Divrei Yirmiyahu on Mishneh Torah, Prayer and the Priestly Blessing Chapter 8
Can copy this into an AI, or connect the whole library to your assistant. For deeper learning, you can directly use the original seforim, sites, and apps.
תפילת הציבור נשמעת תמיד ואפי' הי' בהן חוטאים אין הקב"ה מואס בתפילתן של רבים. נראה מלשון ר' נתן אומר מנין שאין הקב"ה מואס בתפילתן של רבים שנאמר וכו' דאיתא בפ"ק דברכות ולשון אין מואס שייך על תפילתן של אלו שנאמר גם כי תרבו תפילה וכו' ואמר בשל רבים אינו מואס אף כי תפילת הפושעים בתוכם ונהנים בזכות הרבים. לפיכך צריך אדם לשתף עצמו עם הציבור ולא יתפלל יחיד כל זמן שיכול להתפלל עם הציבור. ועי' בכ"מ אף דבגמ' איתא שיאמר תפילת הדרך בלשון רבים הא נמי איכא למשמע עיי"ש: והנה להתפלל עם הציבור אמר מקודם ואחר זה. ונראה כי "צריך לשתף" וכו' פי' בדברי רבינו ג"כ כבגמ' שלא יתפלל בעבור עצמו בלבד רק עבור כל ישראל בכל אשר יתפלל כי זה מואהבת לריעך וכו' שאנו מצווים וכמו שמחויב להתפלל עם הציבור ולכן תפילתו נשמעת אז ביותר כמ"ש רז"ל כל המתפלל על חבירו והוא צריך לאותו דבר וכו' כי התפילה בציבור בלעדי זאת כי איש מעורר לרעהו ותפילתם זכה ביותר מביחידי גם מעידה תפילתם ברבים על אחדות רצונם ובקשתם זה עבור זה ולכן תמיד יהיה תפילתו עבור הכלל יצא להתפלל לפני ה' אף בהנוגע לו בלבד ישתף אלה אשר עמו בצרה אף כי לא ידע אותם:
The prayer of the public is always heard, and even if they are sinners, the Holy One, blessed be He, is not fed up with the prayers of many. It is also said that they have multiplied prayer, etc. And he said that because many are not sinned, even though the prayers of the criminals within them enjoy the right of many, and therefore one must share himself with the public and not pray individually as long as he can pray with the public. In the language of many people, it is sufficient to hear the following: And now to pray with the public said earlier and then this. And it seems that "we must share" etc., according to the words of Rabbeinu, as it is written that he will not pray for himself alone, only for all of Israel in all that he prays because it is beloved to your neighbor, etc. We are commanded and as obligated to pray with the public, A person who prays for his fellow man and who needs the same thing, etc. For the public prayer is exclusive, because a person is arousing to the other, Only those who were in trouble with him, even though he did not know them,A person will never forget that his prayer is heard at all times, but in the synagogue, and anyone who has a synagogue and does not pray there with the public is called a bad neighbor, and even if only one of them is to pray in the synagogue. And here is everyone who has, etc., a bad neighbor. The Rebbe wrote and does not pray with the public: It seems that the language that [bad] will only want to those who do not fall in his soul fate called whether in good or bad is yes who does not join in prayer with others in the public shows that only for himself alone is demanding God and a bad neighbor that will not raise the concern of others on his heart . And at any time, etc., in the Mishnaic chariot, when the individual prays in the synagogue,
ולעולם ישכים אדם לבהכ"נ שאין תפילתו נשמעת בכל עת אלא בביהכ"נ וכל מי שיש לו ביהכ"נ ואינו מתפלל בו עם הציבור נקרא שכן רע. ועי' בכ"מ שלעולם ישכים וכו' אף ביחידי יתפלל בביהכ"נ עיי"ש. והנה כל מי שיש וכו' שכן רע. כתב רבינו ואינו מתפלל בו עם הציבור: נראה כי לשון שכן [רע] ירצה רק על מי שאין נופל בנפשו גורל שכינו אם במצב הטוב או ברע הוא כן מי אשר לא יצרף בתפילתו עם אחרים בציבור מראה כי רק עבור עצמו בלבד הוא דורש ה' וכשכן רע אשר לא יעלה דאגת אחרים על לבו. ובפי' בכל עת וכו' פי' במרכבת המשנה אפי' כשמתפלל ביחידי יהיה בביהכ"נ עיי"ש:
ביהמד"ר גדול מביהכ"נ וכו' לא היו מתפללין אלא במקום שהיו עוסקין שם בתורה והוא שיתפלל שם תפילת הציבור. עי' בתלמידי רבינו יונה ובב"י בסי' צ' שמפרש בדעת רבינו בעשרה יתפלל שם עיי"ש ובס' מעשה רוקח מביא גירסא אחרת בשם המגדל עוז והוא שיתפלל עם תפילת הציבור עיי"ש ועי' בלח"מ והנה בכ"מ בשם רמ"ך דפי' ברבינו ביחיד ולבסוף סיים ואין כן דעת רבינו ועי' בס' מעשה רוקח בשם רמ"ך בכת"י וכתב בתחילה רבינו האי ואח"כ כתב ואין כן דעת רבינו הכונה על הרמב"ם עיי"ש:
וכיצד היא תפילת הציבור יהיה אחד מתפלל בקול רם והכל שומעים ואין עושין כן בפחות מעשרה גדולים ובני חורין וש"צ אחד מהם. נראה שרבינו מפרש מה הנקרא תפילת ציבור לא כשכל אחד יתפלל בפ"ע בבית אחת אלא אחד מתפלל בקול רם והכל שומעים. והנה להלן בהל' הט' כתב ש"ץ וכו' והן שומעין וכו' במד"א כשאינו יודע להתפלל וכו'. וא"כ נראה יהיה אחד מתפלל וכו' ושאר שומעין על החזרת התפילה לש"צ דלפ"ז הוי משום שעי"ז הוי תפילה בציבור ואף שהתפללו כל אחד בפ"ע צריך לשמוע עוד הפעם מהשליח ציבור למען יהיה תפילה בציבור: ועי' ברש"י במס' מגילה כ"ג ע"ב ואין עוברין לפני התיבה שליח ציבור עכ"ל. ויש לפרש כשמוציא שאינו בקי אבל מלשון רבינו שכתב וכיצד היא תפילת הציבור שנראה שקאי למעלה שכתב מחובת תפילה בציבור א"כ נראה דבכל פעם מיירי ונכלל ג"כ להוציא שאינו בקי ובר"ה וביו"כ אף לבקי כמ"ש אח"ז בהל' ט' וי'. ועי' בריש ס' מעשה רוקח מ"ש רבינו אברהם ז"ל בשם אביו רבינו הרמב"ם ז"ל מהתקנה שתיקן שלא יתפללו בלחש רק עם הש"ץ על כי ראה כי שחו שיחות בטילות בעת החזרת התפילה מש"ץ עיי"ש וזה בלתי נגד דברינו זה כי שם ציוה כי יתפללו מלה במלה עם הש"ץ שיהיה עי"ז תפילה בציבור עיי"ש. ועי' בשו"ת מהרלב"ח בקונטרס הסמיכות דף שי"ב ע"א עיי"ש. ועי' במס' ר"ה ל"ד ע"ב לדבריכם למה ש"צ יורד וכו' וצ"ע לפ"ז ועי' מ"ש לעיל בהל' ט' ובשו"ע או"ח סי' קכ"ד סעיף א' עיי"ש:
ואפי' היו מקצתן שכבר התפללו ויצאו יד"ח משלימין להם לעשרה והוא שיהיו רוב העשרה שלא התפללו. ועי' בכ"מ שרבינו מפרש המס' סופרים שהיו שבעה שהתפללו ופסק כי"א שם משום דבכל דוכתין רובו ככולו עיי"ש: והנה רובו ככולו בכ"מ היכא דשייך כולו כמו כל הסימנין או כל העדה אז אמרינן רובו ככולו אבל לא בשעורין דלא שייך רובו ככולו דודאי מצומצמים המה כדאי' בכמה דוכתי אל תזלזל בשעורין וכו' דאל"כ נאמר בכזית רובו נאמר וא"כ מרובו ג"כ רובו עד בלי תכלית. וא"כ לכאורה עשרה דוקא. ועי' במס' ברכות מ"ז ע"ב תשעה ונראין כעשרה עיי"ש. ונראה דכאן שאני דהוי עשרה דהוי ציבור אלא דצריך שיהיה מוציא עשרה בני אדם לענין זה אמרי' כיון דרוב ציבור לא היו יוצאין יוכל להוציא אותם ורובו ככולו דעשרה בני אדם נקרא כולו לענין ציבור שפיר. ועי' באו"ח בסי' תקס"ו לענין עשרה המתענים ובטור שם שמחלק דשם לא נתקן רק בעשרה המתענים דוקא קביעת הברכה עיי"ש וכונתו כמ"ש דכאן תליא בציבור והוי רוב הציבור ושם הוי מנין עשרה שיעור קצוב ובשעורין לא שייך רובו ככולו. ונראה ג"כ לומר דאף מי שיצא כבר ידי תפילה מ"מ שייך בכלל הציבור אבל מי שלא התענה אינו בכלל לענין זה דנתקן להמתענים בלבד. ועי' בב"י בשם אגודה שם ובמג"א שם עיי"ש:
וכן אין אומרים קדושה ולא קוראין בתורה ומברכין לפניה ולאחריה ולא מפטירין בנביאים אלא בעשרה. הנה בגמרא עיקר למודא בקדושה ונקדשתי וכו' ורבינו כתב וכן וכו' וכ"כ אח"ז בהל' שאחריה ונראה דלרבינו עשרה בתפילה וברכה לא מונקדשתי נלמד דהוי בקדושה רק ממקראות הנרמזים על תפילה בציבור ועשרה נקראים ציבור. והנה זה שאיתא להוציא שאין בקי רק בעשרה עי' בר"ן מגילה שם ועי' עוד שם שכתב דאין עוברין לפני התיבה משום קדושה שבה עיי"ש. ולמ"ש לדעת רבינו בלעדי הקדושה להיות תפילה בציבור צריך עשרה אלא דאין עוברין וכו' לענין איסור כ"כ הר"ן דלא הוי רק לענין קדושה שבה:
וכן לא יהיה אחד מברך שמע והכל שומעין ועונין אחריו אמן אלא בעשרה וזה הוא הנקרא פורס על שמע וכו'. ועי' בראב"ד ובכ"מ. ונראה כי רבינו מפרש בדעת הגאונים המובאים בר"ן במסכת מגילה שפי' להוציא ידי יחיד דמהני בעלמא בברכת המצות באלה דברים החמירו שיהיה בציבור ועיין בטורי אבן שם שכתב לפי דבריהם מובן במסכת ברכות כ"א דאמר רב הונא יחיד אומר קדושה דאין חולק על סתמא דמשנה דלפי דבריהם נאמר במשנה להוציא אחרים עיי"ש וכנראה בדעת רבינו דלענין זה קיי"ל דאין יחיד אומר קדושה בשום פעם ולהוציא בברכות לאחרים ג"כ בציבור דוקא:
וכל דבר וכו' אם התחילו בהם בעשרה וכו' יגמרו השאר. ועי' בכ"מ ובשו"ע או"ח סי' קמ"ג ובמג"א שם:
שליח ציבור מוציא את הרבים יד"ח כיצד בשעה שהוא מתפלל והם שומעין ועונין אמן אחר כל ברכה וברכה הרי הן כמתפללין. במד"א כשאינו יודע להתפלל. אבל היודע אינו יוצא ידי חובתו אלא בתפילה עצמו. בגמ' במסכת ר"ה כשם וכו' כן כל יחיד ויחיד חייב רבן גמליאל אומר ש"ץ מוציא וכו' א"ל ר"ג לדבריכם למה ש"ץ יורד א"ל כדי להוציא שאינו בקי עיי"ש: והנה למ"ש לעיל בה"ד דדעת רבינו דתפילה בציבור ע"י הש"ץ והם שומעי' עמ"ש לעיל א"כ למה אמר למה הש"ץ יורד וכו' הרי יורד שיהיה עי"ז תפילה בציבור. וי"ל דאם נאמר דאין מוציא כלל לא הוי עי"ז גם תפילה בציבור ג"כ דהוי כמתפלל בפ"ע. ומשני לענין שאינן בקיאין וכיון דמהני לשאינן בקיאין דאי אפשר בענין אחר ממילא מהני לענין שיהיה תפילה בציבור דלענין זה הוי הבקיאין כשאינן בקיאין דאי אפשר בענין אחר ואף דאפשר שיקראו כולמו ביחד בשמעם הש"ץ זה לא עדיף מאם התפללו בפ"ע ושומעים אח"ז ותפילה בלחש להסדיר כדאי' שם ועמ"ש בפ"ט ה"ט עיי"ש ועיין ברכות מ"ב ע"א הסבו וכו' ודף נ"ג ע"א ב"ה אומרים ברוב עם הדרת מלך עיי"ש:
במד"א בשאר ימות השנה חוץ מר"ה ויו"כ של היובל וכו' לפיכך אם רצה היודע לסמוך בב' ימים על תפילת ש"ץ להוציא יד"ח הרשות בידו. ועי' בכ"מ ולח"מ. והנה ממ"ש רבינו בהל' הקודמת והן שומעים ואומרים אמן וזה לא שייך בעם שבשדות ממש. והנה אם צריך זה שמוציאו לענות אמן עיין בב"י או"ח סי' מ"ו שכתב שגם בשאינו שומע ולא עונה אמן יצא והביא ראיה לדבריו וכיו"ב בפר"ח סוף ס"ק ב'. ובמג"א ס"ק ח' כתב דוקא בשומע עיי"ש. ולב"י ולפר"ח צ"ע דעונה אמן ושומע שכתב כך רבינו היינו שמחויב כן כמו בכל ברכה ששומע אבל לשון כיצד וכו' צ"ע. וע"ע בב"י בסי' תקצ"א באו"ח בענין עם שבשדות ועי' ברמב"ם פ"א מהל' ברכות הי"א בשומע א"צ לומר אמן עיי"ש: והנה עי' ברש"י ר"ה דף כ"ט ע"א בד"ה אע"פ שיצא מוציא שהרי כל ישראל ערבים זה בזה למצות עכ"ל. ועיין ברא"ש ברכות דף כ' עיי"ש. ועי' בפרי מגדים בפתיחתו הכוללת ח"ג סי' כ"ח שכתב דערבות משום אף שאינו מחויב שיצא כבר אפ"ה משום ערבות הוי באותו הדבר אבל מוציא הוא מטעם שליחות עיי"ש. והנה מטעם שליחות שייך אף כשאינו שומע. דבשומע שייך שומע כעונה. עי' בתוס' בסוגיא דב"ק בענין הרהור כדיבור עיי"ש ועי' ברכות ל"ד ע"ב במשנה מפני ששלוחו של אדם כמותו עיי"ש והנה בעם שבשדות למאי דמפרשים אף שלא בביהכ"נ יצאו הרי צריך שיכוין המוציא ומי שמוציאו ומסתמא הוי דעת שניהם כך וכשליחות בפירוש. ועי' בקצה"ח בסימן קפ"ב ס"ק ב' במילה וכסוי שכתב דהוי כמצוה שבגופו דלא שייך שליחות עיי"ש. וא"כ לכאורה אין לך מצוה שבגופה יותר מתפילה האיך דלא שייך שומע כעונה. ונראה מטעם ערבות ועיין בקצה"ח שכתב ביבום דקטן במקום שיש גדול אינו מטעם שליחות והתפלא בזה על התבואות שור שכתב דהוי מטעם שליחות עיי"ש. אבל עיין במס' יבמות דף י' ע"ב איהו שליחותא דאחים קעביד ושם דף מ' ע"ב וברש"י שם בד"ה אא"ב עיי"ש צ"ע: ועי' בר"ן מגילה כ"ג שכתב דבתפילה תיקנו להוציא בציבור דוקא משום יקרא דקדושה עיי"ש. והנה כן לשאינו בקי לדידן וי"ל דהוי הכל מדרבנן אבל לרבן גמליאל אף בבקי כן ויש לחלק בין האי דיבמות דאף דהוי מצוה שבגופו מ"מ לא שייך טעמא דתוס' רי"ד דשאני בתפילין דעכ"פ לא הניחו על ידו וראשו המצווים על כך. משא"כ שם דהמצוה או אח זה או זה וא"כ נעשה המצוה על מי שמחויב ג"כ עכ"פ ושייך שפיר שליחות דעכ"פ שייך בו. וא"כ לפ"ז במי ששייך בו לא שייך מצוה שבגופו בכה"ג דרק אחד יוכל לקיימו ומזה במילה וכסוי דם י"ל דלא שייך מצוה שבגופו ושייך שליחות אבל בתפילה דכל אחד יוכל להתפלל בפ"ע א"כ הוי מצוה שבגופו דעכ"פ הוא לא קיים בפיו המוטל עליו וחבירו הוי בפ"ע וצ"ע לומר משום שליחות בזה וכנראה טעמא דערבות הוי העיקר ועם כל זה כיון דעכ"פ צריך שיכוין המוציא ומי שמוציאו שברוב פעמים ע"י שמבקש ממנו וא"כ הוי כשליחות אבל שליחות זה רק מטעם ערבות ומהני משום דגילה דניח"ל ומכוין שיוציא בזה דבלא כונה לא עביד מידי. ונראה כי מדרבנן עשו שליחות כזה מטעם ערבות ובמידי דאורייתא לא שייך רק מטעם שליחות היכא דשייכי ומשו"ה בכמה דוכתי עשו בציבור דוקא הם אמרו וכו' ולשאינו בקי ולעם שבשדות למסקנא אף לר"ג. ובברכות הנהנין ברהמ"ז בשומע כעונה ולדעת הרמב"ם וי"ב בעונה אמן דגדול מהמברך וא"כ א"צ לומר מטעם כשליחות בעלמא וצ"ע. ועיין שו"ת תשב"ץ חלק ג' סי' ע"ט וברכי יוסף או"ח סי' קכ"ד בערבות בדרבנן עיי"ש. ועיין בענין שומע כעונה סוכה ל"ח ע"ב וברש"י בד"ה הוא אומר ברוך וכו' ובתוס' בד"ה שמע ופ"א מהל' ברכות הי"א ע"ש. וסי' רי"ג סעיף ב' בשו"ע או"ח עיי"ש. בשומע א"צ לומר אמן והנה כנראה אף בשומע ועונה צריך המחויב בדבר וכמ"ש ברא"ש מטעם ערבות מהני. ועם כל זה בכה"ג לאו מטעם שליחות הוי וכמו שתיקנו בקדושה צירוף בעשרה כך תיקנו צירוף עם המוציאו בערבות עכ"פ ועיקר משום שומע או עונה כמ"ש ברמב"ם פי"א מברכות הנ"ל דאו זה או זה עיי"ש. ועי' מ"ש לעיל בהל' שופר ה"א עיי"ש:
אין ממנין ש"צ אלא גדול וכו' ומי שלא נתמלא זקנו אע"פ שהוא חכם גדול לא יהיה ש"צ מפני כבוד ציבור אבל פורס הוא על שמע משיביא שתי שערות אחר י"ג שנים. ועי' בכ"מ ולח"מ ובמרכבת המשנה דבירושלמי מגילה שם נראה בעראי ג"כ לא עיי"ש. ומפני כבוד ציבור שכתב רבינו עיין בטו"ז או"ח סי' נ"ג ס"ק ב' שכתב דלא מהני מחילה בכה"ג דהוי כבוד ציבור כבוד השמים. ובפר"ח השיג עליו עיי"ש. ועי' בס' מוצל מאש סי' י"א עיי"ש ובמג"א בסי' קמ"ג ס"ק י"ז עיי"ש ועיין במסכת סנהדרין מ"ז ע"א ישראל גופיה ניחא להו דמחלי יקרייהו לגביה עיי"ש דנראה דמהני מחילה כבוד ציבור אבל שם הוי כבוד ציבור בלבד וכמ"ש בטו"ז כבוד הציבור הוי לכבוד השמים עיי"ש ועיין מ"ש אח"ז:
וכן העלג וכו' והרב ממנה אחד מתלמידיו להתפלל לפניו בציבור וכו'. עי' בלח"מ מקורו בגמ' ועי' בפר"ח בסי' נ"ג ס"ק ב' שכתב מדאשכחן במסכת ברכות שירד שמואל הקטן לפני רבן גמליאל ושם מעשה בתלמיד אחד שירד לפני ר"א וההוא דנחית קמיה דרבה ואמר כמה ידע וכו'. ובמסכת ב"מ הוריד לר' חייא ובניו ובמסכת תענית ירד ר' עקיבא אחר ר' אלעזר ע"ש. והנה האי והרב וכו' היה נראה מקומו בהל' הקודמת כשכתב אלא גדול שבציבור וכו' ומאי ענינו בעלג לשון. ואולי כונת רבינו על קושית התוס' במסכת מגילה כ"ד ע"ב האיך הוריד רבי לר"ח שאמר על חי"ת ה"א עיי"ש. ובתוס' ב"מ פ"ו ע"א. וי"ל דדעת רבינו דהנה לא נאמר שלא יתפלל כלל העלג לשון גם בפ"ע רק שאין מכבוד הציבור להיות עלג לשון יתפלל לפניהם וא"כ כשהרב הגדול בהציבור מוחל על כבודו וממנה אותו כרבי לר"ח כל הציבור נגררין אחריו. ומזה דמהני מחילה בכבוד ציבור אף בכה"ג ועי' מ"ש בהל' הקודמת וצ"ע:
אבל מי שכתפיו וכו' אינו נעשה שליח ציבור לתפילה עד שיהיה עטוף. עי' בכ"מ שמצוין פי"ג ממסכת סופרים וצ"ל פי"ד הט"ו ושם איתא פוחח הנראים כרעיו או בגדיו פרומין או שראשו מגולה פורס את שמע. וי"א דכרעיו ובגדיו פרומים פורס אבל בראשו מגולה אינו רשאי להוציא הזכרה מפיו וכו' עיי"ש. ולשון עטוף שכתב רבינו נראה שמפרש ראשו מגולה פי' שאין עטוף אף שמכוסה בכובע ועי' פ"ה ה"ה שם ולא בראש מגולה וכו' דרך כל החכמים ותלמידיהם שלא יתפללו אלא כשהן עטופים עיי"ש ועיין בטו"ז או"ח סי' ח' ס"ק ג' וברא"ש במסכת ברכות דף נ"א בעשרה דברים וכו' בפי' עטוף עיי"ש: