ששת ימים האלו שאוסרן הכתוב בעשיית מלאכה שהן ראשון ושביעי של פסח וראשון ושמיני של חג הסוכות וביום חג השבועות ובאחד לחודש השביעי הן הנקראים ימים טובים ושביתות כולן שוה שהן אסורין בכל מלאכת עבודה חוץ ממלאכה שהיא לצורך אכילה שנאמר אך אשר יאכל לכל נפש וכו'. ובהמ"מ ומדברי רבינו שבכלל מלאכת עבודה סתם אינה מלאכת אוכל נפש וכו' עיי"ש. ובשו"ת מהרלב"ח בסי' נ"ג מובא בלח"מ שהמ"מ למד כן ממ"ש רבינו בה"ב כל השובת ממלאכת עבודה הרי קיים מ"ע וכו' ואם בכלל מלאכת עבודה אפי' אוכל נפש האיך קיים המ"ע. גם למה צריך להאריך וכל השובת ממלאכת עבודה והיה לו לומר כל השובת ממלאכה סתם אלא לדעת רבינו לא נכללה מלאכת או"נ בכלל מלאכת עבודה עיי"ש: והנה מ"ש אם בכלל מלאכת עבודה אפילו אוכל נפש האיך קיים המ"ע זה אזלא למ"ש רבינו להלן דמלאכות קודם לישה דאסורין רק מדרבנן דאם נאמר כדעת הסוברים דהוי מדאורייתא וא"כ ימצא קיום המ"ע במלאכות אלו דאסורים אפילו לאוכל נפש והרי רבינו כתב כל השובת ממלאכת עבודה באחד מהן הרי קיים מ"ע וכו' וא"כ שפיר הוכיח המ"מ ככה: ועי' במהרלב"ח שם אחרי שביאר כונת המ"מ כתב ע"ז במחילה מכבוד תורתו אינה אמת שהרי הרב כתב שהן אסורים בכל מלאכת עבודה חוץ ממלאכה שהיא לצורך אכילה ולדעתו ז"ל איך יוצדק תיבת חוץ היה לו לומר שהן אסורים בכל מלאכת עבודה ומותרין במלאכה שהיא לצורך אכילה עכ"ל: אמנם כאשר נדייק בלשון המ"מ שכתב שבכלל מלאכת עבודה סתם אין מלאכת אוכל נפש. נראה כונתו דמסתם אינו נכלל בלשון הזה אלא מלאכות שאינם של או"נ וככה הוראתו הראשונה אף דיש לכלול בו גם מלאכה לאוכל נפש ג"כ אם היה לנו הוכחה לזה אבל בלא"ה אם נאמר תפסת מועט תפסת אין מלאכת או"נ בכלל ומשו"ה לא יקשה עוד לשון חוץ ממלאכה וכו' שכתב רבינו דמלאכת או"נ נשאר חוץ ולא נכלל במלאכת עבודה משום דאומרים דאין נכלל בו אלא הוראה הראשונה אשר הוראה ע"ז בלתי לספק בה. ועיין בהמ"מ שכתב למה הוצרך רבינו האי דאשר יאכל וכו' דהרי בלא"ה ממלאכת עבודה נתמעט או"נ וכתב באלה דלא נאמר מלאכת עבודה עיי"ש. ולמ"ש י"ל דהנה כמ"ש דאין לשון מלאכת עבודה ממעט האו"נ אלא דאינו מכריחו ויקשה באיסורי התורה לא שייך לומר תפסת מועט תפסת וכמ"ש במקום אחר דבספק בכוונת התורה גם לרבינו לחומרא. אלא כיון דיש לנו מקרא דאך אשר יאכל וכו' מזה אמרינן דבכ"מ לא נכלל או"נ במלאכת עבודה דתפסינן רק המוכח בהוראה הראשונה וא"כ צריכין למקרא דאשר יאכל וכו' דאל"כ לא נמעט ממלאכת עבודה אוכל נפש: וכתב עוד במהרל"ח שם ומלבד זה מי שיעיין בספר מנין המצות יראה מבואר ששוה לו פי' מלאכת עבודה כמו מלאכה עיי"ש ומי אשר יעיין בכל המקומות בס' המצות שם לא ימצא ניגוד לזה אלא שלא הביא שם המורה על הבדל הלשון בין עבודה ומלאכה ומזה אין ראיה והוכחה נגד המ"מ שסמך על מ"ש בספר יד החזקה: וכדעת המ"מ הרמב"ן בפרשת אמור וראה להסכים הת"כ וספרי ע"ז עיי"ש וכיו"ב ברשב"ם בפרשת בא ט"ז אך אשר יאכל לכל נפש וכו' לכך כתב בכל מלאכת עבודה לא תעשו למעוטי אוכל נפש אבל בשבת ויו"כ כתיב כל מלאכה עכ"ל. וכיו"ב בס' החינוך בסי' רצ"ח ולרמב"ן לרבינו מקור נאמן ממדרשי רז"ל ויש ליישב בזה קושית התוס' במס' ביצה י"ב ע"א בד"ה השוחט שהקשו בנדרים ונדבות נלקה ונימא אהדרא לאיסורא קמא עיי"ש אבל למ"ש ז"ל דלא הוי אוכל נפש בכלל הלאו דמלאכת עבודה לא שייך אהדרא לאיסורא קמא ולא הוי אלא לאו הבא מכלל עשה לכם ולא לגבוה: והנה ראיתי בס' מעשה רוקח שכתב מה יענה הלח"מ למ"ש בספר המצות ודע וכו' אלא א"כ יהיה מלאכה מה שיצטרך באוכל נפש כמי שבא בכתוב באחד מהם אשר יאכל לכל נפש וכו' וה"ה לשאר יו"ט עיי"ש ולמ"ש כונת רבינו דמאשר יאכל נלמד לכולם לפרש מלאכת עבודה למה שאינה לאו"נ וכמ"ש לעיל (ולכם ולא לגבוה האי נאמר בפ' בא דלא כתיב מלאכת עבודה דודאי לפי הנ"ל דלא נכלל כלל או"נ לא שייך לכם להתיר ואף דכל מלאכה ג"כ עבודה הנה זה נדע ממאי דמפרש הקרא כן): וראיתי בס' פרי מגדים בפתיחה להל' יו"ט סי' ד' שהקשה ממבשל גיד הנשה בחלב במס' ביצה י"ב דתליא אם אמרינן מתוך תיפו"ל בלא"ה לא הוי בכלל הלאו עיי"ש והקושיא עצומה דמלכם וכו' לא שייך מלקות וכמ"ש לפ"ז לא שייך אהדרא לאיסורא קמא: ויש לומר ע"ז דהנה הטעם המחלוקת אם נאמר מתוך עי' מ"ש ז"ל ונדבר בס"ד להלן בזה וי"ל ג"כ דאם נאמר דבכלל מלאכת עבודה לא נכלל כלל אוכל נפש וכל הצריך לאו"נ לא הוי בגדר עבודה וא"כ לא שייך לצורך משלא לצורך אלא דמלאכות השייכות לאו"נ לא הוי בגדר עבודה ואשר יאכל וכו' להורות מה המה המלאכות שאינן נכללים בגדר עבודה וכמ"ש לעיל וכיו"ב דעת המגיני שלמה לפרש מתוך שהותרה לצורך וכו' דהמלאכות או"נ המלאכה גופה התירה התורה עיי"ש. וביותר מובן לומר דלא הוי אלו המלאכות בכלל עבודה אף דהמה שלא לצורך ולפ"ז מאן דלית ליה מתוך על כרחך ס"ל דבכלל מלאכת עבודה הוי ג"כ או"נ אלא מקרא דאשר יאכל וכו' הותרה לאו"נ ולפ"ז זה גופה אם נאמר מתוך תליא אם מלאכת או"נ בכלל עבודה או לא וא"כ שפיר נאמר במבשל גיד הנשה דתליא במתוך דרק למאן דס"ל מתוך לא הוי בכלל מלאכת עבודה או"נ ועיין ברמב"ן בפרשת אמור דעות חלוקות במדרשים בזה אם הוי בכלל עבודה אוכל נפש עיי"ש וי"ל דתליא במחלוקת אם אמרינן מתוך ועי' עוד בפרי מגדים שהקשה ממ"ש רבינו הט"ו במבשל לעכו"ם ולכלבים אינו לוקה משום הואיל בלא"ה אפי' במאכל דאיסורא דלא שייך הואיל ואי מקלעי וכו' אינו לוקה דאינו נכלל בכלל הלאו ואכתוב ע"ז בס"ד בענין הואיל: והנה אם נאמר דממלאכת עבודה נתמעט מלאכת אוכל נפש וכמ"ש די"ל דמהאי טעמא אמרינן מתוך א"כ לא התירה התורה משום דהקילה בשביל או"נ ומשום שמחת יו"ט אלא במלאכת או"נ הקילו ואפי' שלא לצורך או"נ ובמס' פסחים (ס"ה ו) ס"ח במחלוקת דר' אליעזר ור' יהושע אם שמחת יו"ט מצוה או רשות ר"א דמתלמידי בית שמאי ולית ליה מתוך ולית ליה למעט או"נ רק מאשר יאכל וכו' וא"כ לפ"ז צ"ל משום או"נ לשמחת יו"ט הקילו וקשה לפ"ז אבל כדאי' שם לר"א או אוכל ושותה או יושב ושונה ומשו"ה לב"ש ביצה ט' ע"ב לחומרא אף דלב"ש נראה משום או"נ הקילה התורה: והן ראיתי בשאגת אריה בסי' ק"ב דבראשונה רצונו להוכיח דגם בראש השנה בשמחת יו"ט מדהותר לאוכל נפש דלא נאמר אלא בחג המצות בלבד ואפ"ה ילפינן בכל יו"ט ור"ה בכלל ומזה דשמחת יו"ט בר"ה ג"כ וכתב לדחות ראיה זאת בהנאמר דממלאכת עבודה נתמעט מלאכת או"נ ואם כן אינו מוכח לענין חיוב שמחת יו"ט מזה עיי"ש: ובזה יש ליישב דיקשה דאסרו רבנן מוקצה באוכל נפש הרי מלאכות אשר בעבורם אסרו מוקצה משום הוצאה וכמ"ש לעיל בהל' שבת בשם הפנ"י דה"ה משום שאר מלאכות ומלאכות גופיה התירה התורה משום או"נ ורבנן הוסיפו איסור חדש וע"ז אמרתי דמוקצה שאינו מיוחד לאכילה לא הוי עומד לשמחת יו"ט וגם לרמב"ן מוקצה משום שמחת יו"ט להכין מקודם עיי"ש אבל אם נפרש משום שמחת יום טוב התירה התורה לאו"נ ודוקא לצורך א"כ הוי כמפורש בתורה וכמ"ש בטו"ז בכמה דוכתי אין ביד החכמים לאסור אמנם כנאמר דלא התירה התורה או"נ כלל משום שמחת יו"ט אלא המלאכה לא אסרה א"כ מוקצה דלא הוי בכלל מלאכה ולא כנתפרש התירא בתורה וב"ש דלית להו מתוך וס"ל מוקצה לבע"ח עי' ביצה י' י"ל דר' אליעזר דס"ל פסחים ס"ח דשמחת יו"ט רשות בשיטת בית שמאי אמרה דמתלמידי ב"ש הוא ולא אמר דבר שלא שמע מרבותיו כדאי' בכמה דוכתי אף דלפעמים ג"כ מצוה דמשו"ה מאשר יאכל נלמד משום שמחת יו"ט ברוצה לאכל אבל בשונה א"צ לשמוח באכילה והוי רשות כדאי' שם מ"מ כשהתירה התורה הוי משום שמחת יו"ט לב"ש לית להו האי כללא דהטו"ז וע"ע בפי' מלאכת עבודה להלן בהמ"מ ה"ח וברמב"ן במלחמות במס' ביצה בריש פ' אין צדין עיי"ש:

כל השובת ממלאכת עבודה באחד מהן הרי קיים מ"ע שהרי נאמר בהן שבתון כלומר שבות וכל העושה באחד מהן מלאכה שאינה לצורך אכילה כגון שבנה או הרס או ארג וכיו"ב הרי בטל מ"ע ועבר על ל"ת שנאמר כל מלאכת עבודה לא תעשו כל מלאכה לא יעשה בהן ואם עשה בעדים ובהתראה לוקה מן התורה. הנה מ"ש רבינו כל השובת וכו' באחד מהן וכו' למ"ש ברמב"ן בפרשת אמור שבתון שיהיה לנו מנוח מכל עמל וברש"י במס' יומא פ"א ע"ב בד"ה תשבתו וכו' שבת שבתון וכו' מנוחת מרגוע וכו' עיי"ש לא שייך לומר בשבת מאחד מהמלאכות ועשה אחרת כי קיים מ"ע דשבתון ונראה דודאי לא שייך ביושב ובטל קיים מ"ע דכמה בטלנים בשוקא ונאמר דמקיימין מ"ע בכל עת ורגע והעובר על כל מלאכות חסר אחת שהוא מקיים מ"ע על האחת שלא עבר אמנם נראה דרק בכיון לשבות שפוסק בערב שבת או מונע את עצמו בשבת ממלאכה שבאה לידו ואין עושה אותה עבור שבת אז קיים המ"ע ובכה"ג אפי' בשב ואל תעשה ואפי' בעבר על האחרת בזאת שמנע מלעשותה מפני שבת קיים מ"ע דשביתה עיין מ"ש בדברי רבינו בהל' שבת בפ"ה ה"א ובהל' שביתת עשור פ"א ה"א עיי"ש וברמב"ן בפרשת אמור בחג המצות ועצרת דלא נאמר בהן שבתון נדע מדהוקשו כל המועדות זה לזה: בספר המצות כתב רבינו דהעשה מלשון מקראי קודש בסי' קנ"ט הוא שצונו לשבות ביום ראשון של פסח הוא אמרו יתעלה ביום הראשון מקרא קודש בא בפי' קדשהו והוא שלא תעשה בו במלאכה אלא מה שמיוחד באכילה בלבד כמו שבאר הכתוב וכבר קדם לשון אמרם האי שבתון עשה כלומר כל יו"ט שאמר השם בו שבתון הוי כאלו אומר שבות או תשבות וכו' עיי"ש ובמצוה ק"ס בשביעי של פסח שכתב והוא אמרו יתעלה ביום השביעי מקרא קודש וקס"ב בעצרת והוא אמרו יתעלה וקראתם בעצם היום וגומר עיי"ש ובקס"ג בר"ה אמרו יתעלה יהיה לכם שבתון וכבר קדם לנו האי שבתון עשה וכ"כ בסי' קס"ה ביו"כ ובמצוה קס"ו בסוכות כתב מקרא קודש וכ"כ בקס"ז בשמיני של סוכות עיי"ש: וראיתי בפרי מגדים בפתיחה כוללת להל' יו"ט סי' ב' שעמד על רבינו למה באיזה יליף ממקראי קודש ובאיזה משבתון עיי"ש ועי' בס' ברוך טעם בכלל עשה דוחה לל"ת פרק ו' דממקרא קודש לא נדע בפרט למלאכה אלא בכל מצות היום ומשבתון נדע על מלאכה ונפק"מ דאם לא נדע האיסור במלאכה וכיו"ב לא נדע ממקראי קודש דאין מחייב אלא מה שנדע ממקום אחר לחובת היום בכלל מ"ע אבל שבתון מורה בפרט על מלאכה וא"צ הוראה אחרת וכתב דגם מאן דלא ס"ל שבתון דהוי עשה מקראי קודש ס"ל עיי"ש נכבדות מ"ש בזה: אמנם לענ"ד יקשה לומר דרבינו המציא מעצמו למודא דמקראי קודש דאין מפורש בגמ' ואין מדרכו של רבינו בכך אבל הנראה דהנה י"ל דשבתון אף דהוי לשון צווי כמ"ש רבינו בס' המצות מ"מ היה מסתבר לומר דהוי איסור עשה שענינו מענין הל"ת דשביתה למנוע ממלאכה ועי' מ"ש בריטב"א במס' קדושין ל"ד ע"א על קושית התוס' שם בד"ה מעקה ובמקנה שם דהעשה לחזק הל"ת עיי"ש וי"ל נמי דהוי איסור עשה וי"ל דמאן דלא ס"ל דשבת עשה ס"ל דהוי איסור עשה ולא שייך אין עשה דוחה לל"ת אף דאין עשה דוחה ב' לאוין דוקא לאוין ולא לאו ואיסור עשה ומשו"ה פי' רבינו מדכתיב מקרא קודש שבת שבתון דלשון כמ"ש בא פי' קדשהו וכו' לכבד היום בקדושתו וזה המורה דשבתון הוי מצות עשה ולא איסור עשה ומשו"ה כתב אחד וכבר קדם לשון אמרם האי שבתון עשה וכו' דרק משבתון נלמד הצווי לעשה אלא דממקרא קודש נדע פי' של שבתון דהוי מצוה ולא איסורא דאל"כ למה צריך להביא משבתון כיון דידעינן ממקראי קודש ועי' להלן פ"ו הט"ז מ"ש רבינו דמקרא קודש על כבוד היום עיי"ש. ועי' בתוס' הבאתי לעיל ריש הל' שבת וירושלמי אם יש מחלוקת בעשה בשבת עיי"ש ועי' בפרי מגדים בפתיחתו להל' שבת בריש דבריו שם שכתב דלאביי משמע לכו"ע דלית להו דשבת הוי עשה ועי' מה שהקשה ע"ז מ"אֵין דנין בשבת" דיבוא עשה וידחה לל"ת עיי"ש והנה אם לאביי ג"כ לא נאמר דס"ל ג"כ דהוי עשה בשבת בלתי מוכרע כ"כ אבל לירושלמי במס' ביצה שהבאתי לעיל בריש הל' שבת דס"ל דלא הוי עשה בשבת יקשה וצ"ל דס"ל שאר למודים הנאמרין במס' שבת כ"ד ע"ב ובכמה דוכתי דשייכים גם לזה ועי' במג"א בסי' של"ט ס"ק ג' דגם במלקות שייך חילול שבת או משום רבוי דמושבתיכם וראיתי שגם בפרי מגדים ציין לדברי המג"א: ואם נשים הוי ג"כ בעשה זאת עי' בתוס' במס' קדושין דף ע"א בד"ה מעקה עיי"ש. ועי' במקנה ומה שכתבתי שם עיי"ש:

העושה אבות מלאכות הרבה ביו"ט בהתראה אחת כגון שזרע ובנה וסתר וארג בהתראה אחת אינו לוקה אלא אחת חילוק מלאכות לשבת ואין חילוק מלאכות ליו"ט. ברש"י במסכת מכות כ"א ע"ב בד"ה ואין חילוק מלאכות ביו"ט אם עשה שתים ושלש מלאכות בהעלם אחד או עשה מלאכה שיש בה שתים אינו חייב אלא אחת למ"ד שבת דף ע' הבערה לחלק יצאה ס"ל אין חילוק מלאכות ביו"ט. דביו"ט לא יצאת הבערה ומ"ד נמי הבערה ללאו יצאת ונפקא ליה חילוק מלאכות מועשה אחת מהנה הני מילי באיסור דאין בהן חיוב חטאות כגון מלאכות דשבת דזדונן כרת ושגגתן חטאת דבהאי פרשה דועשה מאחת מהנה קמיירי בחטאת אבל יו"ט דחיוב מלקות הוא ואין זדונו כרת אין בו חילוק מלאכות עכ"ל ועי' במסכת שבת דף ע' ע"א עוד ילפותא מקראי אחרינא דחילוק מלאכות לשבת עיי"ש: והנה נפק"מ למ"ש בתוספות במסכת פסחים דף ה' ע"ב בד"ה לחלק דלמאן דס"ל הבערה ללאו יצאת הבערה מותר ביו"ט וכנראה שם דקיי"ל כר"ן מהבערה לחלק יצאת עיי"ש: ולכאורה יקשה לומר דמאן דס"ל ללאו יצאה יסבור דהבערה מותר ביו"ט נגד סתמא דמתני' דמס' שבת כ"ד אין שורפין קדשים ביו"ט דמשמע דאין פלוגתא בזה וכיו"ב כמה סוגי' והיה נראה לדעת רש"י במס' ביצה כ"ז ע"ב במה שכתבו שם דאיבוד חלה טמאה אפי' לא עשה דרך מלאכה רחמנא אחשביה הביעור כמלאכה דלמאן דס"ל ללאו יצאה מהאי טעמא אתמעט שריפה דלדידיה לא הוי מטעם מלאכה ביו"ט: ויש ליישב מה שהקשו על רש"י דא"כ האיך ילפינן במס' פסחים דף ה' דר' עקיבא ס"ל אין ביעור חמץ אלא שריפה דילמא הביעור משוי המלאכה משום דתורה אחשביה אפי' בליכא במלאכה עי' בפנ"י שם ובנוב"י ח"א או"ח סי' ט"ו. אבל למ"ש י"ל רש"י לא כתב אלא למאן דס"ל ללאו יצאה דעל כרחך צ"ל כן אבל במס' פסחים דאיתיה ש"מ הבערה לחלק יצאה לדידיה לא צריכין לומר כן והראיה שהביא רש"י במס' ביצה שם משריפת קדשים דהוי לצורך ועל כרחך איסורו משום דתיקן הבערה למאן דס"ל לחלק יצאה אינה ראיה די"ל כמ"ש בתוס' דלא מהני דהוי לצורך דבעינן עיקרו לכם וכמו כן בנדרים ונדבות עיי"ש אלא למ"ד ללאו יצאת צריך לומר כן: ובתוספות פסחים ה' הנ"ל בד"ה לחלק יצאת מדקרי ליה אב מלאכה ועוד אומר ריב"א דלמ"ד ללאו יצאת לא היה איסור ביו"ט כיון דאין שם מלאכה עליה עכ"ל וברש"י שם בד"ה ש"מ מדקאמר שהוא אב מלאכה ס"ל כר' נתן הבערה לחלק יצאת וכו' עיי"ש כפי' הראשון דתוס' ולא כתבו כתירוץ השני דאל"כ יהיה שריפה מותר ביו"ט וי"ל דיקשה דמנ"ל עוד לחלק יצאת דילמא ללאו יצאת והאיסור משום הביעור דהוי תיקון ולכן כתב דמוכח מדקרי ליה אב מלאכה דלחלק יצאה וממילא מוכח דאין ביעור חמץ אלא שריפה וכפי' הב' דתוס' דלמאן דס"ל לחלק יצאת ליכא הוכחה לומר דביעור משום תיקון הוי מלאכה ורק למאן דס"ל ללאו יצאת וליכא איסור שריפה ביו"ט צ"ל כן אבל למאן דס"ל לחלק יותר מוכיח לומר דמשום איסור שריפה לא שייך ביעור ביו"ט ומיושב מ"ש בנוב"י על הלשון ומצינו להבערה שהוא אב מלאכה דמאי נפק"מ בזה ולמ"ש העיקר תליא בזה דכיון דהוי אב מלאכה ולחלק יצאת מיניה נלמד דאין ביעור חמץ אלא שריפה דלמאן דס"ל ללאו יצאת יש לומר כמ"ש ברש"י במס' ביצה הנ"ל ולהלן בס"ד נדבר בזה בדרך יותר נראה ועי' בה"ד אות ד' עיי"ש: ובפנ"י הקשה ע"ד התוס' דמנ"ל הבערה ביו"ט אף למאן דס"ל לחלק יצאת דהרי לא תבערו וכו' בשבת כתיב כמו דאמרינן לענין הוצאה ביצה י"ב לא תוציא משא בשבת וכו' ועל כרחך דלא נאמר ר' עקיבא כב"ש צ"ל דב"ש וב"ה פליגי אם הוצאה ביו"ט וכמו כן נאמר לענין הבערה אלא די"ל דיליף מחלבי שבת וכו' א"כ לפ"ז דברי התוס' תמוהין וכתב דהוי שלא לצורך בחמץ דאפשר מאתמול עיי"ש: ועיין בהמ"מ להלן ה"ד ובהגהות מיימוני ובתוס' ביצה דף כ"ג בד"ה על בשם ירושלמי מה להדליק נר של אבטלה חזקיה אמר אסור מתניתא פליגי אחזקיה לא תבערו אש בכל מושבותיכם ביום השבת ביום השבת אי אתה מבעיר אבל אתה מבעיר ביו"ט אין תימא בדבריו שיש בהן אוכל נפש אנן קיימין והא כתיב אך אשר יאכל וכו' אלא אנן קיימין בנר של אבטלה אמר ר' אבינא תניי תמן ב"ש אוסרין וב"ה מתירין ר' נחום וכו' בעי קמיה דר' יוחנן א"ל לא תאסור ולא תשתרי והוא בירושלמי ביצה פ"ה ה"ב דף י"א ע"א ובתוס' כ"ג כתבו דפליגי אם הבערה לחלק או ללאו יצאת עיי"ש ולמסקנא תליא במתוך והנה מאן דלית ליה מתוך יש לומר דס"ל מביום השבת ביום השבת אי אתה וכו' כלעיל אמנם למ"ש דרק למאן דס"ל ללאו יצאת דריש ביום השבת דוקא והנה יש להבין למאן דס"ל ללאו יצאת דילמא הקרא למעט יו"ט ועי' בלח"מ ה"ד והנראה בכונת התוס' דלמאן דס"ל לחלק יצאת אין לומר בשבת אתא למעוטי יו"ט דאם כן מנ"ל חילוק מלאכות ולא יקשה קושית הפנ"י אבל יקשה למאן דס"ל ללאו יצאת ולמ"ש בתוס' צ"ל לירושלמי בס"ד דלית ליה לחלק דיליף חלוק מלאכות מאחת מהנה עי' במס' שבת ע' ובתוס' שם ע' ע"ב עיי"ש ומהתימה על הפנ"י שלא העיר על דברי התוספות הנזכרים ועי' בענין חילוק מלאכה ביו"ט בפנ"י פסחים מ"ח עיי"ש:

מלאכה שחייבין עלה בשבת אם עשה אותה ביו"ט שלא לצורך אכילה לוקה חוץ מן הוצאה מרשות לרשות והבערה שמתוך שהותרה הוצאה ביו"ט לצורך אכילה הותרה נמי שלא לצורך אכילה לפיכך מותר ביו"ט להוציא קטן וס"ת ומפתח וכיו"ב מרשות לרשות וכן מותר להבעיר אע"פ שאין לצורך אכילה ושאר מלאכות כל שיש בו צורך אכילה מותר כגון שחיטה ואפיה ולישה וכיו"ב וכל שאין בהן צורך אכילה אסור כגון כתיבה ואריגה ובנין וכיו"ב. ועיין בהמ"מ ולח"מ בזה: וטרם כי נדבר בדעת רבינו נראה לברר הסוגיא דמתוך לענ"ד: במס' ביצה י"ב ע"א בית שמאי היא דאמרי לא אמרינן מתוך שהותרה הוצאה לצורך הותרה נמי שלא לצורך דאי בית הלל הא אמרי מתוך שהותרה הוצאה לצורך הותרה נמי שלא לצורך וכו': (א) והנה להבין בטעמא דבית הלל למה נאמר להתיר ביותר ממה שפירשה התורה אשר יאכל לכל נפש יעשה לכם ונמצא נאמר בזה כמה טעמים: א' ראיתי במגיני שלמה שכתב מדכתבה התורה אך אשר יאכל לכל נפש יעשה לכם ולא כתבה אך אוכל נפש יעשה לכם נראה שדעת התורה להתיר מלאכת אוכל נפש לגמרי אפי' בלא לצורך או"נ ורק לאפוקי אריגה ובנין שאינה מלאכת או"נ ומוכח כן מדנקיט קרא המלאכה דנראה דמלאכה אשר בו אכילת נפש מותרת בכל גוונא וכיו"ב בשיטה מקובצת במס' כתובות דף ז' ע"א עיי"ש: ב' למ"ש לעיל ה"א דעת המ"מ ורמב"ן וכיו"ב דבכלל מלאכת עבודה לא הוי אוכל נפש וכמ"ש לעיל דאשר יאכל וכו' אין הטעם והסיבה להתירא אלא לפרש המלאכה אשר אינה בכלל מלאכת עבודה ושלא לכלול בו גם מלאכת או"נ וא"כ לא שייך לחלק בין לצורך ושלא לצורך כיון דמלאכה זאת לא נכלל בכלל הלאו דמלאכת עבודת כלל ויש להבין בזה לשון המחבר בשו"ע או"ח בסי' תצ"ה סעיף א' כל מלאכה האסורה בשבת אסורה ביו"ט חוץ ממלאכת אוכל נפש וכו' ובמג"א שם ובס' מחצית השקל עמ"ש מלאכת או"נ עיי"ש ולמ"ש י"ל לארוג דמלאכה מותרת דאמרינן מתוך: ג' בס' יראים לרבינו אלעזר ממיץ סי' קי"ג דף ל"ו ע"ד וז"ל הלכה כב"ה והטעם דכתיב אשר יאכל ואמרינן בפ' כל שעה בין לחזקיה ובין לר' אבהו כל מקום שנאמר יאכל בין אכילה והנאה במשמע עכ"ל ולפי דבריו לאו אוכל נפש גם הנאת הנפש התירה התורה עיי"ש וצריכין לומר דוקא בדבר הראויה לאכילה אפי' הנאה מותרת דמובן בלשון יאכל לצורך אכילה והנאה במלאכת אוכל נפש ועיין בפי' משניות לרבינו ביצה כ"א פ"ב בד"ה ולא יחם אדם חמין לרגליו וכו' ואוסרין ב"ש שיבעיר אדם אש להתחמם בו גופו לפי שעיקרה ממה שאמר אך אשר יאכל לכל נפש אינו נכנס תחתיה הנאת הגוף מבחוץ וב"ה אומרים כי מאמר השם אך אשר יאכל לכל נפש כלל כל הנאת הגוף כולם עכ"ל ועיין להלן הט"ז לשון רבינו שם ועיין מה שכתב בפ"א ה"ב מהל' חמץ ומצה עיי"ש: והנה האי דלא נאמר דב"ה ס"ל מתוך מדאמר ירמיהו לא תוציאו ביום השבת אבל ביו"ט שרי ומטעם מתוך ובסוגיא אמרינן להיפוך דילמא בעירוב והוצאה פליגי וגם לבית שמאי י"ל דסבירא להו ה"ה יו"ט ואמר שבת כמ"ש ברש"י והלואי ישמעו עיין במהרש"א ובס' קיקיון דיונה עיי"ש: ד' אשר אחזה לענ"ד אשר בו יתורץ כמו כן לשון מתוך שהותרה שגם המג"ש עמד ע"ז דמאי שייך מתוך בזה לומר מתוך שהותר זה יגרום התר גם בזה והו"ל הותרה לצורך והותרה שלא לצורך אבל לשון מתוך משמע דתליא זה בזה: ובראשונה נאמר דיש לעיין באוכל נפש ביו"ט לב"ש ור' עקיבא דל"ל מתוך באם יוכל לעשות מלאכת או"נ בלי מלאכה אם רשאי לעשות במלאכה וגם אם אפשר לברור מלאכה הקלה כיון דאפשר לעשותו ע"י אופן ההתר או במיעוט מלאכת האיסור הוי כשאין בו צורך לכאורה: והנה דבר זה מפורש ברא"ש במס' יומא דף פ"ד בסוגיא דבולמוס גבי מאכילין אותו הקל הקל תחילה וז"ל ורבינו מאיר השיב ע"ז אוכל נפש ביו"ט יוכיח דשוחטין ביו"ט דאיכא עשה ול"ת באיסור מלאכה ומאכל נבילה דאינה רק לאו או נאמר לנכרי לנחור ועופות דליכא רק איסור דרבנן למאן דס"ל אין שחיטה לעוף מן התורה אלא כיון דהתורה התירה לנו אוכל נפש ביו"ט הוי לדידן כל אוכל נפש ביו"ט כמו בחול וכו' עכ"ל עיי"ש ועיין בחולה בפקוח נפש בב"י או"ח בסי' שכ"ח וז"ל ונ"ל שהכל תלויה במחלוקת אם נאמר שבת דחויה אצל חולה או הותרה שאם נאמר הותרה שוחטין לו שלא אסרה התורה מלאכה בשבת אצל חולה ושוחטין בחולה לשבת כדרך שאנו שוחטין לעצמינו ביו"ט אבל למאן דאמר דחויה היא מאכילין לו נבילה וכו' והרמב"ם פסק בפ"ד מהל' ביאת מקדש טומאה דחויה אצל ציבור וא"כ בשבת ג"כ יסבור כן וכו' עכ"ל עיי"ש ועי' מ"ש לעיל בהל' שבת בפ"ב בזה עיי"ש ונשמע מזה דביו"ט דמותר במלאכת כל או"נ ע"כ הותרה וכ"כ בר"ן במס' ביצה דף י"ז ע"א גבי באמת אמרו ממלאה אשה קדירה בשר וכו' שכתב ביו"ט רשאי להוסיף משום דהותרה עיי"ש: ונשמע מזה דא"צ ביו"ט לברר הקלה ויוכל לעשות הגדולה באיסור וברבוי מלאכה ורבוי מלאכה כשלא לצורך כאפשר לתקן בהמעט וכ"ז משום דהותרה מלאכת אוכל נפש ביו"ט וא"כ מיניה להוכיח בכל שלא לצורך דעלמא במלאכת או"נ ביו"ט דמותר ומדויק שפיר מתוך שהותרה לצורך כיון דאמרינן לצורך הותרה ולא הודחה ואפי' באפשר בלי מלאכה ובקלה מותר בחמורה וגדולה אף דהוי כמ"ש כאין בו צורך וא"כ נשמע ממילא דהותרה ג"כ שלא לצורך: אמנם אין לומר דלצורך הותרה ולא אמרינן הקל הקל תחילה כמ"ש ברא"ש בשם ר"מ הנ"ל דלצורך לא הוי בכלל האיסור משא"כ בשלא לצורך דזה גופא דבשום מקום לא אמרינן הותרה בשבת אלא לגבי חולה כמ"ש בב"י רק ביו"ט וכיון דמתירין בלצורך באפשר בענין אחר מסתבר דכל המלאכה לאו"נ הותרה: אלא י"ל עוד מנ"ל זה גופא דאמרינן הותרה במלאכת אוכל נפש ביו"ט דילמא רק הודחה והיה מקום לומר להיפוך דנדע דאמרינן הותרה מדאמרינן מתוך וכו' ועל כרחך מהותרה אפי' שלא לצורך מכ"ש בכה"ג דהקל הקל תחילה דהוי בלצורך ולפ"ז הוי אפכא דלא נדע הותרה אלא אחרי דנדע ממתוך ויקשה עוד מתוך מנ"ל אבל זה אינו דהרי בית שמאי דלית ליה מתוך והותרה על כרחך ס"ל וכמ"ש ברא"ש במס' יומא הנ"ל וב"ש ור' עקיבא ס"ל ג"כ דשוחטין ביו"ט ואפי' עופות וכיו"ב ועל כרחך דלא נדע הותרה ממתוך ולפ"ז יש לחקור לפמ"ש מנ"ל דהותרה באו"נ ביו"ט ולא הודחה בלבד: ונראה דמחלוקת דהודחה או הותרה דמצינו לענין טומאה בציבור וכיו"ב לא שייכי אלא היכי דלא נוכל לומר דידחה העשה לל"ת דכ"מ דשייך לומר דעשה דוחה לל"ת מנ"ל עוד לומר דהתירה התורה בכל אופן נאמר רק הודחה ולמה נמציא התירא בלי מוכיח ע"ז רק היכא דלא שייך דעשה ידחה לל"ת ואפ"ה התירה התורה שם יש מקום לומר דלא הוי מטעם דחיה והותרה לגמרי דמטעם דחיה אין מקום לומר דידחה כמ"ש: ועיין במס' יומא דף ז' ובפ"ד מהל' ביאת מקדש ה"ט כל קרבן שאין קבוע לו זמן אינו דוחה לא את השבת ולא את הטומאה שאם לא יקריב היום יקריב למחר וכו' וכל קרבן שקבוע לו זמן וכו' דוחה את השבת ודוחה את הטומאה ולא כל הטומאות הוא דוחה אלא טומאת המת לבדה ושם הט"ז דמפי השמועה ויהי אנשים נלמד כן וכדאי' בספרי בהעלתך עיי"ש ובמס' תמורה י"ד ויומא נ' דרק בשזמנו קבוע דוחה הטומאה עיי"ש והנראה רק בטומאת מת ונראה דלאו משום דעשה דוחה לל"ת דשבת עשה ול"ת אלא מרבוי דקרא בשבת ומפי השמועה בטומאה מאיש איש וכו' כדאי' יומא ז' ומשו"ה לרב נחמן שם לומר הותרה אבל היכא דשייך דעשה דוחה לל"ת לא אמרינן הותרה. (וי"ל דהנה כל זמנו קבוע דוחה ושאין זמנו קבוע אינו דוחה כדאיתא בהנ"ל לפמ"ש הרשב"א במס' שבת כ"ד אף לריש לקיש בכל שאפשר לקיים שניהם לא אמרינן דעשה דוחה לל"ת והרי אפשר למחר דוקא באפשר מיד אמר ר"ל כן עיי"ש ונראה טעמא משום חביבה מצוה בשעתה ושיהוי מצוה לא משהינן וא"כ מהאי טעמא דאפשר למחר אין לחלק בין זמנו קבוע לאינו קבוע ואם כן לא שייך לחלק כן מטעם הודחה ועל כן לזה הותרה ולזה לא ויש לומר דמחלוקת אם הותרה או הודחה תליא בזה דכמ"ש במ"א לאו כו"ע כדעת הרשב"א) ואם כן למ"ש ביו"ט דהוי עשה ול"ת ול"ש ולא ידחה וע"כ הותרה ואפילו לר' יהושע במסכת פסחים ס"ח דשמחת יו"ט מצוה ועיין בתוספות ישנים שבת כ"ד ע"ב מ"מ לא שייך דחיה בעשה ול"ת ועל כרחך משום דהותרה וכמ"ש: ויש מקום לומר לפמ"ש דהותרה ומתוך תליא אם יו"ט הוי עשה ול"ת כרב אשי במסכת שבת כ"ד וכיו"ב אבל לרבא למ"ש בתוספות דף ח' ע"ב דלית ליה ביו"ט הוי עשה ול"ת ובמס' שבת כתב דס"ל דהוי עשה ולמ"ש בפרי מגדים שהבאתי לעיל ה"ב דלאביי לא הוי בעשה וא"כ על כרחך נהפוך לפ"ז ילפינן הותרה ממתוך וצריכין ללימוד אחר על מתוך וב"ש דלא ס"ל מתוך וכמו כן ר' עקיבא על כרחך צריכין לומר אליבייהו דיו"ט הוי עשה ול"ת דאל"כ לא נדע הותרה. ובירושלמי בפ"ק דמסכת ביצה ה"ג בגמרא נראה דס"ל דיו"ט לא הוי עשה ול"ת עיי"ש. וכנראה דתוספות במס' ביצה בסוגיא דדקר נעוץ היה לו גירסא אחרת כהירושלמי וכמ"ש שם עיי"ש: ובזה י"ל בסוגיא דפסחים דף ה' דאי' שמע מינה מר' עקיבא תלת ש"מ אין ביעור חמץ אלא שריפה וכו' וקודם לזה שם רבא אמר מהכא לא תשחט על חמץ דם זבחי לא תשחט את הפסח והחמץ קיים וכו' והנה זה לא יקשה למה עזב רבא טעמא דר"ע דקיי"ל כותיה מחביריו דר"ע ל"ל מתוך ורבא ס"ל מתוך אבל יקשה דניהו דהוי שריפה ל"ת מ"מ ידחה העשה דתשביתו ל"ת דכל מלאכה ומאי ראיה מדתשביתו הוי בשריפה ועל כרחך צ"ל דר' עקיבא ס"ל דיו"ט הוי עשה ול"ת אשר גם מהאי טעמא למ"ש בתוספות ביצה דרבא לא ס"ל כן הוי כאן דלא כר"ע. אבל א"כ הוי לומר ש"מ ד' דיו"ט הוי עשה ול"ת. אמנם למ"ש דמאן דל"ל מתוך על כרחך ס"ל דיו"ט הוי עשה ול"ת וא"כ נכלל במאי דאי' ש"מ מר"ע לא ס"ל מתוך ומזה נדע ג"כ דסבירא ליה דיו"ט הוי עשה ול"ת: והנפק"מ בין הפי' הנאמרים למה נאמר מתוך דלדעת המגיני שלמה ולמ"ש אשר נוכל לומר לפי' המ"מ בדעת רבינו וכמ"ש הרמב"ן וכיו"ב דבכלל מלאכת עבודה לא נכלל מלאכת אוכל נפש וכמ"ש לעיל דלפ"ז במלאכה המיוחדת לשאר דברים אפילו עשאן לאו"נ אסור וכמ"ש ההמ"מ כן לדעת רבינו בהל' זאת הנ"ל ועוד נפק"מ ואכתוב אותם להלן בס"ד: ברם יש להבין לדעת המגיני שלמה דמלאכות אוכל נפש התירה התורה המלאכה עצמה ואין תלוי אם הוי לצורך או"נ למאן דס"ל מתוך מסוגיא דמסכת פסחים ס"ה ובפ"ב דביצה דלר' יהושע או"נ ביו"ט מותרים משום מצוה ועיין בבעה"מ במסכת שבת קל"ג דלא גרסינן שם יו"ט שנדחה לצורך הדיוט כגון שחיטה ובישול דאינה לצורך הדיוט אלא לצורך מצוה ושמחת יו"ט עשה הוא דכתיב ושמחת בחגיך ומובא ברשב"א שם בד"ה לבדו עיי"ש וא"כ למה התירה התורה המלאכה גופא בלי או"נ דלא נראה דר' אליעזר ור"י פליגי במתוך דנהפוך הוא ר"א מתלמידי בית שמאי דלדעת היראים י"ל דכל צרכי יו"ט התירה התורה משום שמחת יו"ט ומשו"ה צריכין צורך קצת ומהאי טעמא י"ל לכם ולא לעכו"ם אבל להמ"מ דבנין וכיו"ב המיוחד לשאר דברים אפילו עשאן לצורך או"נ אסור. וביותר להסוברים אפילו בלא צורך קצת מותר והנה על קושיא הראשונה י"ל כיון דמטעם מצוה לא שייך דחיה דיו"ט עשה ול"ת ואף דהוי מצוה ולא שייך לומר שנדחה לצורך הדיוט אבל לא שייך לומר דרק משום מצוה התירה התורה דא"כ לא ידחה לעשה ול"ת וי"ל גם כן על קושיא האחרונה ג"כ דאפילו באין בו צורך התירה התורה כיון דאין תליא במצוה ההתירא: ולמ"ש לדעת הסוברים דלא הוי בכלל מלאכות עבודה מהאי טעמא נאמר מתוך ומזה תצא חומרא ג"כ כמ"ש באינה מיוחדת לאוכל נפש אפי' בעשאן לאו"נ אסורה משום דהוי מלאכת עבודה ולמ"ד מתוך לא תליא בצורך או"נ אלא במלאכות או"נ יש לתרץ קושית הפנ"י במסכת ביצה דף ג' ע"ב דמקשינן מכמה מקומות דב"ש לחומרא וב"ה לקולא ולא מקשינן ממתוך עיי"ש. ולפמ"ש ממאי דס"ל ב"ה מתוך נפיק ג"כ חומרא מדב"ש דלב"ש י"ל לצורך או"נ בכ"מ מותר ולא שייך להקשות דא"כ ב"ש לקולא די"ל כדאיתא בעלמא לאו להאי אתשיל: (ב) למאן דס"ל מתוך אם בעינן צורך היום קצת: בתוספות ביצה י"ב ע"א הנ"ל בד"ה ה"ג וכו' חולקים ע"ד רש"י דס"ל דלמאן דס"ל מתוך א"צ לשום צורך והשיגו עליו מכמה קושיות מסוגיא ומכמה דוכתי וכתבו דאף דלא בעינן למאן דס"ל מתוך לצורך אוכל נפש מ"מ הצורך היום בעי בקצת אפי' מדאורייתא וכיו"ב ברא"ש והביא ראיה שריפת קדשים אמאי אסרינן עיי"ש: ועי' בפנ"י שם שהקשה דלפ"ז האיך כתבו בתוספות דר' עקיבא ל"ל מתוך מהאי דפסחים ה' ע"ב דילמא דוקא בחמץ דאפשר לשרפו מערב יו"ט וליכא למימר דאם תשביתו ביו"ט דוקא הוי צורך היום א"כ הוי מגזה"כ ומנ"ל לר"ע דלא הוי באמת ביו"ט אף דהבערה אב מלאכה ועל כרחך משום דאינו מפורש דתשביתו ביו"ט ליכא למימר למדחי אב מלאכה בליכא הוכחה לזה ואם כן יקשה מנ"ל דלא ס"ל מתוך באיכא צורך היום עיי"ש. ועיין בתוספות פסחים ה' בד"ה לא שכתבו דביעור משוי לצורך היום קצת עיי"ש: ולכאורה הקושיא אינה בלבד למ"ש בתוספות דר"ע ל"ל מתוך דסוגיא הגמרא פסחים יקשה גם כן הרי בכה"ג דלא הוי צורך קצת לכו"ע ל"ל מתוך לדעת התוספות וסייעתיה וע"כ כפשטו דלית ליה בכל אופן מתוך ויקשה למ"ש בתוספות: וי"ל דלמ"ש בתוספות במסכת פסחים י"ב ע"ב בד"ה אימתי לפרש מאי דאיתא שם דלא א"ר יהודה חמץ בשריפה אלא שלא בשעת ביעורו אבל בשעת ביעורו השבתתו בכל דבר דשלא בשעת ביעורו היינו אחר שש שרוב העולם מבערין בשש כתיקון חכמים והטעם דילפינן מנותר דהיינו לאחר איסורו אבל בשעת ביעורו בשש שאין מצוה אלא מדרבנן השבתתו בכל דבר וכן בירושלמי בפרק כל שעה עיי"ש: והנה לא שייך שישרף בזמן שיקיים המצוה מדאורייתא דהרי אסור להשהות עד לאח"ז כדאיתא לא תשחט וכו' וכיו"ב שם והוי כמו בנותר דאח"ז מקיים מ"ע דאורייתא ואסור להביא את עצמו לידי זה. אמנם אם נפרש תשביתו ביו"ט ובערב יו"ט ליכא איסור כלל לפ"ז יהיה נאמר דלקיים המצוה ישהה עד יו"ט דוקא דיש להביא א"ע לידי חיוב קיום המצוה כדאיתא בכ"ד. וביותר למ"ש בתוספות במסכת פסחים כ"ט ע"ב בד"ה ר"א דמשהה חמץ ע"מ לבערו אינו עובר עליו עיי"ש. ומכ"ש במשההו לקיים מ"ע דתשביתו ואם כן הוי צורך היום שפיר אלא כמ"ש בפנ"י דאין לנו מפורש דדוקא ביו"ט יקיים תשביתו אין לנו לדחות עשה ול"ת דיו"ט ומשו"ה מפרשינן בערב יו"ט אבל אם נאמר מתוך נוכל שפיר לפרש ביו"ט דוקא וכמ"ש דמצות היום דתשביתו ושייך מתוך דהוי לצורך היום ואינו דוחה יו"ט כלל ומזה דל"ל לר"ע מתוך אפי' בצורך היום ואתי שפיר. ועיין מ"ש לעיל אם מצוה הוי צורך קצת עיי"ש: ובס' מגיני שלמה כתב דלרש"י כיון דאמרינן מתוך מסברה דמלאכת או"נ התירה התורה אם כן אין הכרע לומר דצריך צורך היום דוקא עיי"ש: והנה בטעמא למה בעי צורך היום כיון דהתירה התורה שלא לצורך למה נאמר דצורך קצת להיום צריך שיהיה הנה לר' יהושע כדאיתא במסכת פסחים ס"ח הנ"ל דאמר שמחת יו"ט גם כן מצוה דס"ל דלא התירה התורה אלא באית ליה הנאה ביו"ט וכמ"ש לעיל ולדעת הספר יראים הנ"ל דהנאת נפש התירה התורה נאמר כמו כן בהשלא לצורך צריך שיהיה לו עכ"פ הנאת נפש ביו"ט ואם כן נפק"מ בין הטעמים לטעמא דמגיני שלמה לענין אם בעינן צורך קצת: גם מטעם אחר י"ל דבעי צורך היום קצת גם למ"ש בשם מגיני שלמה וההמ"מ בהסברה למתוך. דהנה למדין להלן לכם ולא לעכו"ם והנה לא נוכל לפרש שמיעטה התורה שלא יהיה בשבילם ולמה אמרינן לכם ולא לגבוה אלא עיקר המיעוט שלא יעשה ביום טוב מלאכה אף מלאכת אוכל נפש אם לא שתהיה לצרכו ולהנאתו דלזה בלבד התירה התורה. ואם כן מדחיישינן דאף דלצורך או"נ צריך שיהיה לכם ולהנאתו ולא יהיה השלא לצורך עדיף מלהצורך ובעינן שיהיה ג"כ לכם עכ"פ ואם לא הוי לצורך היום לו ולהנאתו ביו"ט א"כ לא הוי לכם שאין נהנה בה ביו"ט ועיין במגיני שלמה שהקשה לרש"י דא"כ למה נאמר לכם ולא לעכו"ם ולא לכלבים מ"ש משלא לצורך וכתב ע"ז דהרי גם לתוס' יקשה לדעתם דבעי צורך קצת וא"כ לכם ולא לעכו"ם על כרחך באיכא צורך קצת דאל"כ למה לי קרא דלכם בלא"ה לא שייך מתוך ועל כרחך דהוי בצורך קצת למה אסור וצ"ל דהתורה מיעטה ומגזה"כ א"כ גם לרש"י נאמר כן עיי"ש אבל למ"ש דזה דבעי צורך קצת לא נדע אלא מהאי למודא דלכם ולא לכלבים ואתי שפיר ומזה דלצורך קצת ג"כ נתנו גבול דזה שנעשה רצונו לעשות בשביל עכו"ם ולכלבים לא מקרי צורך קצת ולכם וביותר מזה דעת התוס' דבעי עיקרו לכם כמ"ש לעיל ועיין בתוס' בד"ה ה"נ שכתב במבשל גיד הנשה מקרי צורך קצת כיון שרוצה לאכול עיי"ש והנה כמ"ש יהיה בכלל לכם ולכאורה למ"ש בלאו הכי י"ל במבשל גיד הנשה למאן דאמר מתוך אפי' בליכא צורך היום לא ילקה דלמ"ש צורך היום מלכם וכמ"ש בתוס' לעיל מטעם לכם לא שייך מלקות ובמבשל גיד הנשה לענין מלקות דנין: אמנם יקשה מאופה מיו"ט לחול ממס' פסחים מ"ו וביצה כ"א רב חסדא אמר לוקה ורבה אמר אינו לוקה דאמרינן הואיל עיי"ש ובתוס' הנ"ל הקשו על רש"י דאם באין צורך כלל אמרינן מתוך למה ילקה באופה לחול דהרי שייך מתוך עיי"ש והרי למ"ש גם לדעת התוס' יקשה דצורך קצת למ"ש [הוא] מטעם לכם ולא שייך מלקות על הלאו הבא מכלל עשה כמ"ש בתוס' לעיל: וי"ל לדעת התוס' דכמ"ש לר' יהושע י"ל דלא התירה התורה אוכל נפש רק היכא דשייך שמחת יו"ט וביותר למ"ש ביראים ההנאה התירה התורה ונראה משום שמחת יו"ט וא"כ בשלא לצורך כלל הוי בכלל הלאו ודוקא בנדרים ונדבות דהוי באו"נ כתבו בתוס' דלא שייך אהדרא לאיסורא קמא אבל בשלא לצורך כלל לא הוי בכלל מתוך ונשאר בהלאו אבל לפי' המ"מ ורמב"ן דלא הוי בכלל הלאו דמלאכת עבודה לא שייך לומר כן ויקשה קושית התוס' הנ"ל כמו לרש"י אמנם בשיטה מקובצת כתב לרש"י דמאן דס"ל באופה לחול לוקה ל"ל מתוך עיי"ש ולתוס' ליכא למימר כן דאל"כ לא הקשו לרש"י אבל למ"ש ז"ל דרבינו ס"ל ג"כ דבעינן צורך קצת די"ל כמ"ש מטעם לכם וכמו כן להרמב"ן והרא"ה בחינוך דלטעמם כמ"ש לא נוכל לומר כמ"ש לתוס' וי"ל כמ"ש מטעם לכם: גם י"ל דלכאורה לצורך עכו"ם וכלבים למה לא יהיה בכלל צורך קצת וי"ל למ"ש דצורך קצת מטעם לכם וכמ"ש בתוספות במס' שבת כ"ד דלכן אמרינן לכם ולא לגבוה בנדרים ונדבות משום דבעי עיקרו לכם עיי"ש וא"כ יש לחלק באופה לחול בכה"ג אינו בכלל יעשה לכם ולא הוי בכלל ההתר דאוכל נפש והוי בלאו דלא תעשה כל מלאכה (וביותר למ"ש ההמ"מ בהל' כ' דמה שמכין לימים הרבה בכלל עבודה) כיון דעושה רק על חול אבל לעכו"ם דהוי על היום וס"ד דהוי צורך קצת ולזה בעינן לכם וכמ"ש בתוס' הנ"ל עיקרו לכם והצורך קצת יהיה ג"כ עיקרו לכם ובכה"ג לא שייך מלקות דאינו בכלל הלאו ומיושב ג"כ קושית המגיני שלמה הנ"ל די"ל דלכם ולא לעכו"ם בשאין בו זולת זה צורך קצת ואשמעינן זה גופא דלעכו"ם לא מקרי צורך קצת ושאני מהואיל ואי מקלעי וכו' וכמ"ש לעיל בפי' דמשום שמא יקלעי הוי הנאה ודאית דהוי לישראל דאי מקלעי הוי לכם ממש ולפ"ז א"צ לומר דאופה לחול [למ"ד לוקה] כמ"ש בשיטה מקובצת לרש"י - דל"ל מתוך - דיקשה לומר כן כמ"ש לקמן בס"ד: ובסי' תקי"ח סעיף א' מתוך וכו' כגון קטן ולולב וס"ת וכלים ובהג"ה הצריכין לו קצת או שמתירא שלא יגנבו או שאר פסידא וכו' ובמג"א שם ס"ק ב' בשם הים של שלמה דוקא של צורך אכילה אבל של תיבתו אסור עיי"ש ולמ"ש מובן דלא מקרי צורך קצת אלא בצורך היום דוקא (ועיין בטו"ז ס"ק ב' שם דשלא יגנב לא מקרי לכם יותר מלעכו"ם דג"כ הנאה לחול וצ"ע דליש"ש דוקא הנאת הגוף כגון לצורך אכילה וקישוט מקרי לצורך ועי' בפרי מגדים בפתיחה כוללת סי' ה' שהוכיח משוחט מסוכנת דצריך שהות לאכל כזית ולא אמרינן משום הפסד ממון מתוך וכמו כן מדבעי בעוף הנדרס ומזה דלא אמרינן מתוך בשחיטה ובישול עיי"ש. ולמ"ש ביש"ש אין ראיה אבל בירושלמי שהביא ברא"ש עיי"ש ובב"י שכתב שם במפתח שדואג שלא יגנבו עיי"ש נראה כפרי מגדים ובירושלמי לא את הקטן וכו' ובית הלל מתירין הא גדול אסור ר' שמואל בריה דר' יוסה בי ר' בון אמר אפי' גדול מותר ולדייא מילה תנין קטן בא להודיעך כוחו של בית שמאי עד היכן היו מחמירין ובקרבן העדה שם הא גדול אפי' ב"ה מודה דאסור להוציאו כיון שאין צורך כלל דיוכל לילך מעצמו עיי"ש דנראה לפי הירושלמי לב"ה אפי' שלא לצורך כלל מותר וזה יהיה נגד סופו של הירושלמי שם במפתח שמובא ברא"ש אבל גדול פי' כמובא אח"ז שמואל מטען מערס לערס וכו' עיי"ש שהיה מטען משום הנאת הגוף ובריאות עיי"ש וא"כ הוי לצורך קצת אלא דבקטן הוי יותר וצורך גדול להקטן: (ג) אם צורך מצוה מקרי צורך קצת: בתוספות הנ"ל בד"ה ה"ג וכו' פליגי ב"ש וב"ה בדברים שאין לצורך אוכל נפש ואיכא בהן צורך יו"ט קצת קטן למולו דהמצוה נקראת צורך יו"ט וכו' עיי"ש: ויש לעיין למ"ש דצורך קצת מטעם לכם לפמ"ש בתוס' במס' שבת כ"ד ע"ב לפי וכו' בטעמא דאין שורפין תרומה טמאה ביו"ט וז"ל דודאי גרע כיון שאסרה התורה כל הנאת רק הנאת שריפה א"כ הבערה זו אין לצורך הנאתו אלא לשם מצות שריפה אלא שהתורה לא הקפידה שיהנה ממנה בשעת ביעורה ולהכי לא דחי יו"ט מידי דהוי אנדרים ונדבות דאין קריבין ביו"ט וכו' אע"פ שיש בהן אכילת אדם משום דעיקרן לצורך גבוה ולמ"ד קריבין ביו"ט היינו דקסברי דעיקר שחיטתן ואפיתן נמי לצורך אדם אבל שריפות תרומה ודאי לשם מצות ביעור ולא לשם הנאה אסור ביו"ט כשאר קדשים עכ"ל: והנראה מדבריהם דמאן דס"ל נדרים ונדבות אין קריבין משום דצריך שהדבר מצ"ע עומד לצרכינו ומאן דס"ל קריבין ס"ל כיון דדעתנו ג"כ לאכילה אזלינן בתר דעתינו ג"כ ובזה פליגי וגם יש לפרש דלמאן דס"ל נדרים ונדבות אין קריבין ס"ל אם לא הוי עיקרו לדבר אחר או בשוה בשוה מותר ולא נתמעט מלכם משא"כ בתרומה טמאה דאינו עומד מצ"ע כלל לשריפה דמי ישרוף תרומה אם לא למצוה ואינו דומה לשחיטה וכיו"ב בנדרים ונדבות דדרכו בכך בחולין ג"כ וא"כ לפ"ז למ"ש בתוס' כאן דמצוה מקרי צורך קצת וכיו"ב במס' פסחים דף ה' ע"ב בד"ה לא כתבו דביעור חמץ מקרי צורך קצת עיי"ש ולמ"ש צורך קצת מטעם לכם ולמ"ש בתוס' הנ"ל לכן במצוה לא מקרי לכם דלא הוי עיקרו לכם וכמ"ש דלא יהיה השלא לצורך עדיף מלהצורך דלא הוי במצוה לכם וכמו כן לא יהי' בשלא לצורך צורך קצת דבעי ג"כ עיקרו לכם ועי' בתוס' פסחים שם בד"ה ואומר שהקשו דהרי מותר ליהנות מגחלתן ותירצו כיון דבתחילת השריפה אסור ליהנות עיי"ש הנה הקשו דהוי לצורך ואפי' למאן דל"ל מתוך ותירצו דלא מקרי כה"ג לצורך אוכל נפש ולכם וא"כ למ"ש גם למאן דס"ל מתוך הרי הוי השלא לצורך לא בגדר לכם וא"כ למ"ש בזה שוה הלצורך והשלא לצורך וא"כ מנ"ל דר' עקיבא ל"ל מתוך: ונראה לחלק בין עיקרו לכם לצורך אוכל נפש למאן דלית ליה מתוך לצורך קצת בעיקרו לכם למאן דס"ל מתוך דלענין או"נ גופא בכה"ג דאין עומד למצוה לא הוי כעושה לאו"נ גופא אבל לענין צורך קצת במה שעושה לקיים המצוה נהנה והנאה זאת הוי עיקרו לכם ותוס' במס' שבת שכתבו דלא שייך מתוך בכה"ג כתבו כן בתרומה טמאה וכיו"ב דאפשר לשרפו למחר ולא מקרי צורך היום כלל דצורך קצת צריך שיהיה היום דוקא אף שנהנה בקיום המצוה הרי אף לעכו"ם נהנה אבל לא הוי לצרכו מצורך היום ובמצוה מה שנהנה היום מפסיד הנאה למחר וכן נראה מהרא"ש בסוגיא דבעי צורך קצת היום עיי"ש משא"כ במצוה דהוי חובת היום כמ"ש בתוס' אם נאמר תשביתו ביו"ט וא"כ נהנה במעשה המצוה בשעתה שייך מתוך ועיקרו לכם מהשלא לצורך או"נ ובתוס' במס' ביצה י"ל בכונת התוס' ג"כ במצוה שחובת היום וכמו כן מ"ש בתוס' הנ"ל שצריך שתהיה הנאה בתחילת המעשה בהנאה בקיום המצוה הוי בתחילת המעשה גם כן לענין צורך קצת אלא לצורך או"נ למאן דל"ל מתוך כתבו כן דלא הוי הנאה בתחילת השריפה. ובמסכת פסחים מפני מה דאין מפרישין חלה בטומאה ביו"ט דלשרפו אינו יכול והקשו בתוספות דיכול ליהנות בשעת שריפה ותירצו כמו כן דהוי כמו נדרים ונדבות ושם הוי צורך היום במצות שריפת חמץ י"ל דשם גם כן כיון דאפשר ע"י הטלה בצונן והוי אפשר בענין אחר ולא הוי צורך היום בזה: וכונת הריב"א נראה דלכאורה משום ב' דברים נאמר בשריפת תרומה טמאה דהוי לכם אחד משום הנאה בשעת ביעורה וב' משום המצוה וע"ז נאמר דמצד המצוה לא הוי צורך קצת דאינו עומד למצותו היום דאפשר למחר ומצד הנאה לזה המצוה מגרע דעיקרו עומד למצותו ולא הוי לכם לצורך יו"ט ולא לדבר אחר אבל היכא די"ל דמצוה בעצמה הוי הנאת היום מקרי צורך קצת כגון במצוה דהוי חובת היום וכן ראיתי בפנ"י שכתב בסוגיא כמו כן דבצורך היום במצוה מקרי צורך קצת עיי"ש: אמנם מצאתי בספר יראים לרבינו אלעזר ממיץ ז"ל דס"ל דמצוה מקרי צורך קצת ולכם אפילו כשאינו צורך היום. ולדבריו צריכין לומר כמ"ש בתוספות במסכת שבת הנ"ל בשם הר"י דגזרו בתרומה אטו קדשים ובקדשים אית לן למודא ע"ז שאין שורפין וכמ"ש ביראים שם וז"ל ומלאכת מצוה שהיא הנאת נשמה מותרת כדתנן בפ"ק דביצה וכו' ואסיקנא טעמא דבית הלל מתוך וכו' הנאת הגוף או תהיה הנאה לצורך נשמה פי' מתוך וכו' מתוך אותו מקרא עצמו שאתה למד התר הנאת הגוף אתה למד התר הנאת נשמה וטעמו אך וכו' נפש כתיב פי' שיהנה כל נפש כמו שפי' לעיל בסמוך והנשמה בלי גוף מקרי נפש כדכתיב שובי נפשי וכו' וכתיב והיה הנפש וכו' ואע"ג דאמרינן בפ"ב דביצה נדרים ונדבות אין קריבין ביו"ט ואסיקנא תנאי היא ולא קיי"ל כותיה ושריפת קדשים וכו' דאסרינן ביו"ט וכו' אין למדין מהם למקום אחר משום דהוי ג' כתובים וכו' עכ"ל. ומדלא קאמר בנו"נ דלא הוי חובת היום דאפשר למחר ש"מ דס"ל דגם זה מקרי צורך היום משום המצוה ולכם ופלוגתא דנו"נ אם קריבין ביו"ט אליבא דב"ה הוי בהאי גופא אם מצוה דאפשר לקיים למחר מקרי צורך קצת (והנה אין לומר בדעת הר"א ממיץ דגם דעתו דצריך חובת היום במצוה להיות צורך קצת אלא בנדרים ונדבות ס"ל דהוי חובת היום משום עשה דוהבאת שם כדאי' בפ"ק דר"ה דהוי ברגל ראשון ועמ"ש לקמן בסוגיא דהואיל בס"ד עיי"ש ועיקר קיום הנדר בהקרבה ועיין להלן דף י"ט ע"ב דהרי בסוכות ופסח בימים הראשונים לא שייך לומר כן דאפשר לקיימו בחוה"מ ולישני דמיירי בכה"ג ועל כרחך דעתו כדכתיבנא ולדעת התוס' י"ל בחג השבועות אף דהוי בהשלמה כל שבעה מ"מ לעשה י"ל בחג או בימים האחרונים נאמר דהוי מחובת היום אף דהיה אפשר מקודם בחוה"מ ומקרי לכם דאין סברה דלגבוה יגרע מלהדיוט אלא דמחוסר לכם וכה"ג שייך לכם ובכה"ג נאמר דכיון דלכם ולא לגבוה משום דאינה לצרכינו וכה"ג הוי כצרכינו וכמ"ש וצ"ע בזה). ולדעת היראים י"ל דכל מצוה אף דאפשר למחר הוי כחובת היום משום שיהוי מצוה לא משהינן דאמרינן כן אפי' באפשר לאח"ז יותר מהמובחר עי' במג"א בסי' כ"ה ובחכם צבי וכיו"ב בזה וא"כ הוי מהאי טעמא צורך קצת ולא יגרע ממצוה דרבנן דבחובת היום וצ"ע בכל זה ועיין ברשב"א במס' שבת דף כ"ד ע"ב בשם הרמב"ן באפשר לקיים שניהם דאין עשה דוחה לל"ת דוקא באפשר השתא עיי"ש ונראה ג"כ מהאי טעמא דשיהוי מצוה הוי אפשר למחר כאי אפשר לקיים שניהם: (ד) אמנם בדעת [רש"י] דלמ"ש בתוס' לדעתו דלמאן דס"ל מתוך א"צ אפי' צורך קצת ובתוס' וברא"ש הקשו עליו ובפנ"י כתב דגם רש"י על כרחך ס"ל דבעינן צורך קצת מדבעי שוה לכל נפש ומכ"ש בלא צריך כלל אלא באבנים דהוי צורך מקומו או לישב עליו דהוי שוה לכל נפש אבל בדבר דליכא צורך כלל גם אין דעת רש"י לומר מתוך עיי"ש: ונאמר בזה ליישב דברי רש"י במס' ביצה כ"ז הנ"ל בחלה שנטמאת דאמרו לא יזיזה ממקומה וז"ל אינה ראויה לכהן היום דהא באכילה אסורה לעולם ובהסקה או לתתה לכלבים ביו"ט אסור דאין מבערין קדשים טמאים מן העולם ביו"ט ואפי' ע"י אכילת בהמה כדקיי"ל דאין שורפין קדשים ביו"ט ולא תימא דוקא שריפה משום הבערה שלא לצורך היא דהא אין מדליקין בשמן שריפה ביו"ט הבערה לצורך היא דהדלקת נר ביו"ט צורך אכילה היא ומותרת אפ"ה בשמן שריפה לא והוא שמן תרומה שנטמאת דגזה"כ היא שאין קדשים טמאים מתבערים ביו"ט דרחמנא אחשביה להבערתן דכתיב באש ישרף הילכך מלאכה היא עכ"ל: ועיין בפנ"י ובנוב"י מהדורה קמא או"ח שהקשו עליו מסוגיא דפסחים דף ה' דאיתא ר' עקיבא אומר הרי הוא אומר אך ביום הראשון תשביתו שאור מבתיכם וכתיב כל מלאכה לא יעשה בהם ומצינו להבערה שהיא אב מלאכה וכו' אמר רבא ש"מ מר"ע תלת אין ביעור חמץ אלא שריפה וש"מ הבערה לחלק יצאה וש"מ לא אמרינן מתוך וכו' עיי"ש וברש"י שם בד"ה ש"מ וכו' לוקמיה ביו"ט ויבערנו בדבר אחר יאכילנו לכלבים או ישליכנו לים עכ"ל. והרי לרש"י גם זה בכלל מלאכה דתורה אחשביה הביעור כמלאכה עיי"ש ועי' מ"ש לעיל בה"ג בזה אבל למ"ש שם יהיה המשנה דביצה למאן דאמר ללאו יצאה אף דעדיף טפי לאוקמי משנה כחד תנא מלוקמי משנה דמס' שבת דאין שורפין דמוכח דכו"ע ס"ל כן כמ"ש לעיל. אבל קיי"ל לחלק יצאה וגם משנה דביצה בחלה שנטמאת להלכה עי' להלן בפ"ב הט"ז ויקשה לומר לרש"י דיפרש המשנה למאן דאמר ללאו יצאה דלפ"ז צ"ל אם דלא ס"ל משנה דביצה להלכה או דס"ל ללאו יצאה להלכה נגד דעת הפוסקים ועי' בתוס' ביצה שם כ"ג ע"א בד"ה על עיי"ש: ונראה לומר בדרך אחר דלכאורה יקשה לדעת רש"י פסחים ד' ע"ב בד"ה ביטול בעלמא דכתיב תשביתו ולא כתב תבערו והשבתה בלב הוי השבתה עכ"ל. ובתוס' שם בד"ה מדאורייתא הקשו דהשבתה הבערה ולא ביטול מדר' עקיבא דאמר א"צ הרי הוא אומר תשביתו וכו' עיי"ש ואם נאמר דשניהם בכלל תשביתו מנ"ל דהוי בערב יו"ט ולדעת רש"י ר' יהודה לא אמר אין ביעור חמץ אלא שריפה אלא קודם זמן האיסור וא"כ שריפה דילפינן מנותר קודם זמן האיסור ותשביתו בביטול לאח"ז האיסור אף דלאחר זמן האיסור לא מהני ביטול מ"מ ביטול לריוסי הגלילי דס"ל דמותר בהנאה כמ"ש בשאגת אריה גם לאח"ז מהני ביטול ועי' שכתב דעכ"פ הפקר מהני עיי"ש אף די"ל ר"ע לא ס"ל כריה"ג מ"מ לריה"ג בלתי מוכח מאך ביום וכו' דתשביתו מערב יו"ט ומדקאמר א"צ וכו' נראה לומר דא"צ לשום למודא דהרי אף דלדעתו א"צ למודא מ"מ לריה"ג לא הוי למודא ולא שייך א"צ בדבר דבפלוגתא ועדיף ללמוד משאר לימודים דלכו"ע אף דלמאן דלא ס"ל כר"י דאין ביעור חמץ אלא שריפה ג"כ ליכא למידק לרבנן דלא ס"ל כן מ"מ לרש"י גם לרבנן דהשבתה בשאר דברים מקרי מלאכה ואם כן לכו"ע מקרא זה רק לא לריה"ג דאפשר בביטול דלא הוי מלאכה כלל והאיך אמר ל"צ וכו' נגד דרשות האחרים דהוי לכו"ע אף לריה"ג: אולם עי' בפנ"י שכתב ליישב קושית התוס' הנ"ל על רש"י דודאי מ"ע דתשביתו הוי בשריפה כילפינן מנותר אלא מדלא כתיב תבערו וכתיב תשביתו ילפינן היכא דא"א בשריפה שאין החמץ אצלו או שאין לו עצים השבתתו בכל דבר וכדמקשינן ליה כדאיתא להלן שם לא מצא עצים לשרפו יהיה יושב ובטל וכו' ולא השיב ר' יהודה ע"ז דמודה דבאי אפשר די בכל דבר ומקיים בכל דבר המ"ע ומכ"ש שלא יעבור על בל יראה אלא בשאפשר אז לא יקיים תשביתו אלא בשריפה ולענין בל יראה ודאי בביטול סגיא עיי"ש ועיין מ"ש ז"ל לקיים מ"ע דשריפה קודם הביטול דלאח"ז אינו בכלל מ"ע עוד עיי"ש: ולפ"ז נאמר דכל זה שייך לומר אם אמרינן אין ביעור חמץ אלא שריפה וא"כ לא קיים המ"ע בהביטול דמ"ע בשריפה דוקא דומיא דנותר אבל אם נאמר דלא ניליף מנותר והשבתתו בכל דבר וא"כ עיקר מצותו בתשביתו שיוציאו מרשותו ובזה מקיים המ"ע מסתברא לכאורה דגם בביטול מקיים המ"ע דתשביתו וזה יהיה לכאורה לענ"ד נגד דעת הפנ"י הנ"ל דלמ"ש י"ל באי אפשר גם בביטול מקיים המ"ע דמ"ש אם מוציאו מרשותו ע"י שזורה לרוח וכיו"ב או ע"י ביטול ומכירה לנכרי בכל אופן שמוציאו מרשותו מקיים לפ"ז העשה וא"כ מדאמר ר"ע א"צ מדכתיב אך ביום הראשון תשביתו וכו' וכמ"ש מדאמר א"צ יהיה לכו"ע כן אפי' לריה"ג נדע מהאי קרא ועל כרחך צ"ל דאין ביעור חמץ אלא שריפה בלבד מדלא קיימו במאכילו לכלב או בביטול וא"כ דברי רש"י מיושבים: אבל נראה ליישב דברי רש"י בדרך אחר גם בהנראה כלישנא יתירא וכתיב לא תבערו והבערה אב מלאכה וכו' ש"מ מדר"ע תלת ש"מ הבערה לחלק וכו' דמה ענין כאן אם הוי אב מלאכה או לחלק יצאה ועיין בתוספות מ"ש ובנוב"י שעמד ע"ז עיי"ש: ונראה לומר דהנה בתוס' שם בד"ה ואומר הקשו הא מותר בגחלתן ותירצו שאין עיקרו עומד לכך אלא למצותו ועי' כיו"ב בתוס' במס' שבת כ"ד גבי שריפת תרומה טמאה עיי"ש ולכאורה דעת רש"י אינו כן דעל כרחך לא היה צריך לומר במס' ביצה כ"ז כנ"ל וכנראה מלשונו שם דלא ס"ל כן עיי"ש: והנה כמ"ש בפנ"י דגם רש"י ס"ל דבעינן צורך קצת ובאבנים ג"כ צורך היום למקומם או לישב עליה כמ"ש לעיל בשמו גם י"ל דס"ל דביעור חמץ לא מקרי לכם משום המצוה אם כמ"ש בפנ"י דיוכל לעשותו מאתמול עי' מ"ש בפנ"י בסוגיא דמתוך ובכ"מ בהל' חמץ ומצה מובא במג"א בסי' תמ"ו ס"ק ג' עיי"ש וי"ל דס"ל דמצוה לא מקרי צורך היום כמ"ש לעיל בזה וגם י"ל דגם רש"י ס"ל דבעי עיקרו לכם וכמ"ש ולא תימא דוקא שריפה משום דהבערה שלא לצורך הוא דהא אין מדליקין שמן שריפה וכו' ונראה רק בשמן שריפה צריך לטעם שכתב שם אבל בתרומה הוי שלא לצורך משום דלא הוי עיקרו לכם ונראה גם כן כמ"ש בפנ"י דגם רש"י סובר דצורך קצת בעינן דאל"כ האיך שייך משלא לצורך לאסור גם בתרומה טמאה: והנה למ"ש בתוס' במס' שבת הנ"ל וכמ"ש לעיל מאן דס"ל נדרים ונדבות אין קריבין ביו"ט ס"ל דבעינן עיקרו לכם ולפ"ז צ"ל בבהמה חציה של נכרים וחציה של ישראל הוי מסתמא עיקרו לכם ומסתבר כן כדי שלא יעבור על לא תעשה כל מלאכה ודאי דעתו בשבילו העיקר ובתר דעתו אזלינן וכמ"ש ברש"י בסוגיא דאופה מיו"ט לחול במס' פסחים מ"ו ע"ב בד"ה האופה לאחר שאכל וגמר סעודתו דפשיטא לן דלא חזי ליה מידי האידנא עד אורתא שהוא חול עכ"ל וכיו"ב כתב במס' ביצה כ"א וז"ל לאחר שסעד אפה דהא ודאי לחול הוא עכ"ל דנראה בליכא הוכחה אמרינן בהיפוך ודאי ליו"ט צריך אף דמהדרך לאפות מיום לחבירו וצריך לומר משום דאמרינן מסתמא לא יאפה מיו"ט לחול וזה משום איסורא דמלאכה ועי' מ"ש לקמן בס"ד להלן בסוגיא דהואיל עיי"ש. אמנם במצוה דיש מקום לומר דדעתו בשביל המצוה וגרע מחציה של נכרים וכנראה מדברי התוספות במסכת שבת הנ"ל אבל הרי נגד זה שיש לומר דמה שמביא אותנו לומר דמשום המצוה לא הוי עיקרו לכם נאמר להיפוך דמשום האיסור דמלאכה עיקר דעתו ללכם ולצרכו. ובנדרים ונדבות שאני דכהן המקריב האימורין על כרחו דעתו למצוה ועיקרו למצוה דמחיוב עבודתו לצורך גבוה אף דהוי לצורך הבעלים גם כן. אמנם כל זה במצות רשות שייך לומר כן אבל במצות חובה כמו ביעור חמץ ע"כ עיקר כונתו למצוה ושם לא שייך לומר דמשום לא תעשה כל מלאכה עיקר דעתו לצרכו דמבלעדי זאת דמחיוב המצוה כי יעשה עיקרו לגבוה. גם כיון שנאמר דמחויב בכך ממילא אינו עובר על לא תעשה כל מלאכה ולפ"ז אם יהיה נאמר תשביתו ביו"ט דוקא הוי עיקרו למצוה ושייך לא תעשה כל מלאכה. וא"כ וכמ"ש בפנ"י הנ"ל דאין לנו הוכחה והכרע דצריך דוקא ביו"ט די"ל בערב יו"ט למה נאמר בלי הוכחה לבטל הל"ת דלא תעשה כל מלאכה נאמר ביותר דהוי בעיו"ט ועיין בפנ"י בסוגיא דמתוך עיי"ש: אמנם יש לעיין באם נאמר השבתתו בכל דבר והוא מבער בשריפה לדעת רש"י דגם הביעור עצמו הוי בגדר מלאכה משום דהתורה אחשביה למלאכה. ואם כן כשמבערו בשריפה עשה ב' מלאכות השריפה ותיקון מצד הביעור דהוי מלאכה בפ"ע. ולכאורה נגד זה ממאי דקיי"ל במסכת שבת ע' ומכות כ"א חילוק מלאכות לשבת ואין חילוק מלאכות ביו"ט: אולם עיין ברש"י בסוגיא בד"ה משום הבערה וז"ל שהיא מלאכה לעצמה וקא סבר יש חילוק מלאכות ליום טוב ללקות שתים על שני מלאכות משום יו"ט עכ"ל. ובמסכת מכות הנ"ל הקשה אביי על רבא דאמר חילוק מלאכה בשבת ולא ביו"ט ממבשל גיד הנשה וכו' ומשני אפיק הבערה ועייל גיד הנשה של נבילה וכו' עיי"ש. ועיין בצל"ח בסוגיא שכתב דחילוק מלאכה ביו"ט תליא אם ילפינן בשבת

כל מלאכה שאפשר להעשות מערב יו"ט ולא יהיה בה הפסד ולא חסרון אם נעשית מבערב אסרו החכמים לעשות אותה ביו"ט אע"פ שהיא לצורך אכילה ולמה אסרו דבר זה גזירה שמא יניח אדם מלאכתו שאפשר לעשותן מעיו"ט ליו"ט ונמצא יו"ט כולו הולך בעשית אותן מלאכות וימנע משמחת יו"ט ולא יהיה לו פנאי לאכל. ומזה הטעם וכו'. עד הל' ט'. והנה דעת התוס' בריש פ' אין צדין ודף ג' ע"א בד"ה גזירה ובמס' שבת צ"ה ע"א בד"ה הרודה וברא"ש ביצה דהוי מדרבנן כדעת רבינו דמדאורייתא אין לחלק באוכל נפש בין אפשר מאתמול או לא ועי' בתוס' במס' מגילה דף ז' ע"ב בד"ה כאן ובמהרש"א בפי' התוס' ובפרי חדש תצ"ה בפי' ומכל הפי' נראה דדעת התוס' ביש קלקול קצת ודאי מותר מדאורייתא אבל באפשר בלי קלקול קצת י"ל דאסור מדאורייתא עיי"ש ולהמתירין מדאורייתא דרשא דירושלמי אסמכתא: וברש"י במס' ביצה כ"ג ע"ב במשנה אין צדין דגים מן הביברים ביו"ט וכו' וז"ל ואע"ג דשחיטה ואפיה ובישול מאבות מלאכות הן והותרו לצורך יו"ט טעמא משום דאי אפשר מערב יו"ט דשחיטה חייש למכמר בשרא פן יתחמם ויסריח אבל צידה אפשר לצודו מבעוד יום ויניחנו במצודתו במים ולא ימות ולמחר יטלהו עכ"ל ובר"ן שם מסופק בדברי רש"י אם דעתו באפשר לעשות מערב יו"ט באוכל נפש אסור מדאורייתא או רק מדרבנן ולרא"ש שם פשיטא ליה דלדעת רש"י הוי מדאורייתא וכן נראה מתוס' שם מקושיא על רש"י ובס' מגיני שלמה כתב דאין בלשון רש"י רמז דהוי מדאורייתא ובפנ"י הראה דברש"י במס' עירובין דף ל"ט ע"ב בד"ה פסק שכתב ועוד צידת צבי מלאכה דאורייתא היא עיי"ש ולשון ירושלמי שמובא בתוס' דף ג' הנ"ל כפשוטו נראה דהוי מדאורייתא ועי' בפר"ח בסי' תצ"א שמביא כמה לשונות בגמ' שנראה כן ועיין שבת צ"ה גבי מגבן ובס' טורי אבן במס' חגיגה דף י"ז ע"ב דאיתא שם בגמ' קצירה ביו"ט מי שרי דנראה דהוי מדאורייתא ועי' בשעה"מ בפ"א מהל' יו"ט ה"ד עיי"ש: והנה כתבתי מה שנראה מתוס' במס' מגילה הנ"ל ועיין בב"ח בסי' תנ"ה בשם הסמ"ג דדעתו כמו דמחלקין במכשירין מדאורייתא בין אפשר לעשותו מאתמול כמו כן מחלקין באוכל נפש אלא כיון דסתם מכשירין הוי אפשר מאתמול ואם לא מיעט התורה בהוא ולא מכשירין הוי אמינא להתיר בכל מכשירין וצריך מעוטא דקרא אבל באו"נ במסתבר תפסינן ורק באפשר עיי"ש ובביאורי הסמ"ג למהר"א שטיין ומהרש"ל שם ובב"ח כתב שאפשר לפרש בדעת רש"י כן ועיין במזרחי פרשת בא ובמרדכי וכנראה שיש לכוין דברי מהרש"א במס' מגילה עם דברי הסמ"ג עיי"ש: והנה יש לעיין להסוברים אפשר מאתמול אף באוכל נפש אסור מדאורייתא האיך מצינו בדבר שאי אפשר לעשות השתא לאסרו כיון שהיה אפשר מקודם ומצינו במסכת שבת דף ק"ל ע"א ובכמה דוכתי כל מלאכה שאפשר לעשותה מערב שבת אינו דוחה את השבת. וזה שם דמטעם דחיה מסתבר לומר דלא נדע מביום השבת אלא במילה דאי אפשר רק בשבת אבל מכשירין דאפשר מער"ש ודאי לא התירה התורה להמתין עד שבת כדאמרינן בכ"מ כל שאפשר לקיים שניהם אין עשה דוחה לל"ת ועל לכתחילה אפשר ולכן גם בעבר ולא עשהו מער"ש עכ"פ אין לנו לרבות מביום אפילו בשבת גם האפשר מער"ש. וביו"ט במכשירין דלמדין מלכם והוא ולא מכשירין לחלק גם כן בין אפשר מערב יו"ט ללא אפשר י"ל כמו כן מהאי טעמא אבל באו"נ דאמרינן הותרה ואפי' באפשר השתא בלי מלאכה מותר וכמ"ש לעיל בשם הרא"ש במסכת יומא בסוגיא דבולמוס דלא אמרינן דיאכל נבילה מלדחות עשה ול"ת ואפי' בעוף דלמ"ד שחיטתו מדרבנן משום דמלאכת יו"ט באו"נ הותרה ועיין בר"ן ביצה י"ז אופה וכו' שפת נאפה יפה שכתב דביו"ט אין לדקדק בהוספה משום דהותרה וכמ"ש לעיל להמ"מ אין מלאכת או"נ בכלל מלאכת עבודה כלל ואם כן האיך מסתבר לומר באפשר השתא בענין אחר מותר מדאורייתא. ובאפשר מערב יו"ט אסור באו"נ גופו וכה"ג שכתב ברא"ש שם לעשות האיסור הקל דהוי ודאי אפשר ואפשר השתא: גם יש לעיין למ"ש בפנ"י במסכת ביצה דף י"ב דנאמר מתוך במכשירין ואם כן יהיו כל מלאכות מותרים ואיככה נפרנס לא תעשה כל מלאכה ביו"ט וכתב במכשירין דאפשר מאתמול דאסור פשיטא דלא שייך בהם מתוך רק באוכל נפש שייך מתוך עיי"ש. ואם כן להסוברים דגם באו"נ מדאורייתא לחלק בין אפשר מאתמול ואם כן ממ"נ אם דלא נאמר גם באו"נ מתוך או גם במכשירין ולדעת הסוברים דבאו"נ מדרבנן לחלק בין אפשר י"ל דלא החמירו במתוך אבל למאן דהוי מדאורייתא יקשה לכאורה: ועי' עוד בפנ"י שם שכתב דאם נאמר מתוך במכשירין יהיה הל"ת דמלאכה בשאין בו צורך כלל עיי"ש. ובלעדי זאת דיקשה להגביל האיסור מלאכה ביו"ט בגדר קטן כזה. גם יקשה לדעת רבינו דס"ל דבנין ואריגה וכיו"ב אפי' עשאן לאכילה לוקה דהרי מכשירין דהתירה התורה על כרחך אפי' במלאכה דלא שייך באוכל נפש דאל"כ תיפו"ל מטעם מתוך וצורך קצת משום מכשירין ועל כרחך התירא דמכשירין במלאכות דלא שייך באו"נ כלל ולא שייך מתוך אלא מצ"ע מותרין ואם כן יקשה להיפוך למה נלקה בבנין וכיו"ב דאינן מיוחדים לא"נ בעשאן לאו"נ נאמר מתוך משום מכשירין וצורך קצת משום האוכל נפש ולמ"ש בפנ"י ליכא שום מלאכה דלא שייכי במכשירין אלא זריעה עיי"ש: אמנם לדעת רבינו לא יקשה דס"ל אפשר באוכל נפש מותר מהתורה ואם כן י"ל במכשירין לא שייך מתוך וכמ"ש בפנ"י הנ"ל. ולדעת הסוברים דאפשר מדאורייתא אסור באו"נ י"ל דלא ס"ל כדעת רבינו בבנין וכיו"ב בעשאן לאו"נ דאסור מדאורייתא ולק"מ (וע"ע ברמב"ן בפ' אמור מ"ש בשם המכילתא בפי' מקצת או"נ דוחה עיי"ש): אמנם הקושיא הראשונה מהותרה יקשה לכאורה ונראה לומר דהסוברים דאפשר מאתמול באו"נ אסור מדאורייתא בלתי סוברים דמלאכת או"נ ביו"ט הותרה אלא הודחה ומשום קושית הרא"ש הנ"ל משחיטה ביו"ט עיין בר"ן שם שכתב דבנבילה איסורא בכל כזית משא"כ בשחיטה עיי"ש. גם י"ל לדעתם דלא מצינו שתתיר התורה שום איסור משום או"נ ביו"ט אלא מלאכה בלבד ואם כן לא שייך להתיר נבילה וכמו שאין הודחה אלא מלאכה כן אין לתמוה למה לא נבחר באיסור נבילה ממלאכה החמורה דאם כן יקשה גם כן למה במלאכה התירה התורה דהוי עשה ול"ת ובאיסור לא התירה התורה כלל משום או"נ ואם כן י"ל נמי דרק ממלאכה הודחה באו"נ מהתורה ולא נבילה. ואף בעוף למאן דס"ל שחיטתו מדרבנן כיון דעכ"פ אסור מדרבנן מטעם נבילה הוי השחיטה לצורך יו"ט ועיין במל"מ בפ"ז מתרומות ובספר שאגת אריה בהל' ר"ה בסי' ק"ח ובטורי אבן במסכת ר"ה בסוגיא דאין מכירין עיי"ש שכתב דלא אזלינן בתר דאורייתא בכה"ג עיי"ש. וגם כיון דשחיטת בהמה מותרת ושייך בשחיטה מתוך ועכ"פ הוי מטעם איסורא דרבנן צורך קצת לאפרושי מאיסורא. ולפ"ז לא שייך לדעתם לפרש מ"ש לעיל בה"ד בפי' מתוך מטעם הותרה אלא מטעמים אחרים שכתבתי שם. וגם לספר יראים שכתב בכלל אשר יאכל וכו' משמע גם הנאה לא שייך מתוך במכשירין דילפינן מלכם לכל צרכיכם ולא מאשר יאכל וכו'. והנה כנראה במסכת פסחים ס"ז דאו"נ ביו"ט מותר מטעם מצוה שייך לחלק בין אפשר השתא ומשום אפשר מעיקרא כר' עקיבא במסכת שבת הנ"ל ועם כל זה מטעם הותרה לא שייך לומר כן: והנה ראיתי דעת הרשב"א בספר עבודת הקודש בבית מועד בשער ראשון וז"ל ולא כל אוכל נפש התיר הכתוב שהרי אחר שהתיר מיעט שנאמר אך הוא לבדו יעשה לכם. אך הוא לבדו ולכם מיעוטין הם ולפיכך יש אפי' מלאכות שיש בהן צורך או"נ ואסורות ומסרן הכתוב לחכמים והם אמרו שהקוצר וכו' ומפני מה מנו את אלו וכו' מה שדרך בני אדם לתקן מהן הרבה לימים הרבה כדי שלא יטריח ביו"ט לתקן מחמת חול וכו' עכ"ל עיי"ש וכמ"ש ז"ל בחוה"מ וכיו"ב בכמה דברים דתורה מסרה לחכמים ומיושב קושית הטורי אבן ושעה"מ הנ"ל ממס' חגיגה עיי"ש וגם מ"ש דלמה גזרו בפירות הנושרין דהוי גזירה לגזירה דלפ"ז הוי מדאורייתא אלא דנמסר לחכמים ולא מצינו נגד זה בדעת רבינו ואולי גם דעתו כן ועמ"ש בס"ד עוד בענין זה בפ"ב בענין צידה ובדעת רש"י במסכת עירובין הנ"ל עיי"ש. וע"ע בפנ"י במסכת ביצה דף י"ד מ"ש ועיין בפ"ג הי"ב ובלח"מ שם ובפר"ח בסי' תצ"ה עיי"ש ועמ"ש בפ"ג ה"א להלן עיי"ש ועיין מ"ש בהל' יו"ט פ"ז ה"א עיי"ש:

אבל לשין וכו' וכן מכשירי אוכל נפש שיש בהן חסרון אם נעשו מבערב עושין אותן ביו"ט כגון שחיקת תבלין וכיו"ב. עיין בפ"ד ה"ט ובכ"מ ולח"מ שם ובהל' ד' שם ובהמ"מ שם בדעת רבינו דלא כר' יהודה במכשירין עיי"ש וצריכין לומר לפי זה דמ"ש רבינו כגון שחיקת תבלין לא הוי מכשירין ממש וראיתי במרכבת המשנה כיון שנתון לאוכל כאוכל דמי ורמז למ"ש בראב"ד שם פ"ד ה"י:

אין אופין ומבשלין ביו"ט מה שיאכל בחול ולא הותרה מלאכה שהיא לצורך אכילה אלא כדי ליהנות בה ביו"ט עשה כדי לאכול ביו"ט והותיר מותר לאכול המותר בחול. ובלח"מ עמד ע"ז ממ"ש רבינו בהי"א המבשל או אופה ביו"ט כדי לאכול בו ביום וכו' ונשאר התבשיל וכו' הרי זה מותר לאכלו למחר בין בחול בין בשבת וכו' ובלבד שלא יערים ואם הערים אסור אפילו בשבת שאחר יו"ט מפני שהחמירו במערים יותר מן המזיד משמע דבמזיד אפי' אפה לחול מותר לאכול וכאן משמע דוקא בעשה כדי לאכול ביו"ט והותיר מותר לאכול המותר בחול כלשון רבינו כאן והביא בשם מהרלב"ח בסי' נ"ג דרבינו לא כתב להלן אלא הטעם למה במערים אסור אפי' בשבת אחר יו"ט ומזיד מותר אבל לחול אף במזיד אסור וכתב בסי' נ"ג שם ויש טעם חזק לדברי הרב הן מהשכל הן מהגמרא מהשכל שכיון שזה בישל במזיד מיו"ט לחול ראוי לקנוס אותו שלא יוכל לאכלו ודוקא לשבת הוא מותר מפני כבוד השבת שאין לו דבר אחר שיאכל. גם מהגמרא שהרואה בסוגיא יראה שהבעיא של עבר ואפה מאי לא היתה אלא מיו"ט לשבת ולא אפשטא וכיון דהאיסור מדרבנן פסק הרב לקולא וזה דוקא מיו"ט לשבת אבל מיו"ט לחול מנין לנו וכן בדברי רש"י מבואר בסוגיא במקומות רבים וז"ל במזיד לא יאכל שעבר על שבות דאין מגביהין וכו' אלמא אחמור רבנן במלתייהו ואפי' גבי עונג שבת דאית ליה פירי אחריני לשבת עכ"ל. ודומה לאלו הלשונות יש אחרים בסוגיא ההיא עכ"ל שם. ומסתבר דבריו כמ"ש ברא"ש ביצה י"ד בעבר ואפה דמשום כבוד שבת התירו עיי"ש וממילא באפה לצורך חול אסור: אמנם בשו"ת הריב"ש בסי' רנ"ד לא נראה לו לחילוקא הנ"ל ולדעתו שוה מיו"ט לשבת ליו"ט לחבירו ובב"ח בסי' תק"ג ובשו"ת קכ"ח ח"א נגד דעת הריב"ש ועיין בפר"ח בסימן תק"ג שדעתו בשאינו מערים אפי' אופה מיו"ט לחול שרי וכתב שמדברי רבינו כאן כדברי הריב"ש ומ"ש משום דלית ליה פירי אחריני למסקנא לא התירו משום עונג שבת ומסיק דאפי' במבשל במזיד כל שאינו מערים אפי' לצורך חול מותר עיי"ש. והנה אינו מפרש כמהרלב"ח ולשון רבינו בהל' זאת עשה וכו' נראה כמהרלב"ח וסייעתו ועיין במרכבת המשנה בהי"א שכתב גם כן בדעת רבינו לחול אסור עולמית עיי"ש: והנה למ"ש לקמן בס"ד בסוגיא דעירוב תבשילין דיותר מסתבר לומר בעבר ואפה מותר למאן דס"ל דמדאורייתא צרכי שבת מותרים ביו"ט ומותר לאפות מיו"ט לשבת מלמאן דס"ל דאסור מדאורייתא אלא משום הואיל מותר דנראה דמצד הואיל עכ"פ מותר אפי' אפה לחול אבל אם לא נאמר הואיל ואם כן לצורך חול אסור מדאורייתא דרק לצורך שבת מותר ואם כן אם נאמר עבר ואפה אסור ממילא אפה שלא לצורך כלל ועשה איסור דאורייתא אבל אם נאמר דמותר לאכלו אח"כ לא עבר אלא על דרבנן ועיין במסכת שבת ג' גבי רדית הפת דמוטב לעבור על איסור קל בידים שלא יעבור למפרע באיסור דאורייתא עיי"ש ואם כן מסתבר לומר דעבר ואפה מותר כדי שיהיו צרכי שבת אבל כל זה בשבת אכן באופה לחול ודאי לומר עבר ואפה אסור לפי זה דלא שייך מ"ש והנה לדידן דקיי"ל דאמרינן הואיל לא נפק"מ אלא בסמוך לחשיכה דלא שייך הואיל כמ"ש בתוספות בכמה דוכתי ונראה לפרש בזה לשון השו"ע בסי' תקכ"ו סעיף כ"ג עבר ואפה אפי' בשוגג וכו' ובמג"א עמד על אפי' בשוגג עיי"ש ולמ"ש אתי שפיר דיש מקום לומר דבשוגג להחמיר טפי בעבר ואפה משום במזיד שייך לומר כמ"ש לתקנו למפרע שלא יהיה עובר על הדאורייתא וע"י שמותר הוי תיקון לאיסורו מדאורייתא דצרכי שבת נעשין ביו"ט אבל בשוגג ס"ד דאין לחוש לתקנו כ"כ וכתב דאפי' בשוגג בעבר ואפה מותר: והנה כמ"ש לקמן בסוגיא דהואיל דכנראה מרמב"ן שם דלמאן דלית ליה הואיל אפי' באו אורחין ואם כן חזי ליה אפ"ה לוקה דבתר דעתו לחול אזלינן עיי"ש. ועל כרחך צ"ל כן דאל"כ בכל פעם יהיה עכ"פ התראת ספק שמא יבואו אורחים ועי' בצל"ח שם באפה מיו"ט לחול גם כן בדעתו תליא עיי"ש ואם כן לא שייך לומר כמ"ש ז"ל בעלמא לחלק בין אם ע"י האיסור נסתלק הלאו למפרע דלפי זה בכל גונא אפילו באסור בחול כבר עבר. וגם הרי כמ"ש לעיל האיסור לחול הוי משום דלא הוי לצורך יו"ט ובעי לכם ואם כן בכל גוונא עבר האיסור ולא הוי בתקנה אם נאסור לאכלו בחול:

ממלאה אשה קדירה בשר וכו' וממלאה אשה תנור פת וכו'. עי' מ"ש לקמן בס"ד בהל' י"ד עיי"ש:

המבשל או האופה ביו"ט כדי לאכול בו ביום או שזימן אורחים ולא באו ונשאר התבשיל הרי זה מותר לאכול למחר בין בחול בין בשבת וכו'. הנה מה שהוסיף רבינו למ"ש בה"ט עשה כדי לאכול ביו"ט והותיר מותר לאכול המותר בחול עיין בשו"ת מהרלב"ח בסי' נ"ג דשם באכל ביו"ט והותיר חלק ממנו וכאן אפי' נשארה כולה ובה"י אפי' בדעתו לחול בטרחא אחת או נאפת יפה עיי"ש ולפי זה לא יצא לרבינו מביצה י"ז אבל מבשל הוא ליו"ט ואם הותיר הותיר שכתב בהמ"מ ונראה דאשמעינן בלא אכל כלל שלא יהיה נראה כמערים ואפי' בשביל אורחים כמ"ש ז"ל מאן דלית ליה הואיל דבאורחים שאינם ידועים אין מבשל:

מי שהיתה לו בהמה מסוכנת לא ישחוט אותה ביו"ט אא"כ יודע שיכול לאכול ממנה כזית צלי מבעוד יום כדי שלא ישחוט ביו"ט מה שיאכל בחול וכן כל כיו"ב. בהמ"מ מביא הגמרא ביצה כ"ה ע"א מחלוקת הת"ק ור' עקיבא דת"ק אמר כזית צלי ור"ע אמר אפי' כזית חי מבית טביחתה עיי"ש. וברא"ש ובטור פסקי דא"צ בדיקה ונראה דפסקו כר"ע וכ"כ בב"י ובב"ח. ובב"ח כתב דרבינו פוסק כת"ק. ונראה מדכתב צלי ולר"ע אפי' חי ואם כן גם מבית טביחתה גם כן לא ס"ל כר"ע ובספר קרבן נתנאל כתב דר"ע ות"ק לא פליגי בזה דגם לת"ק ס"ל בית טביחתה עיי"ש. והנה כ"כ במג"א בסי' תצ"ח ס"ק י"ג דמשמע דת"ק מודה לר"ע בזה דא"צ בדיקה כדאיתא בגמ' ועוד דהא כתב ברמ"א שאסור להפשיטה אבל ביש"ש פסק דצריך שיהא שהות לאכול אחרי הפשט וניתוח ואינו מוכרח עכ"ל ואם כן י"ל דרבינו גם כן ס"ל דא"צ בדיקה אף דהו"ל לפרושי דא"צ בדיקה: והנה שם בגמרא הפשט וניתוח וכו' למדה תורה דרך ארץ וכו' מאי קמ"ל וכו' לאפוקי דרב הונא וכו' אלא רמי בר אדא אורח ארעא קמ"ל עיי"ש. ובתוספות בד"ה אורח ארעא הקשו דלהלן משמע משום איסור טריפה דאיתא נטיעה מקטעה רגלי דטבחא ותירצו דליכא איסור מיהו אם נמצאת טריפה הוי שוגג ולא אונס שלא היה לו למהר כ"כ עיי"ש: והנה בלא"ה הסוגיא בלתי מובן כמ"ש ז"ל דהרי מפורש בדבריהם למדה התורה דרך ארץ וכו' ונראה בדברי התוספות למ"ש בר"ן ריש מסכת פסחים דהסומך על החזקה ואם היה באיסורא הוי אונס עיי"ש וכן נראה במסכת שבועות בפ"ב בשלא בשעת וסתה אונס הוא עיי"ש. אמנם שם לא הוי לברורי והוי אונס אבל כאן דאיכא לברורי הוי שוגג ולא אונס לדעת התוס' אלא דיקשה כמ"ש ז"ל דהרי בריאה קיי"ל דמשום דשכיחי בה סירכות צריכה בדיקה ועי' בפנ"י וצל"ח עיי"ש וי"ל דהנה קיי"ל חזקה דאיכא לברורי מבררין אם לא ביש טורח והפסד דאז אין צריך לברר. והנה הפשט וניתוח טורח גדול וצריך זמן מרובה והוא צריך להדבר מיד ואם כן היה לפטרו מלברר אבל כיון דבלא"ה מדרך ארץ להפשיט ולנתוח אם כן לא הוי בכלל טורח אחר זה וממילא מחויב לבדוק משום איכא לברורי וגם מה שיעשה מדרך ארץ לא הוי בכלל טירחא לענין איכא לברורי. וביו"ט דאיכא במסוכנת הפסד בדבר לא צריך לברורי ולפי זה משום דרך ארץ שלמדה התורה שקלינן וטרינן בגמרא אם הוי עי"ז לאפוקי מדרב הונא וכו' ואם כן למסקנא דאיתא אלא אורח ארעא קמ"ל דודאי מהני החזקה כדר"ה באיכא טורח והפסד אבל בזה בלא"ה גם לר"ה צריך בדיקה משום דהוי אורח ארעא בלא"ה ואם כן יש לברר משום האיסור דלא שייך טורח ומיושב קושית התוספות הנ"ל דמשום אורח ארעא אמרינן קטיעה מקטע רגלים דטבחא משום דהוי איכא לבירורי עי"ז. וזה יסכים דהסוגיא דא"צ לבדיקה למסקנא וביש"ש הקשה דלפי תירוץ התוס' יקשה עוד דמ"מ למה לנו להניחו מתחילה לאכול בלי בדיקה עיי"ש ולמ"ש מיושב:

אין אופין ומבשלין ביו"ט כדי להאכיל גוים או כלבים שנאמר הוא לבדו יעשה לכם לכם ולא לגוים לכם ולא לכלבים לפיכך מזמנין את הגוי בשבת ואין מזמנין אותו ביו"ט גזירה שמא ירבה בשבילו אבל אם בא הגוי מאלו אוכל עמהן מה שהן אוכלין שכבר הכינוה. והנה אם אמרינן לכם ולא לכלבים מחלוקת דתנאי במס' ביצה כ"א ע"א גם מחלוקת בין הבעה"מ עם שאר הראשונים להלכה עם מי וסוגית הגמ' שם דתניא אשר יאכל לכל נפש הוא לבדו יעשה לכם ממשמע שנאמר לכל נפש שומע אני אפילו נפש בהמה במשמע כענין שנאמר מכה נפש בהמה ישלמנה ת"ל לכם לכם ולא לכלבים דברי ר' יוסי הגלילי ר' עקיבא אומר אפי' נפש בהמה במשמע מה ת"ל לכם לכם ולא לנכרים ומה ראית מרבה אני את הכלבים שמזונתן עליך ומוציא אני את הכותים שאין מזונתן עליך וכו': ובתוספות שם בד"ה לכם דקיי"ל כריה"ג אף דהלכה כר"ע מחבירו משום דסתמא דמשנה דחלה כותיה בעיסת כלבים בזמן שהרועה אוכל ממנה נאפת אפי' ביו"ט הא לאו הכי לא והכי איתא בסיפא בהדיא אבל אין הרועים אוכלין ממנה אין אופין אותה ביו"ט עיי"ש וכן דעת הרי"ף והרא"ש ורמב"ן וכן דעת רבינו אבל הבעה"מ חולק ע"ז ודעתו כר"ע ועל הקושית ממשנה דחלה כתב דמצריך דוקא שרועים אוכלין ממנה י"ל גם לר"ע דמודה בזה כיון דאפשר לכלבים בלי אפיה לא טרחינן להו במלאכה יתירא אלא בזמן שרועים אוכלין ממנה עיי"ש ויש לומר דמשו"ה הביאו בתוס' הנזכר לדייק מרישא ואח"ז כתבו ובסיפא אי' בהדיא דהוי לאתוי הסיפא בלבד וי"ל דמרישא אין ראיה כ"כ די"ל דמיירי כמ"ש בבעה"מ דאפשר ליתן לפני הכלבים בלי אפיה אבל מדכפלו בסיפא אבל אם אין הרועים אוכלין ממנה אין אופין אותה ביו"ט נראה דאתא לאורי דבשום אופן כשאין הרועים אוכלים ממנה לאפות אותם ביו"ט אפי' באין אוכלין אלא ע"י אפיה אבל הבעה"מ לא נחית לדייק כן. והנה מ"ש בבעה"מ לחלק בין אפשר בלי אפיה דבאדם אין לחלק ובבהמה לחלק בזה דבאדם לא מצינו אלא באפשר מאתמול מדרבנן לדעת רבינו וסייעתו ועיין בר"ן דף י"ז שכתב לחלק בין בשבת דאמרינן במס' מנחות דף ס"ד בעוקץ אחד תאנה אחת ובאחר ב' תאנים וקצץ לצורך החולה אותו שיש בו שתים וא"צ אלא אחת חייב דזה דוקא בשבת ולא כן ביו"ט דהותרה ומותר להרבות עיי"ש וא"כ לצורך בהמה כיון דהוי לר"ע בכלל אשר יאכל לכל נפש כמו כן נאמר הותרה ואף דאפשר בלי מלאכה ואין לנו לחלק בין אדם ובהמה בזה ולא נראה דהוי מדרבנן כן ולא אסרו אלא לצורך בהמה ורחוק לומר דבעה"מ לית ליה הותרה ביו"ט: ונראה דהנה מקשינן לר' עקיבא מה ראית לחלק בין לכלבים לנכרים ואמר דכלבים מזונתן עליך הנה אף דלית ליה לר' עקיבא מתוך אפ"ה מתיר לכלבים משום דהוי בכלל נפש ולא לנכרים משום דמזונתן אינם עליך ומזה דלא התיר אלא לצורך ואי אפשר בענין אחר דבכלל מזונתן עליך לא הוי אלא מה שצריך למזונתן ולא שיעשה במה שא"צ לזה באם אפשר בלי אפיה אין לאפות ולא אמרינן הותרה בבהמה אף דאמרינן כן באדם דאם נאמר דאין לחלק בהותרה בין אדם לבהמה א"כ בהמה ונכרי שוין יקשה קושית הגמ' מה ראית ולמה נחלק לכם ולא נאמר דקאי על תרוייהו ועל כרחך מדכתיב נפש לרבות אחד משניהן מחלקין בין מזונתן עליך ודוקא באי אפשר דבהמה גרוע מאדם בזה דלא אמרינן הותרה ומלכם דמיעט נכרי נדע כן בבהמה דבנכרי נתמעט מלכם בכל גונא ובבהמה באפשר בענין אחר וא"כ דברי הבעה"מ נראין לכאורה מוכח מהסוגיא: וי"ל דהנה למאן דאית ליה מתוך א"כ צריכין ללכם למעוטי כלבים ונכרים אפי' לתוס' דבעינן צורך קצת במזונתן עליך נראה דהוי צורך קצת וביותר למ"ש במג"א בסי' שכ"ד ס"ק ו' דמצוה ליתן מזונות אפי' לכלבים של אחרים ועי' באליה רבה שהשיג עליו עיי"ש ועי' במחצית השקל שם ובמג"א בסי' ש"ה ס"ק י"ב בשם שו"ת הרמ"א דמותר לומר לעכו"ם להמרות האוזים בשבת משום צער בע"ח וכתב דמשמע בליכא עכו"ם מותר ע"י ישראל ובאליה רבה בסי' שכ"ד ס"ק י' השיג גם על זה עיי"ש ועכ"פ מקרי צורך קצת ועי' מ"ש לעיל אם מצוה מקרי צורך קצת דצ"ע לפי זה וא"כ צריכין הקרא דלכם אבל לר"ע דלית ליה מתוך כלל למה לי קרא דלכם דכיון דלא הוי לצורך אוכל נפש בלאו קרא דלכם לא יהיה ס"ד להתיר וביותר למ"ש לעיל דמאן דלית ליה דמלאכת או"נ לא הוי בכלל מלאכת עבודה וגם לר' יהושע במס' פסחים ס"ח דאו"נ התירה התורה משום שמחת יו"ט וא"כ בלאו לכם נדע לאסור לעכו"ם דרק לצורך או"נ דישראל התירה התורה וי"ל דמשו"ה כיון דפירשה התורה לכם מזה נדע דיש אשר לא הוי לכם ממש ואפ"ה התירה התורה ומשו"ה אצטריך קרא דלכם למעוטי ומסתבר ליה לחלק בין מזונתן עליך דכמ"ש בשם מג"א דהוי מצוה דמותר ולפ"ז אנן דקיי"ל מתוך ולכם דלא נאמר בהמה במשמע כמ"ש לעיל דיש לומר דהוי לצורך וק"ו לא לעכו"ם וי"ל משו"ה נקטו ולא לכלבים ולא נקטו ולא לבהמה משום לאשמעינן לר"ע דאפי' לכלבים הוי מזונתן עליך וכמ"ש במג"א הנ"ל ואם כן מ"ש מוכיח כדעת רבינו וסייעתו דקיי"ל כר' יוסי הגלילי: והנה למה לא נאמר דלכם אצטרך ונאמר דמותר בנדרים ונדבות וי"ל דנו"נ כדאיתא בגמרא משולחן גבוה קזכי וביותר למ"ש בתוס' שבת כ"ד זה שהוא מצוה מסתבר ביותר דלא מקרי לכם עיי"ש: והנה לדעת האליה רבה דלא הוי בכלל מצוה ליתן מזונות לבהמה י"ל לפרש דהנה בלא"ה יש לדקדק בסוגיא למה הצריכו להביא מקרא דמכה נפש ישלמנה ולא הביא מקראות הקודמין דבנפש נכלל גם בהמה כמו ישרצו המים שרץ נפש תוציא הארץ נפש וכל אשר יקרא לו האדם נפש חיה הוא שמו וכיו"ב ויותר נראה משום דבנפש בהמה ישלמנה כתיב נפש בהמה וסתם נפש י"ל דוקא באדם בלבד וגם כנראה מלשון ר' יוסי הגלילי משמע שנאמר לכל נפש שומע אני אפי' נפש בהמה וכו' דנראה דאמר דס"ד מדכתיב כל לרבוי אתיא אפי' בהמה דאם מלשון נפש הוי ליה לומר שנאמר נפש וכו' כמו שלא הביא תחילת המקרא אשר יאכל משום דמביא רק הצריך להנאמר שומע אני ומקרא דנפש כנראה מביא שלא דנפש מוציא הבהמה וע"ז הביא המקרא דמכה נפש וכו' אבל מקרא דלכם ממעט בהמה ונכרים והנה אין להקשות דהרי במס' כתובות דף ז' ע"א נלמד מכל נפש דבר השוה לכל נפש די"ל דאחרי דמלכם נדע דכל אינו לרבות בהמה ונכרים אמרינן דבעי לאורי דבעינן שוה לכל נפש אבל לר"ע דס"ל נפש בהמה במשמע וכנראה ג"כ מכל יקשה דמנ"ל שוה לכל נפש דנראה דלא פליג ע"ז עיין במס' כתובות שם: אמנם כנראה לר' עקיבא לאו מלשון כל יליף לה אלא כמ"ש לעיל משום דלית ליה מתוך ומקרא דלכם נדע דיש דלא הוי לכם ומותר ובחר במזונתן עליך ובכלל נפש גם בהמה במשמע אבל לר' יוסי הגלילי יש לומר גם יש לדקדק בלשון ריה"ג שומע וכו' נפש בהמה במשמע כענין שנאמר מכה נפש בהמה וכו' דלשון כענין בלתי מובן דהו"ל כמו שנאמר מכה נפש בהמה וכו' וי"ל דריה"ג שאמר שומע אני לאו מלשון כל דנדרש לשוה לכל נפש גם מקרא דמכה נפש וכו' לא הביא דנפש כולל גם בהמה דנדע ומפורסם במקראות רבות אלא דהנה אם לא נאמר לכם הוי ס"ד להתיר לצורך בהמה משום מתוך ואף למ"ש בתוס' דבמתוך צריך צורך קצת לצורך בהמתו יהיה בכלל צורך קצת משום הפסד בהמה דהוי הפסד קנינו ואף דכנראה במס' פסחים מ"ו ע"ב ומשום הפסד ממון שריא איסורא דאורייתא עיי"ש מ"מ כמה דלא נדע מקרא דלכם ס"ד לומר איפכא דהוי לצורך ומסייע לזה המקרא דמכה נפש ישלמנה דמקודם נאמר מכה אדם יומת דנענש על המעשה הריגת האדם אבל להרוג בהמת רעהו עונשין על היזק קנינו של חבירו וישלמנה וא"כ מדאחשביה בהמה להיות קנינו ומחויב המכה אותה כ"כ אין לומר דלצורך קיום הבהמה לתת מזונה כדי חייה דלא יהיה בכלל לצורך האדם ולכן אמר כענין שנאמר מכה וכו' כענין שם דמקרי בהפסד בהמה מפסיד קנין רעהו וכמו כן כאן לענין לצרכו מה שצורך קיום קנינו מקרי לצרכו וע"ז נאמר לכם למעט בהמה משום דצריך שיהיה הצורך לצורך יו"ט והפסד ממון הוי על לאחר יו"ט וזה נדע מלכם דלא הוי בכה"ג לצורך וכל זה לריה"ג אבל לר"ע דלית ליה מתוך י"ל דלאו מהאי קרא יליף אלא מנפש דמצינו הרבה בתורה כמ"ש לעיל ועי' מ"ש לקמן אחר הי"ד לדעת הבעה"מ שם עיי"ש:

בהמה שחציה של גוי וחציה של ישראל מותר לשחטה ביו"ט שאי אפשר לאכל ממנה כזית בשר בלא שחיטה אבל עיסה שחציה לגוי וחציה לישראל אסור לאפות אותה מפני שיכול לחלק הבצק. בני החיל שנתנו קמח לישראל לעשות להם פת ביו"ט אם כשנותנין פת ממנה לתינוק אין מקפידין מותר לאפות להן ביו"ט שכל פת ופת ראוי לתינוק. עיסת הכלבים בזמן שהרועים אוכלין ממנה נאפית ביו"ט. עי' בהמגיד משנה ובלח"מ: והנה האי דעיסה חציה של גוי וכו' דאסור מימרא דרב חסדא במס' ביצה כ"א ע"א והאי דבני החיל דרב הונא שם ופסק רבינו תרוייהו וזה כדעת התוס' שם בד"ה חזינן דר"ה לא פליג על רב חסדא דבבני חיל מיירי שהיה הקמח לבני החיל ולא הוי אפשר למפלגא עיי"ש נגד דעת רש"י שכתב בד"ה דכל חדא וחדא וכו' ופליג ר"ה אדר"ח דאמר חציה של עכו"ם וחציה של ישראל אסור לאפותה עכ"ל והנה לדינא בכה"ג דהוי הקמח לבני חיל י"ל דמודה רש"י אלא דפליג בתוס' עם רש"י בפי' האי דבני חיל וא"כ דעת רבינו מסכמת עם דעת כולמו ועי' במהרש"א דלמ"ש בתוס' לא גרסינן פליגא דריב"ל על ר"ה עיי"ש: אמנם יש לעיין דהנה דלמדין מלכם לכם ולא לגבוה וכו' דצריך לכם דוקא ומאי דהוי לצורך גבוה וכיו"ב לא הוי לכם אם בעי כולה לכם או בשוה ושוה או גם בקצת לכם די ולכאורה בחציה של גוי וחציה של ישראל הוי שוה בשוה וכמו כן י"ל בנדרים ונדבות אבל הרי קיי"ל דאמרינן הואיל וכו' דכמ"ש לעיל דהוי מטעם שיש לו זכות בהדבר שאם יקלענו אורחים יהיה חזי ליה הוי לכם וכנראה לא הוי עיקרו לכם דודאי לא יבשל בשביל שמא יקלענו אורחים וכמ"ש ז"ל דטעמא דמאן דלא ס"ל הואיל שאין מהדרך לבשל בשביל אורחים שאינן ידועים ונראה דהוי רק קצת לכם: והנה מספקא לרב אויא סבא בחציה של נכרים וכו' משום דלא הוי עיקרו לכם ומדמהו לנדרים ונדבות למ"ש בתוס' במס' שבת כ"ד בשם הריב"א שם אין לדייק שכתב מידי דהוי נדרים ונדבות דאין קריבין ביו"ט למ"ד משולחן גבוה קזכי וכן שתי לחם וכו' אע"פ שיש בהן אכילת אדם משום דעיקרן לצורך גבוה ולמ"ד קריבין ביו"ט היינו משום דקסבר דעיקר שחיטתן ואפייתן נמי לצורך אדם וכו' עיי"ש וא"כ אין הכרע בנו"נ די"ל דהוי עיקרו לגבוה וי"ל כמ"ש דעיקרו נמי לצורך אדם וא"כ הוי שוה בשוה ועי' בתוס' במס' פסחים דף מ"ו ע"א בד"ה לא ונראה מדבריהן דעיקר קרבן ודאי לגבוה אבל עיקר השחיטה לכם ובזה פליגי מאן דס"ל נדרים ונדבות קריבין או אין קריבין ועכ"פ נראה דצריך שיהיה עיקרו לכם. אמנם מ"ש בתוס' לחלק בין שחיטה וקרבן דבזה עיקרו לגבוה ובזה עיקרו לכם וכנראה עיקרו ממש ולא כמ"ש במס' שבת נמי לצורך אדם עיי"ש: ונראה דהנה בחציה של נכרים וכו' י"ל דעיקרו לעצמו דמסתמא דעתו כן משום איסור מלאכה דבשביל הנכרי אסור מדאורייתא והיינו טעמא בעיסה דאפשר למפלגיה לא הוי כלל לכם דמשום האיסור הו"ל למפלגיה וא"כ אף על חלקו לא הוי מסתמא לכם וגם י"ל משום דעל חלק הנכרי דהוי ודאי לא לכם ועי' להלן מזמנין לנכרי בשבת וכו' ואין מזמנין לנכרי ביו"ט וכו' ובשו"ע בסי' תקי"ב עיי"ש והאי פשיטא דאזלינן בתר דעתו בענין לכם עי' בתוס' שכתב בגיד הנשה בדעתו לאכלו מקרי לצורך קצת ולמ"ש לעיל צורך קצת מטעם לכם ועי' ברש"י באופה מיו"ט לחול להלן ובמס' פסחים וברמב"ן שם דמוכח טובא דאזלינן בזה בתר דעתו וכונתו עיי"ש וי"ל דזה כונת הריב"א דמאן דס"ל אין קריבין ס"ל כיון דעיקרו מצ"ע לגבוה לא מקרי לכם ומאן דס"ל קריבין דעם כל זה השחיטה דהוי המלאכה י"ל משום איסור מלאכה ביו"ט עיקרו לעצמו ומובן בזה מה שיש לומר בנדרים ונדבות דהוי לכם ולומר דלא הוי לכם ולמה לזה עיקרו לגבוה ולזה עיקרו לעצמו ולכן מקשינן ומה זה בין נדרים ונדבות ומשני משולחן גבוה קזכי שם דף כ"א ע"א עיי"ש: ונאמר לפרש במ"ש דברי תוס' בד"ה עיסה שהקשו על דאיתא שם עיסה חציה וכו' אסור לאפותה ביו"ט דהא אפשר ליה למפלגיה בלישה וכו' הא אמרינן לעיל דף י"ז ע"א ממלאה אשה תנור פת שנאפת יפה כשהתנור מלא ותירצו וז"ל דשאני התם דכל הפת של ישראל שהרשות בידו לאכל כל אחד ואחד או זה או זה ועוד דילמא אקלעי אורחים אבל הכא דחציה של נכרי אסור לאפותה ביו"ט עכ"ל. ועיין בפנ"י ובצל"ח שעמדו על דבריהן וגם רב חסדא לית ליה הואיל והוא האומר עיסה דעיסה חציה וכו' עיי"ש: ולמ"ש נאמר דהנה זה שפת נאפה יפה מהאי טעמא לא מסתבר לומר דהוי עיקרו לכם וכמ"ש בעי עיקרו לכם דוקא וכנראה מסוגיא בעיסת כלבים דלא מהני מה"ט דלא הוי אלא קצת לכם אבל יש בזה שם עוד קצת לכם מזכות שיש לו לברור איזה שירצה דאיזה שתאפה יפה ביותר יקחנו ועכ"פ יש לו זכות בכל אחד ואחד ועוד דהוי הואיל ג"כ בהאי דלעיל ואף מאן דלית ליה הואיל כמ"ש לעיל דהואיל לא הוי אלא קצת לכם משום האי זכות דהואיל ואי מקלעי וכו' מ"מ בצירוף דנאפה יפה ויוכל לברור הוי בגדר לכם ביותר וכעיקר או בשוה בשוה עכ"פ אם נאמר דדי בשוה בשוה ובזה דברי התוס' מובנים היטב: ולמ"ש יש ליישב דברי רש"י הנ"ל שעמדו עליו בתוס' בד"ה חזינן כנ"ל עיין מ"ש דרב הונא פליג על רב חסדא דאמר חציה וכו' אסור וכו' דלמ"ש בפי' התוס' וא"כ צריכין צירוף דנאפת יפה והואיל כל חדא וחדא וכו' שיהיה לכם כמ"ש דלא שייך בבני חיל ועל כרחך פליג אדר"ה: והנה לפמ"ש לעיל דמחלוקת בהואיל תליא אם צריכין שיהיה עיקרו לכם ואם כן דקיי"ל הואיל אם כן לא בעי עיקרו לכם ולפי זה יקשה דכנראה מנדרים ונדבות דאין קריבין למ"ש בתוס' דקצת לכם לא מהני וא"כ למה מהני הואיל, וצ"ל בנו"נ דמצד עצמו עיקרו לגבוה כדאיתא משולחן גבוה קזכי ועיקר כונת הקרבן לגבוה בלבד לא מהני קצת לכם בהשחיטה ואפי' נאמר בשחיטה משום איסור מלאכה דעתו לעצמו מ"מ במה שעומד מצ"ע לגבוה לא מהני קצת לכם בדעתו דדעתו לקרבן עוקר דעתו לעצמו דהוי כסתירה בהכונה. ויש ליישב קושית הצל"ח וכי לא ידע ר' אויא סבא משולחן גבוה קזכי דעל כרחך צ"ל כן משני הלחם הכל לכהנים ואין מהם למזבח כלל וע"כ אסורים לאפות משום שולחן גבוה עיי"ש ולמ"ש י"ל דידע רב אויא סבא משולחן גבוה אלא דס"ל דמה"ט משום דהוי לעצמו ולגבוה ומשו"ה אסור לאפות ומשו"ה מקשה מאי שנא חציה לנכרים וכו' ורב הונא ס"ל כמ"ש משום משולחן גבוה הוי עיקרו מתחילה לגבוה בלבד ולגבוה שייך כלחם הפנים דאפי' למצוה: ובמס' פסחים מ"ו במסוכנת א"א יש לו שהות וכו' בשלמא לדידי דאית לי הואיל וכו' א"ל אין משום הפסד ממון גמר בדעתו לאכול כזית עיי"ש. והנה למ"ש מאן דלית ליה הואיל צריך עיקר לכם צ"ל דעל הכזית משום הפסד ממון גמר בלבו ומשוי כעיקרו לכם: ויש ליישב במ"ש לעיל קושית הלח"מ בעיסת כלבים דלדעת רבינו לדעת המ"מ לדידן דאית לן הואיל א"צ שיהיה לו נבילה והקשה דהואיל לא מהני אלא לאפטורי ממלקות אבל איסורא איכא עיי"ש. ולמ"ש בפי' התוספות הנ"ל דבצירוף פת נאפת יפה עם הואיל הוי לכם ממש וי"ל שמותר בכה"ג לכתחילה כמו בממלאה אשה פת לכתחילה דהוי גם כן בצירוף הואיל לפמ"ש: וא"כ למ"ש לעיל דלדינא רש"י ותוס' לא פליגו גם לדעת רבינו בבני חיל וכלשון רבינו בני חיל שנתנו קמח לישראל וכו' מפרש דהוי של בני החיל דלא שייך אפשר למפלגי בלישה וכה"ג כעיקר בעבור עצמו ומותר לכתחילה ואפי' גם גרסינן ופליגא לא יקשה לרבינו דלפי זה מיירי בקמח של ישראל ורבינו כתב בקמח שלהם ומיושב קושית הלח"מ בזה עיי"ש ובהמ"מ לעיל הי"ג: ונאמר עוד ליישב דברי הבעה"מ שהביא ראיה דהלכה כר' עקיבא מנותנים מזונות לפני חיה ומיניה דאפי' נפש בהמה במשמע וברא"ש וברמב"ן השיגו עליו דנותנים מזונות לא הוי מלאכה עיי"ש וברש"י בד"ה ואין נותנים לפני הדגים מזונות ואפי' למאן דאמר נפש בהמה במשמע הנ"מ דמזונתן עליך אבל דגים אפשר להם בלא מזונות שהם אוכלין שרשי עשבים וקרקע וגדול אוכל את הקטן עכ"ל. ובתוס' בד"ה ואין נותנים כתבו ע"ז דלפי דבריו יקשה עוד דמתרצין להלן כאן בביבר קטן וכאן בביבר גדול דאכתי יקשה מזונות אמזונות דבמתני' איתא נותנין לפניהם מזונות ובברייתא אין נותנין וכו' עיי"ש. וי"ל דהנה במסכת שבת דף ק"ו ע"ב ברש"י בד"ה ואין נותנין לפניהם מזונות כיון דהן מוקצה לא מצי למטרח עלייהו עכ"ל. וכבר עמד ע"ז בפנ"י למה כתב כאן טעם אחר עיי"ש: ונראה לומר דבלא"ה יקשה דאפי' מאן דלית ליה נפש בהמה במשמע זה לענין מלאכה גמורה אבל נתינת מזונות דהוי רק טירחא בלבד מנ"ל ונראה בכונת רש"י כאן כמ"ש במס' שבת דעיקר הטעם שלא ליתן לפניהם מזונות דאין להטריח בשביל המוקצה דמחוסרין צידה הוי מוקצין ועיין להלן בפ"ב ה"ז ובתוס' במסכת שבת דף הנ"ל ובמ"ש לקמן בס"ד שם בזה. אלא דיקשה לומר לר' עקיבא דס"ל דנפש בהמה במשמע ומותר לעשות מלאכה גמורה לצורך בהמה ומכ"ש שלא נחמיר שלא להטריח בעבורם וע"ז כתב דהנה לעיל פריך בגמרא מה ראית לרבות בהמה ולמעט עכו"ם מרבה אני בהמה שמזונתן עליך וממעט אני עכו"ם שאין מזונתן עליך עיי"ש. ומיניה בבהמה שאין מזונתן עלינו דהוי בכלל עכו"ם ודומה לו דנתמעט מלכם וביותר למ"ש לעיל בטעמא להתיר במזונתן עליך. ואם כן לפי זה בדגים שאין מזונתן עליך לא הוי בכלל נפש בהמה להתיר אף לר"ע יש לומר דאסור לטרוח בעבורם משום דהוי מוקצין ואם כן צריכין לב' טעמים דאין לטרוח בשביל מוקצה ואין מזונתן עליך ויש ליישב קושית התוס' דכמ"ש מוקצה תליא אם הוי צידה וכיון דמחלקין בין ביבר גדול וקטן לענין צידה הוי גם כן לענין מזונתן לחלק דאם הוי צידה הוי מוקצה ואם לאו לא הוי מוקצה: ועיין בר"ן דבירושלמי מפורש כרש"י דאיתא שם לפי שאין עושין תקנה לדבר שאינו מוכן. ולמ"ש במ"א למ"ש ברש"י במסכת ביצה י"ב דהוי לגזור בטלטול משום הוצאה אף בכלים וכיו"ב הנצרכים אלא שאין רוב הציבור יכולין לעמוד בו עיי"ש ולפי זה מטעם איסור הוצאה דנאסר בטלטול האיסור וההתר בשוה אלא במה דיכולים לעמוד בו בדבר המוקצה בלא"ה מדעתו אסרו. ואם כן בטלטול בשביל מוקצה הוי כמו מוקצה שיכולין לעמוד בו וכמ"ש ובמה שיכולין לעמוד בו ההתר והאיסור שוין לאסרם בטלטול וכדומה לזה מצינו אין כלי ניטל אלא לדבר הניטול עיי"ש. ועל קושית התוספות מכמה דוכתי דאיתא דמותר ליתן מזונות עיין בר"ן שכתב דבכל אלה המקומות מיירי כשהוא לצורך אדם עיי"ש. או די"ל בשבת ס"ל כר' שמעון כדאיתא לעיל בריש פירקין דמס' ביצה ואם כן במ"ש מיושב ראית הבעה"מ אף דנתינת מזונות לא הוי מלאכה מ"מ תליא אם אמרינן נפש בהמה במשמע דאז מותר לתת לפניהם מזונות במזונתן עליך ביו"ט והנה אם כמ"ש דצידה דרבנן הוי מוקצה מחמת איסור דרבנן ולמ"ש לעיל בשם הסמ"ג הוי דאורייתא ובדעת רבינו בענין זה נדבר בס"ד להלן בפ"ב במקומו:

המבשל ביו"ט לגוים או לבהמה או להניח לחול אינה לוקה שאילו באו לו אורחים היה אותו תבשיל ראוי להן עשה לנפשו והותיר מותר להאכיל ממנו לגוים ולכלבים. ועי' בלח"מ שעמד ע"ז למה לא כתב רבינו משום מתוך דמטעם מתוך אפי' בשאין ראוי לאדם שייך מתוך והוכיח מזה דדעת רבינו דאמרינן אהדרא לאיסורא קמא ולכן צ"ל משום הואיל שאינו לוקה אלא שעבר על לכם ולא לעכו"ם עיי"ש וכיו"ב העיר במל"מ בפרשת דרכים דרך מצותיך ח"ג דף ק"י המצוין במל"מ בהגהותיו כאן דלאופה לכלבים בלא"ה אין לוקה משום מתוך ומלכם לא הוי אלא עשה ולא אמרינן אהדרא ודוקא באפה לחול צריכין הואיל וסיים שם והדבר צריך תלמוד עיי"ש. ולפמ"ש בתוס' במס' ביצה דף י"ב ע"א בד"ה ה"ג שהקשו שם לרש"י דא"צ במתוך לצורך קצת אם כן למה צריכין באופה מיו"ט לחול לרבה הואיל ולרב חסדא לוקין שמוכיח מזה דצריך עכ"פ לצורך קצת עיי"ש: והנה כמ"ש לעיל דזה שצריך צורך קצת דבלתי מפורש למה נאמר כן למאן דס"ל מתוך וביותר למאן דמפרש שאינו בכלל מלאכת עבודה מלאכת אוכל נפש וכתבתי דנלמד מהאי דדרשינן באו"נ גופא לכם ולא לעכו"ם ולא לכלבים דלאו איסורו משום דהוי לעכו"ם ולכלבים אלא משום דלא הוי לצרכו לצורך יו"ט וחציה של נכרים וכו' כמ"ש לעיל דצריך עיקרו לכם ובאפשר למפלגה בלישה וא"כ הוי חציה רק בשביל הנכרי ולא בשביל לצרכו ולא יהיה שלא לצורך במתוך עדיף מאו"נ גופא ואם כן צריך צורך קצת עכ"פ ואם כן מיו"ט לחול נראה לומר ג"כ מהאי טעמא דלא הוי לכם ולפ"ז יקשה גם לתוס' דס"ל דלא אמרינן אהדרא לאיסורא קמא בלכם וכו' ואם כן לב"ה דס"ל מתוך למה לנו להואיל למפטריה ממלקות: ונראה לומר ונדבר במה שיש להעיר עוד בסוגיא דהואיל וליישבו לענ"ד במס' פסחים דף מ"ו ע"א במשנה כיצד מפרישין חלה בטומאה ביו"ט ר' אליעזר אומר לא תקרא לה שם עד שתאפה ובן בתירא אמר תטיל בצונן אמר ר' יהושע לא זה חמץ שמוזהרין עלי' בבל יראה ובל ימצא אלא מפרישתה ומניחה עד הערב ואם החמיצה החמיצה: ובגמרא לימא בטובת הנאה קמפלגי דר' אליעזר סבר טובת הנאה ממון ור' יהושע סבר טובת הנאה אי' ממון לא דכו"ע סברי טובת הנאה אינה ממון והכא בהואיל קמפלגי דר"א סבר אמרינן הואיל ואי בעי מתשיל עלה ממוניה הוא ור"י סבר לא אמרינן הואיל הנה מחלוקת התנאים הזה בהמשנה לענין ביעור חמץ ובל יראה: ובגמ' שם גם כן לענין אפיה ביו"ט מחלוקת רבה ורב חסדא באופה מיו"ט לחול לר"ח לוקה ולרבה אינו לוקה משום דרבה אית ליה הואיל ור"ח לית ליה הואיל עיי"ש ושם דף מ"ח לחלק בין מחלוקת ר' אליעזר ור' יהושע במשנה עד כאן לא אמר ר"א הואיל אלא בעידנא דקא עיילי לתנורא כל חדא וחדא חזיא ליה לדידיה אבל הכא דלאורחין הוא דחזי לדידיה לא חזי אימא ה"נ דלא אמרינן הואיל ועד כאן לא קאמר ר"י דלא אמרינן הואיל אלא דאיכא חדא דלא חזי לא לדידיה ולא לאורחין אבל הכא דחזי מיהת לאורחין אימא ה"נ אמרינן הואיל: וברש"י שם דלר' אליעזר מלאכת אפיה ביו"ט כי לא קרא שם על כל חדא אמרינן הא לאו חלה היא ואי נמי קרא עלה שם מציא למיפא משום הואיל ואי בעי מתשיל עלה ועדיף טפי למיעבד בלי שום הואיל עיי"ש. ובתוס' בד"ה הואיל הקשו א"כ דיקרא עלה שם ומשום הואיל יאפה עיי"ש ולהלן דאמר שם רב פפא עד כאן לא אמר ר"א הואיל אלא בעידנא וכו' כל חדא וחדא חזיא ליה וכו' אבל הכא דלאורחים הוא דחזי וכו' וברש"י שם הקשה אף דאית ליה הואיל דבעי מיתשיל ותירץ דלחומרא סבירי ליה ואח"כ דלא גרסינן ליה עיי"ש ובפנ"י הקשה דא"כ דכו"ע ס"ל טובת הנאה אינה ממון וכו"ע ס"ל דלא אמרינן הואיל ואי בעי מתשיל וא"כ לא פליגי לענין בל יראה כלל עיי"ש: (ב) במס' ביצה י"ב השוחט עולת נדבה ביו"ט לוקה בית שמאי היא דלית להו מתוך שהותרה לצורך וכו' ולכאורה יקשה ומצאתי כן בספר טורי אבן במסכת חגיגה דף ז' למאן דס"ל נדרים ונדבות אין קריבין ביו"ט משום לכם ולא לגבוה למה לא נאמר הואיל ואי בעי מתשיל למאן דס"ל חולין בעזרה לאו דאורייתא עיי"ש ומ"ש בספר הנ"ל במסכת ר"ה בסוגיא דבל תוסיף ובמל"מ בפי"א ה"ז מהל' מעשה קרבנות בשאלה בשחיטת פנים עיי"ש ועיין בתוספות במסכת פסחים דף כ"ב דלמאן דס"ל חולין בעזרה לאו דאורייתא מותר מהתורה אפי' באכילה עיי"ש: והנה לבית שמאי דלית להו שאלה בהקדש לא יקשה אלא לבית הלל יקשה אמנם י"ל כיון דעכ"פ מדרבנן הוי איסור להביא חולין בעזרה לא מקרי מהאי טעמא לכם ועיין במל"מ בהל' תרומות בפ"ז וביותר למ"ש להלן דאזלינן בזה בתר דעתו. וראיתי בפרי מגדים בפתיחה כוללת לאו"ח וז"ל נסתפקתי בבישל בשר עוף בחלב ע"מ לאכלו ואכלו אם לוקה וכו' ואם בישלו ע"מ שלא לאכלו לוקה דהואיל וכו' ליתא כיון שאינו רוצה לעבור על דרבנן וכו' אלא בבישל ע"מ לאכלו מי אמרינן כיון דמהתורה בשר עוף בחלב לכל נפש מקרי ולא לקי או נימא וכו' מדרבנן אסור (לא) לקי דלאו לכל נפש מקרי וכו' עכ"ל: ונראה דתליא אם דבר מצד עצמו הוי שוה לכל נפש אלא מאיסורו יהיה מדרבנן לא הוי שוה לכל נפש. ומזה כהנראה דגם הצורך קצת שכתבתי דהוי מטעם לכם צריך שיהיה גם כן שוה לכל נפש ולמ"ש בתוספות בסוגיא במס' ביצה י"ב בד"ה הכא בגיד הנשה בדעתו לאכלו מקרי צורך קצת עיי"ש נראה דמקרי שוה לכל נפש וצ"ע: ולכאורה לענין הואיל נראה דאזלינן בתר הדאורייתא מדאמרינן במסכת פסחים דף מ"ז ע"ב ואי אמרינן הואיל אחרישה לא לחייב הואיל וחזי לכסוי דם ציפור א"ר פפא בר שמואל באבנים מקורזלות ראויות לכתשן וכתישה ביו"ט מי שרי ראויות לכתשן כלאחר יד וכו' וברש"י כלאחר יד ע"י שנוי דשבות בעלמא היא וכיון דמדאורייתא שרי פקע ליה מלקות עכ"ל. ואם כן נראה דאזלינן בהואיל בתר דאורייתא אבל י"ל משם אין הכרע דראוי לכתשן באיסור דרבנן לצורך כיסוי שלא יהיה עובר על איסור מלאכה דאורייתא כדמצינו במס' שבת בפ"ק ברדית הפת וא"כ אין להחליט משם: והנה י"ל בכהן השוחט דאין בידו לישאל ויש לעיין אם נאמר הואיל דאי מתשיל ישראל הוי חזי ליה כמו דאמרינן הואיל דאי מתרמי אורחים דגם כן אין בידו שיבואו אורחים וכמ"ש בתוספות לומר הואיל ואתרמי חולה שיש בו סכנה עיי"ש: והנה בכהן בשוחט בשלו והקריבו גם כן דלא שייך שאלה אבל בזה יקשה דלמ"ש בתוספות במסכת חולין ופ"ק דקדושין ובמל"מ בהל' שופר מהסוברים בעשה ול"ת בעבר על הל"ת אין לוקין עיי"ש. והנה בעשה דהבאה ברגל ראשון כדאיתא במסכת ר"ה בסוגיא דבל תאחר י"ל דקיים בהבאה בלי הקרבה אבל בנדר איכא עשה ול"ת וקיום העשה ועשית כאשר נדרת אחר הקרבה וחייב בנדרו באחריות עד אז וכן מצאתי אחר שכתבתי בספר מגן אבות שהקשה בנדרים ונדבות כן ותירץ דאפשר למחר עיי"ש אבל יקשה באם עבר לא ילקה ואם כן ממ"נ אם קודם הקרבה שייך שאלה והואיל דאי בעי וכו' ולאחר הקרבה הרי קיים העשה דעשה דהבאת דוחה לל"ת ועל עשה אין לוקין כמ"ש ז"ל ועיין במס' מעילה דף י"ט ותוס' חולין כ"ב ע"ב ובמל"מ פי"ד מהל' מעשה קרבנות מ"ש אם יוצא בהבאה להכהן ידי נדרו עיי"ש: והנה י"ל אף דלדעת התוס' דהואיל ואי בעי מתשיל לקולא לא אמרינן דלא שכיח דעת הרמב"ן לפטור ממלקות הוי לקולא. וזה דלא שכיח י"ל כמו שכתבתי במקום אחר במ"ש בתוס' במסכת ב"ק בסוגיא דיאוש דשאלה לא שכיח עיי"ש. דנראה משום דאמרינן כל העושה ע"ד הראשונה הוא עושה ואמרינן לאמלוכי לא חיישינן ועי' במהרי"ק בזה עיי"ש. אמנם במצוה או להפקיע מאיסור י"ל דשכיח שאין עומד על דעתו ועיין ברש"י סנהדרין מ"ז בפי' מידי דאורחא עיי"ש והאי דלא נאמר כמו כן משום איסור מלאכה דיו"ט דעל בל יראה אפשר בהטלה לצונן אלא דכמ"ש בתוס' דיש לחוש שלא יעשה יפה וביותר כמ"ש ז"ל שצריך צונן תמיד ויש מהאומרים דצריך דלף תמיד דיקשה לעשותו. ואם כן הדרן הקושיא לדוכתין: (ג) במס' ביצה הנ"ל בתוס' שם הקשו בעולת נדבה מאי צורך קצת איכא ותירצו שלא יהיה שולחנך מלא ושלחן רבך ריקם. והקשה ע"ז בצל"ח לרבא דאמר להלן שם אם עבר ושחט זורק להתיר הבשר לאכילה ואם כן לרבא בעולה דלא שייך להתיר הבשר באכילה אינו זורק ואם כן איזה צורך קצת ימצא בו עיי"ש: ונראה לומר בזה. ונאמר מה שנראה בטעמא דנאמר הואיל ובמאי פליגי דאין לפרש דמשום ספק שמא יקלענו אורחים נתיר דודאי משום ספק לא נתיר לאפות מיו"ט לחול דמאי שנא מכל ספיקא דאורייתא ועיין ברמב"ן במלחמות שכתב דלאו ספיקא הוא דנימא לחומרא עיי"ש. גם יש לדקדק בלישנא דאיתא במס' ביצה דף כ"א ולהלן במסכת פסחים דף ס"ב הואיל ואי מקלעי אורחים חזי ליה השתא נמי חזי ליה דהו"ל חזי להו ולא ליה. וגם לישנא השתא יתירה ומאי ענין השתא לזה. וע"כ נראה דפי' דאף שמא יקלענו אורחים הוי ספיקא אבל ההנאה דיהיה לו מוכן שאם יקלענו אורחים יהיה לפניהם הוי הנאה ודאי ולא מספק משום דיש לו השתא הנאה בודאי באם יבואו אורחים ועל הספק הוי ודאי הנאה לו וגם כשלא יבואו לא נבטל למפרע ושייך לכם למאן דס"ל הואיל ומדויק חזי ליה ולשון השתא דאנן אזלינן בתר הנאתו השתא: ונאמר דהנה כל זה כשעושין כן שמא יקלענו אורחים שייך לומר כמ"ש דהוי לו השתא הנאה ודאית והוי לכם ממש ואף שכונתו לאורחים הנאת עצמו הוא אבל באופה מיו"ט לחול וכמ"ש ברש"י דאיכא הוכחה לזה כמ"ש ברש"י לאחר שאכל וגמר סעודתו דפשיטא לן דלא חזי ליה מידי האידנא עד אורתא שהוא חול עכ"ל ועם כל זה לרבה פטור אף דכנראה דעיקר דעתו לחול מ"מ גם בזה נוח לו שאם יקלענו אורחים יהיה לפניהם והוי לכם ולצורך יו"ט. והנפק"מ באופן הראשון הוי כולה ועיקרו לכם. אבל באופן הב' נראה דהוי עיקרו לחול וקצת לכם דלא מסתבר דפליגי אם לפעמים אופה לאורחים או לא דודאי הוי לפעמים כן ולומר דפליגי אם גם בדעתו לאורחים אינו רשאי מ"מ באופה מיו"ט לחול דנאמר לוקה ובהתראה דנראה שדעתו לחול ואפ"ה אמרינן דאינו לוקה משום הואיל דבכל אופן גם כנגלה לכל שהוא לחול נראה מסתימת הלשון האופה מיו"ט לחול שמשמע שיש הוכחה וידיעה ברורה לנו שאופה לחול ואפ"ה אינו לוקה משום הואיל ועל כרחך כמ"ש משום דגם י"ל השתא גם כן הנאה שאם יקלענו אורחים ואם כן באופן הזה לא הוי עיקרו אלא קצת לכם ועיקרו לחול. והנה לעיל כתבתי מה שיש לדייק מדברי תוספות במסכת שבת ובכמה דוכתי אם צריך עיקרו לכם עיי"ש ואם כן לפי זה י"ל מחלוקת רבה ורב חסדא באופה מיו"ט לחול הוי אם צריך עיקרו לכם או דדי בקצת לכם ולא יקשה ממסוכנת דאמרינן משום הפסד ממונו גמר בלבו לאכול כזית דכה"ג לא הוי עיקרו לכם אלא בשביל הפסד ממונו דנראה דמשו"ה אמרינן גמר בלבו דמשום הפסד ממונו גמר בלבו לאכול הכזית לצרכו והוי כעיקרו לכם על הכזית: ונראה ליישב בדברים אלה קושית התוס' במס' פסחים מ"ו ע"ב בד"ה הואיל שהקשו בהקדש ובמצת מעשר שני נאמר הואיל ואי בעי מתשיל ותירצו בבא ליד גזבר עיי"ש. (והנה לדעת ר"א ממיץ המובא ברא"ש במסכת נדרים נ"ט ע"א דאף בבא ליד כהן יוכל הישראל לשאל אלא דלא שכיח עיי"ש ואם כן בלא"ה הוי לשנוי כן ועי' במהרש"א וי"ל כמ"ש לעיל במצוה שכיח שאלה וכיו"ב צ"ל לר"א ממיץ במסכת נדרים שם וכמ"ש במקום אחר בזה): ונאמר דכמ"ש די"ל דלכם הנאמר ביו"ט דבעי כולו לכם או דדי בקצת לכם ומחלוקת בהואיל דלא הוי אלא קצת לכם. וי"ל במצוה לא שייך לומר הואיל דמשום זה דהוי לו זכות הזה הוי קצת לכם ויוצא בדבר שצריך לו דנראה משום ספיקא אם כולו או קצת כיון דלא פירשה התורה מספק לחומרא וכמ"ש במקום אחר בספק בכונת התורה גם לרבינו מהתורה לחומרא דלא אמר דהוי מדרבנן אלא בספק במציאות ועיין בצל"ח ריש מסכת ביצה בפי' כחא דהתירא וברשב"ם בפרק ערבי פסחים עיי"ש ואם כן במצוה לחומרא לומר דצריך כולה לכם ונהפוך באיסורא כמו בחמץ נאמר לחומרא דשלך אי אתה רואה אפי' בקצת שלו דמסתימות לשון התורה ללכת בכל פעם לחומרא ועיין בשו"ת הריב"ש בסי' שמ"ז שכתב לחלק בין איסור ומצוה באתרוג דבעי לכם וכיו"ב עיי"ש כמ"ש מטעם אחר ואם כן לענין חמץ אמרינן שפיר הואיל לחומרא ולענין מצה לא מהני ומיושב ממצה דהקדש ומעשר שני דבמצוה לצאת לא שייך הואיל: ולפ"ז נאמר האי דמהני לענין יו"ט הואיל הנה לצורך יו"ט הוי מצוה כדאי' במס' פסחים ע"ח ועי' בבעה"מ וברשב"א במס' שבת קל"ג ע"א בד"ה לבדו עיי"ש ולעשות מלאכה שלא לצורך הוי איסור וא"כ יש מקום לומר לחומרא ולקולא דהחומרא קולא לדבר האחר דמאי דהוי חומרא לענין איסור קולא לענין המצוה ועי' להלן דגם לר' אליעזר ולר' יהושע הוי שמחת יו"ט מצוה וכיון שהתירה התורה בפירוש אוכל נפש מכל אשר יאכל וכו' לא נאמר מספיקא אפילו בקצת לכם שיצא מכלל התירא למאן דס"ל הואיל: (ב) ולמה שכתבתי נראה להבין במ"ש ז"ל בהואיל לחלק בין לקולא ולחומרא וברמב"ן הקשה דהרי לאו מטעם ספיקא הוא עיי"ש ולמ"ש מובן דאף דלאו מטעם ספיקא במציאות הוא מ"מ הוי ספיקא בלישנא דהתורה ועי' פסחים דף ס"ב ע"ב עיי"ש היטב: אמנם למ"ש בפי' הואיל דיש לו קצת זכות והנאה השתא שאם יקלענו אורחין הרי הנאה זאת דהוי לו לא הוי אוכל נפש אלא הנאה בפ"ע וצריכין לומר משום מתוך ולפ"ז צריכין להואיל ומתוך ודמשום מתוך כמ"ש בתוס' צריך לקצת צורך וע"י הואיל הוי צורך קצת וממילא שייך מתוך ופליגי בצורך קצת אם בעי כולו לכם כמו דפליגי באו"נ דמסתבר דשלא לצורך לא יהיה עדיף מלצורך: וסמך לדברינו ממ"ש ברשב"א במס' שבת דף ל"ט ע"ב בד"ה הא דתנן וכו' ועוד בית שמאי לית ליה מתוך שהותרה לצורך וכו' מכ"ש דלית להו הואיל וכו' עכ"ל ומובן עמ"ש דהואיל ומתוך תליא זה בזה ועיין בס' שאגת אריה בסי' ל' במ"ש רז"ל שם בכלאים שלא בשעת עבודה הואיל ואי בעי מקלעי וכו' עיי"ש ולמ"ש אין שייכות להואיל בכה"ג: ברם למ"ש בתוס' בד"ה רבה להקשות דאם נאמר הואיל נבטל כל מלאכה בשבת משום הואיל לחולה שיש בו סכנה עיי"ש ולמ"ש לא יקשה קושית זאת והיה נראה דדעת התוס' נגד דברינו. והנה בלא"ה דעת התוס' בד"ה ולוקה ובד"ה אהבערה שכתבו מדמקשינן ממבשל גיד הנשה בחלב וכו' דאי' במס' ביצה י"ב הא מני ב"ש דלית להו מתוך על כרחך אף לב"ש אמרינן הואיל עיי"ש וא"כ הרי אף למאן דלית ליה מתוך סברי ליה הואיל וזה שלא כדברי הרשב"א הנ"ל ויקשה לדעת הרשב"א הסוגיא דכאן ועיין בפנ"י שכתב דלרבה יש לומר דאתיא כבית הלל עיי"ש: והנראה לומר בזה דהנה עיין ברש"י שכתב באופה מיו"ט לחול לאחר שאכל וגמר סעודתו דפשיטא לנו דלא חזי ליה מידי האידנא עד לאורתא שהוא חול עכ"ל ונראה מדבריו דצריך הוכחה דדעתו לחול דאל"כ ע"פ עצמו לא שייך מלקות דאין אדם משים עצמו רשע: והנה יש לעיין למאן דלית להו הואיל ואופה מיו"ט לחול לוקה אם באו אורחין וחזי להו אם לוקין ונראה דלכאורה יקשה לרב חסדא דל"ל הואיל מ"מ ניהו דאין לסמוך על הואיל שמא יקלענו מ"מ לא עבר אלא על ספק איסורא דשמא יקלענו אורחין ועיין ברמב"ן במלחמות וז"ל ודרבה ור"ח נמי לאו משום דליכא אורחין קמן פליגי אלא בכל הואיל שאין דעתו לכך פליגי כדאמר ליה רבה לר"ח לדידי דאמינא הואיל וכו' ודאמר רב פפא עד כאן לא אמר ר' אליעזר אלא דחזי לדידיה כלומר ודעתו עליו אבל לאורחין וכו' כלומר שאין דעתו עליהם ולא כונתו לאכל הוא עצמו אימא לא אמרינן הואיל וכו' עכ"ל עיי"ש ואם כן לפ"ז אף בבאו אורחים לוקה כיון דלא היה דעתו עליהם ועל כרחך צ"ל כן דאל"כ יהיה התראת ספק גם כמ"ש לא יהיה עובר אלא על ספק ל"ת דלא שייך מלקות. וכן ראיתי בצל"ח על דברי רש"י הנ"ל האופה מיו"ט וכו' דפשיטא לן דלא חזי וכו' שכתב הא ודאי דאף אם היה חזי ליה היום אלא שאין דעתו לאכול היום ואיהו אופה לצורך מחר שעובר בלאו לר"ח אלא דכאן פליגי לענין מלקות לכך בעינן שיהיה הדבר ידוע לעדים שאופה לצורך מחר דלא תהוי התראת ספק עכ"ל ועל כרחך צ"ל לר"ח דלית ליה הואיל דמי יודע אם אין דעתו על הספק שיקלענו אורחים גם כן והאיך נחייבו מלקות ומיניה לר"ח לא מהני כונתו בזה כיון דעיקר דעתו למחר וגם אם יהיה דעתו בפירוש לאורחים אף דבלתי מפורש כנראה ג"כ לר"ח לא מהני לפטרו היכא דאין דעתו לעצמו כלל וצ"ע בזה ולרבה דס"ל הואיל משום דאמרינן דגם על הספק שמא יקלענו דעתו וא"כ לפ"ז לרבה אליבא דב"ש י"ל אף דלא ס"ל מתוך ולא מהני להיות לכם לצורך יו"ט משום הואיל מ"מ למלקות לא שייך דמידי ספיקא לא נפקא דילמא דעתו על הספק וכמ"ש לעיל לענין מלקות בכ"מ לומר דקצת לכם לפטור ממלקות וא"כ י"ל שפיר במבשל גיד הנשה לב"ש דאית להו הואיל ומקשינן שפיר ומתרצין אפיק וכו' ומהאי טעמא יש לפרש קושית התוס' דגם בשבת נאמר הואיל בחולה שיש בו סכנה לענין מלקות ומיתה וע"ז תירצו שפיר דודאי לא שכיח לחוש ע"ז ולומר דעתו ע"ז ועי' כיו"ב בתוס' דף מ"ז ע"ב בד"ה כתישה שכתבו א"כ בטלת כל מלאכת שבת עיי"ש ומובן עמ"ש ועיין בתוס' במס' גיטין דף ל"ג ע"א בד"ה אפקינהו שכתבו בנזיר לוקין ולא אמרינן שמא ישאל על נדרו ויהיה התראת ספק משום דמוקמינן על חזקתו שהוא בו עכשיו עיי"ש אבל למאן דס"ל הואיל נאמר דגם השתא דעתו על הספק ולא שייך לאוקמי על חזקתו ויהיה בהתראת ספק וכמ"ש נעשה האיסור על הספק דלא שייך מלקות אף לב"ש אליבא דרבה: (ג) וא"כ לפי דברינו זה די"ל דהואיל מתוך תליא זה בזה וא"כ מיושב קושית הטורי אבן הנ"ל דנאמר בעולת נדבה משום הואיל ואי בעי מתשיל דכיון דלא שאיל לא שייך דעתו על הספק ונאמר כמ"ש בתוס' במס' גיטין הנ"ל ובזה הואיל דבידו גרע דחזינן שלא היה דעתו לזה משא"כ בהואיל דאי מתרמי שאינו בידו ויש לומר דדעתו על הספק רק אם אמרינן מתוך ושייך לומר משום הואיל הוי צורך קצת והוי קצת לכם ואמרינן שפיר ב"ש דלית להו מתוך דהואיל לא שייך בזה וגם קושית התוס' בעולת נדבה מה צורך קצת איכא כנ"ל דלמ"ש צורך קצת מטעם לכם ומשום לכם דלא אמרינן אהדרא וכו' ואין לוקין על לכם וכו' וגם דלמסקנא אמרינן מתוך והוי צורך קצת משום הואיל: ומיושב קושית התוס' לפמ"ש שהקשו לבית הלל נדרים ונדבות אין קריבין ביו"ט השוחט עולת נדבה ילקה דלמ"ש קודם הקרבה שייך הואיל אבל להקריבן אינו רשאי לכתחילה עכ"פ משום חולין בעזרה גם מיושב קושית התוס' דלימא בית שמאי עולת חובה עיי"ש דלמ"ש עולת נדבה חידוש טפי דאיכא קיום עשה וכמ"ש ז"ל עכ"פ עשה דוחה לל"ת ונשאר רק עשה מה שא"א לומר כן בעולת חובה וצ"ע להלן בנו"נ עיי"ש ומ"ש בזה במ"א ואם כן לפ"ז עולין שפיר דברי רבינו שכתב באופה וכו' משום הואיל ולא משום מתוך כקושית הלח"מ הנ"ל דכמ"ש בפר"ח גם רבינו ס"ל דבעינן צורך קצת כמ"ש לעיל ומשו"ה כתב מטעם הואיל דהוי כמ"ש משום זה צורך קצת ללכם ואתי שפיר: ונאמר בזה על קושית רש"י להלן דאיתא עד כאן לא אמר ר' אליעזר הואיל וכו' דהא ס"ל אי בעי מתשיל עיי"ש דלמ"ש הרי ר"א דהוי מתלמידי ב"ש דלית להו מתוך וא"כ לענין חמץ הוי שלו ועובר משום הואיל משום דיש לו קצת זכות בו עי"ז ולענין זה גם ב"ש ס"ל הואיל אבל לענין אפיה ביו"ט הואיל בלי מתוך לא מהני ור"א לית ליה מתוך אלא משום הואיל דכל חדא וחדא חזי ליה כדאיתא בגמ' דהוי הנאה מגוף הדבר ולא תליא בהואיל כמ"ש ברש"י ועי' במהרש"א לעיל בתוס' בד"ה הואיל עיי"ש וכמ"ש בתוס' הואיל ואי בצע מכל חדא וחדא ועיין בירושלמי דלר"א מערים ואומר מכל חדא וחדא זה אני רוצה עיי"ש ובזה ל"צ לטעמא דמתוך כלל וי"ל דגם לב"ש מותר בכה"ג ומיושב ג"כ קושית התוס' ורש"י הנ"ל לר' אליעזר דס"ל הואיל לישתרי גם באפיה לאחר קריאת השם משום הואיל דאי בעי מתשיל דלמ"ש לר"א לא מהני הואיל וכו': ועיין במס' מנחות דף ס"ד ע"א להעלות דגים והעלה דגים ותינוק רבא אמר חייב ובתוס' שם בד"ה להעלות וכו' לא דמי לאופה מיו"ט לחול דפטרינן מטעם הואיל נימא ה"נ הואיל ופטר ליה אתינוק פטור נמי אדגים דהתם הוא דאפייתו חזי לצורך יו"ט אבל הכא צידת דגים לא חזי בשבת עכ"ל ונראה בכונתם דהואיל ואי מקלעי וכו' מהני לפטור ממלקות משום דלא מחייבין מלקות אם האיסור בפחות משנאמר בהתורה בהלאו דהיכא די"ל דילמא בהקל מזה לא חייבה התורה במלקות משום ספיקא נלך לקולא במיתה ומלקות וכמ"ש במ"א דלכן ניתק לעשה אין לוקין דקיל להאיסור ולאו שיש לתקנו ולא הוי דומיא דלאו דחסימה ושיש קצת לכם לו דאי מקלעי וכו' לא הוי כמ"ש לעיל הלאו בשלימות כמו שאר לאו דמלאכה ולפ"ז י"ל דעת התוס' דהואיל לכתחילה אסור מדאורייתא אלא דאין לוקין ומשו"ה יקשה להם בתינוק עם הדגים לא הוי ג"כ הלאו בשלימות שהיה עם התינוק אם גם ניזל בתר מחשבתו מ"מ לא עשה כמחשבתו ותירצו דבאפיה שייך ליו"ט וא"כ על כל האפיה קצת לכם משא"כ צידת הדגים דבפ"ע אסורה וליכא בהם קצת בהתר ואזלינן בתר מחשבתו ונחשב כעשיה בפ"ע דאין מצרפין למעשה אחת אלא בשייך לכל הנעשה קצת התר: והנה מדברי הלח"מ נראה דלרבינו הואיל אף דאין לוקין מ"מ אסור מדאורייתא ומובן עמ"ש לעיל וכמ"ש גם דעת התוס' שם כן ועי' עוד בענין הואיל בשו"ת הרשב"א סי' תר"ב ושעה"מ הל' חמץ ומצה פ"ו ה"ח עיי"ש:

עשה לנפשו והותיר מותר להאכיל ממנו לגוים ולבהמה. עיין בהמ"מ ובמרכבת המשנה כתב שרבינו הוציאו מעיסת כלבים דמותר לאפות מחמת הואיל דאפשר לפייסן ובאמת שרי להאכילן לכלבים אלמא דמותר להאכיל המותר:

רחיצה וסיכה הרי הן בכלל אכילה ושתיה ועושין אותה ביו"ט שנאמר אך אשר יאכל לכל נפש לכל שצריך הגוף לפיכך מחמין חמין ביו"ט ורוחץ בהן פניו ידיו ורגליו אבל כל גופו אסור משום גזירת מרחץ וחמין שהוחמו מערב יו"ט רוחץ בהן כל גופו ביו"ט שלא גזרו על דבר זה אלא בשבת בלבד. הנה דעת רבינו דידיו ורגליו מותר דכל שצריך להגוף בכלל אשר יאכל לכל נפש וכל גופו אסור משום גזירות מרחצאות ודעת הר"ן דידיו ורגליו מותר משום מתוך עיי"ש ודעת התוס' שם ובמס' שבת ל"ט ע"ב דכל גופו אסור שאינו שוה לכל נפש ודעת הרי"ף כרבינו משום מרחצאות ובזה תליא אם מותר בחמין שהוחמו מערב יו"ט דלדעת רבינו הוי מדרבנן משום גזירה ולא גזרו ביו"ט ולדעת התוס' הוי מדאורייתא כמ"ש ז"ל ועי' ברא"ש כאן ובמס' שבת שם מ"ש בשם הריב"א עיי"ש: והנה במג"א בסי' תקי"ח כתב בריש הסי' שם דמשמע מהר"ן דהבערה הוי כאוכל נפש עיי"ש וכונתו על מ"ש בר"ן גבי עצים במס' ביצה ל"א אלא שציין שם בסי' הנ"ל לעיין מ"ש בסי' תק"א ושם כתב נגד דעת מהרי"א המובא בב"י שם וכי הר"ן לא כתב אלא דשייך מתוך בעצים להבערה משום דנהנה מהעצים עצמן ולא דהוי כאו"נ ממש אלא דלא דמי למכשירין עיי"ש וכן נראה מפורש בלשון הר"ן עיי"ש אמנם דעת רבינו ככה דהנאת או"נ הנאת הגוף כאו"נ דמי: והנה בסוגיא דף כ"א ע"ב אבעיא להו האי מדורה מאן קתני לה דברי הכל היא ושני להו לבית שמאי בין הנאת כל גופו להנאת אבר אחד או דילמא בית הלל קתני לה אבל לב"ש לא שנא להו ת"ש ב"ש אומרים לא יעשה אדם מדורה ויתחמם כנגדה וב"ה מתירין וברש"י בד"ה הנאת כל גופו דמיא לאוכל נפש עכ"ל והנה מדברי רש"י אין הוכחה דלב"ה הוי הנאת גופו כאוכל נפש דדוקא לב"ש דלית ליה מתוך צריכין לומר כן אבל לב"ה י"ל מטעם מתוך ועי' בפי' משניות לרבינו שם שכתב ואוסרין ב"ש שיבעיר אדם אש להתחמם בו לפי שעקרת ממה שנאמר אך אשר יאכל לכל נפש אינו נכנס תחתיו הנאות הגוף מבחוץ וב"ה אומרים כי מאמר השם אך אשר יאכל לכל הנפש כל הנאות הגוף כולם עכ"ל והנה למ"ש לעיל בענין מתוך בשם ס' היראים דמתוך נדע מלשון אשר יאכל דכולל גם הנאה וא"כ במתוך נכלל מ"ש רבינו אלא דרבינו דייק שצריך להגוף והנאת הגוף דהוי לשון שאי' מוכרע אם בכללו כל שעושה לצרכיו: ושם כ"ב ע"ב אף הוא אמר ג' דברים להקל וכו' ומניחין את המוגמר וכו' ובגמ' מחלוקת לגמר אבל להריח דברי הכל מותר וברש"י מחלוקת לגמר כשאסרו חכמים לא אסרו אלא כשמניחו כדי לגמר בו כלים וכו' דלאו להנאות הגוף הוא אלא להכשיר כלים אבל מניח לבונה ע"ג גחלים להריח ריח מותר שהנאת הגוף הוא ולאוכל נפש דמי וכו' עכ"ל וכמו כן במשנה שם בד"ה וחכמים אוסרים כתב ובמוגמר משום דלאו צורך כל נפש הוא ומהאי טעמא אמרינן במס' כתובות דף ז' אשר יאכל וכו' דבר השוה לכל נפש וזה אינו אלא למפונקים או למי שריחו רע וכו' עכ"ל ועי' ברש"י כ"ב ע"א בד"ה ר"י עיי"ש ועיין בר"ן שם שמפרש כמו כן המחלוקת במוגמר דהוי משום הנאת הגוף כאוכל נפש ומאן דאסור שאינו שוה לכל נפש עיי"ש וא"כ נראה דעת רש"י ור"ן כדעת רבינו: אמנם עי' בפר"ח בסי' תק"א ס"ק ב' שכתב דבפ"ק דכתובות גבי בעילה לכתחילה ביו"ט מוכח דהנאת הגוף לא שרינן אלא במתוך עיי"ש וכן ראיתי בשו"ת דרכי נועם חלק או"ח סי' ט' בראשונה ממ"ש ברש"י בלא יחם לרגליו לבית שמאי דלית להו דהנאת הגוף כאוכל נפש וא"כ בית הלל אית להו עיי"ש אבל כמ"ש אין הכרע מזה כמ"ש לעיל דלב"ש אם נאמר דמתיר צ"ל מהאי טעמא ולב"ה י"ל משום מתוך גם הביא ממ"ש ברש"י ממוגמר הנ"ל והקשה כמו כן ממס' כתובות שכתב בפר"ח שנראה כנגד זה וכתב לתרץ דהמקשה ס"ל כן דהוי מטעם מתוך בבעילה והמתרץ השיבו דהוי מטעם הנאת הגוף כאו"נ ונכלל במ"ש עליך אמר קרא וכו' מדאמר לכל נפש ולא אשר יאכל בלבד הקרא תרתי אתי לאשמעינן דכל נפש כולל כל הנאת הגוף וכל לאוריי דשאינו או"נ ממש צריך שיהיה שוה לכל נפש עיי"ש שכתב דודאי המקשן דלית ליה מתוך הקשה ממוגמר ולא ס"ל דהוי כאו"נ אבל המתרץ דס"ל מתוך ומחלק בין שוה לכל נפש י"ל דס"ל הנאת הגוף כאו"נ גם כתב מ"ש ברא"ש באין מכבין את הנר כדי לשמש מטתו אע"ג דבעילת מצוה מותר מטעם מתוך בלאו דוקא נקיט ליה וכיו"ב מ"ש בר"ן בלא יחם לרגליו עיי"ש ולמ"ש לעיל בשם ס' יראים דמתוך משום דיאכל הנאה משמע בלא"ה מיושב דא"ל מאי דעתך דאמרינן מתוך וא"כ הנאת הגוף מותר א"כ מוגמר נמי וע"ז השיב לו דצריך שיהיה שוה לכל נפש: והנה בירושלמי במס' ביצה שם פתרי לה תרין פתרין על דעתין דבית שמאי והוא ששתה מהן על דעתין דבית הלל והן שיהיו ראוין לשתיה ובתוס' בד"ה לא יחם וכו' לב"ש דלית להו מתוך צריך שישתה וז"ל וי"ל דמיירי כגון ששותה ומרבה לרחוץ רגליו והכי איתא בירושלמי דלב"ש צריך לשתות מהן וב"ה מתירין ודוקא לרחוץ ידיו ורגליו אבל לכל גופו מודה דאסור וכו' עכ"ל ורבינו וכן בשו"ע בסי' תקי"א סעיף ב' לא הצריכו שיהיו ראוי לשתיה והנה למ"ש בתוס' דידיו ורגליו הוי שוה לכל נפש והרי ב"ה דס"ל מתוך למה יהיה [צריך] ראוין לשתיה ואולי נפרש מ"ש בירושלמי ב"ה בראוין לשתיה ברוחץ כל גופו ויהיה המשך דברי התוס' והכי איתא בירושלמי דלב"ש וכו' ולב"ה מתירין ודוקא וכו' אבל בכל גופו מודו וכו' ובירושלמי בהתירא דרחיצה אתי לומר דלב"ש לא ימצא בכל גונא אלא בשותה ולב"ה בכל גופו בראוין לשתיה וצ"ע לפרש כן אולם למ"ש בתוס' כל גופו שאין שוה לכל נפש וא"כ להתיר בראוין לשתיה אלא לדעת רבינו משום גזירות מרחצאת לא מהני אף בראוין לשתיה:

כל שאסור בשבת וכו' ויש ביו"ט מה שאין בשבת אסור מוקצה שהמוקצה אסור ביו"ט ומותר בשבת מפני שיו"ט קל משבת אסרו בו המוקצה שמא יבוא לזלזל בו. כיצד תרנגולת העומדת לגדל ביצים וכו' ואסור לאכול מהן ביו"ט עד שיכין אותה מבערב ויחשוב עליהם לאכול אבל בשבת הכל מוכן אצל שבת ואינו צריך הכנה וכשם שהמוקצה אסור ביו"ט כך הנולד אסור. ועיין בהמ"מ ועיין בלח"מ שעמד על מ"ש רבינו כשם וכו' כך נולד אסור הרי נולד פשוט ביותר לאסור ממוקצה כדאיתא מאן דלית ליה מוקצה אית ליה נולד עיי"ש: וי"ל ע"ז דהנה בגמ' מס' ביצה יש להעיר כן דאיתא שם קס"ד מאן דאית ליה מוקצה אית ליה נולד ודלית ליה מוקצה לית ליה נולד ב"ש כר' שמעון וב"ה כר' יהודה וכו' דג"כ הלשון דאית ליה מוקצה אית ליה נולד מיותר דפשיטא כיון דאית ליה מוקצה מכ"ש נולד: ונראה דבלא"ה יש להבין בסוגיא שם דאי' ומאי קושיא דילמא לית להו לב"ש מוקצה וכו' והרי בתרנגולת אף למ"ש במהרש"א כיון שגדילים בבית לא הוי כמוקצה דבע"ח עיי"ש מ"מ בעומדת לגדל ביצים הוי כדחיה בידים דאפי' ר"ש מודה וא"כ גם להביצה נאמר דאוכלא דאפרת היא בעומדת לגדל והוא חלק מחלקה ואסור כמו דאמרינן כן מעיקרא אוכלא דאפרת בעומדת לאכילה וכמו לב"ש בבע"ח מוקצה כדאיתא להלן דף י' וכמ"ש בתוס' שם כ"כ דילמא בדחיה דנראה מסברה דחמיר מבע"ח ולשון אוכלא דאפרת שכתב ברש"י אוכל שנפרד וכו' לאו דוקא באוכל אמרינן כן רק כנראה פי' בעומדת לאכילה והביצה חלק ממנה ובהתרנגולת כמו כן בעומדת לגדל כמוה הוא ועי' בר"ן שכתב דביצים במעי אמו אפי' בגמורות הוי כאחד מאבריה עיי"ש ולפי הסוגיא גם כשנפרדה מהתרנגולת חלק מחלקה הוי בכל גונא: אמנם בתוס' בד"ה אוכלא הוסיפו ע"ז שכתבו אוכל הנפרד מן האוכל דהביצה שנולדה נפרדה היא מן התרנגולת ואי בעי שחיט לה ואכל כל מה שבגוה עכ"ל ויש לומר בעומדת לאכילה בלבד שייך מהאי טעמא לומר אוכלא דאפרת אבל לא בעומדת לגדל וי"ל דעל התרנגולת הוי דחיה בידים וסילוק הדעת משא"כ על הביצה דלא הוי דעתו עליה וא"כ לא שייך דחיה בידים על הביצה אף דעל התרנגולת שייך דחיה בידים וא"כ יש לומר דלית להו ב"ש מוקצה בביצה ואמרינן ס"ד מאן דלית ליה מוקצה נולד אית ליה אף בלא דחיה בידים אבל יקשה לפ"ז דמקשינן וליפלגו בתרנגולת וכו' והרי כמ"ש בדחיה בידים כו"ע מודו ועיין במס' שבת בפ' כירה דבעי לר"ש דחיה בידים ולא חזי רק בבע"ח ומחובר הוי מוקצה אפילו בחזי ובמ"א כתבתי בזה ולפ"ז יש לומר בתרנגולת דהוי חזי: והנה לרב נחמן דס"ל מאן דלית ליה מוקצה ל"ל נולד וזה לר' שמעון דל"ל נולד ויש לומר דלר"ש דל"ל מוקצה אלא בדחיה בידיו ומהאי טעמא לומר דנולד גרע לר"ש דהרי מחובר ובע"ח הוי לר"ש בגדר דחיה בידים משום דהוי כאלו מגלה בפי' סילוק דעתו מהם משום דמסתמא מסלק ממנו והוי כדחיה בידים בפירוש וכמ"ש ברש"י למאן דל"ל מוקצה דעל מידי דחזי לא מקצי אינש דעתי מיניה אבל בנולד דלא ידע שיהיה דעתו עליו עיי"ש ונראה כונתו שדעתו עליו על מאי דחזי אבל בנולד שלא ידע ולא אסיק דעתו עליו ומיניה ג"כ לא הוי ג"כ סברה לומר שסילק דעתו וכדחיה בידים לו לר"ש וא"כ מסתברא אף לדידן נולד יותר מוקצה משום דלא נתן דעתו עליו להיות ראוי לו לר"ש נהפוך דודאי לא אסיק אדעתיה לדחותו בידים ולא הוי דחיה כלל משא"כ במוקצה די"ל בלא חזי מסלקו מדעתיה ולכן אמר בשניהם מאן דאית ליה מוקצה אית ליה נולד דלא נאמר נולד גרע דלא הוי דחיה כלל ומאן דל"ל וכו' דלא אמרינן כס"ד וא"כ מובן לשון רבינו ג"כ ביו"ט לומר כשם שמוקצה אסור כך בנולד דהרי בשבת קיי"ל כר"ש דלמ"ש נולד גרע וביו"ט רק דלא אתא לזלזולי ואף בנולד דקיל לר"ש אסור ביו"ט: ועל מ"ש יו"ט דקיל שעמד במל"מ עי' במרכבת המשנה ג"כ דאי' פי' משום דקיל בחומר האיסור אלא משום דקיל שמותר במלאכה באוכל נפש ולא יכין כל צרכו מע"ש עיי"ש ועי' סוכה ט"ו ע"ב דעשה קיל בסוכה לשבת דאי' סקילה עיי"ש:

חול מכין לשבת וחול מכין ליו"ט אבל אין יו"ט מכין לשבת ולא שבת מכינה ליו"ט לפיכך ביצה שנולדה ביו"ט אחר השבת אסורה ואע"פ שתרנגולת עומדת לאכילה הואיל ומאמש נגמרה הביצה נמצא שבת מכין אותה ליו"ט ואסרוהו בכל יו"ט גזירה משום יו"ט שאחר שבת וכן ביצה שנולדה בכל שבת אסורה גזירה משום שבת שאחר יו"ט. ובלח"מ בהל' י"ז הקשה דרבינו פסק כרב נחמן דאמר יו"ט אתי לזלזולי וכו' ומוקצה דרבנן ופסיק כרבה בהכנה דמשמע דרבה ס"ל מוקצה דאורייתא כמ"ש ברש"י וכתב דרבינו אינו מפרש כרש"י וגם רבה הדר ביה במסכת פסחים מ"ח עיי"ש: והנה במס' ביצה דף ד' ע"א אתמר שבת ויו"ט רב אמר נולדה בזה אסורה בזה ור' יוחנן אמר נולדה בזה מותרת בזה נימא רב סבר קדושה אחת היא והאמר רב הלכה כד' זקנים ואליבא דר' אליעזר דאמר ב' קדושות הן אלא הכא בהכנה דרבה קמפלגי רב אית ליה הכנה דרבה ור"י לית ליה הכנה דרבה וכו' ולעיל דף ב' ע"ב אלא אמר רבה לעולם בתרנגולת העומדת לאכילה וביו"ט שחל לאחר שבת עסקינן ומשום הכנה קסבר רבה כל ביצה דמתילדא האידנא מאתמול גמרה ורבה לטעמיה דאמר רבה מאי דכתיב והכינו וכו' חול מכין לשבת וחול מכין ליו"ט ואין יו"ט מכין לשבת ואין שבת מכינה ליו"ט וכו'. וברש"י לטעמיה דאמר רבה בפסחים דף מ"ז ע"ב ויליף מהכא דמוקצה דאורייתא עכ"ל. ובתוס' במס' עירובין דף ל"ח ע"ב בד"ה אמר רבה וכו' ורש"י פי' בביצה דרבה לטעמיה דאמר במס' פסחים מוקצה ולא נהירא ועוד דמשמע התם דהדר ביה עכ"ל וכיו"ב בר"ן ובשיטה מקובצת בשם הרשב"א בסוגיא במס' ביצה עיי"ש. ובפנ"י כתב ע"ז דלדעת רש"י רבה לא הדר מלאוקמי בעצי אשירה אלא משום קושיא השנית שם בגמ' דמקשינן ולא מהכנה ומוקצה דאורייתא וכיו"ב בש"מ שם וכתבו לומר דלא חש על הקושיא מהברייתא דמוקצה לרבה משום דאיסור אחר גרם לו עיי"ש וא"כ צ"ל דלא חש לקושית הגמ' אם מוקצה דאורייתא מה לי איסור אחר גרם וכו' וגם תירוצם דר' חסדא ס"ל כן ולא רבה עיי"ש והנה כמ"ש הלח"מ לרבינו על כרחך רבה הדר מזה וקיי"ל מוקצה דרבנן והכנה ומוקצה דאורייתא בלתי נאגדי' זה בזה: והנראה לומר בזה דהנה במס' פסחים מ"ח ע"א דמקשינן לרבה דס"ל מוקצה דאורייתא מברייתא דאיתא אין מביאין נסכים מטבל משום שאיסור גופו גרם לו ויצא מוקצה שאיסור אחר גרם לו ואי אמרינן דאורייתא מאי שנא איסור גופו ומאי שנא איסור אחר גרם לו עיי"ש דיש להבין ממ"נ דאם נאמר ממשקה ישראל ממותר לישראל לא אמרינן אלא באיסור דאורייתא וא"כ הוי ליה למימר יצא מוקצה דהוי דרבנן ועל כרחך צריכין לומר דגם בדרבנן שייך ממשקה לישראל ועי' במל"מ בפ"ז מהל' תרומות עיי"ש וכיו"ב בכמה דוכתי וגם דבגמ' מפורש מה טבל מיוחד שאיסור גופו וכו' יצא מוקצה וכו' ולא קאמרי דהוי דרבנן גם דבטבל בנסכים דהוי בתירוש ויצהר דהוי מדאורייתא מ"מ נראה דעיקר הדחיה משום דדבר אחר גרם דממשקה ישראל לא נדע אלא מה דלא הוי מותר מצ"ע ולא הנאסר מחמת דבר אחר הזמן גורם דלמחר יהיה ראוי וא"כ מ"ש בזה אם הוי מדאורייתא או מדרבנן דגם בדאורייתא יש לומר כן ואם לא נחלק בזה גם בדרבנן לא נחלק: והנ"ל בזה דהנה בפ"ה ה"ט מאיסורי מזבח כתב רבינו דאין מביאין מטבל משום דהוי מצוה הבאה בעבירה עיי"ש והנה עזב הטעם המפורש בגמ' ממשקה ישראל ונראה משום דטעמיה דמצוה הבאה בעבירה שייך בכל גונא אף היכא דאיסור מדבר אחר גרם לו דלא שייך לאסור משום ממשקה ישראל אבל מהב"ב שייך גם בכה"ג ועיין בתוס' סוכה ט' ע"א בד"ה ההוא אם מצהב"ב מדאורייתא או מדרבנן ושם דף ל' ע"א בד"ה מתוך שיוצא בשאול יוצא בגזול הכא דוקא שהוא מדרבנן לא חייש אמצוה הבאה בעבירה עכ"ל ועי' בס' ארעא דרבנן ונראה דאם מהב"ב (דרבנן) בהדאורייתא מדאורייתא גם בדרבנן אמרינן כן ואם מהב"ב בדאורייתא מדרבנן בדרבנן הוי תרי דרבנן דלא אמרינן ולפ"ז י"ל דקושית הגמ' דודאי ממשקה ישראל שייך גם באיסורי דרבנן אלא דהקושיא דאם אסור מדאורייתא מה לי איסור גופו מה לי איסור אחר גרם אף דלא שייך ממשקה ישראל מ"מ שייך מהב"ב דס"ל לסתמא דגמ' מהב"ב דאורייתא וא"כ כדעת הרבינו סמך מהגמ' למ"ש וא"כ הוכיחו בגמ' דמוקצה מדרבנן ושייך איסור אחר גרם לחלק בזה כיון בדרבנן לא שייך מהב"ב ואם נאמר מוקצה דאורייתא א"כ שייך מהב"ב אפי' באיסור אחר גרם לו יהיה אסור ונראה דמשו"ה דעת רבינו וכמ"ש בלח"מ לדעתו דס"ל דרבה חזר בו ומוקצה דרבנן ואף למ"ש בס' ארעא דרבנן ובשו"ת נוב"י חלק או"ח בס' קל"ג לומר אפי' בדרבנן מהב"ב מ"מ קושית הגמרא דאם גם נאמר דלא אמרינן אלא בדאורייתא מ"מ מוקצה דאורייתא לרבה ומה לי וכו' וכמ"ש לעיל ועי' בנוב"י הנ"ל בסי' קל"ד: (ב) בענין הכנה בידים ושאינה בידים ואם שבת ויו"ט מכינין לעצמם. ברש"י שם בד"ה רבה דאסור בהכנה שאינה בידים ממש עכ"ל ובד"ה והכינו והזמינו כגון מכאן אני אוכל למחר דאי משום הכנה בידים לומר שיאפו ויבשלו מבעוד יום בהדיא כתיב ואת אשר תאפו אפו אלא הזמנה בפה קאמר וכתיב ביום הששי וסתם ששי חול הוא ואחשביה רחמנא לסעודת שבת שיזימנה מבעוד יום ובחול עכ"ל הנה מחלק בין הכנה בידים ממש ועיין בתוס' להלן דף י"ז ע"א בד"ה מאי טעמא כתבו דר' יוחנן דלית ליה הכנה בידי שמים אבל הכנה בידי אדם ס"ל עיי"ש: והנה מלשונו של רש"י דאי משום הכנה בידים ולומר שיאפו וכו' בהדיא כתיב אשר תאפו וכו' נראה כמ"ש ברש"י דהכינו ביום הששי דסתמו לחול למעט מיו"ט לשבת וכן להיפוך וא"כ להכנה דאפיה מיו"ט לשבת דלא דהרי כתיב אשר תאפו וכו' דוקא ביום הששי ולא מיו"ט לשבת וא"כ הכנה בידים ועל כרחך והכינו וכו' על הכנה בידי השמים וא"כ מזה דרש"י ס"ל דאפי' ובישול מקרי הכנה ולא כדעת התוס' בד"ה והיה שכתבו בדבר אפוי ומבשל לא שייך הכנה דא"צ אלא תיקון עיי"ש וע"כ נראה שאין לפרש דמ"ש ברש"י ולומר שיאפו וכו' בהדיא כתיב אשר תאפו וכו' לפרשו שצריך שיאפה מערב שבת ולא בשבת דא"כ למה לי אשר תאפו ולא משום לא תעשה כל מלאכה ועל כרחך כמ"ש על הכנה בידי אדם כתב כן: אמנם במס' פסחים דף מ"ז ע"ב ברש"י בד"ה והכינו במזומן שמזמן כל צרכי היום ויאמר דבר זה לצורך היום דמשום טורח מלאכת שבת לא צריך דהכתיב את אשר תאפו אפו ואת אשר תבשלו בשלו וכו' עכ"ל ולפ"ז לא נמצא מפורש ברש"י בסוגיא שלפנינו דאפי' ובישול הוי הכנה בידי אדם אלא דמ"מ למ"ש ברש"י לפרש דוהכינו ביום השישי דסתמו בחול ולא ביו"ט שקודם שבת ושם נאמר אשר תאפו וכו' דקאי גם ע"ז וע"כ משום הכנה אסור ביו"ט לשבת ודוקא בחול נאמר אשר תאפו וכו' כאשר סיים בלשונו מבעוד יום ובחול עכ"ל ועיין בר"ן שכתב כלשון רש"י עיי"ש ומזה נראה מ"ש ז"ל דרש"י והר"ן ס"ל אפיה ובישול מקרי הכנה נגד דעת התוס': ועיין בפנ"י שכתב דעיקר פשוטי דקרא לרש"י דוהיה ביום הששי שאין לאכול בשבת או ביו"ט שום דבר שלא הוכן בששי אבל הא דדרשינן שאין שבת מכין ליו"ט ואין יו"ט מכין לשבת אין זה בכלל משמעות הקרא והיכן רמיזא עיי"ש אבל למ"ש ברש"י דיום הששי משמעו חול ומזה לא מיו"ט לשבת וא"כ מפורש בקרא וכמ"ש מזה נדע דאפיה ובישול הוי הכנה דקרא גם לזה אתיא ועי' ברש"י בד"ה ואין יו"ט מכין לחבירו לא גרסינן במלתא דרבה דהא קרא קדריש וב' יו"ט רצופים בתורה לא אשכחן דמספיקא עבדינן להו עכ"ל נראה כמ"ש ועי' בפנ"י שכתב בזה להצדיק דבריו דלאו מקרא אלא מסברה אמרינן דאין יו"ט מכין לשבת עיי"ש. ודעת הר"ן וז"ל והא דאצטריך למימר מאתמול גמרה דאי מהיום גמרה לא מתסרא דהא קיי"ל במס' עירובין דף ל"ח גבי תחלת היום קונה עירוב דשבת מכינה לעצמה אבל ליו"ט אינה מכינה ויו"ט דכותיה וכו' עכ"ל וכיו"ב בבעה"מ עיי"ש: אמנם בפנ"י כתב דדעת רש"י דאין שבת ויו"ט מכינין לעצמם ועי' מ"ש לפרש הסוגיא דמס' עירובין ובשיטה מקובצת כתב דעירוב שאני דאזמין לסעודתא דעירוב מבעוד יום וקנין שביתותו הוי ליה ממילא ותדע דבעינן סעודה הראויה מבעוד יום כדמוכח התם וכו' עכ"ל וכבר כתבתי דנפק"מ בנולד עגל ביה"ש או בעצים שנשברו ביה"ש דאם שבת מכינה לעצמה וכמו כן יו"ט וא"כ ממ"נ מוכן דאם הוי יום או לילה לית ביה משום חסרון הכנה: וע"ע שכתב דרש"י שהביא כאן דמוקצה דאורייתא דס"ל דוקא היכא דשייך מוקצה ונולד אז צריך הכנה וכיון דבעי הכנה להוציא מידי מוקצה משו"ה אין שבת ויו"ט מכינים זה על זה והוי בגדר מלאכה עיי"ש: והנה לדבריו יקשה לפרש במס' עירובין ל"ח דמשום הכנה אסור לערב מיו"ט לחבירו ושם לא שייך מענינא דמוקצה ועי' מ"ש ע"ז גם למ"ש דנראה מרש"י דבאפיה ובישול שייך ג"כ הכנה ושם לא שייך מוקצה ומלשון רש"י דרבה אתי לאשמעינן להכנה שאין בידים ממש דנראה דבידים ממש נדע מלישנא דקרא בלא"ה ולא ימצא אלא באפיה ובישול וכיו"ב או בעירוב הכל בדברי' בדלא שייך מוקצה ודוחק לומר דכונת רש"י רק בידי שמים בלבד שייך הכנה גם לשון רש"י להלן בנולדה בזה וכו' דבעי הכנה מבעוד יום מגזה"כ עיי"ש לשון מגזה"כ בלתי מדויק למ"ש בפנ"י דהוי מסברא ולא מגזה"כ: ונראה לענ"ד לומר ונאמר ליישב כמה קושיות לפי דברינו בס"ד קושית התוס' בסוגיא דנולדה בזה אסורה בזה וכו' אלא הכא בהכנה דרבה קמפלגי וכו' ובתוס' שם בד"ה אלא הקשו הא אמרינן מאתמול נגמרה ואם כן מאי הכנה איכא ותירצו דלידה הוי כמו כן הכנה עיי"ש. ולכאורה בלתי מובן דכיון שנגמרה מאתמול ויוכל לשחוט התרנגולת ביו"ט ואם כן מאי הכנה איכא ואף שכתבו בתוס' דכיון שלא נולדה ע"י כך לא חשיב גמר מ"מ בנולדה ואם כן חזינן דנגמרה וגם כיון שיוכל לשחטה מאי שנא לו שנולדה והנה בשבת אחר יו"ט הוי הלידה שפיר הכנה דאי אפשר לשחטה בשבת וכמו כן י"ל בעומדת לגדל אבל בעומדת לאכילה וביו"ט אחר שבת מאי הכנה איכא כיון דיכול לשחטה ולאכול מה שבגוה ועיין ברש"י שכתב בד"ה שבת ויו"ט דהוא הדין יו"ט ושבת עיי"ש דלכאורה לשון מיותר ולמ"ש י"ל דאשמעינן דבכה"ג כו"ע מודו. וגם תירוצם השני של תוס' צריך פי' ועיין בר"ן שכתב משום זה דהוי הכנה גרוע ולכו"ע לאו דאורייתא בכה"ג עיי"ש: (ב) דאיתא שם כתנאי נולדה בשבת תאכל ביו"ט ביו"ט תאכל בשבת ר' יהודה אומר משום ר' אליעזר עדיין היא מחלוקת שב"ש אומר תאכל ובה"א לא תאכל עיי"ש. דמוכיח מזה ומזה דלעיל גבי ביצה היא ואמה שריא דלית להו הכנה ולפמ"ש בתוספות במסכת עירובין ל"ח ע"א בד"ה משום דכיון דר"א מתלמידי בית שמאי סבירא ליה כב"ש ובמסכת עירובין שם ס"ל לר"א הכנה ועיין בתוספות הנ"ל שם גם הלשון עדיין היא מחלוקת ב"ש וב"ה וכו' צריך פירוש: (ג) יקשה לדעת הרי"ף בסוגיא דעצים שנשרו מדקל בשבת אסורים ביו"ט שלאחריו משום הכנה ועיין בטור או"ח בסי' תק"ז בשם ה"ר יחיאל ז"ל דגם ביטול לא מהני דהוי איסורו מדאורייתא משום הכנה ובדאורייתא אין מבטלין עיי"ש. מסוגיא דפסחים מ"ו הנ"ל לדעת הסוברים דרבה חזר ממה שאמר מוקצה דאורייתא מקושית הגמ' שם ולדעתם ז"ל יקשה דנאמר במס' פסחים שם עייל עצי הכנה בנשרו מדקל וביו"ט אחר שבת וצ"ל דגם מהכנה חזר וזה לא ניתן לאמר דכאן מפורש הכנה דאורייתא לרבה וכן להלכה וכמו דאמרינן במוקצה ואזהרתה מלא תעשה כל מלאכה כן נאמר מהכנה ובכה"ג וכנראה דאהדרא וכו' ועיין בתוס' במתוך הנ"ל: ונראה לענ"ד לומר איפכא דמוקצה תליא בהכנה אבל שייך הכנה בלי מוקצה לענין דאורייתא לרבה דהנה זה נתבאר דדעת רש"י דצריך הכנה מבעוד יום של חול. ויש לומר דודאי בדבר החזי וראוי מצ"ע לא צריכין להכנה רק בדבר החדש אשר לא היה מוכן מצ"ע בערב שבת אסור משום חסרון הכנה ומהאי טעמא גם כן מוקצה אע"ג דלא נוסף בו דבר ולא נשתנה מ"מ בגדר דבר חדש דהרי לא הוי מוכן מערב שבת משום הקצאתו ולזה צריך הכנה בפה להוציאו מגדר שאינו מוכן ומהאי טעמא מוקצה אסור לרש"י מדאורייתא משום דהוי אינו מוכן וכללא דמלתא דאורייתא דבר חדש או מוקצה בעי הכנה וזה דעת הגמ' במסכת פסחים בס"ד ולפי זה למסקנא שם למאן דל"ל מוקצה מ"מ הכנה סבירי ליה דמאן דל"ל מוקצה כמ"ש ברש"י לעיל במסכת ביצה משום דכל מאי דחזי לאינש דעתיה עליה וגם י"ל לפי טעם האחר ומוקצה לא הוי בגדר דבר חדש לפי זה: ולמ"ש מיושב דלא מצי למימר עייל עצי הכנה דהנה להרי"ף דפירות שנשרו מהדקל משום הכנה י"ל דהכנה ליומא מותר ואם כן אם היה נושר בשבת או ביו"ט היה מותר ומאי הכנה הוי מיום על חבירו כיון דשבת מכין לעצמו רק אם היה שייך ביה מוקצה מדאורייתא ואם כן הכין מיום לחבירו שהיה אתמול נולד ואם כן תליא הכנה במוקצה וכיון דליכא מוקצה למסקנא ממילא ליכא הכנה. ולרש"י דס"ל דבעי הכנה מבעוד יום דהוי חסרון הכנה דס"ל בעצים שנשרו וכו' משום מוקצה ולא משום הכנה עיי"ש בלא"ה לא יקשה (ויש לעיין כיון דמדרבנן עכ"פ מוקצה אסור אם הוי מטעם זה הכנה מדאורייתא וצ"ע למ"ש ז"ל בזה אם אזלינן בתר דאורייתא): ולפי דברינו זה מובנים דברי רש"י שכתב בסוגיא דהכא בהכנה ממוקצה דהנה לפי הנראה מרש"י דבעי הכנה מבעוד יום ואם כן לא אמרינן דשבת מכין לעצמה וכמ"ש בפנ"י וצריכין להשתדל ליישב הסוגיא דמסכת עירובין הנ"ל ועיין בר"ן שכתב דבעי בכל סעודת שבת וסעודת יו"ט שתהיה מוכנת מבעוד יום של חול והא דאצטריך למימר מאתמול גמרה לה משום דאי היום גמרה לה לא מתסר דהא קיי"ל במסכת עירובין גבי תחילת היום קונה עירוב דשבת מכינה לעצמה אבל ליו"ט אינה מכינה ויו"ט נמי דכותיה ומשו"ה אצטרך למימר מאתמול גמרה וכו' עכ"ל: והנה כתב מוכנת מבעוד יום וכתב שבת מכינה לעצמה דנראה כדברים סותרים וגם דלפי הנראה לרש"י צריכין להכנה ליו"ט ושבת ואסור משום חסרון הכנה ולהר"ן ובעה"מ דוקא משום הכנה משבת ליו"ט ולהיפוך ולא משום חסרון הכנה דהרי שבת מכינה לעצמה: ונראה לומר דגם רש"י ס"ל כמו דאיתא במסכת עירובין דשבת מכינה לעצמה וזה בהכנה דממילא כמו בעירוב דסעודתו הזמין בערב שבת וקנין שביתה ממילא רק בהכנה בידים אפי' במאי דלא הוי באיסור מלאכה צריך הכנה מבעוד יום: וא"כ לפי זה בנולדה בזה לאסרה בזה בלתי מובן דכיון דנולדה בשבת ושבת מכינה לעצמה והיה מותרת מטעם הכנה וממילא הכנה ליו"ט ולרבה דיליף מהכנה בידי שמים דהוי ממילא ועל כרחך רק מיו"ט לשבת וכמ"ש ואם כן צ"ל מטעם מוקצה ומדאורייתא דאל"כ לא שייך הכנה כלל ולדידן משום מוקצה דרבנן נולדה בזה אסורה בזה. ומיושב למה כתב ברש"י כאן דס"ל במסכת פסחים דמוקצה דאורייתא ואתי שפיר. ולפי זה דוקא בנולד למאן דס"ל דאסור לדידן ואם כן שייך הכנה משבת ליו"ט דלענין מוקצה לא שייך בשבת לדידן לפ"ז: וא"כ מיושב קושית התוס' בנולדה בזה דמאי הכנה בזה כיון דמאתמול נגמרה דלמ"ש הכנה דממילא לא שייך אלא בצירוף מוקצה ועל כרחך בעומדת לגדל ושייך מוקצה ומזה הכנה ולא יקשה גם כן מ"ש לעיל לר' אליעזר דס"ל במסכת עירובין הכנה וכאן לא ס"ל הכנה דלפמ"ש בתוס' בסוגיא דעומד על המוקצה דר"א לא ס"ל מוקצה אלא בדחיה בידים עיי"ש. וביצה לא דחיה בידים ולא שייך מוקצה ור"א ס"ל הכנה אבל הכא לא שייך לדידיה הכנה ומדויק לשון הגמרא עדיין מחלוקת ב"ש וב"ה במקומה עומדת וכו' דתליא במחלוקת הנ"ל אם אמרינן מוקצה או לא ומיושב גם כן קושית התוס' לעיל דר"י ס"ל דלא פליגי ב"ש וב"ה בזה: ונאמר נמי ליישב לפמ"ש קושית התוס' במסכת ביצה י"ז ע"א בד"ה מ"ט שהקשו האיך יחלוק ר' יוחנן על כמה ברייתות דס"ל הכנה ותירצו דמאן דלא ס"ל הכנה דממילא הכנה בידים ס"ל עיי"ש. ויש לעיין בזה דהנה יש להבין למאן דס"ל דלא בעי הכנה מחול רק דאין יו"ט ושבת מכינים זה לזה משום דחשבי הכנה הוי כמלאכה ואם כן לא יהיה עדיף ממבשל בשבת דמהתורה מותר לאכלו וה"נ אף שאסור להכין מ"מ בהכין אפי' בידים נמי מותר מהתורה. ואם דזה נדע מלא תעשה כל מלאכה וע"כ התורה לאסרה באכילה מה נאמר בעירוב וכיו"ב הכנה מבלי מלאכה והנה לומר כמ"ש ז"ל בסנדל של ע"ז דנאמר שלא יצא ואם כן לא עביד איסורא וכמו כן בזה שאסור לאכלה ולא עביד למפרע הכנה. אבל יקשה לפי זה במבשל בשבת אף דאי אפשר לתקן המלאכה דכבר נעשית מ"מ למאן דלא סבירי ליה דשבת מכינה לעצמה יהיה אסור לאכלו משום הכנה דבזה אפשר בתיקון למפרע וראיתי בריטב"א במסכת עירובין דף ל"ח בד"ה ושבת מכינה לעצמה פי' ומהאי טעמא אמרינן בעלמא כי המבשל בשבת בשוגג או במזיד יאכל כדאי' התם ואתיא שפיר אפי' למאי דקיי"ל בהכנה דרבה עכ"ל אבל עוד יקשה כנ"ל מנ"ל בהכין מיו"ט לשבת דאסור ולמה יגרע ממבשל בשבת: אמנם י"ל עוד ע"ז מדאסרה התורה אפי' בהכנה בידי שמים דלא עשה מאומה וע"כ גם בהוכן כבר אסורה אבל למ"ש בתוס' דאף מאן דס"ל דלא אמרינן הכנה בידי שמים הכנה דממילא סבירי ליה ולמ"ש מאן דלא סבירי ליה הכנה בידי שמים מנ"ל אם הוכן כבר דאסור. ואם כן לפי זה קושית התוס' במקומה עומדת לר' יוחנן דיחלוק על כמה ברייתות דס"ל הכנה. אבל כמ"ש אתי שפיר דר"י ס"ל במסכת שבת כר' שמעון דלית ליה מוקצה ואם כן ממילא לפי דברינו לא שייך הכא הכנה אבל בעלמא היכא דשייך הכנה בלעדי המוקצה ס"ל כן באמת. וי"ל גם כן כמ"ש בתוס' דבהכנה בידי שמים צ"ל משום מוקצה כמ"ש ולית ליה לר"י אבל בידי אדם דלא תליא במוקצה ס"ל לר"י גם כן וי"ל אף דס"ל ב' קדושות הן מ"מ התורה אחשביה לשבת ויו"ט דהזמנה להוציא מידי מוקצה כדי שיהיה מוכן מקודם שבת מיו"ט מכבוד היום הוא וכיון שעשהו באופן שמגרע כבוד יום הקודש האחר הוי כלא הזמין כלל שלא על דרך הזה רצון התורה וא"כ עודנו המוקצה במקומה ולפמ"ש לדידן דמוקצה דרבנן ואפ"ה הכנה דאורייתא דעכ"פ בלתי מוכן הוא ועיין מ"ש ז"ל בהואיל במבשל בשבת באיסור דרבנן וכיו"ב מ"ש במל"מ בהל' תרומות ובשעה"מ בהל' סוכה ובטורי אבן ומ"ש במקום אחר בזה. ובדעת רבינו אם ס"ל שבת מכינה לעצמה מלשונו הי"ח "אבל בשבת הכל מוכן אצל שבת וא"צ הכנה" אין הכרע מזה דרק לומר דלא שייך מוקצה בשבת ועי' במרכבת המשנה דלדעתו לרבינו הכנה מדרבנן עיי"ש: (ג) בתוס' דף ב' ע"ב בד"ה והיה וכו' הקשו למאן דס"ל הכנה האיך אופין מיו"ט לשבת ותירצו דרבה ס"ל הואיל ועוד תירצו דאפיה ובישול לא מקרי הכנה עיי"ש. ועיין במוהרמ"ל דמה שהוסיפו בתוספות על קושית הגמרא כן במסכת פסחים משום דלא שייך תי' דר' חסדא צרכי שבת נעשית ביו"ט והואיל ואי מקלעי אורחים דלא קיי"ל צרכי וכו' ע"ש ועיין במג"א בסי' תקכ"ז בריש הסי' עיי"ש: ולכאורה בלתי מובן מאי מהני לענין הכנה הואיל אף דהוי מהאי טעמא כאלו אופה לצורך יו"ט מ"מ לא הוי מוכן ולא יהיה עדיף מהכנה דממילא דאסורה והיה נראה מזה דתוס' ס"ל דלא צריך הכנה מבעוד יום רק שלא יכין מיו"ט לשבת ובזה מהני הואיל לומר שהכין ליו"ט בלבד ועיין ריש פ"ב דמסכת ביצה אבל למ"ש ברש"י דצריך הכנה מבעוד יום לא מסתבר דמשום הואיל הוי כמוכן מחול מערב יו"ט. וגם מ"ש דאפיה לא מקרי הכנה למ"ש לעיל רש"י לא ס"ל כן ואם כן יקשה עוד האיך אופין מיו"ט לשבת אף בעירוב תבשילין כמ"ש בתוספות: והנה למ"ש בפנ"י הנ"ל י"ל דלא בעי רק הכנה מיום הקדום ויו"ט אין מכין לשבת משום איסורא דמלאכה דאחשביה התורה להכנה וא"כ י"ל בכהאי גוונא דמשום הואיל לא הוי מלאכה אסורה וממילא מועיל הכנה מבעוד יום דיו"ט אבל למ"ש ע"ז דא"כ הכנה דממילא בידי שמים ישתרי וצריכין לומר לרש"י דצריך הכנה מבעוד יום והכנת יו"ט אף בידי שמים לא מהני דאין היום מכין על שבת אבל בכה"ג דשייך הואיל ואפי' בידים מותר ביו"ט מכין ג"כ היום לעצמו על שבת דנפקע איסור מלאכה והכנה ביום המותר לעשותו לעצמו וצ"ע ובזה י"ל נמי לפמ"ש לעיל דבביצה י"ל ג"כ הואיל אלא משום דהוי מוקצה לא שייך הואיל ואתי שפיר במ"ש לעיל ועיין בתוס' פסחים שם עיי"ש: ולכאורה הוי אמינא לרש"י דס"ל דהזמנה בפה מהני להיות הכנה בדבר חדש ובמוקצה וא"כ בעשה עירוב תבשילין הרי הזמינו בפה ולא קעקיר הדאורייתא כמו שהקשו בתוס' אלא הדאורייתא לא התחיל כלל ע"י העירוב תבשילין וכמ"ש בביצה לרש"י רק מטעם מוקצה ולענין דאורייתא מהני תנאי במוקצה לכו"ע כמ"ש במ"א בהטעם דלא מהני תנאי במוקצה דלא שייך אלא בדרבנן עמ"ש ברש"י בסוגיא דמתוך דלא גזרו אלא במאי דרוב ציבור יכולין לעמוד ובמוקצה יכולין לעמוד שהרי הוקצה לו וא"כ גם טלטול ההתר אסור עיי"ש וזה לא שייך בדאורייתא ולרש"י מוקצה דאורייתא אבל לדידן דמוקצה מדרבנן מהני בלא"ה העירוב תבשילין דעוקר דבריהן בלבד וא"כ לא יקשה האיך אופין וכו' לדעת רש"י אבל נראה דוקא במוקצה דמוכן מצ"ע אלא שלא היה דעתו עליו מהני הזמנה בפה אבל באפיה ובישול שאין מוכן מצ"ע צריך הכנה במעשה וצ"ע:

וכשם שאסור לאכלה כך אסור לטלטלה ואפי' נתערבה באלף כולן אסורות שהרי למחר יותרו הכל וכל דבר שיש לו מתירין אפי' באלף אלפים אינו בטל וכו'. עיין בהמ"מ דרבינו השמיט הספק ביש לו מתירין דפשיטא מביטול ברובא דלא מהני מכ"ש ספק ובלח"מ הקשה ע"ז דהרי בס"ד דגמ' ביטול ברוב לא מהני בישל"מ וספיקא מותר: והנה המשך הסוגיא במס' ביצה דף ד' וספיקא אסורה ואם נתערבה באלף לא בטילה בשלמא לרבה דאמר משום הכנה הוי ספיקא דאורייתא וכל ספיקא דאורייתא לחומרא אבל לר' יוסף ולר' יצחק הוי ספיקא דרבנן וכל ספיקא דרבנן לקולא אמר ליה סיפא אתאן לספק טריפה א"ה אם נתערבה באלף כולן אסורות אי אמרת בשלמא ספק יו"ט ספק חול הוי דבר שיש לו מתירין וכל דבר שיל"מ אפי' בדרבנן לא בטל עיי"ש וא"כ כנראה אף דידעינן בישל"מ דאינו בטל גם בס"ד מ"מ בספיקא בישל"מ ס"ד דמותר כמ"ש בלח"מ ויקשה הרי בכ"מ ודאי רובא עדיף מספיקא ועי' בפנ"י שעמד ע"ז: ולכאורה יש לומר בפשיטות דשאני רובא דעלמא היכא דשייך מרובא קפריש כמו בט' חנויות ודאי רובא עדיף מספיקא אבל ברובא דביטול דמיעוט האיסור ודאי ג"כ בהרוב וטעמא דביטול כמ"ש ברש"י במס' מנחות ובכמה דוכתי דמעוטא כמאן דליתא דמי וכמ"ש במקום אחר בזה בכה"ג נראה דספק אם כאן איסורא עדיף מרוב דיש בו בודאי איסורא דיש לפרוש אותו וכנראה בלח"מ בהנ"ל שם שדעתו כן עיי"ש ובירושלמי במס' ביצה נתערבה אחת במאה או אחת באלף כולן אסורות מה כמאן דאמר ספק מוכן אסור ברם כמאן דאמר ספק מוכן מותר מודה הוא הכא שהוא אסור נשרין ספק מהיום נשרו ספק מאתמול נשרו ברם הכא יש כאן אחת לאיסור והיא מוכחת על כולן עכ"ל הרי מפורש יצא ככה ועיין בר"ן בפ' אין צדין ובמל"מ בפ"ז מהל' מעילה ובצל"ח בסוגיא דבתר בתרא בפ"ק דפסחים בפריש בישל"מ עיי"ש ברם יש להבין עוד דמ"ש מכל איסורי דעלמא דספק בדאורייתא אסור ואפ"ה ביטול ברוב אמרינן ולא אמרינן כירושלמי הנ"ל ויש לומר כמ"ש במקום אחר דשאני יש לו מתירין בביטול ברוב דכיון דנוכל להפרישו הוי כהוכר האיסור דלא שייך ביטול אבל בספק לא שייך דהוי כהוכר האיסור דהרי בכל פעם רק ספק וא"כ בישל"מ שייך להקל בספק מברוב מבביטול בעלמא דהיכא דאי' בישל"מ דרוב עדיף מספק גם יש לומר בספק דרבנן למ"ש ז"ל דלא עשו הרבנן על הספק ומשו"ה ל"ש ישל"מ עד שתאכלנו באיסור תאכלנו בהתר דספק לא הוי בכלל האיסור אבל בביטול ברובא שהיה האיסור במעיקרא על הנתערב רק שתפסק ע"י הביטול ברוב ואמרינן כיון דאפשר להפרישו עודנו לא נפסק עדיין: אמנם יקשה עודנו דאיתא אם נתערבה באלף כולן אסורות דמלשון כולן אסורות דמשמע בין אכלו אחד או אפי' כמה בני אדם וגם בנתערבה באלף דודאי לא שייך שיאכלם כולי האי בפעם אחת וא"כ בכה"ג הוי כל אחת ואחת ספק ג"כ ויהיה מותר מטעם ספק עכ"פ דבס"ד מהני ביש לו מתירין והנה לענין טלטול דשייך שמטלטלם בבת אחת וכמ"ש בצל"ח לא שייך בטלטול ישל"מ אלא לענין אכילה ויקשה טפי: גם להמפרשים ונתערבה וכו' קאי על ספיקא אסורה עיין בתוס' ובהמ"מ ושאר הראשונים ז"ל בזה הנה לא הוי בהאי רובא ודאי למה לא יבטל ביש לו מתירין ולומר לחלק בהכנה דאורייתא דספק מהתורה לספק דרב יוסף ורב יצחק דספק מדרבנן נראה לדוחק וא"כ כיון דידעינן בס"ד מישל"מ אלא לחלק בין ספק לרובא וא"כ גם לרבה יקשה האי נתערבה בספיקא: והנה עיין בר"ן דף ז' גבי בדק בקינה של תרנגולים וכן דעת הב"ח באו"ח בסי' תצ"ז דדוקא באיתחזק איסורא כגון דהוה קמן ביצה שנולדה ביו"ט ואח"כ נסתפקו על ביצה אחת אם זאת היא שנולדה ביו"ט אם לאו מחמירין בספיקו וכן בכל ספק נולד היכא דאתחזק איסורא ואע"ג דהוי מדברי' הולכין וכו' ביש לו מתירין וכו' אבל היכא דלא אתחזק וכו' להקל אפי' בישל"מ וכו' עכ"ל הב"ח שם עיי"ש וברש"י וספיקא של זו אסורה קס"ד ספק נולדה ביו"ט ספק בחול אסורה ביו"ט עכ"ל וכן לשון הגמ' להלן לעולם ספק יו"ט ספק חול וכו' נראה כרש"י והנה שם נוכל לפרש דהוי הספק אם הי' זו הנולדה בחול או ביו"ט אבל מלשון רש"י נראה דהוי הספק מצדה בלבד ולא אתחזק ולדעת הב"ח צריכין לפרש דברי רש"י ג"כ באתחזק ועיין בר"ן ס"פ אין צדין עיי"ש: והנה יש לומר דבס"ד סבירי להגמ' עכ"פ דספיקא אסורה קאי בפ"ע ונתערבה קאי בפ"ע ולא על ספיקא אסורה. ויש לומר דעל כרחך בס"ד אף בנתערבה באלף ובאכלו הוי ספק גם כן כמ"ש מ"מ כיון קודם שאכלו הוי ודאי בהתערובת צריך להפרישו משא"כ בספק מעיקרא אבל למסקנא לרב אשי בכה"ג לא מסתבר ליה לחלק דאם נאמר בספק לא שייך יש לו מתירין אף דהיה ודאי בשעת התערובת מ"מ בשעת אכילתו הוי ספק וע"כ מזה דאיתא אפילו באלף לא בטל נדע דספק בישל"מ לחומרא בכל אופן ומדויק דאיתא רב אשי אמר לעולם ספק יו"ט ספק חול הוי דשיל"מ וכל דבר שיל"מ אפי' בדרבנן לא בטיל דהו"ל לומר ספק יו"ט ספק חול הוי ישל"מ דזה לא ידע בס"ד ומאי דבר שיל"מ לא בטל לענין ספק ועיין ברש"י בד"ה אפי' מדרבנן וכו' וכי היכא דבביטולא מחמירין מהאי טעמא בספיקא נמי מחמירין מהאי טעמא עכ"ל ובלתי מובן דהרי בס"ד עד השתא אמרינן ספק עדיף מרובא ולא נדע מביטול בישל"מ לספק אבל למ"ש דבכלל ביטול בישל"מ גם כן בדנתערבה באלף דהוי הספק עם התערובת גם כן ואפ"ה לחומרא בישל"מ ואם כן מכל דבר שיל"מ וכו' נדע ספק בישל"מ ממילא גם כן דלא בטיל ולכן אמר ספק יו"ט וכו' וכל דבר וכו' ראיה ע"ז. ולפי זה למסקנא נפרש ספיקא אסורה ונתערבה קאי על ספיקא אסורה דאפי' בכה"ג דשיל"מ לא בטיל וי"ל דנקטי לא בטיל בספק דבלשון ביטול ברובא הוי אתחזק וכמ"ש בר"ן וב"ח הנ"ל ומשו"ה נקיט לישנא דאופן ישל"מ לא בטל נכלל בו וזה באתחזק ואם כן מיושב קושית הלח"מ על רבינו שהשמיט ספק דלמ"ש בלשון לא בטיל נכלל ספק גם כן ורבינו כתב אפי' אלפי אלפים דודאי ספק נכלל בו: אמנם מדברי הירושלמי הנ"ל נראה דמאן דס"ל ספק מוכן מותר סבירי ליה דיש לו מתירין לא בטל דמודה בזה וספק בישל"מ להקל ויש לומר דירושלמי ס"ל דבעי אתחזק ולכן מחלק בספק מוכן דלא אתחזק והמחמירין בספק מוכן י"ל כמ"ש בתוספות דהוי כעין דאורייתא וצ"ע גם י"ל מחובר הוי בחזקת קמייתא לאיסורא ולכן ספק לדידן אסור ומאן דס"ל מותר ס"ל ספק דרבנן באתחזק לקולא ולענין ישל"מ לא מהני חזקת קמייתא דעכ"פ לא הוי ודאי איסור ואקבע איסורא מסתבר יותר לפרוש האיסור מאתחזק. וביותר למ"ש ז"ל דחזקה קמייתא לא הוי מסברה משא"כ אקבע כמ"ש בירושלמי הכא יש כאן אחת לאיסורא והיא מוכחת. ורבינו שפסק ספק מוכן אסור בפ"ב וג"כ מטעם ישל"מ לא הוצרך להביא כאן ספק בישל"מ: (ב) ובדרך אחר נאמר ליישב במה נשתנה דעת הס"ד בגמ' הנ"ל מהמסקנא בענין יש לו מתירין בספיקא וניישב הלשון ספק יו"ט ספק חול הוי ליה דבר שיל"מ דלעיל מדויק שפיר אבל למסקנא בלתי מדויק. דהנה יש לעיין כמ"ש בענין מוקצה בהל' שבת במוקצה דאסרו החכמים באוכל נפש והתורה התירה כל המלאכות באו"נ ולמה הוסיפו החכמים לאסור המותר ונראה דכיון שהקצה ממנו אין עומד לו לאו"נ ולא הוי בכלל או"נ שהתורה התירה ועיין בתוס' במס' ח' ע"א ול"א ע"ב שכתבו דטלטול מוקצה התירו בשביל או"נ עיי"ש. וזה משום דמהאוכל עצמו לא הקצה וממילא כמו בכל מלאכות דאורייתא שהותרו בשביל או"נ מכ"ש מוקצה מדרבנן אבל לא כן במקצה האו"נ עצמו דשייך איסור מוקצה משום שאינו עומד לו לאו"נ. אמנם יקשה לפ"ז בתערובת עם המוקצה למה נאסר ההתר בשביל האיסור בנתערב מוקצה בשאינו מוקצה נאמר להיפוך שנתיר האיסור משום ההתר באוכל נפש מכ"ש ממלאכה שהתירה התורה באו"נ וכמ"ש: והנה בטעמא דאיסור מוקצה מצינו ב' טעמים. דכמ"ש הרמב"ן משום והכינו שיהיה מכין בערב יו"ט שלא יבוא לידי מלאכה ביו"ט. וכבר כתבתי בהל' שבת בפרק כ"ד די"ל דמוקצה הוי בגדר כלים שאינם נצרכים שגזרו בימי נחמיה משום הוצאה כדאיתא בפרק כל הכלים עיי"ש ומוקצה ג"כ בגדר שאין בו צורך לו וטעם הב' כנראה מרש"י משום והכינו משום חשיבות סעודת יו"ט להיות מוכן לה וכמ"ש לקמן בזה בס"ד עיי"ש: ולכאורה להטעם משום הוצאה הרי הוצאה גופה מותרת באוכל נפש ועיין בפנ"י בריש המסכתא עיי"ש. וצריך לומר בזה כיון בודאי מוקצה לא שייך משום אוכל נפש להתירה כמ"ש אלומי מלתייהו גם בתערובות שמא משאין נצרכים דיש לספק בכל אחד ואחד דלא שייך בו או"נ ועיין בתוספות דף ג' ע"א בד"ה גזירה שכתבו בצידה דאסור שמא יצוד דגים טמאים שאין בו צורך יו"ט עיי"ש והחמירו לענין מוקצה ג"כ וכמ"ש נראה מסוגיא וכמ"ש בתוספות ישנים להחמיר בספק מוקצה ועיין במהרש"א שם. אמנם יקשה בישל"מ דמדינא בטיל ומותר אלא משום דעד שתאכלנו באיסור תאכלנו בהתר כיון דאפשר להפריש האיסור כשנמתין עד למחר משו"ה אסור יקשה נאמר להיפוך משום ההתר נתיר האיסור דהוי האיסור משום מוקצה לצורך או"נ בהתירו משום ההתר אף דבכל ישל"מ לא שייך ביטול במוקצה נאמר דיבטל בכל גוונא מהאי טעמא שכתבתי. והנה י"ל לפמ"ש בצל"ח דבס"ד סבירי להגמרא דישל"מ לא בטל מטעם מין במינו כמ"ש בר"ן במסכת נדרים עיי"ש. וא"כ אף במוקצה שייך לומר כן ועיין שכתב דבספק במוקצה דלא שייך האי טעמא דהר"ן ומשו"ה בס"ד לא אמרינן ישל"מ בספק אבל יקשה למסקנא דאמרינן אפי' בספק ישל"מ לא בטל וכמ"ש בצל"ח דלמסקנא טעמא דגמרא בישל"מ משום דעד שתאכלנו באיסור תאכלנו בהתר עיי"ש ויקשה כמ"ש. וי"ל דהנה הב' טעמים שכתבתי בלתי מתנגדים ושניהם אמת. ויש לומר לפי זה למסקנא משום והכינו וכו' להכין לשמחת יו"ט ולהאי טעמא אפי' במוקצה בספק דלא שייך סברת הר"ן משום מ"מ לא בטיל משום מתוך שתאכלנו וכו' ואפי' ביו"ט שייך לומר כן דלא שייך להתיר משום שמחת יו"ט שהרי האיסור דמוקצה הוי להרבות לשמחת יו"ט. ובזה נשתנה הס"ד מהמסקנא בדעתם ומדויק שפיר ספק יו"ט ספק חול הוי ליה דבר שיל"מ דזה שהוסיף רב אשי דאפי' ספק יו"ט דלא שייך מטעם מין במינו אמרינן ישל"מ אף דהוי לאו"נ אפ"ה מטעם והכינו שייך ישל"מ אפי' בספק ואתי שפיר וע"ע בש"ך יו"ד בסי' ק"י ס"ק נ"ו עיי"ש:

זה שאנו עושין בחו"ל כל יו"ט מאלו ב' ימים מנהג הוא ויו"ט שני מדברי סופרים ומדברים שנתחדשו בגלות ואין עושין בני א"י שני יו"ט אלא בר"ה בלבד וכו'. במסכת ביצה ד' ע"ב אתמר שני ימים טובים של גליות רב אמר נולדה בזה מותרת בזה ורב אסי אמר נולדה בזה אסורה בזה לימא קסבר רב אסי קדושה אחת היא והא ר"א מבדיל מיומא טבא לחבריה ר"א ספוקי מספקי ליה ועביד הכא לחומרא והכא לחומרא א"ר זירא כותיה דר"א מסתברא דהאידנא דידעינן בקביעה דירחא ועבדינן תרי יומא אמר אביי כותיה דרב מסתברא דתנן בראשונה וכו' והשתא דידעינן בקביעה דירחא מ"ט עבדינן תרי יומא משום דשלחו מתם הזהרו במנהג אבותיכם בידכם זימנין דגזרו מלכות גזירה ואתי לקלקולי וכו': וברש"י בד"ה לימא קסבר רב אסי קדושה אחת היא חכמים קבעום על בני גולה לעשותם לדורות מחמת ספק זה והטילום עליהם כחומר יום ארוך עכ"ל. הנה לשון קדושה אחת נראה דהוי כיום ארוך. ויש להבין למה לא נאמר דהוי כב' קדושות קדושה דיו"ט דאורייתא וקדושה דיו"ט דרבנן ונולדה בזה אסורה בזה משום הכנה דכמ"ש ברש"י לעיל דהכנה מיו"ט לחול לא מקרי הכנה דהכנת חול לא חשיבי משא"כ מיו"ט ליו"ט אף דהב' מדרבנן מקרי הכנה מדאורייתא לדרבנן משום שקבעו הב' כיו"ט ממש מדרבנן דבקדושה אחת לא שייך הכנה דיו"ט מכינה לעצמה כדאיתא במסכת עירובין ל"ח וכמ"ש לעיל בהכנה דממילא גם רש"י ס"ל מכינה לעצמה ונפק"מ בליכא כמו בעירוב בב' גליות אבל מטעם ספק הוי שניהם ספיקא דאורייתא ולא שייך הכנה רק ממנהגא כדמסקינן וא"כ לאחד קדושה דאורייתא ולאחד קדושה מדרבנן בזה י"ל משום הכנה דבספק שייך ממ"נ ולא הוי הכנה והנה ממנהגא י"ל דהוי מדינא דאורייתא מטעם נדר כדאיתא ביו"ד בסי' רי"ד ובמס' פסחים בסוגיא דבני ביישן עיי"ש ואפ"ה הקילו בזה דע"ד קיבלו על עצמם וי"ל ג"כ כיון דקודם שהיו בקיאין בירחא היה מותר מיום לחבירו ממ"נ והמנהג היה כמו מאז ולא היה המנהג אלא כמעיקרא שיהיה מותר בממ"נ ולא שייך הכנה מיום ליום אף אח"ז: ויש לפרש הסוגיא כותיה דרב אסי מסתברא וכו' דיש להבין מאי ס"ד דאמר מסתברא וכו' וי"ל דבקסלקא דעתא ס"ל דמטעם נדר וקבילי דלא שייך היכא דיש לומר דהוי בטעות מחמת שהיו נוהגין מזמן שהיה בספק ונשאר במנהג ובכה"ג לא הוי בכלל מנהג איסור כמ"ש ז"ל וע"כ הוי מתקנת חכמים כמ"ש ברש"י על ישראל הרחוקים וכו' עיי"ש וא"כ שייך ה"נ מסתברא דהאידנא ידעינן וכו' וקא עבדינן וכו' והשיבו ע"ז דהוי ממנהגא ושהיו יודעין שהטעם בטל ששלחו להם הזהרו במנהג אבותכם וכו' ואם כן שייך מנהג איסורא ונדר ואם כן לא הוי מסתברא כר"א מזה ועיין ברשב"א במס' חולין בסוגיא דמוגרמת שכתב במסופקין אם מטעות אין מתירין וי"ל בס"ד דהוי מוכח ביותר שהוא בטעות מזמן הקודם ועי' בשיטה מקובצת שכתב ואע"ג דאמנהגא לא מברכין ואנו מקדשין ומברכין ביום שני היינו משום דהוא יסוד חכמים וכשגזרו עלינו לנהוג כמנהג אבותינו כך עלינו לנהוג בו באיסור מלאכות ותפילות וברכות עכ"ל ורבינו כתב מנהג הוא ומדברי סופרים ונראה מדאי' שלחו הזהרו במנהג אבותיכם וכו' הוי מדרבנן ג"כ ונפק"מ מד"ס מברכין ומנהג חמיר כדאורייתא אלא במאי שהקילו ולא קיבלו על עצמם מעיקרא כמ"ש ועי' בתוס' ברכות י"ד ע"א ימים עיי"ש. ובהל' תלמוד תורה פ"ו הי"ד עיי"ש. ובלח"מ בד"ה המחלל יו"ט שני עיי"ש:

ואין עושין בני א"י שני ימים טובים אלא בר"ה בלבד וכו'. עי' מ"ש לקמן בזה בהל' קידוש החודש:

כיצד המת ביו"ט ראשון יתעסקו בקבורתו הגוים וביו"ט שני יתעסקו בו ישראל ועושין לו כל צרכיו וכו' שיו"ט שני לגבי המת כחול הוא חשוב ואפי' בשני ימים טובים של ר"ה. ועי' בהמ"מ וברא"ש ור"ן ביצה דף ו' ע"א ובשו"ע בסי' תקע"ו סעיף ד' ביו"ט שני ביש עממין אם מותר ע"י ישראל דדעת הה"מ דוקא בליכא עממין ורב אחא משבחא דוקא בליכא עממין ולא כן דעת הר"ן שם עיי"ש: ויש להבין למה ביש עממין לומר דיהיה ע"י ישראל כיון דחזינן דחשו במת ביו"ט שני דילמא אתו לזלזולי ובשאינו בני תורה אסרו בכ"ג כדאי' במס' שבת דף קל"ט וגם לכו"ע עכ"פ באפשר בענין אחר למה התירו: והנה ביו"ט ראשון דמתירין ע"י עממין ג"כ דעת הרי"ף באשתהי והרא"ש והר"ן חולקים ע"ז גם כן עש"כ דמשום כבוד המת התירו שבות דאמירה לנכרי בכל גונא. ועיין בסי' שי"א באו"ח ובמג"א דלא הוי מכבוד המת כ"כ שלא יסריח עיי"ש. ובכמה דברים שלא הקילו משום כבוד המת לעבור איסורי דרבנן וכאן הקילו: וביותר יש להבין דלקבור בשבת דאסור וכמ"ש בר"ן דמוכח כן במס' ר"ה דף כ' ע"א ועי' במג"א בסי' שי"א ס"ק י"ג ובתוס' במס' ב"ק דף פ' ע"ב בד"ה אומר שכתבו דהוי מכוער ולא מכבודו של מת שנקבר באיסור עיי"ש. ויש להבין מ"ש יו"ט לענין זה ואין בין יו"ט לשבת וכו'. ועיין במרדכי בפ' כירה מובא בב"י בסי' שי"א בענין קבורת מת בשבת ע"י עממין עיי"ש. וגם בס"ד דלא ידעינן מכחול שויוהו רבנן למה נעשה בשני של ר"ה ע"י עממין וגם ביו"ט של גליות באיכא עממין: ונראה לומר: דהנה במס' סנהדרין מ"ו ע"ב כל המלין את המת עובר בל"ת הלינו לכבודו להביא לו ארון ותכריכין אינו עובר עליו וכו' ושם ע"ב א"ר יוחנן משום רשב"י מנין למלין את מת שעובר עליו בל"ת ת"ל כי קבור תקברנו מכאן למלין את מתו שעובר בל"ת איכא דאמרי רמז לקבורה מנין מהתורה ת"ל כי קבור תקברנו מכאן רמז לקבורה מהתורה וכו' ובילקוט מובא בהגהות הש"ס שם מנין למלין וכו' שעובר בל"ת ת"ל לא תלין וכו' מנין שעובר אף בעשה ת"ל כי קבור תקברנו וכו'. ורבינו בהל' אבל בפי"ב ה"א אבל אם צוה שלא יקבר אין שומעין לו שהקבורה מצוה שנאמר כי קבור תקברנו ובפט"ו ה"ח מהל' סנהדרין מצות עשה לקבור את כל הרוגי בי"ד ביום ההריגה שנאמר כי קבור וכו' ולא הרוגי בי"ד בלבד אלא כל המלין את מתו עובר עליו בלא תעשה וכו' עיי"ש. ובריש הל' אבל מנה רבינו קבורה למ"ע עיי"ש: ויש להבין למ"ש בתוס' במס' ביצה ח' ע"ב בד"ה סוף דרבא ל"ל דיו"ט הוי עשה ול"ת וכמ"ש בפמ"ג אביי לא ס"ל כן ועי' בירושלמי שהבאתי בריש הל' שבת. וא"כ למה לא נאמר בקבורת מת בשבת וביו"ט דעשה דוחה לל"ת וא"כ אף ביו"ט ראשון יהיה ע"י ישראל. והנה י"ל כיון דאפשר לקיים שניהם לא אמרינן דעשה דוחה לל"ת וכאן אפשר ע"י עממין. אמנם הרי דלכן אמירה לנכרי אלא שבות בלבד משום דמתורה אין שליחות לעכו"ם וא"כ מהאי טעמא לא הוי שלוחו ג"כ לומר דישראל קיים המ"ע אף דלא תלין לא ביטל אם נקבר ע"י הגוי אבל העשה לא קיים עוד דאין שליחות לנכרי. ועיין ברשב"א בשו"ת בסי' שנ"ז עיי"ש: והנה יש לומר בכה"ג דמלין מתו שלא לעבור על ל"ת לא הוי כלל בל"ת דלא תלין כמו במלין לכבודו שאינו עובר בל"ת דדוקא שלא לצורך הוי לבזיון ולא כשמלין משום האיסור אמנם עי' בב"י בסי' תקכ"ו וז"ל וכתב עוד שם שמענו על הראב"ד שצוה להלין מת ביו"ט ראשון עד יו"ט שני כדי שיתעסקו בו ישראל וחלקו עליו חביריו דלאו שפיר עביד דאין לנו להשהות מת ליו"ט שני דמוטב לקברו וכו' דאסור להלינו עכ"ל נראה דאפי' בכה"ג די"ל דמשום האיסור הלינו שייך הלנת המת דוקא משום כבודו. ועי' בתוס' במס' נזיר דף מ"ז ע"א בד"ה וכן שכתבו שקבורת מת מצוה אינו דוחה יו"ט וכ"ש שבת ויו"כ עיי"ש. ומצוין ומובא בט"ס במל"מ כאן. ועי' במג"א בסי' תרפ"ז ס"ק ו' ובמזרחי בבאורו לסמ"ג שם ובס' שושנת עמקים ובר"ן כאן ובמס' ר"ה עיי"ש. וא"כ נראה דאין לדמות למשום כבודו למלין משום איסורא והחילוק מובן בפשיטות. וא"כ יקשה כנ"ל ליתו עשה וידחה לל"ת. ונראה דתוס' במס' נזיר חזרו ממ"ש במס' ביצה דרבא ל"ל דיו"ט הוי עשה ול"ת וכיו"ב במס' שבת כ"ד ע"ב בד"ה ולא כ"כ. ועי' במס' ב"מ דף ל' ברש"י דאין עשה ול"ת דוחה לעשה ול"ת עיי"ש. גם הרי אפשר ע"י נכרי ולא נשאר אלא עשה דאין דוחה לל"ת ועשה. ולכאורה י"ל בלא"ה דמשום העשה אפשר לקברו למחר אלא דל"ת המעכבת ולא דחי ל"ת לל"ת. אבל זה אינו דהרי בהעשה כתיב ביום ההוא ג"כ. גם כמ"ש ברשב"א במס' שבת באפשר למחר לא הוי אפשר לענין שלא ידחה עשה לל"ת עיי"ש דף כ"ד: וא"כ לפ"ז נאמר דבלילה ע"י ישראל דוקא לקיים העשה ומשום דלא אתי לזלזולי ביו"ט שני לא הקילו לעקור העשה אף בשב ואל תעשה דאז המ"ע על הקרובים וביו"ט י"ל דהכל כמת מצוה. אבל למה לא נאמר להמתין ביום הראשון עד הלילה לקיים המ"ע. ע"ז נאמר דביו"ט ראשון כיון דאין עשה דוחה לל"ת ולא הוי החיוב עליו כלל אלא לקברו ע"י עממין דמותר ואף שאינו מקיים העשה מ"מ יכולין לתקן שלא לעבור על הל"ת עכ"פ. אבל לומר שימתינו עד הלילה בזה תיקנו שפיר דלא ליתי לזלזולי ביו"ט שני וטוב שיעשה ביו"ט הראשון ע"י עממין אף דאינו מקיים העשה דאינו בר חיובא אז ואף דיש להביא א"ע לידי חיוב כדאי' בפ' תכלת מ"מ מהאי טעמא דלא לזלזל ביו"ט שני יקבר בראשון ע"י עממין מלהמתין עד הלילה וע"י ישראל. ודוקא באפשר לו להביא לידי חיוב העשה כדאי' במס' מנחות ענשיתו אעשה. אבל כאן י"ל החכמים מונעים אותו וכיון שאין עוקרים דאורייתא לא חשו לזה וכמו שחשו לבני בשכר כיון שאינן בני תורה שלא לקבור כלל משום דלא לזלזולי ביו"ט שני. וכמו כן בזה כיון דהוי בלי עקירת דאורייתא עשו והתירו ע"י עממין. נמצא לפ"ז הקילו ביו"ט הראשון ע"י אמירה לנכרי שלא יבוא שיעשו בעצמם ביו"ט שני ע"י ישראל דאם לא היו מקילין ע"י עממין ביו"ט הראשון היו צריכין להמתין עד יו"ט שני ואז צריך שיעשה בעצמו כשיבוא לידי חיוב מ"ע כמ"ש. וכל זה שייך ביו"ט ראשון לענין השני משא"כ בשבת דלא שייך לומר כן משו"ה לא הקילו אף ע"י עממין ושאני לענין זה מיו"ט וכמ"ש. (ובס"ד דלא ידעו מכחול שויוהו וכו' ביו"ט שני אף דאפשר בלילה לא החמירו מבראשון ואתי שפיר): וראיתי בשיטה מקובצת שכתב ואסור ג"כ להלינו דכל שאפשר לקבור היום ע"י עממין אסור להשהותו עד למחר שיקבור ע"י ישראל שלא יהיה מכוין מלאכתו ליו"ט וכו' עכ"ל ומכוין למ"ש: והנה רבינו סתם לשונו ויש לדון מדעתו דאפי' אפשר בשני ע"י עממין יהיה ע"י ישראל כדעת הסוברים כן ולמ"ש טעם להבין דעתם:

שני ימים טובים אלו של גליות שתי קדושות הן ואינן כיום אחד לפיכך דבר שהיה מוקצה ביו"ט ראשון או שנולד בראשון אם הכין אותו לשני הרי זה מותר כיצד ביצה וכו'. עיין בתוספות דף ד' ע"א בד"ה נימא שם בשבת ויו"ט דרב אמר אסור בזה משום דקדושה אחת היא דלימא ב' קדושות אלא הטעם מגו דאתקצאי לביה"ש וכתבו ע"ז דלא אמרינן מוקצה מחמת יום שלעבר ובמסכת סוכה בספק ח' ספק ט' דע"כ משום אתקצאי אף דהוי מוקצה מחמת יום שלעבר מצוה שאני עיי"ש. והנה דברים אלה שייכי' גם בשני יו"ט של גליות ועי' בשעה"מ כאן: ונראה לפרש למה לא נאמר מוקצה מחמת יום שלעבר עם מ"ש לעיל בס"ד לפרש מוקצה בטעות דלא הוי מוקצה במקצה שיבש ואף דמוקצה תליא בדעתו ואם כן יהיה בטעות עכ"פ אקציה די"ל דגם לר"י עומד ומצפה אמרינן אלא משו"ה לא מהני כיון דהדבר אינו מוכן מצ"ע ביה"ש אבל בדבר שמצ"ע מוכן אלא שאין אנו יודעין הוי בטעות מ"מ כיון שעומד ומצפה על לאח"ז ומצ"ע ג"כ אין מוקצה שרי אף לר"י וכמו כן בזה דודאי מותרת ממ"נ אם הוי ביה"ש לילה או יום אלא בביה"ש הוי אסור משום ספיקא ומ"מ מוכן מצ"ע ועומד ומצפה הוא שיהיה ודאי ראוי לאח"ז לא שייך מוקצה בכה"ג לכו"ע. אבל במצוה בסוכה דהוי מוקצה מחמת מצוה משום חג לה' סוכה לה' ואסורה מהאי טעמא כל שבעה ומזה ג"כ מוקצה מחמת יו"ט. והנה אף דרק מספק בביה"ש חייב בסוכה אסורה מספק משום מה חג וכו' מ"מ לענין מוקצה מחמת יו"ט הוי ודאי בלתי ראויה דמאי שנא מחמת ודאי איסורא או מחמת ספק איסורא והוי לענין מוקצה ודאי וזה שכתבו בתוס' שמ"מ חייב למיכל בה יהיה מה שיהיה וכו' דכיון דספיקא דאורייתא מהתורה לחומרא חיוב דאורייתא עליו ומה חג וכו' ג"כ ע"ז ולא הוי ממ"נ על איסורא דמוקצה דודאי ביה"ש בלתי ראויה כלל עליו ולרבינו דס"ל ספיקא מדרבנן עיין מ"ש ז"ל לחלק בין מצוה ואיסור דלא שייך כהאי גוונא ואם כן תליא אם מוקצה מחמת איסור או מצוה מדרבנן אמרינן גם אם הוי כאקבע איסורא ואף דהשתא בקביעא דירחא בקיאינן מ"מ אסור מדרבנן וצ"ע: