הקושר קשר של קיימא והוא מעשה אומן חייב כגון קשר הגמלים וקשר הספנין וכו' אבל הקושר קשר של קיימא ואינו מעשה אומן פטור וכו'. כן דעת הרי"ף וברמ"ך, מובא בכ"מ, השיג עליו עיי"ש וכמו כן ברא"ש שבת קי"א הקשה על הרי"ף כיון שהוא של קיימא מה לי מעשה אומן או הדיוט עיי"ש. ולכאורה יקשה על הרי"ף ורבינו ממאי דאיתא במסכת שבת דף י"א ע"ב אלא מעתה הדיוט שחקק קב בבקעת בשבת לר' מאיר ה"נ לא מחייב ועי' ברש"י שם אבל כונת רבינו שיהיה מעשה אומן אפי' בהדיוט שעשה במעשה אומן חייב. וכ"כ במרכבת המשנה עיי"ש. אבל מנ"ל לדייק ככה בגמרא כמ"ש ברא"ש ומלשון הגמרא באושכפי וכו' אין מכריע כ"כ והיה נראה לענ"ד שהוציא מירושלמי דאי' שם פט"ו ה"א משבת אמר רב פנחס מתופרי יריעות למדו נפסק היה קשרו חזר ונפסק לעשותו קשרים קשרים אי אפשר אלא חוזר ומתיר א"ר חזקיה ההן חיטא אומנא מבליע תרין רישיה והיידא וכו' מאורגי יריעות למדו מ"ט אורך היריעה וכו' נפסק היה קושרו מכיון שהיה מגיע לאריג היה שרי לה ומעיל לה ר' תנחומא וכו' בשם ר' חונה אפילו ערב שבה לא היה בו לא קשר ולא תיימת ובקרבן העדה שם שהן היה קושרין לפעמים וקשיא א"כ מגונה שהרי חוטן כפול ששה וניכר הקשר לכך קאמר חזקיה שהיה מבליעים הצדדים עכ"ל. ועי' ביד דוד שפי' שלא כקרבן העדה עיי"ש. והנה זה מעשה אומן וביותר כדאיתא שם אפי' ערב שבה וכו' ועי' בספר קרית ספר שכתב וקושרי יריעות במשכן קשר אומן היה עיי"ש אלא דיש לעיין בקשר הגמלנין והספנין אם הוי כמו כן וצריך בחינה לזה איככה היה נעשין בזמנם אז וכנראה שהחבלים עבים ויהיה הקשר עב מאוד והיה צריך ג"כ אומן להבליעם בהחוטים ועי' מ"ש להלן הל' ט' עיי"ש: אמנם יש לעיין עוד דבבלי במסכת שבת ע"ד ע"ב איתא תרצת קושר מתיר מאי איכא למימר ובירושלמי הנ"ל מתרצין גם על מתיר ובבבלי מתרצין שכן צודי חלזון קושרין ומתירין וצודי חלזון רחוק לומר שהיה בקשר כנזכר בהירושלמי הנ"ל וא"כ נילף משם שאין צריך מעשה אומן. והנה בירושלמי שם דף כ"ט ע"ב והצובעו מה צביעה היה במשכן וכו' בעורות אלים מאדמים וכו' ועי' בשיורי קרבן שם שהקשה הלא היה תכלת ותירץ שלא צבעו תכלת שם אלא שהיה להם תכלת ממצרים עיי"ש וא"כ לפי הירושלמי לא יוכל לומר שכן צדי חלזון וכו' הגם די"ל כיון דעכ"פ היה צריכין לתכלת הצריך צדיה אף דאז לא היה צריכין לצדיה: והנה עוד שם בירושלמי מאי קשירה היה במשכן שהיה קושרין את המיתרין ולא לשעה היה וכו' ובקרבן העדה שם כתב דלא נוכל לומר דנילף מזה דקשר שאינו של קיימא מלאכה מדאיכא במשכן דמשום דמלאכה גרועה דהרי על הוצאה צריך קרא עיי"ש וצ"ע אם יש לדמותו להוצאה דלא הוי שנוי בהדבר ולאו בגדר מלאכה לקשר שאינו של קיימה דעכ"פ נעשה בהדבר אלא שחוזר לברייתו ועי' בשו"ע או"ח בסי' שי"ז סעיף א' דאין אנו בקיאין מה הנקרא מעשה אומן עיי"ש ולמ"ש בירושלמי הנ"ל יש להבין מה הוי מעשה אומן ולדעת הרא"ש קולא בשאין של קיימא אף דהוי מעשה אומן ועי' במג"א שם ס"ק ה' ובדגול מרבבה שם:

קושרת אשה וכו' ואם היה חבל הגרדי שמותר לטלטלו וכו'. עי' בהמ"מ ובכ"מ ורמ"ך. ובמרכבת המשנה כתב שגורס כגירסת הרי"ף הכא בחבל הגרדי דאמר שמואל כלי קואי וכו' דבשאר חבל הוי מוקצה עיי"ש ובפי' לה"ר ר' דוד ערמא"ה ז"ל נראה שלא היה לפניו גירסא אחרת זולת גירסת הרי"ף עד שמתמה על המ"מ דהלא רבינו כתב כגירסת הגמ' עיי"ש:

הפותל וכו' והוא שלא יתכוין לקלקל בלבד וכו'. נראה דבא רבינו להעיר על האי דאיתא במסכת ביצה דף ל"א ע"ב חותמות שבקרקע מתיר אבל לא מפקיע ולא חותך שבכלים מתיר ומפקיע וחותך אחד שבת ואחד יו"ט ועי' ברש"י במסכת עירובין דף ל"ה ע"א בד"ה ובעי שכתב דהוי מקלקל עיי"ש:

התופר שתי תפירות חייב והוא שקשר ראשי החוט מכאן ומכאן כדי שתעמוד התפירה ולא תשמט אבל אם תפר יותר על שתי תפירות אע"פ שלא קשר חייב שהרי מתקיימת התפירה והמותח חוט של תפירה בשבת חייב מפני שהוא מצורכי התפירה. עי' בכ"מ בשם הרמ"ך בשם ירושלמי דחייב משום תופר וקושר ומתמה על רבינו שלא כתב דחייב משום קושר ג"כ עיי"ש. ובהגהות מיימוני מחלק בין קשר אחד לב' קשרים לתרץ קושית הנ"ל ובמרכבת המשנה כתב דלא מקרי קשר אלא בקושר ב' צדדי החוטים להדדי ולא בקושר צד אחד מכאן וצד אחד מכאן עיי"ש ולכל התירוצים יקשה א"כ למה מקשי בירושלמי בפ' כלל גדול ובפ' האורג ובמס' כלאים בפ"י ונימור נמי משום קושר עיי"ש דלמ"ש ז"ל לא הוי כקושר שחייב בו: והנה לרבינו שכתב בה"א דאינו חייב בקושר אלא במעשה אומן וזה לכאורה א"צ בקשר של תפירה למעשה אומן אלא שלא יתפרד ויהיה של קיימא בלבד וכמ"ש רבינו ביתר על ב' תפירות שא"צ לקשר שהרי מתקיימת התפירה וכו' וא"כ לפ"ז לא יקשה על רבינו שלא כתב דגם משום קושר חייב אלא דיקשה על הירושלמי וביותר למ"ש לעיל בה"א דזה שכתב רבינו שצריך מעשה אומן בקושר מקורו מירושלמי שם: אמנם בירושלמי שם איתא על האי דאמרי דבעי קשור בתופר פליגי על דר' ירמיה אמר רב דאמר הממתח צדדיו חייב משום תופר נאמר משום תופר ומשום קושר עיי"ש והנה רבינו שכתב בפי' המותח כמ"ש המגיד משנה דלא כרש"י וכמ"ש במרכבת המשנה דכדרך החייטנין שמותחין את החוט להחליקו ולפעמים ממרחין אותו בשעוה והוא הכנה ותיקון לתפירה כדמיון ההגסה לבישול עיי"ש ובלתי מובן קושית הירושלמי לפ"ז על הממתח דנימור גם משום קושר דמאי ענין קשירה בכה"ג דמותח לפי פי' הזה ולמה לא מקשינן ממתני' התופר ב' תפירות חייב ונימור משום תופר וקושר: והנה לומר דע"י שמדבק ביותר הטויה בהחוט ע"י שמחליקו וממרחו הוי תולדה דקושר כמ"ש דהמדביק ניירות או עורות הוי תולדה דתופר כמו כן הדיבוק בטויה לחוט שיהיה מהרבה חוטים חוט אחד אינו מגדר הטויה ויותר בגדר הקשירה לפי הירושלמי בפי' המותח לדעת רבינו ובזה א"צ מעשה אומן כמ"ש בירושלמי מתופרי המשכן דגם במשכן לא היה אלא על דרך זו ויהיה מיושב דלא מקשי בירושלמי ממשנה דבמשנה לא יקשה כמ"ש דא"צ בתפירה מעשה אומן ובקשר דבמשנה צריך מעשה אומן אבל בקשר דמותח (ל"צ) [צריך] ג"כ אומנות מקשינן שפיר נימור משום קושר אבל א"כ בלתי תליא במאי דאמרי בתפירה דצריך קשירה לומר גם במותח דיהיה חייב משום קושר דאם גם לא נאמר דצריך קשירה בתפירה יקשה במותח דהוי ממילא למ"ש כקשירה דלפי מ"ש בתפירה לא הוי חייב משום קושר ובמותח יחויב בכל גונא ולא שייך פליגי וכו' והנה נראה מירושלמי דפי' מותח כמ"ש ברש"י דבכה"ג שייך קשירה וראיתי בפי' לה"ר דוד ערמא"ה ז"ל שכתב על מ"ש רבינו במותח שהוא מצרכי התפירה ונראה דלטעם זה אפי' לא נפרשו בשנים אלא שמהדקם חייב עכ"ל. ונראה שמפרש בדעת רבינו כרש"י אלא דלרש"י נראה בנפרש ולרבינו אפי' בלא נפרש חייב משום דהוי מצרכי התפירה להדקם היטב וא"כ הוי בערך תפירה ובזה שייך קשירה ג"כ שלא יתפרדו: ונראה דרבינו אזל בתר הבבלי שבת ע"ד ע"ב דמקשינן והא לא קיימא א"ר וכו' א"ר יוחנן והוא שקושרין ואח"ז א"ר זוטרא בר טוביה אמר רב המותח חוט וכו' חייב חטאת. הנה מסקינן לשניהם ולא אמרינן דפליג כדעת הירושלמי וי"ל כיון דלא הוי בשניהם מעשה אומן לא שייך משום קושר ומשו"ה לא כתב רבינו משום קושר ולמ"ש בספר יד דוד במסכת שבת בפי' הירושלמי בלתי מוכח מירושלמי דצריך מעשה אומן בקושר עיי"ש וי"ל דרבינו הוכיח מבבלי מדלא מקשינן ונימר קושר ולפ"ז להיפוך הירושלמי לא ס"ל דבעי מעשה אומן ובבלי ס"ל דבעי מעשה אומן:

אבל אם תפר יותר על שתי תפירות אע"פ שלא קשר וכו': נראה דיצא מהאי דמסכת כלאים פ"ט ה"י ר' יהודה אומר עד שישלש ועי' ברא"ש שם בהגהות להר"ש בסי' י"ג שנראה שמפרש בשלש תפירות בלי קשר כמו בשנים עיי"ש:

הקורע וכו' הקורע בחמתו או על מת שהוא חייב לקרוע עליו חייב. עי' מ"ש לעיל בפ"ח ה"ח עיי"ש ולהלן פי"ח הכ"ו עיי"ש:

המדבק ניירות או עורות וכו' ה"ז תולדות תופר וכו'. עי' במרכבת המשנה שכתב דמקורו מירושלמי פרק כל כתבי במצילין תיק הספר דטפילה כגופו ולענין תפילין של יד שכתבו על ד' עורות צריך לדבקן וחשיב דיבוק כמו תפירה ובר"פ אלו עוברין משמע דדיבוק ניירות בקולן של סופרים חשיב אומנות ומדמה לתופר שמחבר דברים נפרדים עיי"ש:

הבונה כל שהוא חייב המשוה פני הקרקע בבית כגון שהשפיל תל או מילא גומא או גיא הרי זה בונה וחייב וכו'. הנה במסכת שבת ק"ב ע"ב כל שהוא למאי חזי שכן עני חופר גומא להצניע בו פרוטותיו דכותיה גבי משכן תופרי יריעות וכו' להצניע וכו' אמר אביי כיון דמשתכי לא עבדי הכי וכו' אלא שכן עני עושה פיטפוטי כירה קטנה וכו' דכותיה גבי משכן מבשלי סמנין וכו' רב אחא בר יעקב אמר אין עניות וכו' אלא שכן בעה"ב שיש לו נקב בבירתו וסותמו דכותיה גבי משכן שכן קרש שנפלה בו דרנא מטיף לתוכה אבר וסותמו: והנה מדנקיט שכן עני וכו' שכן בעה"ב בבירתו היה נראה בלא בבירתו לא הוי בכל שהוא אבל א"כ מאי השיעור בבנין שאינו של בעה"ב בבירה ועיין בתוספות שם בד"ה כל שהוא שכתבו דוקא הכא איצטריך לפרושי דהוה דכותיה במשכן משום דלא חשיב בנין כל שהוא אבל מוציא עיטרן ופלפלת כל שהוא סברה הוא דמחייב עכ"ל נראה מדאיכא במשכן א"צ ראוי ושיהיה חשיב בנין בעינינו. וא"כ למה נקטו בגמרא שכן בעה"ב וכו'. וי"ל עמ"ש בתוספות ב"ק דף ב' ע"א בד"ה ה"ג די"ג משכן וחשיבי קרי ליה אב דצריך משכן ושיהיה מלאכה חשיבי וא"כ י"ל בבירה הוי אב ושלא בבירה בגדר תולדה דזה שבעה"ב ג"כ עושה בגדר חשיבי וצ"ע. ועי' מנחות נ"ז דמקשינן ג"כ בקודח וכו' ור"ל בצירוף ואח"ז באופן אחר עיי"ש דנראה דצריך ראוי עכ"פ בכל שהוא גם יש לשום לב דהנה שכן עני השיעור בחפירות הגומא וכן הבעה"ב בבירתו במלוי הגומא. והנה לעיל ע"ג ע"ב היה לו גבשושית וכו' היה לו גומא וכו' וכמ"ש רבינו המשוה וכו' והשיעורין ממה נפשך לא נדע בשניהם וכמסקנא שכן הבע"ב וכותיה במשכן לא נדע כל שהוא אלא במלוי ולא בחופר וצ"ע. והנה למ"ש בתוספות בדבר שמסברה א"צ ללמוד השיעור ממשכן וא"כ כיון שיש שיעורא דעני וכו' וא"כ הוי מסברה גם בחופר גומא ג"כ וא"צ ללמוד ממשכן והאי דמקשינן והא אין עניות וכו' ומהדרינן שיהיה ג"כ במשכן י"ל כמ"ש שיהיה בכלל אב דמטעם שכן עני וכו' יהיה באחר תולדה בלבד וצ"ע בזה:

והבונה ע"ג כלים פטור. בירושלמי בפ' כירה ובפ' הבונה כמובא בהמגיד משנה הדא אמרה בנין ע"ג כלים בנין ודחי אדנים כקרקע הן עיי"ש: לכאורה מדמקשינן הדא וכו' נראה דפשיטא להו דלא שייך בנין אלא על גבי קרקע דאל"כ למה לא נאמר בנין ע"ג כלים וא"כ לפי מ"ש בדעת רבינו להלן הל' י"ג וכמ"ש בהמ"מ שם דאף דקיי"ל אין בנין וסתירה בכלים בעושה כלי מתחילתו אין לך בנין גדול מזה ואין נקרא בנין בכלים אלא עושה כלי עיי"ש שלא כדעת רש"י ור"א ממיץ וכיו"ב שלא פי' כן וא"כ מאי פשיטא לירושלמי דאין בנין ע"ג כלים כיון דאף בתלוש שייך בנין ואף בבלתי נוגע בקרקע כלל ולכאורה היה נראה דמ"ש בירושלמי אדנים כקרקע לפרש כיון שעושה בנין בדבר חדש מקרי בנין אף באינו מחובר בקרקע וכמ"ש בהמ"מ הנ"ל אבל דעת רבינו לא נראה כן ודעתו שאין בנין אלא ע"ג קרקע או בעושה כלי דהוי אפי' בתלוש בנין אבל בתלוש בלתי מחובר או נסמך לקרקע כאדנים לא מקרי בנין ויש לעיין למה לא כתב אדנים כקרקע כמ"ש בירושלמי הנ"ל וצ"ע ועי' בסי' שי"ג סעיף א' במחזקת ארבעים לא מקרי כלי ושייך בנין עיי"ש דמשום אוהל חייב אף דלא מקרי בנין הנה מצינו אוהל תולדת בונה אפי' באינו מחובר לקרקע ואינו כלי ושם בבנין אפי' בנעשה של פרקים וצ"ל דשם בנסמך ע"ג קרקע והוי כמ"ש בירושלמי אדנים כקרקע וביותר בנסמך ע"ג קרקע ממש ולפ"ז בלא נסמך לקרקע אפי' במ' סאה לא יהיה שייך אוהל וצ"ע בכל זאת:

העושה אוהל קבוע וכו' וכן העושה כלי אדמה וכו' וכן המגבן וכו'. עי' בהמ"מ ובהגהות מיימוני דדעת הר"א ממיץ אפי' שעושה כלי לא שמיה בנין מדאורייתא עיי"ש ודעת רש"י כר"א ממיץ במס' ביצה י"א ע"ב בד"ה דאין בנין וכו' אין איסור בנין וסתירה בכלים אלא בבתים דנתחייב בבנין כל דהוא והעושה כלי או גמרו ביו"ט או בשבת משום מכה בפטיש הוא דמחייב שהוא חיוב לכל גמר מלאכה או אם הוא דבר שהוא מחליקו חייב משום ממחק וכו' עיי"ש. וכיוצא בזה במס' שבת ק"ב ע"ב במשנה כתב והקודח נוקב עץ או אבן בכותל עכ"ל נראה שכן כתב למאן דאמר משום בונה וא"כ צריך במחובר בכותל הבית דוקא ועי' בר"ן ובחי' הר"ן איתא או בכותל עיי"ש. ובתוס' שבת דף ע"ד ע"ב בד"ה חביתא שחולקים על רש"י סיימו וצ"ע דלא ליקשי ממנפח בכלי זכוכית דף ע"ה ע"ב עיי"ש וכונתם דשם אי' והמנפח בכלי זכוכית חייב משום מכה בפטיש וכיו"ב מביא הר"א ממיץ ראיה לדבריו אבל בירושלמי פ"ז ה"ב אי' ר' אילא בשם ר' שמעון בן לקיש הנופח כלי זכוכית חייב משום בונה הנה בבבלי ובירושלמי מחולקים בהנאמר בשם רשב"ל ויש שכתבו דשאני נפיחת כלי זכוכית שאינו דרך בנין וקשה לחלק דהרי אינו דרך מכה בפטיש ג"כ וי"ל דבזה הוי עכ"פ גמר מלאכה בכה"ג וכל גמר מלאכה משום מכה בפטיש אבל בבנין צריך שיהיה דרך בנין ועי' בבעל המאור בפ' הבונה שם שכתב אבל וכו' עד כאן לא פליג שמואל ואמר שאין דרך בנין בכך אלא בשופתא דקופינא שהוא דבר מועט אבל בעשית כולו או רובו בדרך בנין שישים נסר ע"ג נסר או כיו"ב דברי הכל יש בו משום בנין עיי"ש ועי' בס' מגן אבות בזה וא"כ י"ל במנפח כלי זכוכית דהוי בדבר אחד וגם דבר מועט משו"ה הוי בגדר מכה בפטיש בלבד ולא בונה ובחי' הר"ן מפרש נפיחת כלי זכוכית בפעם שניה עיי"ש וא"כ י"ל בירושלמי בפעם ראשון מיירי ועי' בתוס' עירובין דף ל"ד ע"ב בד"ה ואמאי דבירושלמי נראה לסתור לגמרי כלי מותר עיי"ש:

העושה נקב כל שהוא בלול של תרנגולים כדי שיכנס להן אורה חייב משום בונה וכו'. עי' בלח"מ ובס' מעשה רוקח, ובמרכבת המשנה השיג על דעתם לומר בכל מלאכה לחייב גם משום מכה בפטיש עיי"ש מ"ש בזה: ועי' בפר"ח במים חיים שכתב דפלוגתא דרב ושמואל בנקב קטן העשוי להכניס בו האורה ולדעת רב אין מספיק להוציא ההבל והילכך אינו חייב אלא משום בונה אבל אם עשה להכניס ולהוציא חייב נמי משום מכה בפטיש לפי שכבר נגמר עכ"ל. גם זה צ"ע וגם הרי אמרינן כל שמלאכתו מתקיימת חייב וצ"ל דזה לענין בונה ולא למכה בפטיש. ועי' במג"א בסי' שי"ד ס"ק ג' שכתב מיירי בלול שאינה מחוברת לקרקע דלא שייך בונה ומשו"ה כתב משום מכה בפטיש ובמחצית השקל כתב דמג"א כלח"מ דחייב משום שניהם עיי"ש. והנה לרש"י בכלים דלא שייך בונה חייב משום מכה בפטיש ובכה"ג י"ל לכו"ע היכא דלא שייך בונה שייך מכה בפטיש אלא היכא דשייך בונה לא נאמר גם משום מכה בפטיש כמ"ש במרכבת המשנה הנ"ל דא"כ בכל מלאכה נאמר ג"כ מכה בפטיש ועי' מ"ש שם מירושלמי כדבריו אבל צ"ע דהרי דעת רבינו בעושה כלי אפילו בשאין מחובר לקרקע שייך בנין וסתירה ונקב הוי כעושה כלי:

הצד דבר שמינו לצוד אותו חייב וכו' אבל אם הפריח ציפור לבית ונעל לפניו וכו' ה"ז פטור שאין זו צידה גמורה שאם יבוא לקחתו צריך לרדוף אחריו ולצוד אותו משם וכו'. במס' שבת ק"ו ע"ב ובמס' ביצה כ"ד ע"א דצבי לגינה ולביברים דלא הוי צידה לר' יהודה הצד מתוכם חייב ולרבנן דהוי צידה הצד מתוכן פטור עיי"ש במאי שהקשו ורמינהו וכו' וברש"י ביצה בד"ה חייב דכיון דהכניס ציפור למגדל ונעל בפניו הרי הוא אחוז ועומד ונגמרה צידתו וכו' עיי"ש: והנה אין לומר לדמותו לשם משמעון ועי' בפ"א הי"ד כל המתכוין לעשות מלאכה בשבת והתחיל בה ועשה כשיעור חייב אע"פ שלא השלים כל המלאכה וכו' עיי"ש. ועי' במסכת כריתות י"ט ע"א במשנה שעשה מקצת וכו' ובגמ' ע"ב שם גמר מלאכה לר' אליעזר פטור הא וכו' עיי"ש ובמסכת שבת ג' ע"א בד"ה שניהם עיי"ש דוקא בשם משמעון דהוי בשם גמר מלאכה ועי' במסכת שבת ק"ב ע"ב במשנה זה הכלל כל העושה מלאכה ומלאכתו מתקיימת ובגמרא ק"ג ע"א דחק קפיזא בקבא עיי"ש. אבל בצידה לא הוי גמר מלאכה רק כשניצוד לגמרי כל זה פשוט ומובן אבל להיפוך יש להעיר למאן דס"ל דהוי צידה אף דמחוסר עוד צידה למה לא נאמר אף דהוי בגדר צידה מ"מ בצד מתוכו חייב משום גמר מלאכה דממכה בפטיש דהוי לאחר הגמר בלעדו אלא בהוספה ועי' בהגהות מיימוני ט"ז ובמרדכי בפרק הבונה דמכה בפטיש אחרי גמר מלאכה בנין עיי"ש וא"כ כמו כן לאחר גמר צידה מ"מ בהוספה שיהיה כניצוד ממש יהיה בכלל גמר מלאכה. והנה יפלא שלא לומר בדבר דלר"י לא הוי מלאכה כלל לרבנן דהוי מלאכה במאי שמוסיף לא הוי כגמר מלאכה ובגדר מכה בפטיש. ונראה דלא שייך מכה בפטיש אלא בדבר מלאכת אומן וכיו"ב ולא בצידה שאינו בשנוי ומלאכה בהדבר וצ"ע ועי' מ"ש לעיל בפ"ח ה"ב בזומר ובישול אחר בישול עיי"ש וי"ל דלא שייך מכה בפטיש רק בעושה מעשה אחרת ולא בצידה ובישול אחר בישול דהוי מעשה אחת וצ"ע:

צבי שנכנס ונעל אחד בפניו חייב וכו' ישב הראשון ומילאוהו ובא השני וישב בצידו אע"פ שעמד הראשון והלך לו הראשון חייב והשני לא עשה כלום ומותר לו לישב במקומו עד הערב ולוקח הצבי וכו'. הוסיף רבינו על לשון המשנה עד לישב במקומו עד הערב ולוקח וכו' לכאורה יש לדמותו לישראל שעשה מלאכה במזיד עי' בפ"ו הכ"ג דאסור לו לעולם ונראה שיותר לדמותו להל' כ"ד שם ליצאו חוץ לתחום ולמעביר ד' אמות ברה"ר ועי' בהמ"מ שם ומשום שלא נעשה שנוי בגוף הדבר עיי"ש ומותר לערב אף לאותו הדמיון: ועי' עוד בענין צידה בירושלמי פ"ז דף ל' ולית ליה צידה ואתי' כהאי דאמר ר"א בי רבי יוסה ורב אבהו ורשב"ל בשם ר"מ מין חיה טהורה ברא הקב"ה למשה במדבר כיון שעשה בה מלאכת המשכן נגנזה וכו' ועי' בתוספות במסכת שבת דף ע"ה ע"א בד"ה הצד עיי"ש ובקרבן העדה שני פירושים לפי' אחד לא יהיה צידה בכלל מלאכה כלל ולפי' ב' היה במשכן באותה חיה עיי"ש ולדברי תוס' נראה שלא היה כלל לדעת הירושלמי ועי' בקרבן העדה שם ועי' בפנ"י דף ע"ה מ"ש בזה: