונו בדעה החפשית: ועי' בספר מעשה רוקח שהקשה למ"ש בתוספות ברכות י"א דלכן אין מברכין על השינה בסוכה שמא לא ישן ויהיה ברכה לבטלה עיי"ש וא"כ למה מברכין על השינה בהולך לישן ותירץ דלאו הוי ברכה על השינה רק על כי נתן ה' בטבע האדם לישן והוי כמ"ש בתוספות בברכת אירוסין וכיו"ב שאינה על אותה המעשה עיי"ש. ולשון רבינו כשיכנס אדם לישן למטתו וכו' מורה ע"ז כי אז יברך על כי אז זמן השינה לו ואם גם לא ישן כשיכנס לישן הברכה כראוי לו אז ואין לדייק בלשון מטתי כחז"ל. וגם לשון הברכה בלתי מעכבת ע"ז כמ"ש ז"ל בברכת הפוקח עורים ועיין בב"י בסימן מ"ז עיי"ש. ועיין במג"א בסימן רל"ט ס"ק ג' בשם סדר היום שלא יקרא ק"ש עד שרואה שהשינה באה עליו ובכנה"ג שיקרא מיד שמא יחטפנו שינה עש"כ ואין לחוש משום הפסק משום שאינו עושה דבר אחר עיי"ש. וא"כ נראה מדבריהם שהברכה על אותה השינה. וי"ל דהנה למה תהיה יוצאת שינה מכל הנאת בעוה"ז שמברך עליהם אלא דעם כל זה לא נוכל לומר דנתקנה הברכה ע"ז משום דאפשר שלא יישן ויהיה לבטלה והיה עיקר התקנה על השינה בכלל ולא על אותה השינה בפרט וא"כ אינה לבטלה בשום פעם אף בלא יישן ועם כל זה יש לו לכוין גם על אותה השינה שאם יהיה ישן שיהיה בברכה כמו על כל הנאות בעוה"ז ולכן כתב שיהיה סמוך וגם כמ"ש במג"א דלא הוי הפסק ונפק"מ דהוי ברכה על אותה שינה ג"כ כשיחטפנו שינה:

וקורא פרשה ראשונה של ק"ש וישן וכו'. ובהגהות מיימוני בשם ירושלמי ר' זעירא היה קורא וחוזר וקורא עד שיהיה משתקע בשינה ומכאן משמע שק"ש יהיה אחרון לקריאה סמוך לשינה כן הוכיח רבינו ניסים גאון עכ"ל. ובבלי דף ס' ע"ב הנכנס לישן על מטתו אומר משמע ישראל עד והיה אם שמוע ואומר ברוך המפיל וכו' ונראה ג"כ להקדים ק"ש להברכה ורבינו כתב כירושלמי ועיין בב"י בסימן רל"ט ובמג"א ס"ק ב' עיי"ש. ועי' במעשה רוקח שרבינו מפרש הגמ' שלא דייקא להקדים ק"ש עיי"ש. והנה כמ"ש המג"א לומר הברכה סמוך לשינה וכתב דלא הוי הפסק בלא ישן מיד משום שאינו עושה דבר אחר כנ"ל א"כ יהיה מברך אחרי ק"ש. ונראה דק"ש לא הוי הפסק דהוי כטול ברך דהוי צורך השינה שאין לישן בלי ק"ש ועיין מ"ש ביקנה"ז:

ואם אנסתו שינה קורא פסוק ראשון או פסוקי רחמים ואחר כך ישן. ועי' בכ"מ ולח"מ. ונראה משום שפוסק בפ"א מק"ש דזמנה בלילה דוקא וא"כ הק"ש בערבית בלילה בתפילה ועל מטתו רק כמו דאיתא בגמרא מצוה לקראתו על מטתו בפ"ק דברכות. ולרש"י דהוה ק"ש לצאת על מטתו לא שייך "או" פסוקי דרחמי אבל גם רש"י לא כתב כן רק לפי המנהג לקרות ק"ש בתפילה מבעוד יום ורבינו כתב לפי הדין ולא לפי המנהג:

בשעה שיקץ בסוף שנתו מברך והוא על מטתו כך. אלהי נשמה שנתת בי טהורה אתה בראתה וכו' כל זמן שהנשמה תלויה בקרבי וכו'. גי' רבינו כגי' הגמרא והרא"ש וברי"ף הגי' טהורה היא כאשר העיר בספר מעשה רוקח עיי"ש. ובסידורים שלפנינו טהורה היא ולפי נוסחת רבינו יש לפרש כי טהורה תואר לנשמה והכונה הנשמה שנתת בי טהורה אתה בראתה וכו' כי בעת באה בנו היתה טהורה ונקיה כי ממקום קדוש הוחצבה כי אתה בראתה וכו' והיא הסתכלות נוראה לחשוב כי נפקד בו נשמה טהורה להרימה ולידע בנפשו אם עוד טהורה היא. והנה בלילה בסוף היום יש לחשב ע"ז ולבקר מעשיו ואם לא טימא נפשו הטהורה. ותיקנו בהתחלת היום כי כל יום עת בפ"ע כנאמר המחזיר נשמות וכו' ובירושלמי בתפילת השחר מחיה מתים ועי' פר"ח סי' מ"ו עיי"ש. ובהתחלת היום כבריאה חדשה כי השינה שישים ממיתה ארז"ל ולכן נכון לומר ג"כ טהורה היא ויזהר שלא לטמא אותה ביום הבא לכן שתי הנוסחאות נכונים ומובנים:

כל זמן שהנשמה תלויה וכו'. בגמ' שלפנינו אין שם תיבת תלויה ולא ברי"ף וברא"ש ובבה"ג כאשר העיר על זה בספר מעשה רוקח הנ"ל עיי"ש ולשון תלויה מורה ביותר על הפרד הנשמה מהגוף ודבר בפני עצמו והגוף רק משכן לזמן לה:

כששומע קול תרנגולים מברך בא"י וכו' הנותן לשכוי בינה להבחין בין יום ובין לילה וכו'. בגמ' אשר נתן וכו' וברא"ש ברוך שנתן וכו' וכיו"ב ברי"ף ובספר מעשה רוקח ודע שגירסת הסמ"ג ז"ל אשר נתן לשכוי והרבה נוהגין לברך כן עכ"ל. ובמס' ברכות דף ס' ע"ב כי שמע קול תרנגולים לימא ברוך אשר נתן לשכוי בינה וכו'. וברא"ש ובתלמידי רבינו יונה ומובא בטור או"ח בסימן מ"ו הלב נקרא שכוי בלשון המקרא "או מי נתן לשכוי בינה" איוב ל"ח והלב הוא המבין וע"י הבינה אדם מבחין בין יום ובין לילה ומפני שהתרנגול מבין להכיר בין יום ולילה. ובערביא קורין לתרנגולא שכוי תיקנו ברכה זו בלשון הזה ובשמיעות קול תרנגולא עיי"ש: הנה קבעו ברכה זאת בזמן הבחינה ובשם המבחין אבל ענין הברכה הזאת אשר על האור בעצמו נקבע ברכה מיוחדת "יוצר אור וכו'. ובברכה זאת על הבחינה ושום בינה בלב האדם להבדיל בין אור וחושך יום ולילה קבעו ברכה בפני עצמה אבל למה החשיבו כל כך בחינה זאת ולמה בחרו עת הזאת ולמה נאמר אשר נתן וכו' בינה "מענינה להבין דבר מתוך דבר כמ"ש רז"ל. ע"ז נאמר: הנה הלילה זמן שינה ומנוחה בלי מעשה מהגוף והנפש. והשינה בפי רז"ל חלק שישים ממיתה ובברכה המחזיר וכו' ובירושלמי בפ' תפילת השחר ברוך וכו' מחיה מתים והן ההבדל בין האדם והבהמה כי הבהמה תעשה הכל בלי הבחנה וידיעה ממעשיה עושה ואינה יודעת כי היא עושה והעשיה בלתי נקראת ונמשכת על שמה רק אם להטבע המכריח אותה או לאדם אשר יעשה בה עבודה קטנה או גדולה כמו בכל הנעשה ע"י כפיה לרז"ל נתיחסת להכופה ולא להעושה כנודע. רק האדם נקרא עושה ועובד ופועל על כי מבחירתו ורצונו יעשה ויודע ומשכיל במעשיו ולא כן הבהמה ואין הבחנה בין העשיה והבטלה רק לאדם בלבד וזה יתרונו על כל הנבראים אשר למטה ממנו וזה מגודל מעלתו ויעודו לפעול ולעשות ולאדם ההבדל בין יום ולילה חשיכה ואורה בין עת המעשה לעת הבטלה הוא המבחין בין דבר לדבר ובזה הוא מורם מכל בהמה וחית הארץ. וכמ"ש רז"ל אם אין דעה הבדלה מנין וכו' וגדול הדעת לבחון בין דבר ודבר כי בכח הזה נבדיל בין אמת ושקר בין רע לטוב בין הנראה דומה ואינו דומה. ולכן תיקנו רז"ל ברכה זאת בעת כי יבדיל היום מהלילה מעת המנוחה והבטלה לעת המעשה להעיר האדם על מעלת הכרה הזאת וידע ויזכור על גודל יעודו ויעוד היום והעת אשר בו יבחן יתרונו על בהמה וחיה. וכן תיקנו רז"ל להבדיל אור וחושך קודש לחול בברכה מיוחדת ע"ז וארז"ל למה קבעו הבדלה בברכת אתה חונן שאם אין דעה הבדלה מנין עיי"ש. וארז"ל בבראשית רבה את האור כי טוב זה מעשה הצדיקים וכו' הכל על כונה זאת הנאמרת. אבל הנמשך אחרי תאות לבבו עובד ליצרו הוא בלתי מבחין בין יום ולילה יושב ובטל ארז"ל כישן דמי והעצל גרוע ושפל מבהמה העובדת עבודה רבה אף כי בלתי יודעת מעבודה ותכליתה ובלי בחירה ורצון "לך אל נמלה עצל ראה דרכיה וחכם" משלי ו'. אבל יש רעה מזאת אלה אשר במעשיהם עושים רעה ועל אלה נאמר "שינה לרשעים נאה להם ונאה לעולם" אלה בלתי יודעים להבחין בין יום ולילה ובחשיכה יתהלכון ביום ובלילה ואין נוגה להם "כסיל בחושך הולך" ולכן הברכה הראשונה אשר קבעו רז"ל היתה הנותן לשכוי וכו' להבחין בין יום ולילה ורק ההולך ע"פ דרכי התורה וחכמה הוא המבחין בין יום ולילה ואחרי אשר אמר הישראלי בקומו אלוקי נשמה וכו' נסמך לזה ברכה זאת. וכל אדם ישפט ויחשב בלבבו אם מעשיו מעידים עליו כי יודע להבחין בין יום ולילה וכאשר כתבתי בינה יתירה מתנת ה' לאדם הבחנה זאת אשר בשם בינה יקראו רז"ל לאמר אשר נתן וכו' בינה להבחין וכו'. וברא"ש שם דאף אם ישן אדם בבית אפל יבחין ביאות היום ע"י קול התרנגול עכ"ל. וזה כמ"ש כי לא על האור הברכה רק על היום עת המעשה ועל הבחינה בהבדל העת מעת נברך ולכן קבעו בשומע קול התרנגול אף בבית אפל. והתרנגול עושה אות ההבחנה בלי שיודע להבחין ולנו לחלק ההבחנה ועלינו הברכה הזאת:

כשמניח סדינו על ראשו מברך בא"י וכו' עוטר ישראל בתפארה וכו'. במס' ברכות שם כי פריס סודרא על רישיה לימא עוטר וכו' עיי"ש: הראש מקום השכל אשר ימשול על האדם על כל מעשיו וכמ"ש רז"ל ועטרותיהם בראשיהם העטרה למלך ומושל המעידה על ממשלתו כן לצדיקים המושלים ביצרם והולכים לפי דרכי השכל ע"פ התורה להם נאה העטרה כמ"ש רז"ל מאן מלכי רבנן ועבור רק ההולך בשכלו ע"פ דרכי התורה מה' לנו נתונה לו העוז והתפארת לו מן האדם לכן בעת כי ישמש בראשו להלבישו בסודר אז יברך עוטר ישראל בתפארה התורה תפארת לראשי בני ישראל אשר במהלך שכלם ע"פ התורה ולא יכשלו בדרכם וכל אשר יעשו נאה להם ונאה לעולם. ולהם נאמר "ישראל אשר בך אתפאר" ועי' באבודרהם ובב"י בסי' מ"ו ע"ש:

כשישב על מטתו מברך מתיר אסורים. עי' מ"ש לעיל בה"א:

כשרוחץ וכו' שתרגילני וכו'. ג"כ בשנוי קצת ממה שלפנינו:

כשחוגר חגורו מברך אוזר ישראל בגבורה וכו'. בגמ' שם כי אסיר המיינא ועי' באבודרהם בשם הראב"ד: והנה בברכה על הגבורה אשר נתן ה' כח ועצמה לאדם לעשות חיל ולמשול על כל בהמה וחיה ובכוחו לשום הר לבקעה ורכסים לכר נרחב וביותר מזה לברכה על הכח והגבורה אשר נתן לישראל המעטים מכל העמים לגבור חיל נגד אויבים מקדם בחרב ובחנית במלחמה ואחרי כן ברוחם בשם ה' עזין שבאומות ישראל כמ"ש רז"ל במדרש או יהודי או צלוב. עת חרף נפשו למות בעבור כבוד שמו יתעלה המה הגבורים אנשי חיל במלחמתה של תורה כמאמרם ז"ל במדרש על כולם גבורים אנשי חיל וכי מה מלחמה עושין בני אדם הזקוקין בשלשלאות וכו' אלא במלחמתו של תורה וכמ"ש במקו"א:

כשלובש נעליו מברך שעשית לי כל צרכי. בגמ' שם כי סיים מסאניה מברך וכו'. ונראה עבור כי הוא המלבוש האחרון שבגוף הרגלים לכן נאמר כי סיים במסאני בכל מקום ואז ראוי לברך כל צרכי ועי' באבודרהם ע"ז:

ומברך אדם בכל יום בא"י וכו' שלא עשני גוי וכו' שלא עשני אשה וכו' שלא עשני עבד. ועי' בב"י בסי' מ"ו ובירושלמי בפ' הרואה שלא עשני אשה שאין האשה מצווה על המצות. הנה בזה אנו מראים אהבתינו להמצות כי נברך על יתרון חלקינו מהנשים במ"ע שהזמן גרמא. ונראה כי אנחנו בגלות בעת כי נסבול מות וגירוש מעיר לעיר ומדינה למדינה ובגזילת רכושינו וכיו"ב חרפה ובוז אשר סבלנו על כי נחזיק באמונתינו ואנחנו אשר נפשינו יודעת גודל חלקינו בנחלת ה' מברכין שלא עשני גוי שבעזרתו בקודש החזקנו בבריתו עד הנה ושלא עשני עבד כמ"ש במ"א כי לא הושפלנו עד כי נהיה ברוחינו ובמעשינו כעבדים כנענים בלי הרגשה כאלה שהם בני בלי לב ובלי בחירה ואנחנו לא אבדנו יקרת נפשינו ולכן אנחנו מסוגלים לתורת ה' וזה מהנפלאות בגלותינו על כי עמדנו ברוחינו והרגשת לבבינו חזק מאוד יותר הרבה מאשר נראה ככה בהעמים החפשים וע"ז נברך שלא עשני עבד. ואחרי הברכה שנתן לשכוי וכו' על יתרון האדם תקנו ברכות אלה על מעלת יתרון הישראלי. וגם שלא עשני אשה נברך בחלקינו ביתרון המצות: והנשים "מברכות שעשני כרצונו". עי' בב"י בסי' מ"ו. הנה האשה בטבעה דעתן קלות ונוחות להתפתות כדרכי החלושים לעזוב אמונתם. אבל לא כן הנשים העבריות כי חיות הנה גם המה לא עברו ברית וכגבורים אנשי חיל מסרו גם המה נפשם עבור ה' ומצותיו. ולכן מברכין שעשני כרצונו. כי המה כרצונו בכח עליון לפלא בעיני כל העמים אשר נשים רכות לבב השליכו נפשם וילדיהם יונקי שדיהם באש למען לא לעבור ברית ה' "מאריות גברו לעשות רצון קונם". לכן הברכה להם שעשני כרצונו. ובכל יום מברך ברכות שלשה אלה עבור גודל ענינם:

נהגו העם ברוב ערינו לברך וכו' בין נתחייבו בהן וכו' ואין ראוי לעשות כן וכו'. ועי' בב"י ושו"ע בסי' מ"ו באו"ח בזה. ועי' בסי' מ"ו בכמה ברכות שלא נמצאו בגמ' עי' שם סעיף ו' ובטו"ז ס"ק ז' שכתב לתרץ הסתירה בדברי הרא"ש בברכות שאחרי הגמ' וכתב לחלק באלה שנהגו ע"פ הגאונים מסתמא היה בידם מזמן הגמ' עיי"ש. ועי' בפר"ח שכתב שאין לברך עיי"ש. והנה יש לעיין לדעת הרמב"ם דברכה שאינה צריכה בלא תשא מדאורייתא ועיין במג"א בסי' רט"ו ס"ק ו' עיי"ש. והנה יש לעיין בברכות דמדרבנן אם נאמר דביד החכמים לתקן ברכות ולא הוי עקירה מדאורייתא ויקשה מנ"ל כן כיון דלא הוי משום גזירה למשמרת להתורה או דנאמר דמדאורייתא הוי בכלל ל"ת ואפ"ה ביד החכמים לתקנו ומצוה דרבנן הוי כמו דמצינו בסוף מס' ברכות התקינו שיהיה קורא בשלום חבירו בשם עיי"ש: והנה בריש כיצד מברכין דאיתא סברא היא עיי"ש וכמ"ש בפנ"י במס' ר"ה [ט"ז:] בדבר שטעמו מעולם שייך בל תוסיף עיי"ש. ונראה עם כל זה לומר דהוי משום משמרת שתיקנו תפילה דלרמב"ן מדרבנן ולרמב"ם רבוי התפילות מדרבנן שראו צורך הדבר להרבות יראה בלבבינו וא"כ לא הוי עקירה כלל וכל מה שראו וביחנו לברך בפ"ע מעין כל הנאה והנאה ולפעמים שתי ברכות או יותר בדבר אחת הכל בכלל כוחם לתקן תקנות ולכן נאמר התקינו וכו'. ועיין ברמב"ם בהקדמתו ליד החזקה כח בעלי התלמוד כי כולמו הסכימו עמהם עיי"ש וכחם ככנה"ג לכן בצדק דברי הטו"ז הברכה שבמנהג אשר כל חכמי הדור הסכימו ומזמן הגאונים אשר דבריהם דברי קבלה כמ"ש ברמב"ן עליהם בכמה דוכתי מפי רז"ל בעלי הגמ' הוי ברכה המחויבת וכמו שתיקנו כמה דברים שבות בשבת וכיו"ב לפי מצב הדור כן בברכה ומיושב הנ"ל שכתבתי. ועי' באהע"ז בסי' ס"ג ובחלקת מחוקק ובבית שמואל שם עיי"ש: עי' בס' יד אליהו תיקון ח' שעמד על מה שכתב רבינו בפ"ב דרבן גמליאל ובי"ד התקינו ברכת המינים ובגמ' איתא שמואל הקטן עיי"ש. דע"י ר"ג ובי"ד למ"ש אנחנו מחוייבים בה ולבי"ד לתקן ברכה אשר כו"ע יסכימו ע"ז:

המשכים לקרא בתורה קודם שיקרא ק"ש בין קרא בתורה שבכתב בין קרא בתורה שבע"פ נוטל ידיו ומברך ג' ברכות ואח"כ קורא וכו'. עיין בסה"מ בעשין סי' ט"ו שהשיג הרמב"ן על רבינו שלא מנה ברכות התורה ולדעת הרמב"ן הוי דאורייתא ועיין בפר"ח בסי' מ"ז ובס' שאגת אריה סי' כ"ד וכ"ה ובמג"א סי' קל"ט עיי"ש. ועיין בירושלמי ריש כיצד מברכין דמפורש ברכת המצות מברכת התורה דהוי דאורייתא עיי"ש ומובא בפרי מגדים בפתיחתו ובמקו"א כתבתי דדעת רש"י ג"כ דברכת המצות דאורייתא עיי"ש. ובהגהות מיימוניות אם מהני הברכה על מה שלמד אח"ז בהפסק בין ברכה ללמוד ועי' בתוס' ברכות י"א ע"א. ובתלמידי רבינו יונה שכתב לחלק בין סוכה וציצית דהוי הפסק דכל פעם נגמר המצוה משא"כ בתורה דמשום והגית הוי מצותו תמיד לכן לא הוי הפסק עיי"ש: והנה למ"ש בר"ן במס' נדרים דף ח' ע"א אף דמצי למפטר בק"ש שחרית וכו' מ"מ והגית מדברי קבלה מחויב ולענין שבועה בלבד לא שייך אין שבועה חלה על שבועה ע"ש ולא כן דעת רש"י שם ע"ש. והנה ממ"נ להר"ן הוי כמ"ש בתלמידי רבינו יונה כבאמצע המצוה ולא הוי הפסק לענין ברכה בתורה ולרש"י בלא"ה לא שייך ברכה אח"ז דלא שייך וציונו וכו' כיון דהוי מצות רשות אח"ז בלמד כבר בשחרית. אבל יקשה לרש"י למה לא יברך על ק"ש של ערבית דהוי ג"כ ד"ת ולרש"י הוי הפסק ובק"ש שייך וציונו וכו' ונראה כמו דפטר באהבה רבה כ"כ באהבת עולם שג"כ בכלל ומעין ברה"ת: ובהגהות מיימוני שרש"י כשהיה משכים לקרות בתורה היה מברך וכשהיה בא לביהכ"נ ואומר ברכות היה חוזר ומברך ומדמהו לקריאת התורה שמברכין אע"פ שבירכו כבר ולא נראה לר"י דלא דמי דהתם ברכות נתקנו לכך לקורא בתורה ואפי' אם בירך מיד לעסוק בתורה ולא הפסיק כלום כמו שנתקנה אשר בחר בנביאים להפטרה עכ"ל באות כ'. וכמ"ש לעיל ז"ל דרש"י כשהשכים לקרות בתורה קודם עמוד השחר שעודו לילה ולכן לדעתו דמצות והגית וכו' רק בשחרית וערבית. וא"כ בירך שפיר ברכות התורה עוד הפעם בבוקר על ק"ש דהוי ד"ת ג"כ ויוצא ידי התורה מדאורייתא על ידה והדמיון שפיר כמו בקריאת התורה דמברכין על החיוב בפ"ע וכמו כן בזה דשייך וציונו וכו' שפיר וכמ"ש. והנה כמו שכתבו ז"ל רש"י במס' נדרים אינו מרש"י בעצמו עם כל זה י"ל כמ"ש:

כיצד אכל מעט ירק מברך וכו' וחוזר ואוכל מעט מפרי זה וכו'. ועי' בלח"מ ובמרכבת המשנה כתב דמפרי זה פי' פירי פלוני פי' פירי אחר בברכה אחרת עיי"ש:

סדר תפלות וכו' ומדלג קדושה וכו'. עי' בכ"מ ובב"י בסי' מ"ו ובשו"ת הרשב"א סי' ז' עיי"ש. ובתוס' יו"ט מגילה פרק ד' מ"ג עיי"ש: