Divrei Yirmiyahu on Mishneh Torah, Rest on the Tenth of Tishrei Chapter 2
Can copy this into an AI, or connect the whole library to your assistant. For deeper learning, you can directly use the original seforim, sites, and apps.
האוכל ביום הכפורים מאכלים הראוים לאכול לאדם ככותבת הגסה שהיא פחותה מכביצה כמעט ה"ז חייב וכו'. בר"ן במס' יומא שם ומסקנא דכותבת הגסה פחותה מכביצה ואע"ג דלא אתפרש בגמ' כמה היא פחותה ממנה מסתברא שיש לנו לכוין שאינה פחותה ממנה אלא מעט דכיון דחד אמורא אמר יתירה מכביצה לא מפלגינן מיניה מאן דפליג עליה ואמר פחותה מכביצה אלא פחות שבשעורין ונמצא שיעור כותבת הגסה פחותה מעט מכביצה וכן דעת הרמב"ם ז"ל בפ"ב מהלכות שביתות עשור עכ"ל: ובטו"ז בסי' תרי"ב ס"ק ב' דכתב בתחילה ככותבת ואח"כ פחות מכביצה לבאר דאבעיא בגמ' אם בגרעינתה ובירושלמי אם בחללו ורבינו לא הביאו אבל בכתבו פחות מכביצה יתבאר השיעור וכיו"ב בס' להגאון מו"ה מנוח ז"ל עיי"ש. וי"ל דזה דפליגי בגמ' אם כותבת הגסה יתירה מכביצה או חסירה דלמאן דאמר יתירה לא נאמר שום טעם בגמ' וי"ל דס"ל עם גרעינתה ולפי כל הפי' ולירושלמי דא"צ למעך חללה ומאן דס"ל חסירה מכביצה כמאן דס"ל בלא גרעינתה לכל הפי' ולירושלמי שצריך למעך חללה וא"כ חסירה מכביצה וא"כ י"ל משו"ה לא הביאו הרי"ף ורבינו דבכלל חסירה מכביצה שכתבו ומדויק דבגמ' אבעיא להו ואח"ז איתא אמר רבה א"ר יהודה כותבת וכו' יתירה וכו' דהוי לפשוט הבעיא דרב פפא אם כגרעינתה וכו' וכיו"ב רב זביד דאמר פחות וכו' ג"כ נגד האבעיא דר"פ ועי' בפר"ח בסי' תרי"ב ס"ק א' שהקשה דלפי' עם הירושלמי למעך חללה לפי המסקנא כל כמה דגסה א"צ למעך עיי"ש ועי' ביד דוד מכמה ז"ל שעמדו ע"ז למה לא נאמר כרב אשי דפשיט ליה כל כמה דגסה מר"פ דאבעיא ליה וכתב משום דירושלמי נגד רב אשי עיי"ש ולמ"ש סוגית הבבלי למסקנא דנוכח דכותבת הגסה על כרחך חסירה מכביצה מזה נגד רב אשי ג"כ דרב זביד נגד ר"א לפמ"ש ועי' במל"מ פ"ב ה"י מטומאת מת שמסופק להלכה אם כר"פ או כרב אשי עיי"ש ויש להעמיס מ"ש בלשון המ"מ שכתב בגמ' שאלו באיכות כותבת זו וכו' והעלו שהיתה פחותה מכביצה וכו' עיי"ש דיש לומר בכונתו ולשונו דנפשוט הבעיא דר"פ ע"י ר' זביד דמסקינן פחות מכביצה ועי' בס' שיח יצחק שכתב שנפשוט בעי' דר"פ מר"א ובעיא דר"א מר"פ עיי"ש וכמ"ש נפשוט בגמ' למסקנא ועי' בר"ן יומא שכתב להלכה ככותבת עם גרעינתה וחסירה מכביצה עיי"ש אבל לדעת רבינו י"ל כמ"ש:
אכל מעט וחזר ואכל אם יש מתחילת אכילה ראשונה עד סוף אכילה אחרונה כדי אכילת שלש ביצים הרי אלו מצטרפים לכשיעור ואם לאו אין מצטרפים לכשיעור שתה מעט וחזר ושתה אם יש מתחילת שתייה ראשונה עד סוף שתייה אחרונה כדי שתיית רביעית מצטרפים לשיעור ואם לאו אין מצטרפים. במ"ש רבינו אם יש מן אכילה ראשונה עד אכילה אחרונה וכו' זה נגד דעת הר"ן במסכת יומא עיי"ש בסוגיא דכותבת הגסה שכתב דשיעור כדי אכילת פרס הוי כמה שהפסיק בין אכילה ראשונה להשניה ובשו"ת הרא"ם ח"ב בסי' ט"ו השיב ע"ז ומובא בס' כפות תמרים שם והביא דגם דעת התוס' במס' כריתות דף י"ב ע"ב בד"ה מתחילה וכו' שכתבו שאם הפסיק בין אכילה לאכילה כשיעור פרס אין מצטרף וכו' עיי"ש ודעת רבינו וכיו"ב רש"י במס' פסחים מ"ד ובכמה דוכתי ושאר ראשונים מתחילת אכילה עד סוף אכילה כדא"פ ולדעת הר"ן ותוס' נראה דמטעם הפסק נגעו והשיעור כדא"פ דהוי שיעור הפסק בין אכילה לאכילה ולדעתם לפ"ז באוכל בלי הפסק יותר מכדא"פ יהיה חייב וצ"ע: ומ"ש רבינו שתה וכו' כדי שתיית רביעית וכו' עיין בהמ"מ ממה שהקשו ע"ז ממס' כריתות ובלח"מ ובהל' תרומות בפ"י ה"ג השיג הראב"ד על רבינו בזה משם ובכ"מ שם בשם מהר"י קורקס על זה לחלק בין איסורין דתליא בהנאת גרון באכילה נמשך ההנאה ביותר מבשתיה לכן מחלקינן בשיעוריהן בזה כדי אכילת פרס ובזה כשיעור רביעית אבל לענין טומאת הגויה אפי' תוחבו בגופו מבלי שיהנה גרונו כלל נטמא שתיה ואכילה שוין עיי"ש. אמנם עוד יקשה ממאי דאי' במשנה כריתות שם שתה רביעית יין ונכנס למקדש ושהה כדא"פ חייב ושם לא שייך תירוץ של מהר"י קורקס ז"ל ואף לר' אליעזר דאמר שם אם פסק בה כל שהו פטור טעמא כדאי' בגמ' דיליף משכר מידי דמשכר עיי"ש ועי' בלח"מ ובביאור להגאון מה"ר אליהו מוילנא ז"ל בסי' תרי"ב עיי"ש: וי"ל דודאי גם רבנן ס"ל דתורה אסרה יין משום שכרות אלא דמחמרינן טפי מר' אליעזר דאפי' בשכרות מעט אסרה וחייבה התורה ור"א ס"ל דוקא משכר טובא וי"ל במידי דמשכר דאפי' בכדי אכילת פרס נשאר עוד שכרות ביין כמו בשכר בשתה בפעם אחת וכיו"ב דמחייבי אבל בהתלוי בטעם הגרון י"ל עוד כמ"ש הר"י קורקס הנ"ל ושאני ביין נסך שכתב רבינו בפי"ד מהל' מאכלות אסורות ג"כ שעורו ברביעית דשם בהנאת גרונו תליא ולא בשכרות ודעת רבינו כן שלא יהיה סתירה מגמ' לתוספתא דאיתא כדי רביעית ואחר שכתבתי ראיתי בפר"ח בסי' תרי"ב שכתב לחלק בין משכר והיכא דתליא בהנאה עיי"ש: ועל קושית הלח"מ דהאיך שייך רביעית בתוך שיעור שתית רביעית עם ההפסק וכתב דזה דאפשר למהר הוא דוחק עיי"ש נראה כמ"ש רז"ל השותה כוסו בבת אחת ה"ז גרגרן שתים דרך ארץ והתורה אמרה השיעורין וכמ"ש בתוס' נמסרו לחכמים לפי דרכי בני אדם ששותין בנחת ואפשר שימצא בשותה מהר בהפסק מעט כדי שתית רביעית כדרך השתיה לרוב: ומה שהקשה למה לא כתב רבינו שצריכין שיהיה ג' ביצים שוחקות עי' במרכבת המשנה דרבינו ס"ל לפסול הגויה בלבד נאמר כן עיי"ש:
אכל אוכלין שאין ראוין למאכל אדם כגון עשבים המרים או שרפים הבאושין או ששתה משקין שאינן ראוין לשתיה כגון ציר ומורייס וחומץ חי אפי' אכל ושתה מהן הרבה הרי זה פטור מן הכרת אבל מכין אותו מכת מרדות. ומ"ש בחומץ חי אפי' הרבה עי' בלח"מ ובב"י בסי' תרי"ב ובמג"א שם ס"ק ה' בשם הב"ח ומ"ש הוא בזה: ומ"ש רבינו אבל מכין אותו וכו' דעת הראבי"ה מובא בטור שם כשאין ראויין מותר לכתחילה ועי' בטו"ז ס"ק ו' שם בזה ועי' בס' שאגת אריה סי' ע"ד שכתב לחלק בחומץ חי לדעת הסוברים בהרבה חייב וא"כ במעט חזי לאצטרופי אף דבמעט לא הוי בכלל הנאה כלל משום חזי לאצטרופי אין לחלק בין ראוי או לא עיי"ש: והנה כמ"ש ז"ל חצי שיעור מטעם אחשביה וי"ל אף דבגמ' ילפינן מכל כמ"ש בתוס' במס' יומא ע"ד בד"ה כיון דבלא סברה דחזי לאצטרופי הוי מוקי כל לכוי עיי"ש וכמ"ש במקום אחר חזי לאצטרופי ואחשביה חדא סברה הוי עיי"ש וא"כ לפ"ז דבר שאינו ראוי כלל נראה דלא שייך אחשביה: אמנם יש לעיין אם בשלא כדרך הנאתו שייך אחשביה או לא הנה במס' שבועות כ"ג ע"ב בתוס' בד"ה דמוקי מהרש"ל ומהרש"א שם דדעת מהרש"ל לר' שמעון דס"ל כל שהו למכות ה"ה שלא כדרך הנאתו ובמהרש"א בשם מהריב"ל [הקשה] ע"ז דהרי ר"י דס"ל חצי שיעור מהתורה בשלכה"נ אין אסור אלא מדרבנן עיי"ש ועי' במל"מ בפ"ה מיסודי התורה ה"ח ועי' במס' שבועות כ"ב ע"ב בנשבע שלא לאכול ואכל דברים שאינן ראויין לאכילה ועוד שם באכל עפר (ובנ"ט לפגם לא שייך אחשביה) ועיין ברא"ש במס' פסחים דף כ"א ע"ב בחרכו קודם זמנו דלאכילה אסור וז"ל דאע"פ דבטלה דעת האוכל אצל כל אדם מ"מ איהו קאכיל לה אסור עכ"ל נראה דשייך אחשביה אף בכה"ג ובשאגת אריה שם סי' ע"ה כתב להוכיח מזה דלאו דוקא בשלכה"נ אלא אף בשאין ראוי לאכילה ג"כ אסור איכא עיי"ש ודעת בעה"מ ור"ן שם דמותר באכילה ועי' בטו"ז בסי' תמ"ב ס"ק ח' שכתב להרא"ש רק מדרבנן עיי"ש ובמס' חולין ק"ב ע"א בשלמא הקפה את הדם ואכלו כיון דאקפיה אחשובי אחשבי הנה זה לענין שלא כדרך הנאתו אבל בשאינו ראוי כלל אם שייך אחשביה כמו בחצי שיעור בזה הנאמר לעיין ועי' חולין ע"ז במשנה השוחט את הבהמה ומצא בה שליא נפש היפה תאכלנה עיי"ש וברמב"ם פ"ה הי"ג מהל' מאכלות אסורות ובראב"ד והמ"מ שם ומ"ש שם בזה ובירושלמי מובא בר"ש במס' שביעית פ"ז מ"א ופ"ח מ"א לענין אכילה ע"י דחק ובמקום אחר הארכתי בענין זה: ועי' בשאגת אריה סי' ע"ו שהחליט ביו"כ דלא כתיב אכילה בשלא כדרך הנאתו חייב עיי"ש. ובשאינה ראויה לדעת רבינו מדרבנן אסור ובאכילה גסה ה"ז משום דמזיק להגוף ולא מיתביה נפשיה וגרע משלכה"נ ועיין בירושלמי תרומות בפ"ז מודה ריש לקיש ביו"כ ועי' מ"ש בשם מהרש"ל ומהרש"א במס' שבועות הנ"ל וראיתי בס' ישועות יעקב דיו"כ לא שייך אחשביה בחומץ משום דאפי' באכילה ממש לא הוי אתיובי דעתיה עד ככותבת והוכחה דאחשביה לא הוי אלא לענין אכילה ולא לאתיובי דעתו עיי"ש ולענ"ד נראה דמ"ש חומץ אין משיב דעתיה משום שאינו ראוי ולשון אתיובי דעתו נראה דתליא לפי מה שדעתו נוח בו וא"כ מדאחשביה לאכילה הוי ממילא אתיובי דעתו ועי' מ"ש בפ"א ה"א מחמץ ומצה עיי"ש:
חולה שיש בו סכנה ששאל לאכול ביוה"כ אע"פ שהרופאים הבקיאין אומרין אינו צריך מאכילין אותו ע"פ עצמו עד שיאמר דיי וכו'. במשנה יומא פ"ב ע"א איתא חולה מאכילין וכו' ורבינו כתב שיש בו סכנה וברא"ש כתב מחשש שמא יסתכן ועיין בטו"ז שכתב בסי' תרי"ח ס"ק א' שיש בו חשש סכנה ועיין במג"א ס"ק ב' ויש להעמיס בלשון רבינו ג"כ ביש בו חשש סכנה אבל מדבריהם ז"ל נראה אפי' אין בהחולי אלא חשש סכנה בשלא יאכל וע"ז לא כיון רבינו דהיכן נדע כן אם לא ע"פ עצמו או מרופא והוא כתב חולה שיש בו סכנה וכו' מאכילין ע"פ עצמו ועל כרחך כשהוא אומר שיש חשש סכנה ולא שיודעין מחשש בלא"ה וצ"ע למה צריך שיהיה דוקא בחולה שיש חשש סכנה מבלעדי אכילתו ובשו"ע שם איתא חולה שצריך לאכול וכו': "עד שיאמר דיי" בלשון המשנה שם. נראה דס"ד לומר דכיון דשיערו דבכותבת הוי יתובי נפשיה וא"כ יותר מכותבת לא נאכילו ולכן כתב עד שיאמר דיי אפי' ביותר, דשיעור ככותבת לא הוי אלא בבריאים ולא בחולים: וכתב רבינו ששאל לאכול וכו' עיין בטו"ז שם ס"ק ו' כשאין שואל לאכול אלא אומר צריך אני לא הוי אלא מאומדן דעתו ולא עדיף מרופא רק כששואל לאכול נראה דיודע מרת נפשו עיי"ש: ובגמרא יומא פ"ג ע"א א"ר ינאי חולה אומר צריך ורופא אומר א"צ שומעין לחולה מ"ט לב יודע מרת נפשו פשיטא מהו דתימא רופא קים ליה טפי קמ"ל הנה האי דמקשינן פשיטא נראה דזה דחולה יודע במרת נפשו נדע ממשנה דאיתא ואם אין שם בקיאין מאכילין אותו ע"פ עצמו וס"ד דתליא אם נאמינו כיון שהרופא מכחישו וזה פשיטא דאדם נאמן על עצמו ממאה עדים ואם גם הלשון מאכילין משמע שאחרים נותנין לו מ"מ הוי נגד רופא אחד ספק נפשות להקל ומשני מהו דתימא רופא קים ליה וכו' ואין תליא בנאמנות ובתוס' ישנים וברא"ש הגירסא פשיטא ספק נפשות להקל מהו דתימא הא דקאמר חולה צריך אני בעותי הוא דקא מבעית וכו' עיי"ש:
אמר החולה איני צריך והרופא אומר צריך מאכילין אותו על פיו והוא שיהיה רופא בקי וכו'. בגמרא איתא תונבא דנקיט ליה הנה לפ"ז החולה שיודע בעצמו שלא אחזו בו תונבא האיך יאכל ונראה דמשו"ה איתא לשון מאכילין שאחרים מאכילין נגד רצון החולה. והנה בגמרא הב"ע דאמר לא צריכנא וליספי ליה ע"פ בקי ל"צ דאיכא אחרינא וכו' דאיכא תרי אחרינא וכו' ה"מ לענין עדות וכו' עיי"ש. והנה בכה"ג באיכא ב' רופאים אומרים כמוהו וא"כ נראה דלא נקיט תונבא עכ"פ דחזינן דהוי עכ"פ אין ברור שצריך ונראה דלחומרא משום סכנה לא אמרינן דיודע יותר מהרופא אף היכא דלא שייך תונבא אלא דנראה מדאמרינן שומעין לרופא משום תונבא ולא אמרינן משום ספק נפשות להקל היה נראה דאמרינן בכל פעם דיודע ביותר מהרופא משום לב יודע וכו' וצ"ל דחשש תונבא שכיח לחוש לחומרא בנפשות:
רופא אחד וכו' מקצת הרופאין וכו' הולכין אחרי הרוב וכו'. ועיין בהמ"מ ותליא אם לפי מאי דמסקינן כמר בר רב אשי עיי"ש ועי' ברא"ש והנה נראה דאפי' דנאמר דלא אזלינן בתר רוב בזה אפ"ה אחד נגד לכו"ע כאינו כנראה בגמ' וכמ"ש ברא"ש דאין דברי אחד במקום שנים עיי"ש: ויש להבין דהנה מצינו כן בעדים דהוי מגזה"כ להאמין ב' עדים אבל בתליא באומדנא כיון דלא אזלינן בתר רובא מאי שנא אחד מב' והנה י"ל שיש תורת עדות וגם אומדנא ביחד אבל לפמ"ש ז"ל דאפי' רופאים גוים מהני ואינו מטעם עדות אלא משום ספק נפשות או לא מרע אומנתו וכיו"ב מ"מ מטעם עדות לא שייך בזה. (והנה דעת רש"י כדעת רבינו במס' יומא פ"ד ע"ב בד"ה אבל מצטרפין עיי"ש). ולומר דאין דין זה דאין אחד בפני שנים ברופאי ישראל נאמר דשייך כמ"ש מטעם עדות ג"כ ולא בשל רופא גוי ונפק"מ לדינא לדעת הפוסקים לומר דלא אזלינן בתר רובא דאין באחד במקום ב' ברופאים גוים לא נאמר כן וצ"ע וגם באחד במקום ב' למה נאמר דהוי הכחשה בעדות נאמר דהוי באומדנא ולא נלך בתר רובא ובכ"מ שנוכל לומר דלא הוי הכחשה אמרינן כדאי' בשעה"מ בהל' עדות ובגמ' בכמה דוכתי בב' עדים המכחישין זה את זה ומסתברא באחד במקום ב' נאמר ג"כ דמידי ספיקא לא נפקא ואף לענין בדדמי מחלקינן בין אחד לב' מ"מ לא הוי אחד ודאי בדדמי ויש ליישב שלא יסתרו אמרינן דאחד אמר בדדמי וצ"ע לענין נפשות בזה: אמנם יש להבין למה ניזל בתר רובא דרופאים מאי שנא מבשאר דברים דלא אזלינן בפקוח נפש בתר רובא ועי' בתוס' יומא דף פ"ה ע"א בד"ה ולפקח וברא"ש בפ"ב דמכשירין שכתב מהיכא נלמד כן עיי"ש. ועי' בפ"ב מהל' שבת ומ"ש בה"כ שם עיי"ש: ויש לומר דלדעת רבינו שאני במלתא דתליא במעשה או בלעדי זאת אם הדבר כן אף דעל הרוב פעמים הוי כן מ"מ חיישינן בפיקוח נפש אחר המיעוט בכה"ג אין הרוב מכחיש המיעוט דכמו דהוי בדבר הזה הרוב יש ג"כ המיעוט בעולם משא"כ בדבר התלוי באומד הדעת אם ניזל בתר הרוב משוינן להמיעוט לשקר ודברי שקר לא מעלין ולא מורידין והוי כאלו לא הוי מיעוט כלל וסנהדרין בדיני נפשות יוכיח ע"ז דבתוס' ב"ק כ"ז ע"ב בד"ה קמ"ל כתבו ע"ז דהתם גבי דיינין שאני דחשיב מיעוט דידהו כמו שאינו עיי"ש ובס' גט פשוט בכללים שלו כלל א' בפי' דברי התוס' עיי"ש ולדעת רבינו כמ"ש דכל מאי דדנין ע"פ אומד הדעת הוי המיעוט כשקר ואינו בעולם וכמו בדיינין כן לדעתו בכל הדברים הנדונים באומד הדעת כן נראה לענ"ד לומר בכונת רבינו גם בתוס' הנ"ל יש לפרש כן במ"ש כמי שאינו. ובמ"ש ההמ"מ בדעת רבינו דרוב במנין עדיף מרוב בחכמה שלא כדעת הרמב"ן שכתב דאזלינן לקולא במרכבת המשנה כתב דדעת רבינו כהרמב"ן ואין הכרע מלשונו ובפי' משניות כתב רבינו ואם נחלקו הרופאים וכו' שומעין לרובם ואם הם בשוה במנין ובחכמה כפי סברתינו מאכילין אותו כי העיקר אצלנו ספק נפשות להקל עכ"ל ולמ"ש לעיל בכונת רבינו יותר מסכים לומר דדעתו כדעת הרמב"ן ועי' בדרכי משה בטור או"ח בסי' תרי"ח אות ב' עיי"ש:
עוברה שהריחה וכו'. עי' בהל' מאכלות אסורות בפי"ד הל' י"ד והל' ט"ו עיי"ש ובב"י או"ח בסי' תרי"ח עיי"ש:
קטן בן תשע וכו'. עי' בהמ"מ ומ"ש ויש מי שאומר שיש השלמה בתינוקת מדבריהן בשנת י"ב ואין השלמה בתינוק מדבריהן כלל עיי"ש ובכפות תמרים כתב ע"ז סברה זו לא מצאתי לה שורש וענף לא בדברי אמוראים ולא בדברי הפוסקים ואפי' נאמר דשמא בעלי סברה זו יש להם איזה גירסא חדשה בגמ' דידהו מ"מ אין טעם לדבר בתינוקת יהיה לה חינוך ולא בתינוק דאדרבה אפכא אשכחן חינוך בתינוק ולא בתינוקת כדתנן האיש מדיר וכו' אבל לא את בתו עיי"ש שהניחו בצ"ע: וקצת טעם לפמ"ש רבינו בפי' המשנה ודע כי הזכרים מי"ג שנים שלימות והנקיבות מי"ב שנים שלימים הם חייבין להתענות מדאורייתא אם הביאו ב' שערות כי הנקיבות סובלות התענית יותר מהזכרים לפי שמזג הזכרים חם והנמס מגוף יותר עכ"ל. ובלתי נאמר הטעם הזה אלא בתענית ולא בשאר מצות ואיסורין דקדמה הנקיבה מהזכר כמו שעמד ע"ז בספר מעשה רוקח וטעמו בזה י"ל למאן דמקדים שנה מדרבנן לתינוקת שאינה בת חינוך דנהפך בקטן להקדים שחייב בחינוך וע"ז יאות לומר דלא רצו להחמיר בתינוק כמו בתינוקת דקשה לו לסבול ביותר ממנה. ועכ"פ טעם יש לומר דבתינוק לא עשו כלל ואף דס"ל בי"א בשניהם בשוה י"ל שכתב למה לא הקדימו לזכר ולנקיבה לא הקדימו לדעתו י"ל משום דעיקר חינוך בזכר לא החמירו יותר בנקיבה מבזכר:
בת י"ב וכו' אבל אם לא הביאו ב' שערות עדיין קטנים הן ואין משלימין אלא מדברי סופרים קטן שהוא פחות מבן ט' אין מענין אותו ביוה"כ כדי שלא יבוא לידי סכנה. ועיין בשו"ע או"ח בסי' תרט"ז סעיף ב' בשם התרומת הדשן דחיישינן שמא נשרו עיי"ש וכמ"ש בטו"ז דהוי ספיקא דאורייתא הנה מטעם ספיקא דאורייתא לדידן הוי מדאורייתא ולרבינו דמהתורה לקולא לא נפק"מ והוי בכל פעם מדרבנן דאם מטעם ספק ואם מטעם חינוך: ומ"ש קטן וכו' אין מענין וכו' רש"י במסכת יומא מפרש שא"צ למונעו מלאכול עיי"ש ולרבינו אסור וכמ"ש ז"ל וכיו"ב בשו"ע שם: ועיין בכפות תמרים שעמד בזה אם חינוך ביוה"כ בלבד מדאיתא במשנה מחנכים ביו"כ או גם בשאר תענית עיי"ש ונראה למ"ש בתוספות ישנים להקשות הרי קטן אוכל נבילות א"צ להפרישו ותירצו דשם לאפרושי מאיסורי משא"כ ביו"כ ועניתם הוי מצוה ולמצוה שייך חינוך עיי"ש. ובשאר תעניתים יש לעיין אם המה בכלל איסור או מצוה מדרבנן ובחינוך במצוה מדרבנן דמצד לא תסור הוי לאפרושי מאיסורי בלבד דלא שייך חינוך ועיין בסי' שמ"ג ובמג"א שם ועמ"ש בפ"ג ה"א עיי"ש: