Divrei Yirmiyahu on Mishneh Torah, Rest on the Tenth of Tishrei Chapter 1
Can copy this into an AI, or connect the whole library to your assistant. For deeper learning, you can directly use the original seforim, sites, and apps.
מ"ע לשבות ממלאכה בעשור לחודש השביעי שנאמר שבת שבתון הוא לכם. וכל העושה בו מלאכה ביטל מ"ע ועבר על לא תעשה וכו'. הנה בהל' שבת בפ"א ה"א כתב רבינו מ"ע וכו' שנאמר תשבות. אף דגם בשבת כתיב שבת שבתון ד' פעמים בתורה בשמות פ' ט"ז ופ' ל"א ופ' ל"ה ויקרא פ' כ"ג דבגמ' משבת שבתון נלמד דהוי עשה ביו"ט במס' שבת כ"ד ובכמה דוכתי ובחר רבינו מקרא דתשבות ולא משבת שבתון דאי' בגמ'. ונראה דתשבות מפורש ביותר העשה וביו"ט ויו"כ שלא נאמר תשבות צריכין ללמוד משבתון. והאי דמוכח ביותר דכתיב ביה וביום השביעי תשבות למען ינוח שורך וחמורך וינפש בן אמתך וכו' ועי' בהלכות שבת בפ"כ שכתב רבינו שאין לוקה משום דשביתת בהמה מכלל עשה. ועי' מ"ש לעיל בשם מהרשד"ם אם שביתת בהמה על האדם או על הבהמה שתנוח ועי' בקונטרס אחרון לשו"ת צ"צ לסי' ל"ה שכתב דמהאי טעמא לא יהני הפקר עיי"ש. ובעבדו עיי"ש הי"ד דצריך למנעו ממלאכה וע"כ מעשה בלבד בזה וא"כ גלוי דתשבות לעשה וכמו כן על כל המלאכות לעשה נאמר. והנה ראיתי בסה"מ עשה קנ"ט שכתב רבינו והאי שבתון עשה כלומר שבות או תשבות וכו' עיי"ש. הנה מפרש דשבתון כמו תשבות משום הכי בחר בשבת לשון המבואר ביותר. ועי' בלח"מ שהקשה על רבינו שכתב עשה ול"ת מקרא דשבת שבתון. למאי דדריש להלן בהל' ה' לאכילה משבת ולשאר ענויים משבתון וא"כ לענין מלאכה דדריש ג"כ משבת שבתון דב' פעמים במקרא כן שבתון מיותר דמשבת נדע לעשה. וגם הקשה ממס' שבת קי"ד בסוגיא דקניבת ירק למה לא נלמד משבתון יתירה לאסור קניבת ירק ביו"כ שחל בחול עיי"ש מ"ש בזה: והנה בסה"מ עשה קס"ה כתב רבינו שצונו לשבות ביו"כ מהמלאכות והמעשים והוא אמרו יתעלה שבת שבתון הוא לכם וכבר בארנו פעמים אמרם האי שבת עשה הוא עכ"ל ונראה דדרש לעשה משבת בלבד. אבל כנראה קיצור לשון וחסר וכו' או דנקיט תחילתו של קרא וסמך על שבתון אח"ז דהרי כתב וכבר בארנו פעמים וכו' ובכל פעם שכתב מזה כתב דנלמד משבתון וכמו כן בעשה קנ"ט דייק לפרש שבתון דנכלל בו עשה. וכן בהל' יו"ט כתב משום שבתון הוי מ"ע: והנה דעת רש"י במס' שבת קי"ד ע"ב בד"ה אלא לאו לקניבת ירק וכו' ובשאר יו"כ שרי לעגמת נפש ואע"ג דכתיב ביה נמי שבתון שבות לאו ממלאכה הוא אלא מכל דבר המעכבו מלהתענות מדסמכינן לועניתם הכי דרש לה במס' יומא דף ע"ד ע"א לרחיצה וסיכה ודומין להם עכ"ל. כתב ג"כ דנלמד משבתון לעשה בעלמא. אבל דעתו ביו"כ לא הוי עשה לאיסור מלאכה. ונראה גם למסקנא ס"ל כן דמביא סוגיא דמס' יומא הנ"ל: ולדעת רש"י דליכא ביו"כ עשה יש להבין לפ"ז במסכת שבת קל"ג דלכן מילה שלא בזמנו אינה דוחה יו"ט משום דהוי עשה ול"ת ביו"כ מנ"ל. ונראה דרבא ג"כ ס"ל דהוי עשה ול"ת וקאמר שם טעמא אחרינא דשייך ביו"כ גם כן ועיין מ"ש בתוספות בזה אם רבא ס"ל ג"כ דהוי עשה ול"ת עיי"ש. ועי' מ"ש לעיל בריש הל' שבת עיי"ש. ור"א דאמר דיו"ט עשה וכו' צ"ל ביו"כ מקראי אחרינא דאי' שם: ודעת רבינו בסה"מ מ"ע קס"ד שצונו להתענות וכו' וכן באה בקבלה שהוא אסור ברחיצה וכו' והשביתה היא מיוחדת מאלה הפעולות כולם באמרם שבת שבתון היא לכם ועניתם את נפשותיכם כאלו אמר שחובה היא השביתה המיוחדת במלאכות והשביתה המיוחדת במזון הגוף וקיומו ולכן אמר שבתון וכו' עכ"ל. נראה מדבריו אחרי כי בקבלה שאר ענויים נכללו גם המה בכלל שבתון ולשון שבתון כולל מניעות הפעולות ובשבת ממלאכה וביו"כ דנסמך לועניתם כולל גם אכילה ושאר ענויים ושבתון שבות על מלאכה ואכילה וכיו"ב הפעולות האסורות ביו"כ: ונראה מזה דלרבינו הכל נפרש משבתון ואינו דורש שבת בפ"ע ושבתון בפ"ע אלא משבתון נלמד העשה. והנה בה"ה שכתב רבינו שנאמר שבת שבתון שבת לענין אכילה ושבתון לענינין אלו וכו'. וי"ל דלמ"ש רבינו דנלמד משמועה בקבלה ושבת וכו' לאסמכתא ובאמת לא ניתן לדרוש עשה כ"א משבתון אבל הנראה ביותר לומר דהנה כמ"ש רבינו בעשה קנ"ט דשבתון מורה על ציווי כמ"ש לעיל. ושבת מורה על שם היום בלבד ולא על צווי ועיקר למודא משבתון וי"ל לפ"ז דהנה לענין שבת י"ל דשבת על שם היום דאסור במלאכה מלא תעשה כל מלאכה ובלתי מורה שם שבת על עשה כלל אלא משבתון נלמד כן אבל בענוי דליכא לאו כלל. וא"כ שם שם שבת דנסמך לועניתם מורה על עשה דאל"כ למה שמו שבת לענין ענוי וממילא שבתון על שאר הענויים. ונראה שלחצו לרבינו לפרש כן סוגית הגמרא יומא ע"ד ע"א דאיתא שם מנין ליו"כ שאסור ברחיצה בסיכה וכו' ת"ל שבתון שבות. וברש"י בד"ה שבתון וגבי ענוי כתיב וכי היכא דשבתון האמור בשבת אסמכו רבנן שאר מלאכות שלא היו במשכן ואינם מלאכה גמורה ה"נ שבתון דגבי ענוי דכתיב שבתון הוא לכם ועניתם להוסיף על ענוי אכילה ושתיה קאתי עכ"ל ועיין ברא"ש ע"ז ע"ב עיי"ש. והנה לדעת רבינו דחמשה ענויים מדאורייתא א"כ אינו מפרש משבתון לשבות מדרבנן כמ"ש ברש"י וא"כ מנ"ל לומר משבתון ג"כ שאר ענויים לכן מפרש משבת אכילה ומשבתון שאר ענויים וכמ"ש דלענין ענויים נלמד שפיר משבת אף דמורה על שם היום בלבד נכלל בו בזה העשה והצווי וא"כ מיושבים קושית הלח"מ דרבינו לא דריש לענין מלאכה שבת בפ"ע ושבתון בפ"ע והנה בלא"ה הרי כמ"ש ב' פעמים ביו"כ שבתון וראיתי במרכבת המשנה שעמד ע"ז ורמז למ"ש רבינו בסה"מ בשורש ט' בהרבה עשין על מצוה אחת: וראיתי בספר מעשה רוקח בשם נוסחא אחר ברבינו בהל' ה' שבת למלאכה וכו' עיי"ש. ולמ"ש יש לפרשו כמ"ש גם יהיה נגד מ"ש בכ"ד למלאכה משבתון וכמ"ש לעיל ומ"ש בלח"מ ועי' לעיל וכו' צ"ל ועי"ל דהיינו ועוד י"ל וכ"כ בספר מרכבת המשנה: אמנם יש להבין במסכת שבת קי"ד ע"ב שם למאן דדריש שם שבתון לקניבת ירק ומשני לעבור בעשה ואם כן להברייתא לא יהיה שבת לעשה ול"ת דדרשו לקניבת ירק (ועיין מ"ש בתוספות אם רבא ס"ל דהוי עשה ביו"ט) וראיתי במרכבת המשנה שכתב דחד קרא נדרש לעשה וחד לקניבית ירק דכמה קראי שבת שבתון ולכמה עשין עיי"ש. ולהברייתא כל דאיתא למדרש לא מוקמי לעשה יתירה כדאמרינן כה"ג בעלמא ולר"י כמ"ש ברש"י דכיון דלא הוי מלאכה לא הוי בכלל עשה ג"כ עיי"ש ונראה מ"ש רבינו דשבתון מורה על עשה וצווי וכנראה בגמרא בכמה דוכתי דשבת בלבד שם היום כמ"ש ושבתון תואר השבת שיהיה שביתה של שבתון של מנוחה ומרגוע וא"כ נכלל בזה העשה והצווי ועיין ברש"י יומא פ"א ע"ב בד"ה תשבתו וכו' שבת שבתון וכו' מנוחת מרגוע וכו' עיי"ש. ואף דכתב רבינו בה"ד שאזהרה בענוי וכדאיתא ביומא פ"א מ"מ אין לכללו בשבת שאין מורה על לאו דאינו מפורש אלא בגז"ש ושאר ענויים משבתון:
כל מלאכה וכו' כללו של דבר וכו'. עיין בלח"מ ובמרכבת המשנה ע"ז דודאי קניבות ירק מדרבנן וקרא אסמכתא בעלמא ומשו"ה לא חשיב באין בין וכו' דלא חשיב מאי דהוי משום עגמת נפש כמו דלא חשיב הענוי עיי"ש:
מותר לקנב את הירק ביוה"כ מן המנחה ולמעלה ומהו הקינוב שיסיר את העלים המעופשות ויקצץ השאר ויתקן אותו לאכילה. וכן מפצעין באגוזין ומפרכין ברמונים ולמעלה מפני עגמת נפש. ויוה"כ שחל להיות בשבת אסור בקניבת וכו' וכבר נהגו וכו' שלא יעשו אחד מכל אלו ביום הצום אלא הרי הוא כשבת לכל דבריו. הנה רבינו מפרש כרש"י ותוספות בפי' קניבת ירק ועיין בהמ"מ שהקשו עליו מירושלמי שמפרשה להדיח עיי"ש. וי"ל דהבבלי נראה כמ"ש רבינו ורש"י דאמרינן לא למלאכה ולעבור עליה בעשה ול"ת ובתוס' שם בד"ה לעולם וקניבת ירק דברייתא היינו שעושין דק דק דהוי איסור דאורייתא דדמי לטוחן אי נמי במחובר עכ"ל. וע"כ מאן דמתיר בקניבות ירק ג"כ בתלוש וגם כמ"ש בתוספות וא"כ נראה דמיירי כמו שפי' ז"ל. ובפי' עגמת נפש סתם רבינו וברש"י שם שמתקן ואינו אוכל קרוב לענוי עיי"ש. ובבעה"מ ושאר ראשונים ז"ל פי' שלא יהיה לו עגמת נפש במוצאי יו"כ שלא יהיה לו מוכן לאכילה. ובירושלמי פ"ד מ"ד דמסכת פסחים מובא בפי' הגאון מוה"ר אליהו מוילנא ז"ל בסי' תרי"א ס"ק ג' מאי טעם אמרו מדחין כבשים ושלקין מן המנחה ולמעלה מפני הסכנה. שנייא היא סכנת יו"כ שחל להיות בשבת שנייא היא יוכל להיות בחול ובקרבן העדה כלומר א"כ מאי שנא בחול ומאי שנא בשבת לעולם איכא סכנה בדבר באם אין מאכלו מוכן עיי"ש וא"כ נראה דפי' זה נדחה בירושלמי: ועי' בהמ"מ ויו"כ שחל להיות בשבת אסור בקניבת ירק. מחלוקת שם שבת קי"ד בקניבת ירק ופסק כדברי האוסרין דאינון בתראי ותניא כותיה עכ"ל. שהקשה ע"ז [בפירוש הגאון מהר"א מוילנא] והביא מכמה מקומות דפסקינן כר' יוחנן נגד רב הונא דדוקא מאביי ורבא קיי"ל כבתראי. ומ"ש תניא כותיה נהפוך הוא דתניא כותיה דר"י וכתב שהמ"מ היה לו גירסא תניא כותיה דר"ה וגם בירושלמי פסחים פ"ד הנ"ל וכו' עיי"ש. ונראה שכיון במ"ש בירושלמי למ"ש בקרבן העדה שם שהקשו ג"כ קושיות אלו על המ"מ וכתב דרבינו סמך על הירושלמי דאיתא שם יו"כ שחל להיות בשבת מה להדיח כבשין וכו' רב אמר אסור ר' אלעזר אמר מותר וכו' מתניתא דר' אלעזר פליגא עליה יוה"כ שחל להיות בשבת וכו'. וא"כ אפרוך ר' לעזר דמתיר בירושלמי שם וא"כ נשמע מירושלמי דלאו ר"י אמרה אלא ר' אלעזר אמרה רק שסברו כל דאמר ר"א הן דברי ר"י כדאמרינן במס' שקלים וש"מ דליתא דר"י עיי"ש: ומ"ש בלח"מ כאן עיין במרכבת המשנה שכתב דהרי הוי ע"כ מדרבנן וקרא אסמכתא ויש לפרש דברי הלח"מ שכונתו דהאיך ס"ד דהוי דאורייתא אבל גם זה לא יקשה כמ"ש ברש"י ותוספות שם ודבריו צ"ע שהרי קודם לזה כתב ג"כ דהוי דרבנן אלא דהשתא הדר להקשות: ועי' בספר מעשה רוקח במ"ש רבינו ויתקן אותו לאכילה אם פי' שא"צ לבישול דמרש"י נראה במחוסר בישול דוקא דהוי טורח עיי"ש:
מ"ע אחרת יש ביוה"כ והיא לשבות מאכילה ושתיה וכו'. וכן למדנו מפי השמועה שאסור לרחוץ בו או לסוך בו או לנעול את הסנדל או לבעול ומצוה לשבות מכל אלו כדרך ששובת מאכילה ושתיה שנאמר שבת שבתון שבת לענין אכילה ושבתון לענינין אלו ואין חייבין כרת או קרבן אלא על אכילה ושתיה אבל אם רחץ או סך או נעל או בעל מכין אותו מכת מרדות. ועיין בכ"מ ובשעה"מ בזה ועיין בפר"ח מ"ש בזה בסי' תר"ח ובענין סיכה כשתיה מדאורייתא עיי"ש ועי' בנקודת הכסף ביו"ד בסי' קי"ז ובשעה"מ הקשה דלדעת רבינו דכל ענויין מדאורייתא במס' סוכה כ"ח דילפינן מאזרח דנשים חייבות בתוספת ענוי סד"א הואיל ומיעט רחמנא מעונש ומאזהרה לא נתחייבו נשים כלל קמ"ל ולמה לא אמרינן בשאר ענויין חוץ מאכילה עיי"ש וי"ל דהנה במס' קדושין ל"ה ע"א וכל מצות ל"ת אחד וכו' אחד נשים חייבין וכו' מנ"ל אר' יהודה אמר רב איש או אשה אשר יעשו מכל חטאת האדם השווה הכתוב אשה לאיש לכל עונשין שבתורה וברש"י לכל עונשין ולאוין עונשין מלקות הן עכ"ל: ולכאורה יקשה דמעיקרא מקשינן מנ"ל דפטורים מעשה שהז"ג והיה נראה מבלי רבוי לא נחלק אשה לאיש ואח"ז מקשינן ל"ת מנ"ל ועי' בריטב"א וכ"כ בפנ"י שכתבו מדאי' בני ישראל והנה מצינו מ"ע דכתיב ג"כ בני ישראל ובמקנה שם הקשה דמנ"ל עונשין דילמא דוקא כפרה עיי"ש ולכאורה יקשה דאכתי מנ"ל באיסור עשה כמו חצי שיעור וכיו"ב ולאו שאין בו מעשה ולאו שבכללות וניתק לעשה שאין לוקין מנ"ל ואם דמכ"ש דכיון דחייבין בלאו ובעונש מכ"ש בלאו בעלמא דהרי י"ל דבעונשין חמירי וכנראה במס' סוכה הנ"ל ולמה הצריכו במס' סוכה האזרח לתוס' ענוי על שאין בו לאו ועונש מ"ש מכל שארי לאוין ואיסורי עשה בלי עונש ולאו: ונראה דוקא לענין עונשין צריכין קרא דס"ד דעונשין נלמד מלאו דחסימה וכיון דנשים נתמעטו בעשה שהזמן גרמא דקילא מאין הז"ג א"כ שאין הז"ג דאינו דומה בזה ללאו דחסימה מנ"ל עונש בנשים דבאנשים נדע מפסח ויו"כ דהוי ז"ג ועונש מפורש בהם אבל בנשים דמצינו לחלק במ"ע וא"כ מנ"ל עונש בל"ת דספיקו לקולא ונראה שזה כדברי רש"י הנ"ל שכתב לכל עונשין ולאוין עונשין מלקות הן עכ"ל דעיקר למודא לעונשין אבל לאיסורא למה יצאו מכלל אנשים כמ"ש דאפי' בעשה שהז"ג דפטורין צריכין למודא אבל לאיסורא נשארו כסברה החיצונה כקושית הפנ"י הנ"ל עיי"ש וגם מספיקא לחומרא וכאן בספק בלשון התורה אף רבינו מודה דלחומרא מדאורייתא וממילא הקרא רק לענין עונשין לרבות ומיושב קושית המקנה: ונאמר לפ"ז דלענין שאר ענויין דהוי באיסור עשה לא צריכין קרא כמו שאר איסורי עשה אלא בתוספת ענוי ביו"כ כנדייק בדברי הגמ' במס' סוכה הנ"ל דאינו אלא לתוספת ענוי סד"א הואיל ומיעט רחמנא לתוספות עינוי מעונש ומאזהרה לא נתחייבו נשים כלל קמ"ל וברש"י שם הואיל ומיעטו קרא מלאו וכרת דכתיב בענוי בעצם היום הזה על עצמו של יום ענוש כרת ואין כרת על תוספת ענוי ומאזהרה נמי אתמעט ביומא פ"א נשים נמי למעטי דלא לחייבי ביה אפי' למצות עשה בעלמא עכ"ל הנה דייקו הואיל ומעטו קרא דהתורה מיעטה בפי' מעונש ולאו וא"כ י"ל שאינו בכלל איסורא אלא בכלל מ"ע והוי מ"ע שהז"ג דנשים פטורות וקמ"ל דהוי בכלל איסורא וממילא נשים חייבות כמו בכל איסורי עשה משא"כ בשאר ענויין דלא מיעטה התורה ולא הוציאם מהכלל אלא על דליכא לאו אלא עשה דשבתון כמ"ש רבינו הוי כשאר איסור עשה ולא צריכין ללמודא מקרא ולשון רש"י אפי' למ"ע בעלמא הנ"ל מסכים למ"ש. - ועי' בתוס' ישנים יומא פ"ב ע"א בד"ה בן דועניתם לחינוך משום מצוה עיי"ש. - ועי' בס' יד דוד יומא ע"ג ע"ב ודף ע"ו ע"א וע"ע בשעה"מ פ"י מהל' אישות בחופת חתנים שם סעיף ד' שהקשה לדעת רבינו דשאר ענוים מדאורייתא מירושלמי במס' יומא בפ"ק מובא בתוס' יומא דף י"ג ע"ב בד"ה ולחדא דפליג על הבבלי והקשה ויקדש מאתמול ומשני וכפר בעדו ובעד ביתו ולא בעד ב' בתים ופריך ולא נמצא קונה קנין בשבת ומשני שבות התירו במקדש הרי לירושלמי כנסה ביו"כ והוי חופה שאינה ראויה לביאה מדאורייתא אם נאמר תשמיש אסור מדאורייתא ולא חופה כדאי' בבבלי לא מקרי ביתו ולדעת רבינו חופה שאינה ראויה לביאה לא הוי חופה וס"ל תשמיש דאורייתא יקשה עיי"ש: והנה לכאורה אם גם שאר ענויים מדרבנן יקשה ג"כ שאינה ראוי לביאה דא"כ הוי טבול יום ואינו ראוי לעבודה אלא די"ל דהוי ראוי לביאה דאפשר שהעבודה תהיה ע"י אחר והנה מקושית הירושלמי מאיסור קנין בשבת ותירצו דאין שבות במקדש ואם מטעם דמשום חומר מקדש התירו ולא מטעם כהנים זריזין עי' ברש"י ביצה י"ח ולישנא שבות התירו במקדש נראה כמ"ש בראשונה וא"כ דמשום עבודה התירו ואם אחר יעשה עבודה ג"כ ביטל שבות ללא צורך וא"כ ממ"נ אין ראוי לביאה דאם יבוא עליה עבר על קנין ביו"כ אלא כמ"ש בשעה"מ דבשביל שאין ראוי מדרבנן לא יקשה אמנם האי דנאמר בשאין ראוי מדרבנן הוי חופה טעמא בעי ועיין בשו"ת משאות בנימין בסי' צ"א שכתב נגד זה ואם כן אפי' שאר ענויים מדרבנן יקשה דהוי שאין ראוי לביאה והנה עיין במל"מ פ"י מאישות ה"ב מחופה קודם קדושין עיי"ש אבל לדעת רבינו דבעי ראוי לביאה נראה דלא שייך חופה קודם קדושין: אמנם נראה לומר לפי מאי דאיתא בשו"ע אהע"ז בסי' ס"א סעיף ב' כשר הדבר שלא תנשא עד שתטהר ובהג"ה שם ועכשיו המנהג שלא לדקדק ואין ממתינין ומ"מ טוב להודיע לחתן תחילה שהיא נדה ועיין בבית שמואל ס"ק ח' שנראה מדבריו דאף לדעת רבינו אם יודע ומכוין לקנות בלי שתהיה ראויה לביאה מהני עיי"ש וכ"כ בב"ש בסי' ס"ד ס"ק ה' דיש תקנה אף לרבינו היכא שמודיעין להחתן שהיא נדה עיי"ש ובס' בית מאיר סוף סי' ס"א ועי' שו"ת חכם צבי בסי' קכ"ד עיי"ש וא"כ לפ"ז ודאי משום מצוה וכל נשואי אשה אלא משום מצות עבודת היום מסתמא דעתו לקנותה אף שאין ראויה לביאה ואם גם לא נאמר כן דילמא לירושלמי צריך לגלות דעתו לזה אף דלכאורה משו"ע הנ"ל נראה בהודעה בלבד די ובכה"ג בכהן הגדול כו"ע ידעי וא"צ הודעה ועי' שו"ת משאת בנימין סי' צ"א. (הנה בזה דנאמר משום מצוה מכוין לקנין בכל גוונא עיין במל"מ בפ"א מהל' מכירה ה"ד מ"ש בתחילת ביאה בכהן גדול שנאמר משום איסורא דעתו על תחילת ביאה עיי"ש ויש לומר בדעתו על ביאה מסתמא על גמרו אבל כשאינו שם לב על ביאה כלל) ובמסכת קדושין בסוגיא דתחילת ביאה קונה כתבתי ליישב דעת מהריב"ל מקושית המל"מ בהנ"ל עיי"ש ועי' עוד בס' יד דוד הנ"ל בשם ס' מוצל מאש להקשות מירושלמי בפ"ח ה"א ממס' יומא דאי' ובתשמיש המטה אתי חמי ברחיצה הוא אסור בתשמיש המטה לא כ"ש תפתר במקום שאין טובלין או קודם שהתקין עזרא טבילה לבעל קריין. והכוונה דפשיטא דאסור בתשמיש שהרי צריך לטבילה משום קריו ורחיצה אסורה ואם תשמיש המטה אסור מדאורייתא עיי"ש. למאי מקשי דטבילת בעל קרי מדרבנן ותשמיש דאורייתא. ובס' יד דוד תירץ דקושית הירושלמי על המשנה דלמה צריך למתני דעכ"פ השתא דצריך טבילה לבעל קרי ממילא כיון דאסור ברחיצה אסור בתשמיש עיי"ש: והנה אם נאמר דתשמיש מדרבנן וא"כ צ"ל דמשנה נשנת קודם תקנת עזרא ונסדרה מאז ועי' במס' שבת בפ' כל הכלים בימי נחמיה בן חכליה נשנית משנה זאת עיי"ש וכיו"ב וגם י"ל דשאר ענויים מדרבנן ג"כ היו קודם תקנת עזרא דאין לפרש דמשנה נאמרה כאשר היה קודם תקנת עזרא דא"כ מאי מקשינן מדאורייתא ודאי א"צ טבילה וצריך לאשמעינן תשמיש דאסור וגם מאי דהוה הוה כדמקשינן כיו"ב בכמה דוכתי כשאין נפקותא על השתא. אבל מאן דס"ל דשאר ענוים מדאורייתא הקושיא דעל השתא לא נפק"מ כמ"ש ביד דוד הנ"ל צריך לומר ג"כ דמשנה נשנית קודם תקנת עזרא דמצינו כיו"ב כמ"ש. אבל א"צ לומר דהוי איסורא דרבנן קודם תקנת עזרא. והנה מצינו ג"כ איסורי דרבנן מקודם לזה אבל אלה נודעים מי אשר תיקנם. אלא די"ל דעזרא תיקנם דמכנסת הגדולה מעזרא וסייעתו רוב איסורי דרבנן וממנו ולהלאה השאר אלא דתיקן בראשונה טבילת בעלי קריין ואח"ז איסורי שאר הענויים. והנה כמ"ש הר"ן הכתוב מסרן לחכמים א"כ אין נפק"מ אם הוי דאורייתא או דרבנן ולכן יש לפרש הירושלמי כמ"ש בס' יד דוד הנ"ל: אמנם עי' בירושלמי שם בפ"ק דיומא הנ"ל דאיתא קודם לזה מנין כשם שמתקנין לו כהן אחר וכו' כך מקדשין לו אשה אחרת על תנאי וכו' ואח"ז מקשי' ויקדש מאתמול וכמ"ש בקרבן העדה דמתקנין לו משמע הזמנה בעלמא עיי"ש והרי בבלי אמרינן דהוי על תנאי והיו מקדשין בעיו"כ ולא הוי ב' בתים וא"כ לירושלמי דס"ל ביו"כ מקדשין למה על תנאי וצ"ל לבסוף חזרו מזה בירושלמי וצ"ע ואולי ט"ס שם בהאי דעל תנאי גם כנראה האי דעל תנאי ברייתא דאיתא דברי ר' יהודה ובבלי מוקי בגמ' הכי עיי"ש וצ"ע בזה וצ"ל דברייתא איתא מקדשין ובמשנה איתא מתקנין וקושית הירושלמי על המשנה ובבלי מתרצין המשנה כברייתא ולא כן בירושלמי וראיתי בס' שלום ירושלים בשם מהרמ"ב ז"ל שהקשה סתירת לשון המשנה וברייתא דמשנה משמע בלי קדושין וברייתא אי' מקדשין ומתרץ דפליגי בברירה עיי"ש. ועכ"פ על כרחך הברייתא ומשנה משונין בענין תנאי אלא דיקשה למה לא הביאו בבלי הברייתא לסיוע למאי דמוקי בתנאי כיון שמפרשים מתקנין כמו מקדשין: ומ"ש רבינו "שבת לאכילה ושבתון וכו'" עי' מ"ש לעיל בהל' א' בזה: ועי' בס' כפות תמרים יומא ע"ז ע"א שהביא ראיה כדעת רבינו דשאר ענוים מדאורייתא ממאי דאיתא שם דף ע"ד ע"א והתניא אע"פ שאמרו אסור בכולן לא אמרו ענוש כרת אלא על האוכל ושונה ועושה מלאכה בלבד. ומדהוצרך לומר שאין ענוש כרת משמע דעכ"פ יש בהם איסורא דאורייתא עיי"ש. ועי' בהגהות מיימוני בשם הסמ"ג ועי' בקרית ספר למבי"ט בפ"ג דוקא כל גופו מדאורייתא ומשו"ה מלך וכלה רוחצים פנים וידים עיי"ש ומיושב הקושיא למה מדאורייתא התירו באלה ועי' מ"ש לעיל בפ"ג ה"א עיי"ש:
כשם ששבות מלאכה בו בין ביום ובין בלילה כך שבות לענוי בין ביום בין בלילה. וצריך להוסיף מחול על הקודש בכניסתו וביציאתו שנאמר ועניתם וכו' בערב כלומר התחיל לצום ולהתענות מערב תשעה הסמוך לעשירי. וכן ביציאה שוהה בעינויו מעט מליל אחד עשור סמוך לעשירי שנאמר מערב עד ערב תשבתו שבתכם. ועי' בהמ"מ ובלח"מ בקרבן אהרן בפי' לתו"כ פרשת אמור דף רכ"ט ובכפות תמרים ומרכבת המשנה שהאריכו בזה ובמרכבת המשנה עוד דעת אחרת דלרבינו ביו"כ תוספת מלאכה ג"כ ולא בשבת משום ביו"כ אין תוספה לחצאין עיי"ש. ועי' בפר"ח בסי' תר"ח שכתב שכן דעת הטור עי' מ"ש שם בענין זה. ועי' מ"ש לעיל בפ"ה ה"ג מהל' שבת מתוספת מלאכה לענין שבת עיי"ש. ועי' עוד בשעה"מ בהל' טומאת מת שהקשה בסתירות דברי הר"ן דבמס' ביצה פ' המביא כתב דלרבינו ספק דאורייתא מדרבנן לחומרא ביה"ש בכלל התוספת. ובמס' יומא בפ' יום הכפורים וכיו"ב במס' שבת בפ' במה מדליקין כתב דהוי כאקבע איסורא ועי' מ"ש לחלק בין סוף יומא לתחילת יומא עיי"ש. ולדעת הסוברים בספק כרת גם לרבינו לחומרא ביה"ש מדאורייתא לחומרא אף לרבינו:
נשים שאוכלות ושותות עד שחשיכה והן אינן יודעות שמצוה להוסיף מחול על הקודש אין ממחין בידן שלא יבואו לעשות בזדון שהרי אי אפשר שיהיה שוטר בבית כל אחד ואחד להזהיר נשיו והנח להן שיהו שוגגין ואל יהיו מזידין וכן כל הדומה לזה. במס' ביצה ל' ע"א לא שנא בדאורייתא ולא שנא בדרבנן לא אמרינן להו ולא מידי דהא תוספות יו"כ דאורייתא הוא ואכלי ושתו עד שחשכה וכו' ובתוספות שם בד"ה דהא וכו' דודאי לא אכלי עד שחשכה עיי"ש. ועיין ביש"ש שכתב בביה"ש מוחין דכמ"ש דוקא באין מפורש בתורה וספק כודאי עיי"ש. ומובא במג"א בסי' תר"ה ס"ק ב' ובפר"ח כתב משום ספק כרת עיי"ש. והנה אם נאמר לפי דעת הר"ן לרבינו דביה"ש מספק מדרבנן לחומרא וא"כ בביה"ש לא שייך ספק כודאי ולפ"ז מנ"ל דאין מוחין בדאורייתא הרי ביה"ש הוי רק מדרבנן וצ"ל שאוכלות עד שחשיכה ממש לפ"ז ולא כדעת התוספות ורש"י שם דאל"כ במעט קיימו התוספת מספיקא: ויש לדייק בלשון רבינו שא"א שיהיה שוטר בבית כל אחד וכו' נראה מלשונו שאין החיוב על הבי"ד למחות מהאי טעמא דא"א וכו' דבלא"ה החיוב מוטל על הבי"ד ועיין בספרי מובא ברמב"ן בספר המצות שורש ה' ולא תחטיא את הארץ להזהיר בי"ד על כך עיי"ש. ועיין בהל' יו"ט פ"ו הל' כ"א חייבין בי"ד להעמיד שוטרים ברגלים שיהיו מסבבין וכו' עיי"ש דשם אפשר למנוע אותם בע"כ אבל בבית כל אחד ואחד דא"א לשום שוטר וכו' וא"א למנוע מוטב להיות שוגגין וכו' ומזה באפשר למנוע בע"כ לא שייך מוטב ומזה ג"כ דכל איש ואיש בביתו דאפשר לו למנוע לא שייך מוטב וצריך למנוע דלא נאמר כן אלא על בי"ד באופן שא"א למנוע המעשה: ומ"ש רבינו והן אינן יודעות וכו'. מובן עם מ"ש ז"ל לחלק בין המפורש בתורה לאין מפורש דיקשה מאי שנא הא דאורייתא והאי דאורייתא ובמ"א כתבתי בטעם דנאמר להקל בספיקו אינו מטעם קולא עיי"ש דלא שייך לענין זה אבל למ"ש רבינו שאין יודעין ואם כן במפורש בדאורייתא לא שייך אין יודעין כמ"ש בתוספות בפרק השולח לענין אדם יודע וכו' לחלק בין המפורש בתורה לאינו מפורש עיי"ש וא"כ במפורש בתורה לא שייך מוטב שיהיו שוגגין וכו' דודאי אין שוגגין ויודעין המפורש וא"כ לא נפסיד בהמחאה דלא שייך מוטב וכו' ועיין במג"א בסי' תר"ח ס"ק ג' בשם סמ"ג במזיד צריך להוכיחו עיי"ש ובס' מעשה רוקח ובשם שו"ת גינת וורדים שהקשה ע"ז מהאי דאי' במס' יבמות כשם שמצוה לומר הנשמע כך מצוה שלא לומר דבר שלא נשמע עיי"ש ועיין מש"כ בדברי הסמ"ג לעיל בפ"ו ה"ז מהל' דיעות עיי"ש ולמ"ש כאן נראה דרבינו ס"ל ג"כ כהסמ"ג והמחלקים בין מפורש בתורה ג"כ ס"ל כן: