השוחט חייב ולא שוחט בלבד אלא כל הנוטל נשמה לאחד מכל מיני חיה ובהמה ועוף ודג ושרץ בין בשחיטה או בנחירה או בהכאה חייב. החונק את החי עד שימות ה"ז תולדות שוחט לפיכך אם העלה דג מספל של מים והניחו עד שמת חייב משום חונק ולא עד שימות אלא כיון שיבש בו כסלע בין סנפיריו חייב שעוד אינו יכול לחיות הושיט ידו למעי הבהמה ודלדל עובר שבמעיה חייב. הנה כתב רבינו החונק וכו' הוי תולדה וברש"י דף ע"ה בד"ה שוחט משום מאי חייב שחיטה במלאכת המשכן היכא ומאי עבידתא אי מעורות אלים מאדמים למה בהו שחיטה בחניקה נמי סגי עכ"ל וא"כ נראה דלמאי דמשני משום נטילת נשמה שוה חניקה לשחיטה וגם חניקה אב כמו שחיטה ובתוספות במסכת שבת ע"ה ע"א בד"ה כי וכו' שכתבו דחובל תולדה דשוחט וחייב משום נטילת נשמה דדם הוא הנפש ונטילת הדם הוי נטילת נשמה עיי"ש ובמסכת כתובות ה' ע"ב בד"ה דם הביאו ראיה דחובל משום נטילת נשמה דהרי שוחט גם לרב משום נטילת נשמה כדאיתא שבת ע"ה עיי"ש וכיו"ב דעת רש"י במסכת שבת דף ק"ז ע"א לחד לישנא שם דחובל תולדה דשוחט עיי"ש. והנה דעת רבינו דחובל משום מפרק עם כל זה י"ל דס"ל דביוצא דם הוי בשוחט אב ונטילת נשמה בלי הוצאות דם דחונק ושולה דג וכו' הוי תולדה ועי' בהגהות מיימוני בשם ירושלמי עיי"ש (ועי' בירושלמי שבת דף ל' ע"א ודף י' ע"ב שנראה דס"ל בחבורה כתוס' דפליגי שם אם חבורה אב ושחיטה תולדה או להיפוך עיי"ש. וי"ל להיפוך דאם לאו משום צובע למה יהיה חבורה אב וצ"ע) ועי' בפי' משניות חולין בשוחט בשבת שכתב רבינו בשחט פורתא חייב עיי"ש וי"ל משום מפרק ועי' בלח"מ שעמד למה לא כתב רבינו גם משום צובע כרב דקיי"ל כותי' באיסורא עיי"ש. וגם נפק"מ שם לאחר שנחנק ועוד חיות בו אם שחטו משום נטילת נשמה פטור ומשום צובע יהיה עוד חייב: ובספר מרכבת המשנה כתב דצובע שאינו מכוין ולא הוי פסיק רישא דאפשר בשחיטה יבשתא ובגמרא דפליגי על כרחך באינו מכוין דבמכוין גם שמואל מודה עיי"ש. וכונתו דכיון במתכוין פשוט כן לכו"ע א"צ להביאו ובשאין מתכוין לא קיי"ל כרב דרק אם נאמר במתכוין פליגי וא"כ אין זה פשוט שהרי שמואל פליג ע"ז והוי להביאו כן נראה כונתו אבל יקשה לומר דלא הוי פ"ר משום דאפשר בלא שכיח שיהיה שחיטה יבשתא ועי' מ"ש לעיל בפ"א דבכה"ג דלא שכיחא הוי פ"ר: ובירושלמי בפ' כלל גדול דף ל' ע"א השוחט רשב"ל אמר לית כאן שחיטה שחיטה תולדת חבורה היא ובפ"ב דף י' ע"ב שם ר"י בי ר' בון אמר אתפלגון ר"א ור' יוחנן חד אמר שחיטה עיקר וחבורה תולדה ואחרנא מחליף עיי"ש. וראיתי בס' שלום ירושלים שמזה הוציא רבינו שלא הביא צובע דחזינן דכולהו אמוראי בירושלמי לא ס"ל משום צובע עיי"ש: אמנם יש להבין אם חבורה מטעם מפרק כמ"ש רבינו או משום נטילת נשמה כמ"ש בתוס' ורש"י האיך נאמר דשחיטה תולדה דחבורה וכי אין בשחיטה יותר נטילת נשמה ומפרק מחבורה ויותר מובן אם נאמר משום צובע ובשחיטה לא ימצא צובע אלא לרב משום דניחא ליה כי היכא דלחזי וכו' כדאיתא בגמ' דף ע"ה בזה שייך לומר דחבורה אב ושחיטה תולדה דהרי שמואל פליג ורב ג"כ אמר דלא לוחיכי עליה כדאי' שם אלא דיקשה אם שחיטה וחבורה משום צובע למה נמנו כל אחת למלאכה בפני עצמה וגם אם חבורה מטעם מפרק יקשה א"כ לירושלמי שחיטה ומפרק חדא מלתא למה במשנה מפרק בפ"ע ושחיטה בפ"ע ויחסר מלאכה מל"ט מלאכות וע"ז י"ל כדאי' במס' שבת ע"ג ע"ב היינו זורה היינו בורר היינו מרקד אביי ורבא דאמרי תרוייהו כל מלתא דהוי במשכן אע"ג דאיכא דדמיא לה חשיב לה וכו' עיי"ש. ולפ"ז לכאורה מירושלמי נראה להיפוך מדעת רבינו: ועי' עוד בס' שלום ירושלים שם שכתב דרבינו הוציא מסוגיא דמס' חגיגה דף ח' ע"א דילמא אתי לעשורי ביו"ט ואי אפשר לעשר ביו"ט משום סקרתא וברש"י שצבעו כדאיתא בבכורות נ"ח היוצא בעשירי סוקרו בסקירה ואומר הרי זה מעשר והוא צבע אדום וכו' עיי"ש ואם נאמר בשחיטה צובע א"כ למה יהיה אסור ביו"ט דשייך לפ"ז מתוך שהותר בשחיטה וכו' עיי"ש. אבל יקשה לפ"ז עוד קושית הגמ' לרב ביו"ט מ"ט לא וגם יש לעיין בזה בדעת רבינו מהל' יו"ט כאשר העיר בס' הנ"ל גם כן ע"ז: ועי' בפנ"י שהקשה לדעת רבינו דחובל משום מפרק למה לא נאמר בגמ' שם גם מפרק ותירץ דבשוחט חולין הוי שאצל"ג שאין צריך להדם עיי"ש. אבל יקשה לרבינו דפוסק כר"י משאצל"ג חייב הוי לומר גם משום מפרק וי"ל דהנה דינא דמפרק כבר כתבו רבינו ואם כיון דבכלל שחיטה מפרק ג"כ הוי לומר כן י"ל דהנה מפרק בתחילת השחיטה ונטילת נשמה בשחיטת רוב הסימנים אם נאמר דבדם עם נטילת נשמה ביחד הוי אב לדעת רבינו דלדעת התוס' הדם הוי נטילת נשמה וא"כ הוי בשחיטה ב' מלאכות נפרדות דבתחילת השחיטה נגמר המפרק וא"צ להוסיף ע"ז ונטילת נשמה אח"ז ובשוחט בשנשחט מקצתו כבר הוי נטילת נשמה בלי מפרק וא"כ אפשר זה בלא זה וא"צ לרבינו להעיר על מפרק כלל והנה משום צובע ג"כ ימצא בשחיטה בלי צביעה בשחיטה יבשתא (או לעצמו דלא שייך צובע ועי' בתוס' יו"ט פ"ז מ"א ע"ש) וא"כ הרי מפרק וצובע כתב לעיל בפ"ח ובפ"ט אבל בצובע יקשה לעיל בפ"ט כשכתב דינא דצובע הוי למכתב דיש בשחיטה ג"כ צובע דהרי לא הוי פשוט כ"כ דשמואל פליג ע"ז: וי"ל דהרי רב דס"ל בפ"ב דשבת אינו מתכוין אסור אפ"ה אמר דמטעם ניחא ליה וכנראה אפי' במתכוין צריך שיהיה ניח"ל דבלא ניח"ל לא הוי בגדר צובע ועי' במג"א בסי' ש"כ ס"ק כ"ה דאין צביעה אלא בדבר שדרכו בכך עיי"ש וכמ"ש בתוס' שבת דף ע"ג ע"ב בד"ה אמר דאפי' למאן דס"ל שאצל"ג חייב בכה"ג באם אינו רוצה לא הוי בגדר מלאכה ופטור ועי' בהמ"מ בפי"ב במצרף שם עיי"ש ולפ"ז במאן דלא ניח"ל י"ל לרב לא הוי בכלל צובע ואין לומר דנאמר דמסתמא ניח"ל והוי לכו"ע כמתכוין דעכ"פ לא הוי פסיק רישא שאפשר שיכוין שלא יהיה ניח"ל וע"כ נראה אף דרב ס"ל כר"י בשאין מתכוין בזה צריך שיכוין ושיהיה ניח"ל וא"כ בכה"ג דמכוין וניחא ליה י"ל לכו"ע אסור וי"ל דדעת רבינו אחרי דאמרינן דרב אף משום צובע קאמר ומפרש טעמא בניח"ל גם שמואל מודה לו רק בס"ד דלא ידעינן מאי ניחא ליה קאמר רב נראה בפלוגתא אבל בניח"ל פשוט לכו"ע דהוי כצובע וא"צ לרבינו להביאו בפני עצמו: אמנם אחרי רואי בסי' ש"כ סעיף י"ט ליתן כרכום בתבשיל מותר ואין לחוש לו משום צובע דאין צביעה באוכלין והוא מבעל ס' יראים מובא בב"י ועי' בדרכי משה שם אות ב' ונראה דתליא אם יש עבוד באוכלין דקיי"ל אין עיבוד באוכלין עי' להלן ה"ה וא"כ לא שייך צובע בשחיטה וא"כ יש ליישב דעת רבינו ומצאתי כן בספר ישועות יעקב בסי' הנ"ל אמנם עי' לעיל בפ"י הי"ג במגבן דעת רבינו דהוי בונה וא"כ דעתו לחלק בין עבוד לשאר מלאכות באוכלין וצ"ע:

כיון שיבש כסלע וכו'. עי' בבאורי מהרש"ל על הסמ"ג שכתב שלא נטעה לפרש יבש כסלע אלא השיעור התפשטות היבשות כרוחב הסלע עיי"ש.

הושיט ידו למעי הבהמה ודלדל עובר שבמעיה חייב . במס' שבת ק"ז ע"ב מדמינן ליה להאי מאן דתליש כשותא מהזמי וכו' דמחייב משום עוקר דבר מגדולו ועי' בתוס' במס' ע"ז דף כ"ו ע"א בד"ה סבר שכתבו דהוי משום עוקר מגדולו תולדה דגוזז ומחלקינן שם בין ביושבת על המשבר וגם לשכלו חדשיו שלא יקשה שם מאלודי בשבת וכו' עיי"ש וברש"י במס' שבת שם כתב דלדל עקר שהפילתו ע"י דלדול זה עיי"ש. נראה כרבינו משום נטילת נשמה ולא יקשה קושית התוס' במס' ע"ז הנ"ל דשם באלודי לא הוי נטילת נשמה ועל הדמיון בגמ' לכשותא מהזמי וכו' עיין ברשב"א ובחי' הרמב"ן שם שמפרשים שכמו שם בערך עוקר מגדולו אף שאינו מפריד מהדבוק ממש כ"כ שייך נטילת נשמה בזה וכעוקר מחיותו עיי"ש שהאריכו לסייע לדעת רבינו:

רמשים שהן פרין ורבין מזכר ונקיבה או נהוין מן העפר כמו הפרעושין ההורג אותן חייב כהורג בהמה וחיה אבל רמשים שהויתן מן הגללים ומן הפירות שהבאישו וכיו"ב כגון תולעים של בשר וכתולעים של קטניות ההרגן פטור. ובהמ"מ וחייב על הריגת פרעושין אע"פ שאין בהן גידין ועצמות וכו': והנה בירושלמי במס' שבת בפ"ק ה"ג ולא מחלזון שמענו וחלזון יש לו גידין ועצמות ולא כן תניא דבר שאין לו גידין ועצמות אינו חי יותר מששה חדשים וכו' עיי"ש ובקרבן העדה ובחי' הרמב"ן במס' שבת ק"ז ע"ב כתב דרבנן בכל שאי' לו גידין וכו' מאילים וכו' ואתא ר' יוסף ופליג ואמר דלא גמירי מאילים אלא דבעינן פרה ורבה ולא גידין ועצמות הילכך ברמשים שהם פרין ורבין חייב לד"ה עיי"ש:

המפשיט מן העור כדי לעשות קמיע חייב וכן המעבד מן העור כדי לעשות קמיע חייב ואחד המולח ואחד המעבד שמליחה מין עיבוד הוא ואין עיבוד באוכלין וכו'. עי' במל"מ שהקשה למה צריכין במס' מנחות כ"א ע"א תמלח אפי' בשבת הרי אין עיבוד באוכלין ועי' שכתב בשם מהר"י אלפאנדארי דקדשים שאין נאכלים לאו כעיבוד באוכלין דמי עיי"ש. והנה לכאורה מסברה לא היה נראה לומר כן דהנה לדעת רבינו שכתב לעיל בפ"י הי"ג דשייך בונה במגבן ומאי שנא בנין באוכלים מעיבוד דלא אמרינן באוכלים ונראה דמגבן הוי כמתקן כלי דדרכו בכך ורבינו דס"ל דבעושה כלי בנין וסתירה מדאורייתא אבל בעיבוד באוכלים שאין מדרכו לכן כמו דמצינו בסחיטה מהתורה בזיתים וענבים בלבד עי' במס' שבת דף קמ"ה ע"א ולעיל בפ"ח ה"ו ולפ"ז גם בקדשים אף שאין נאכלים מ"מ אינן עומדים לעיבוד ואין רצון לכך אמנם לפי מ"ש בר"ן במס' ביצה דף י"א גבי אין מולחין חלבי שכתב דמולח מידי דשייך ביה עיבוד כגון חלבים דלאו אוכלים גמורים הן יש בו משום עיבוד עיי"ש. ויש לומר עוד חלבים מצד עצמם עומדים לעיבוד משא"כ בשר קדשים וכיו"ב נבילה שאין עומדים מצד עצמם לעיבוד והרי הר"ן כתב דלאו אוכלים גמורים הן ונראה דאם היו אוכלים גמורים אף דבלתי ראוים ועומדים לאכילה מ"מ באוכל גמור אין מדרכו לעיבוד אף שאסור לנו: ועי' במג"א בסי' שכ"א ס"ק ז' דדעת הרשב"א דיש מליחה ועיבוד באוכלים מדאורייתא והקשה מסוגיא עיי"ש ועיין בתוס' יו"ט בפ' י"ד מ"ב ממס' שבת שהביא דברי הרשב"א וכתב דגם דעת רש"י כן ומשום דרב אשי מסבר דברי רבה ב"ה נראה דס"ל כן וקיי"ל כותיה עיי"ש ועי' בס' ארעא דרבנן מהדורא בתרא סי' קמ"ב ובהג"ה שם וראיתי בס' תוספת שבת שם בסי' הנ"ל ס"ק י' שמתרץ קושית המל"מ הנ"ל דצריכין קרא למליחה בשבת בקרבן לאימורים דבחלבים שייך עיבוד כמ"ש בר"ן הנ"ל ועי' מ"ש עוד תירוץ על קושית המל"מ ולכאורה בלא"ה יקשה למ"ש בתוס' מנחות כ"א ע"א בד"ה דם דא"צ למלוח כמליחה לעיבוד ולימים רבים ע"ש הרי כנראה אם נאמר ג"כ דיש עיבוד באוכלין לא יהיה חייב ג"כ אלא במולח כשיעור העיבוד דא"צ לקרבן כל כך וא"כ למה צריכין קרא להתירו בשבת ועי' פסחים מ"ו ע"א: ואחר שכתבתי ראיתי בשער המלך בהל' יו"ט פ"ג ה"ד שהאריך בזה ועמד ג"כ עמ"ש נגד הר"י אלפנדרא וגם הקשה דשיעור עיבוד מיל דא"צ עיי"ש מ"ש בזה באריכות ובשעה"מ הביא שם מי שאומר דס"ד לאסור מליחת הקרבן בשבת משום מבעיר את המלח עיי"ש ועי' ברשב"א במס' שבת קל"ד דדעת הרמב"ן ביש לו מים קודם מילה ולא אחר המילה דרוחצין ומלין אף דיהיה סכנה אחרי המילה ויהיו צריכין לחלל השבת משום פקוח נפש אלא מילה דוחה שבת וסכנת נפשות דוחה שבת ואין למצוה אלא שעתה עיי"ש ובעל המאור חולק ע"ז עיי"ש וכמו כן בזה נאמר דמליחה מצוה ובשעת מליחה אין עובר על איסורא אלא דאחר זמן הקרבה דוחה ויהיה גם מבעיר המלח ונאמר ע"ז אין למצוה אלא שעתה וכמ"ש הרמב"ן הנ"ל אלא דיש לומר דשאני התם דלאחר המילה לא יוכל לסלק הפקוח נפש אלא בחימום המים אבל כאן יוכל בשעת הקרבה עוד לסלק הבערה בהמלח ע"י הדחה וצ"ע ועי' בשעה"מ פ"ה הכ"ד מהל' חמץ ומצה עיי"ש: והנראה די"ל על קושית המל"מ כאשר חשבתי ומצאתי בס' ראש יוסף במס' שבת ע"ה דלדעת רבינו דס"ל בחובל משום מפרק כמו כן בשחוטה כמו בסוחט פירות דמאי שנא בחיה או בשחוטה דמפרק הדם מהבשר ודוקא בבשר מלוח שייך אין עיבוד באוכלין אבל להוציא דמו יש משום מפרק עיי"ש וא"כ י"ל במס' מנחות צריכין לקרא משום איסור מפרק אלא דלכאורה הוי שאצל"ג י"ל דברייתא אתיא כר' יהודה דס"ל חייב וכן ראיתי בשעה"מ שכתב ג"כ משום מצוה הוי שאצל"ג על העיבוד וכתב ג"כ דאתיא כר"י עיי"ש וא"כ לפ"ז לרבינו דס"ל משאצל"ג אסור הסוגיא דמנחות כפשוטו ואין לדמותו לסוחט לאיבוד דלא שייך מפרק כמ"ש בתוס' שבת ע"ג בזומר וא"צ לעצים אפי' לר"י פטור עיי"ש דא"כ בחובל ג"כ נאמר כן אלא כיון דרוצה בזה וביותר במליחה להוציא הדם. ועי' בעל המאור בסוגיא דמקלקל בחבורה שכתב בכל מלאכות שייך צל"ג חוץ מן זורה ובורר דזה עיקר מלאכתן עיי"ש:

המפרק דוכסוסטוס מעל הקלף הרי זה תולדות מפשיט וחייב וכו'. עיין במרכבת המשנה שכתב דרבינו למד מירושלמי דבכל אב יש תולדה ובכל מקום שימצא תולדה מפורשת בבבלי וירושלמי ותוספתא כתבה ומקום שלא מצא המציא מדעתו הרחבה תולדה דומה לאב במקצת ולא דמיון גמור עיי"ש ועי' להלן הי"ז ובמרכבת המשנה שם:

המחתך וכו' הנוטל קיסם של עץ וכו'. עי' לבעל שער המלך ובמרכבת המשנה בזה:

הכותב וכו' הכותב ע"מ לקלקל העור חייב שאין חיובו על מקום הכתב אלא על הכתב וכו'. עי' במרכבת המשנה ועי' מ"ש לעיל בפ"א הי"ז:

הכותב אות כפולה וכו' ואפי' משני סמניות. עי' בפי' משניות לרבינו ובהמגיד משנה פי' רב האי גאון נונין הפוכין ולא כרש"י שפי' אחת בדיו ואחת בסקרא עיי"ש עי' בירושלמי פי"ב ה"ג מאן תנא סמיינית ר' יוסי עיי"ש דנראה כפי' רבינו האי גאון דהוי כרושם דס"ל ר"י דחייב ועי' בקרבן העדה שם מ"ש ע"פ דעת רש"י ועי' בתוס' יו"ט שם ועי' בנודע ביהודה מהדורא קמא חלק יו"ד סי' ע"ד:

והכותב בכל כתב ובכל לשון וכו'. עי' בשו"ע או"ח בסי' ש"מ ובמג"א ס"ק י' ועי' בשו"ע אהע"ז בסי' קכ"ו וב"ש ס"ק א' עיי"ש ובירושלמי מהו בכל לשון אפי' אל"ף אלפא ובמפרש שאלפא בלשון יונית כמו אל"ף בלשון הקודש ורבינו הוסיף בכל כתב וצריך פי' מאי בין כתב ללשון דעל כרחך לשון ג"כ פי' כתב כמ"ש בירושלמי הנ"ל וצ"ל במיני כתבים אשר בלשון אחד אף כי הוא מהפחות שבכתבים:

הכותב וכו' והמתכוין לכתוב ח' וכתב ב' זיינין וכו'. על שלא חילק רבינו בבעי זיוני וכו' עי' בשלטי גבורים במס' שבת שם עיי"ש:

הכותב וכו' המגיה אות אחת וכו'. עי' בפר"ח בס' מים חיים מ"ש בזה עיי"ש: