Divrei Yirmiyahu on Mishneh Torah, Sabbath Chapter 12
Can copy this into an AI, or connect the whole library to your assistant. For deeper learning, you can directly use the original seforim, sites, and apps.
המבעיר כל שהוא חייב וכו'. ובראב"ד, מובא בהמגיד משנה, ואם הבעיר תחת תבשילו חייב שתים עיי"ש במ"מ שכתב שגם דעת רבינו כן אלא דמשונים בשעורם דלבישול השיעור כגרוגרות עיי"ש: ובמרכבת המשנה מפרש דברי רבינו שלא כתב משום מבשל עם מ"ש בירושלמי בפ"ב משבת הבעיר ובישל אית תני חייב שתים ואית תני חייב אחת מ"ד חייב שתים משום מבעיר ומבשל וכו' ר' יוסי אומר משום מבשל וקשיא על דר"י הבערה לחלק למדה על כל התורה וכו' אינו חייב אלא משום מבשל עיי"ש וכתב לחלק לזומר וצריך לעצים דנמשך לו ב' תועלת נטיעה וקצירה משא"כ שלא נמשך תועלת מהבערה זולת הבישול ובפ"ט דרבינו לא מחייב אלא מבשל דמקלקל אצל העצים משא"כ מבעיר לחמם ולהאר דהוי תיקן בגוף המלאכה שעושה מהעצים גחלים ומן הנר שלהבת עיי"ש: ועוד בירושלמי שם אברים ופדרים שהיו מתאכלין ע"ג מזבח כל הלילה ע"ד דר' יהודה דאמר משום מבעיר ניחא ע"ד דר' יוסי דאמר משום מבשל מה בישול יש כאן מכיון שהוא רוצה באכולן כמבשל הוא עיי"ש ועי' בבלי במס' יבמות דף ל"ג ע"ב דמקשינן אי בהקטרה והאר"י הבערה ללאו יצאה עיי"ש ולא משנו משום דרוצה באכולן כמבשל הוא היה נראה דלא ס"ל כן ובמקום אחר כתבתי דבבלי בלתי חולק על הירושלמי עיי"ש והנה לכאורה יש לעיין דלפי הירושלמי צריכין לחלק בין הבערה בחמץ עי' פסחים דף ה' דאי' הבערה לחלק וכו' דבמבעיר לבער ולכלות לא הוי בישול משא"כ בהקטרה למצותו וחפץ בהבערה ונהנה בה הוי בגדר בישול ויש לעיין במס' ביצה דף כ"ב ע"ב מאי לעשן ר' ירמיה בר אבא אמר רב אסור ושמואל אמר מותר רב הונא אמר אסור מפני שמכבה א"ל רב נחמן ונימא מר משום שמבעיר א"ל תחילתו מכבה וסופה מבעיר עיי"ש ובהל' יו"ט להלן פ"ד ה"ו אין מעשנין וכו' משום מכבה ועי' בלח"מ שכתב משום דס"ל לרבינו בהבערה מתוך עיי"ש ולכאורה עישון יהיה כהקטרה דרוצה באכולן ולא באבדון וא"כ נאמר משום מבשל ולרבינו ג"כ שלא שייך בו מתוך והנה מנה רבינו כאן ג"כ וכן המדליק את הנר או את העצים בין להתחמם בין להאיר הרי זה חייב והרי בנר ועצים לחמם ג"כ רוצה באכולן ויהיה שייך בה מבשל והנה לירושלמי הנ"ל איתא חייב שתים ולר"י רק משום מבעיר החמור משום כמ"ש בירושלמי שממנה למדה וכו' מ"מ היכא דשייך מתוך על הבערה י"ל משום מבשל חייב דלא שייך מתוך וצ"ע בכל זה:
המחמם את הברזל לצרפו וכו'.
המכבה וכו'. עיין מ"ש לעיל בפ"א בענין דבר שאינו מתכוין בזה ועי' בשעה"מ ובמרכבת המשנה:
מותר לעשות מחיצה בכל הכלים בין מלאים בין רקנים כדי שלא תעבור הדליקה אפי' כלי חרש חדשים מלאים מים עושין מהן מחיצה אע"פ שודאי מתבקעין ומכבים שגרם כבוי מותר וכו'. והנה יש לעיין בהאי דמתירין בגרם כבוי דנראה דוקא בכבוי הדין כן ובדליקה עי' בשו"ע או"ח בסי' של"ד סעיף כ"ב דאיתא דגרם כיבוי מותר ובהג"ה שם בשם המרדכי במקום פסידא עיי"ש אף דלכאורה מדאיתא בגמ' משום דאדם בהול על ממונו אסור לר' יוסי בשבת ק"כ שם וא"כ בליכא פסידא יהיה יותר להקל גרם כבוי ממקום פסידא ונראה דבגרם ג"כ לאסור מדרבנן ודוקא במקום פסידא הקילו לרבנן דלא חששו לאדם בהול וכו' ולר"י דחושש לאדם בהול ואוסר אפי' במקום פסידא אבל בשלא במקום פסידא אסור לכו"ע לכתחילה לדעת המרדכי הנ"ל: והנה בגורם בשאר מלאכות חוץ ממכבה בדליקה לא נשמע מסוגיא דבהאי דגרם כבוי בדליקה לכאורה היה נראה דהוי שאינו מתכוין ולא הוי פסיק רישא שיתבקעו הכלים אלא בהאי דטלית שאחזו בו האור מצד אחד נותנין עליה מים וכו' וטלית שאחז האור מצד אחד פושטה ומתכסה בה ואם כבתה כבתה וכו' עיי"ש בגמ' ובש"ע שם סעיף כ"ג שמובא דעת הב"י בלשון הטור שצריך שלא יתכוין לכך ובטו"ז הקשה עליו דודאי כפשוטו נראה דמותר לכוין בכה"ג ופי' בטור שלא יתכוין לכבות הדליקה אלא שלא ידלק עוד אבל לכבות ע"י גורם מותר לכוין ובמג"א בשם ב"ח פי' שלא ינענע לכבה ממש עיי"ש וא"כ על כרחך לא הוי בכבוי ההתר משום שאינו מכוין ומהאי טעמא נראה דלא התירו אלא במקום פסידא דבשאין מתכוין יהיה מותר בכ"מ אלא דהוי מלאכה שאצל"ג ועיין בתוס' במס' שבת דף מ"ז ע"ב בד"ה מפני מ"ש למה לר' שמעון במקרב כבוי שם גזרו דהוי שאצל"ג עיין שם ואם כן יש לומר דוקא בכבוי דמהתורה לר"ש שאצל"ג מותר התירו בגורם ולא בשאר איסורי שבת אבל א"כ יקשה לרבינו דפוסק כר' יהודה במשאצל"ג דאסור מהתורה מנ"ל להתיר גורם כבוי. אמנם סוגית הגמ' לא נראה דתליא בשאצל"ג אם דאורייתא או דרבנן וגם דאם נאמר משום דכבוי דרבנן גרם כבוי מותר מאי מקשינן בשבת ק"כ שם דרבנן אדרבנן דהתירו גרם כבוי, משם כתוב על בשרו ה"ז לא ירחץ וכו' הרי י"ל שאני מחיקת השם דהוי דאורייתא הנה למסקנא משום דאדם בהול וכו' מ"מ כבוי ג"כ מדרבנן לר"ש: אמנם אם מחיקת השם מבשרו הוי דאורייתא יש לעיין בשם שלא במקומו אם קדוש עי' בשלטי גבורים ס"פ שבועות העדות וברש"י ערכין ומ"ש לעיל פ"ו מהל' יסודי התורה עיי"ש והנה י"ל במחיקת השם שם הוי שאינו מתכוין וכמ"ש ברשב"א לא הוי פסיק רישא שכתב שאפשר שלא ימחוק עיי"ש ועמ"ש לעיל בפ"א בכה"ג דאפשר בדרך המיעוט שלא יהיה באיסור מקרי פ"ר ועל כרחך צ"ל דלא הוי אין מכוין ממש דא"כ מאי טעמא דאוסרין: והנה כמ"ש לעיל בפ"ו מיסודי התורה לחלק בין שם במקומו לשם על בשרו דהנה כדאיתא בגמ' שם לחלק בגרם שאני התם דאמר קרא וכו' לא תעשון וכו' עשיה הוא דאסר גרמא שרי א"ה ה"נ כתיב כל מלאכה לא תעשה וכו' עשיה הוא דאסור גרמא שריא וכו' דמזה נראה דבדבר שאין האיסור מצד עצמו מלהיות נעשה אלא העשיה אסורה וכמ"ש במק"א בזה ועי' בתוס' תמורה דף ד' מ"ש לחלק בין כל שתיעבתי דלא שייך בצורם אוזן בכור משום דממילא מותר עיי"ש וכתבתי שם דבזה לחלק בשם שלא במקומו על בשרו אין האיסור אלא על העושה שמוחק השם וגרמא לאו בכלל עשיה הוי ושרי אבל בשם במקומו בס"ת שהאיסור שלא יומחק על הנעשה ג"כ גם גורם אסור עיי"ש שכתבתי ביתר מפורש בזה אף דלמסקנא כן לחלק בין עשיה לגרמא מ"מ גם בס"ד על כרחך ידעו מזה דאל"כ מאי טעמא לומר גורם מותר במחיקת השם ובשבת במשנה מפורש פורסין וכו' מע"ש וכו' ומטעם גורם כמ"ש דנראה משום דהאיסור מצד העושה יש לחלק בין ערב שבת ושבת וממילא גרמא מותר אבל בלא"ה מאי שנא שבת מע"ש ולפי"ז י"ל גורם הוי בשבת וכמו כן בהאי דמחיקת שם מבשרו וכיו"ב דאיסורו רק על העשיה ולא על הנעשה מותר מהתורה ואף בצורך לגופה ג"כ ומיושב מ"ש לדעת רבינו שפוסק משאצל"ג אסור ואפ"ה גורם מותר בכבוי ולפ"ז יש לחלק באיסור גורם בין שבת והשם שלא במקומו לשאר איסורים ועי' מ"ש לעיל פ"ו ה"א אות ז' עיי"ש: אמנם במרכבת המשנה העיר כי רבינו בפי' המשנה דאין מדליקין שמן שריפה במסתפק בשמן כתב ועיקר אצלינו אפי' גרם כבוי אסור וכיו"ב בס"פ כירה ובפ' כל כתבי כתב דפסקינן דלא כר"י דאוסר בגרם כבוי ועי' שמחלק לגורם לכבוי לגורם מניעת הדליקה עיי"ש נראה בכה"ג דמסתפק גורם כה"ג יותר בגדר עושה משאר גורם ובלתי נסתר בזה מ"ש לעיל:
טלית שאחז בה האור וכו' וכן ס"ת וכו' ונותן מים מן הצד שעדיין לא נתלה בו האור וכו'. ועי' בהגהות מיימוני מ"ש משום מלבן במים עיי"ש ובשלטי גבורים במס' שבת שכתב לדקדק מלשון רבינו דונותן מים קאי על ס"ת בלבד דבעור לא שייך כיבוס עיי"ש ובמעשה רוקח ובמרכבת המשנה דלשון רבינו שכתב אם כבתה נראה אטלית קאי עיי"ש ועי' עוד שם שכתב דאפי' במכוין מותר אלא שכונתו יהיה להגן בלבד עיי"ש ולבסוף כתב ומסופקני בכל מלאכת שבת הנעשית שלא במתכוין ע"י גורם בפסיק רישא אי שריא דילמא דוקא בדליקה הקילו עיי"ש ובשו"ע של"ד מפורש בהגה במקום פסידה כמ"ש לעיל:
הוצאה והכנסה מרשות לרשות מלאכה מאבות מלאכות היא. בלח"מ עמד ע"ז דלא כתב רבינו דהכנסה תולדה דהוצאה כדאי' במס' שבת צ"ו ע"ב מיהו הוצאה אב והכנסה תולדה מ"ש ועי' בשו"ת רבינו בצלאל אשכנזי בסי' מ"א ומ"ש לעיל בפ"ז עיי"ש: ועי' ברשב"א בריש מסכתא בד"ה א"ר אשי דף ב' ע"ב בשם הרמב"ן דר' פפא שם לית ליה דהכנסה תולדה אלא הוי כהוצאה ושניהם אב אחד ומלאכה אחת לפיכך מני ליה באחת ולא מני ליה בשתים עיי"ש וכן נראה מירושלמי דלמד הכנסה והוצאה מחד קרא מאל יעשו עוד וכו' ויכלו מהביא נמנעו מלהוציא וכו' ר"א אמר אף הכנסה את ש"מ כשם שנמנעו העם מלהוציא מבתיהן וליתן לגזברין כך נמנעו הגזברין מלקבל מידן ולהכניס ללישכה עיי"ש ולהלן צ"ו איתא נמי סברה היא מה לי הוצאה מה לי הכנסה אלא כדמסקינן הך דכתיבא קרי ליה אב ולר"פ וכדאי' בירושלמי גם הכנסה כתיבי ובצירוף הסברה מה לי וכו' הוי הכנסה ג"כ אב ושניהם חדא אב וכן נראה דעת רבינו שכתב מאבות מלאכות היא ולא כתב המה שחשביה לאב אחד בלבד ולפי הכלל שכתב בפ"ז מאי דהוי תולדה לא שייך לפי הסברה לומר בהכנסה אם לא משום דכתיבי וכמ"ש לירושלמי שניהם כתיבי אחר שכתבתי ראיתי במרכבת המשנה שכתב כעין זה אבל לא הביא דברי הרשב"א בשם הרמב"ן דמפורש כן ולמ"ש אח"ז דנראה דעת רבינו דהוצאה מהלכה למשה מסיני כמו הכנסה וא"כ ודאי שוין ועי' מה שאכתוב להלן בס"ד לאחר סיום הפרק עיי"ש בהוספה:
ואע"פ שדבר זה עם כל גופי תורה מפי משה מסיני נאמרו הרי הוא אומר בתורה איש ואשה אל יעשו עוד מלאכה לתרומת הקודש ויכלא העם מהביא הא למדת שהבאה מלאכה קורא אותה. הנה מלשונו נראה דהאי קרא אל יעשו וכו' לא הוי מפורש ממש אלא אסמכתא כמ"ש בהקדמתו לש"ס ונראה הרבה פעמים בחיבורו דכמה הלכה למשה מסיני וקראי אסמכתא וכמו דעשו אסמכתא לדרבנן כמו כן לדאורייתא ונראה דכאן הביאו לזה ממאי דאיתא בדף מ"ט ע"ב והאי דמלאכה היתה דים ה"ק דשלים ליה עבידתא וברש"י שם כל מידי דרמיא עליה דאינש קרי ליה עבידתא כמו במס' סוטה ל"ג בטלה עבידתא עיי"ש ועי' בהג"ה להרשב"א צ"ו להוכיח מזה הגירסא שלפנינו עיי"ש ורבינו דלא גריס שם כן נקטי לקרא לאסמכתא וא"כ שניהם הוצאה והכנסה מהלמ"מ ושניהם שוים ולא שייך זה אב וזה תולדה וראיתי בפנ"י צ"ו שכתב ג"כ דאפשר דכל הוצאה מהלמ"מ עיי"ש אלא דא"כ לא הוי כתיבא כיון דאסמכתא הוי ובגמ' אמרינן דכתיב מקרי אב י"ל זה בא' כתיב והב' בלתי כתוב אבל בזה שניהם מהלמ"מ אלא דסוגית הגמ' יקשה למ"ש בתוס' דמאי מקשינן מנ"ל הרי היה במשכן ותירצו משום דמלאכה גרוע היא צריכין קרא ע"ז והרי אם הוי אסמכתא והלמ"מ מעיד עליו וי"ל אף דשניהם שוים זה דא"ל אסמכתא נראה מוכרע טפי וקרי ליה אב וצ"ע: ועיינתי בס' ראש יוסף לפרי מגדים שכתב בריש מס' שבת לפרש בדעת רבינו דכל ל"ט מלאכות מהלמ"מ לפרש לא תעשה כל מלאכה עיין שכתב דהוצאה מפורש מאל יצא וכו' ומדמהו למ"ש רבינו בהל' שחיטה בדרוסה וצ"ע דבלתי מוחלט די"ל דרק על הוצאה כתב כן מטעמא דאמרן: והנה רבינו כדעת ר"ח שאינו גורס הוצאה גופא וכו' דאתיא העברה העברה וכו' ובשבת קאי עיי"ש ודעתו כירושלמי ללמוד מלשון מלאכה הנאמר בהבאה ובמק"א כתבתי לקיים הגירסא דרש"י וסמ"ג וכיו"ב עם הירושלמי דלכאורה יקשה כמ"ש בהג"ה הנ"ל דילמא פי' שלימא עבידתא וכמ"ש ברש"י בדף מ"ט הנ"ל ובפנ"י הקשה על גירסא דידן דאם גם בשבת קאי י"ל ג"כ משום דשלימא עבידתא ומנ"ל משום האיסור עיי"ש ועי' בבאורי מהרש"ל על הסמ"ג מ"ש בזה גם יקשה דהיו יכולין להביא דרך התר זה עוקר וזה מניח או פחות מד' אמות למאן דס"ל דבעי ד' על ד' באופן המותר מדאורייתא: ונראה דלשון מלאכה בזה לא הוי מוכרע ממש והוי ספק בלשון התורה וכ"כ במ"א דכל ספק בלשון התורה אף להרמב"ם מהתורה לחומרא דוקא בספק במציאות דעתו להקל כמ"ש במס' נזיר בטעמא דחזקה דספיקות מצויה ואי אפשר לעמוד בהם עיי"ש וכמו כן נאמר להקל בספק מדאורייתא מהאי טעמא וזה לא שייך בספק בלשון התורה ומדלא פירשה סתמא לחומרא ועי' מ"ש בצל"ח ריש ביצה בפי' כחא דהתירא עיי"ש וא"כ בלשון מלאכה כאן כמו כן ספק בכונת התורה אלא דכל זה לענין איסור אמרינן מדאזלינן מספק לחומרא לא הצריכה התורה לפרש אבל לא שייך כן משום עונש דמספיקא לקולא וע"ז י"ל למ"ש בתוס' בד"ה הוצאה מאי מקשינן מנ"ל דהרי הוי במשכן ותירצו משום דמלאכה גרועה הוי עיי"ש ונאמר כיון דלענין איסור לנו הוכחה מדסתמה התורה דהוי בכלל איסור מזה נדע אף דהוי מלאכה גרוע שם מלאכה לענין איסור עלה וממילא משום דהוי במשכן כשאר מלאכות לחייבו בעונש וא"כ צריכין לקרא וגם דהוי במשכן דבאחת לבד לא נוכל לחייבו בעונש וכיו"ב ברשב"א ריש שבת שהקשה אזהרה שמענו עונש מנין ותירץ כיון דאית לן למודא דהוי בכלל מלאכה לאיסור ממילא ג"כ לענין סקילה ג"כ מלאכה עיי"ש: אמנם כל דברינו לכאורה לא שייכים רק היכא דהתורה תדבר לענין איסור ונחית לאיסורא שייך לומר דספק בלשון התורה לחומרא משום דסתמה ולא פי' אבל בהאי דמלאכה דנאמרה לענין נדבת המשכן ולא נחתה התורה לענין איסורא דשבת ולמה תפרש ומאי ספיקא לחומרא שייך בכה"ג אבל אם נאמר דהתורה מיירי שם בשבת וכדילפינן מגז"ש המקובלת מרבותינו מהעברה וכו' דבשבת הוי קאי וא"כ הוי המדובר מענינא דבשבת ואיסורו ובספק בפי' מלאכה שפיר לחומרא וסתמא כפירושו בלשון התורה ומדויק דמקשינן מנ"ל דבשבת קאי דילמא בחול ודשלימא ליה עבידתא וכו' וכדאי' לעיל בדף מ"ט הנ"ל ולא מוכח מידי מלשון מלאכה ומתרצין מגז"ש וכו' ומזה נדע שהיה בשבת ומשו"ה למדין שפיר מלשון מלאכה דשייך לומר כמ"ש דהוי ספק בלשון התורה וכמ"ש לעיל וא"כ מיושב קושית התוס' דרק מדנדע דבשבת הוי קאי נוכל ללמוד מלשון מלאכה וכדעת הירושלמי ומיושב קושית הפנ"י הנ"ל דהרי גם בשבת י"ל משום מלאכה דהיתה דים כמ"ש משמו לעיל דלפמ"ש דילפינן מלשון מלאכה בלבד אם נאמר דהוי בשבת לק"מ ואתי שפיר: וראיתי בחי' הר"ן הנדפס מחדש שכתב וקשיא לי והיכא ניח"ל ליגמרה העברה העברה דלאו משום דשלימא ליה מלאכה קאמר להו וי"ל דטפי משמע קרא לאיסורא ולומר שאסר להם להביא משום שהוא מלאכה ולא משמע דאמר להו משום דשלימא להו מלאכה וכו' וכתב כן בשם הרא"ה עיי"ש ולמ"ש אם גם מספק נאמר ללמוד מזה דמ"ש נוטה טפי צריך ביאור למה נוטה טפי והנה ראיתי בס' יראים לרבינו אליעזר ממיץ עמוד זמנים דף ל"ה ע"א דאינו גורס הגז"ש דהעברה העברה ובשבת קאי גורס וצ"ב. ומ"ש בשם צל"ח בכחא דהתירא עי' ברשב"ם פסחים ק"ב ע"א בד"ה להודיעך עיי"ש:
וכן למדו מפי השמועה שהמעביר ברה"ר מתחילת ד' לסוף ד' הרי הוא כמוציא מרשות לרשות וחייב. ולשון וכן למדו וכו' נראה מסכים קצת למ"ש לעיל דהוצאה והכנסה ג"כ מפי השמועה ואמר ע"ז וכן למדו זה ג"כ מפי השמועה דאל"כ הו"ל לומר כדרכו ומפי השמועה למדו וכו' וי"ל במס' עירובין י"ז ע"ב דניתן למיתות בי"ד ועי' בתוס' שם עי' מ"ש לקמן בפ' כ"ז ה"א עיי"ש ומ"ש רבינו הרי הוא כמוציא מרשות לרשות וכו'. בלשון זה יש לעיין אם הכונה דהוי מתולדת הוצאה מרשות לרשות או דאסור כמוה ובר"ן וברשב"א ובבעה"מ שכתבו דהוי רשות בד' אמות כמו בקנין עיי"ש נראה מדעתם דהוי מתולדת הוצאה ועי' בשו"ת חות יאיר בסי' קל"ב וכן נראה דאל"כ יהיה מ' מלאכות ועי' בס' בינה לעתים להגאון התומים שכתב בפ"א מהל' יו"ט דד' אמות ברה"ר דהילכתא גמירי דוקא בשבת ולא ביו"ט עיי"ש: והנה חשבתי לעיין על מ"ש ברשב"א במס' יבמות דף ו' במחמר דהוי בלאו בלבד לא הוי בעשה דשבתון וכמו כן ראיתי בחי' ר"ח גאון ז"ל שנדפס מחדש שכתב בפסחים ה' למאן דס"ל הבערה ללאו יצאה לא הוי בעשה דשבתון עיי"ש א"כ יש לעיין אם במעביר ד' אמות דמהלמ"מ ילפינן הוי ג"כ מכלל העשה דשבתון ולכאורה נראה כיון דהוי בכלל הוצאה א"כ ממילא הוי בעשה ג"כ אמנם למ"ש רבינו בהל' שחיטה לחלק בין הלמ"מ למפורש בתורה לענין ספק וכתבתי במ"א לאו דקיל הלמ"מ ממפורש אלא בספק בתורה לחומרא כמ"ש לעיל דסתמא כפי' ולחומרא אבל בהלמ"מ דלפרש הסתום בתורה בא להיפוך הספק בפירושו לקולא מדלא פירש ולא כן בספק במציאות דלחומרא אם יהיה איסורו ממפורש או מהלמ"מ וכמו דאין עונשין מהלמ"מ כמו כן נאמר דהלמ"מ על הפחות עד שתפרש: ורבינו בהוצאה כתב הוצאה וכו' מאבות מלאכות וכו' ובמעביר כתב הרי הוא כמוציא מרשות וכו' וחייב ולא כתב דהוי מלאכה או מתולדה דהוצאה נראה מלשונו דלענין חיוב נלמד מפי השמועה ולאו בכלל מלאכות ל"ט שיהיה בכולו כמוהם והנה מהאי דמצינו שמא יעברנו ד' אמות ברה"ר וכו' נראה דגם העשה דשבתון בד' אמות דאל"כ בדאורייתא בעשה לא תדחה הל"ת כדאי' במס' ר"ה דהוי עשה ול"ת ואם ד' אמות בל"ת בלבד לא שייך לומר כן ויש ליישב קושית התוס' בכמה דוכתי למה לא נאמר משום הוצאה מרשות יחיד לרה"ר דבזה אשמעינן כמ"ש ויש לפרש ג"כ בפי' דברי רבינו שכתב כמוציא וכו' וחייב דלשון וחייב מיותר דהנה אם נאמר דהנלמד מהלמ"מ לא נאמר על כל החומר הנאמר במפורש אלא בהקל בלבד למה יהיה חייב נאמר דהוי בלאו בלבד כמו מחמר וכיו"ב ומדכתב חייב ממילא הוי גם לענין עשה ג"כ בכלל הוצאה המפורש (וביותר למ"ש בתוס' דהוי במשכן ולפי' בא ההלמ"מ לגלוי משום דהוי מלאכה גרוע וא"כ כיון דגילה הוי לכל דבר כיון דהוי במשכן) וביותר למ"ש לעיל די"ל לרבינו ומלשונו שם דהוצאה ג"כ מהלמ"מ וא"כ ממילא כמו הוצאה הוי בעשה ול"ת: וראיתי בחי' הר"ן כל ד' אמות ברה"ר הלכתא גמירי ופי' לא כפשטא דא"כ הו"ל אב בפ"ע ועוד שאין עונשין מן הדין ומהלמ"מ אלא ה"ק גמרא וכו' בכלל מוציא ותרוייהו זריקה והעברה תולדת דמוציא נינהו עיי"ש והוי הלמ"מ גלוי מלתא בלבד ובירושלמי בפ' הזורק הלכה א לר' יודה הוי מעביר מלאכה בפ"ע ובמשנה לא מנו מ' משום דרבנן פליגי על ר"י ונקטו מאי דהוי לכו"ע ולר"י מעביר מתופרי היריעות מזרקין המחטין עיי"ש ובבלי דחיא להו ועי' ברשב"א שם ועי' בה"י להלן מפורש דעת רבינו תולדת המוציא עיי"ש: דעת רש"י דהכנסה תולדה וכן נראה מתוספות ריש מסכתא. ולא כן דעת רבינו וכמ"ש לרב פפא אב וכ"נ מלישנא דגמרא מ"ט עקירת חפץ ממקומו הוצאה קרי ליה ונראה דעל לשון תורה על לשון המשנה בלבד קאי. ולכאורה כל עקירה בין ברה"ר ובין ברה"י בשוה והבדל בין הכנסה להוצאה בהנחה בלבד דבהוצאה מניחו לרה"ר למקום שאינו משומר והוא לרבים ובהכנסה לרה"י למקום משומר וא"כ סוף המעשה ההוצאה ההנחה המבדיל בין הכנסה והוצאה ולא תחילת המעשה ובתורה אל יצא וכו' והנחה בלתי מפורש כלל. ועל כרחך דקאי על תחילת המעשה בלבד דשוה בשניהם ולפ"ז הכנסה ג"כ מפורש בקרא. גם י"ל הרי כתיב אל יצא וכו' וקרינן אל יוציא וכו' כדאיתא בספ"ק דמסכת עירובין עיי"ש. ולכאורה באל יצא ג"כ נדע דבהולך להביא המן לביתו ולמה לומר אל יוציא אבל לא נדע אלא הכנסה ולא ההוצאה ואל יוציא על ההוצאה ולא למעט האל יוציא כפשוטו ג"כ על הכנסה דמפורש למ"ש ביותר. גם מסתבר דהכנסה למקום משומר מקרי ביותר מלאכה מהוצאה למקום שאינו משומר דאינו חשוב כ"כ והיינו טעמא די"ל לר"פ וסוגיא דריש מס' דהכנסה ג"כ אב וזה כדעת רבינו הנ"ל. ובגמרא להלן צ"ו הוצאה דכתיבי ולר"פ הכנסה כתיבי ביותר למ"ש. וגם ר"פ סובר דכתיבי אב. והנה להסוברים דהכנסה תולדה בתוספות במסכת שבת ע"ג ע"ב בד"ה משום כתבו דאין מקום להוכיח דצריך להתרות אתולדה משום האב והתראה סתם כמו אל תשמר וכיו"ב די והביאו ראיה דבריש פ"ק דב"ק פרכינן לר' אליעזר דמחייב תולדה במקום אב אמאי קרי ליה אב ותולדה ולא משני דלהכי קרי ליה לתולדה תולדה דצריך להתרות אתולדה משום אב עיי"ש. ולהלן צ"ו ע"ב בד"ה ולר"א כתבו הו"ל דנפק"מ לענין התראה כדאי' בפרק כלל גדול (שבת ע"ג ע"ב) ואיכא למימר דהיינו דקא משני הך דהוי במשכן חשיבא וכו' עיי"ש. וכ"כ במסכת ב"ק ב' ע"א בד"ה ולר"א בחד תירוצא שם כמו כן וכנראה במס' שבת צ"ו קיימו הנפק"מ לענין התראה: ויש להבין בזה הנפק"מ דאמרינן חשיבא וכתיבי דמאי נפק"מ בקריאת אב ותולדה עוד במאי דחשיב וכתוב בפירוש ונאמר ג"כ להבין דברי תוס' הנ"ל במ"ש דהיינו דקא משני הך דהוי במשכן וכו' ועי' במהר"ם מלובלין מ"ש בזה עיי"ש ולענ"ד נראה בכונתם דגם יש לדקדק דמקשינן הכנסה מנ"ל ומתרצין סברה וכו' ומקשינן מכדי וכו' מ"ש דקרי אב והאי תולדה וכו' קושיא זאת מקומה ביותר לעיל בפ' כלל גדול: ונראה דקושיא כאן ביותר דהנה בשאר מלאכות י"ל דנפק"מ לענין התראה אבל בהכנסה דהקשו מנ"ל ומתרצין מסברה וכו' וצריכין לומר דמסברה הוי כמפורש בקרא דאל"כ יקשה עוד מנ"ל וכמ"ש בצל"ח במס' ברכות דמה דנדע מסברה הוי דאורייתא מדמקשינן למה לי קרא סברה היא בכמה דוכתי דאל"כ יהיה נפק"מ אם הוי דאורייתא ולענין ספיקו עיי"ש ובפנ"י שם ולכן מקשינן מ"ש הוי אב ותולדה משום התראה ומשני דאפ"ה אף דהוי מסברה דאורייתא מ"מ הך דהוי במשכן חשיבא וכתיבא (וכמ"ש בתוס' בהוצאה בעי כתיבא) מקרי אב אבל בלא זה אף דהוי מסברה לא מקרי לענין התראה כמפורש וככתוב דרק המפורש בקרא נודע לכו"ע ולא כן במידי דסברה אף דלשאר דברים הסברה כמפורש ולא כן לענין התראה דלאו כו"ע יודעין לדון מסברה ועי' בתוס' גיטין בפ' השולח דאדם יודע לא שייך אלא במפורש בקרא עיי"ש ובתוס' שבת ע"ג הנ"ל מ"ש כיו"ב בתולדה שאינה דומה ממש לא מהני בהתראה עיי"ש וזה שכתבו בתוס' היינו הך דמשני דהוי במשכן וכו' אולי כונתם אכתיבא או גם דהוי במשכן חשיבא ג"כ די להקרא אב לענין התראה דנודע ביותר אבל היוצא מסברה לא מהני לענין התראה וא"כ מובן היטב למה דהוי במשכן וכתיבא קרי אב והנפק"מ בזה וטעמא בה אמנם דעת רבינו דשניהם הוצאה והכנסה אב ולמ"ש בירושלמי שניהם מפורשים בקרא וכמ"ש לעיל:
הזורק או המושיט וכו'. עי' בכ"מ בשם רמ"ך ובמרכבת המשנה דהושטה איתא מדמיון דהזורק דשם מרה"י לרה"י דרך רה"ר והביא הירושלמי פ' כלל גדול ר' יהושע בן לוי וכו' יתר עליה הושטה וכו' עיי"ש ובפר"ח כתב מקורו משבת דף ק' עיי"ש:
המוציא מקצת החפץ מרשות משתי רשויות אלו לרשות שניה פטור עד שיוציא את כל החפץ כלו מרשות זו לרשות זו קופה שהיא מלאה חפצים אפי' מלאה חרדל והוציא רובה מרשות זו לרשות זו פטור עד שיוציא את כל הקופה וכן כל הדומה לזה שהכלי משים כל שיש בו כחפץ אחד. עי' במעשה רוקח ובמרכבת המשנה ובשעה"מ הל' גניבה פ"ג ה"ב שתמוה בעיניו על רבינו שלא כתב לפי סוגית הגמ' לתרץ למ"ד אגד כלי שמיה אגד מהגונב וכו' מגרר ויוצא פטור דאם אגד כלי שמיה אגד קדים ליה איסור גניבה לאיסור שבת ומשני בנסכא וכו' ורבינו לא כתב כל זה בהל' גניבה פ"ג אף דפוסק כאן אגד כלי שמיה אגד עי' בשעה"מ הנ"ל שהאריך בזה ובמרכבת המשנה כתב דהנה במס' כתובות דף ל"א משני רב אשי על קושית הגמ' בהיה מגרר אם לרה"ר איסור גניבה ליכא וכו' ואמר ר' אשי כגון שצירף ידו למטה מג' וקיבלה אבל גם זה לא הביא רבינו וכתב ע"ז דרבינו דעתו כרבינא שם במס' כתובות דברה"ר קנה לענין גניבה עי' בתוס' שם ולא כדעת המל"מ בפ"ב מהל' גניבה הט"ז ועי' שכתב דרבינו דעתו להלכה לומר דעקירה צורך הנחה מהוכחה ממס' ב"ק וא"כ ממילא מתורץ קושית הגמ' עיי"ש וכן נראה מהשעה"מ עיי"ש ובשעה"מ שם בפ"ג מהל' גניבה כתב לתרץ דרבינו ס"ל דלמאן דס"ל כי היכא דלא מהני כליו של מוכר ברשות לוקח כמו כן משיכה בכליו של מוכר לא מהני וא"כ קושית הגמ' מכיס דלא קנה ומה שבתוכו יקנה על כרחך דס"ל כליו של מוכר ברשות לוקח קנה אבל למאי דקיי"ל כליו של מוכר ברשות לוקח לא קני וכמו כן משיכה בכה"ג לא יקשה מידי ואצ"ל בנסכא וכיו"ב עיי"ש: והנה בהאי דרבינא במס' כתובות ל"א דאמר דקונה ברה"ר כתבו בתוס' שם בד"ה וברה"ר דוקא לענין להתחייב באונסין אבל אינו קונה שיהיה שלו לגמרי עיי"ש ובמל"מ בפ"ב מהל' גניבה הט"ז הביא דברי התוס' וכתב דמסתימות דברי הפוסקים לא נראה כן אלא דבעי לחיוב הגנב ג"כ קנין גמור והנה בזה תלויים תירוצים הנ"ל אם צריך קנין בגניבה כמו בכל קנינים דמקח וממכר ומתנה או לא. ובמקום אחר כתבתי בזה דהנה יש לדון בזה לענין כפל ולענין אונסין ולהיות תורת גזלן עליו: והנה לענין אונסין במס' סנהדרין ע"ב ע"א בגמ' כי אוקמינהו ברשותו לענין אונסין אבל למקנא ברשותו דמרייהו קיימי וברש"י בד"ה ולא וכו' הנ"מ לענין לשלומי דלא מצי למימר נאנסו דאשכחן בשומרין דחייבן הכתוב לישבע אם לא שלח ידו במלאכת רעהו הא שלח אע"ג דטעין מת או נשבר דהיינו אונס חייב דנעשה עליו גזלן בשליחות יד עכ"ל דעת רש"י דמשליחות יד ילפינן לגזלן לחייבו באונסין ולכאורה יקשה דהרי בשליחות יד מחלוקת במס' ב"מ מ"א ומ"ג אם צריכה חסרון והרי למ"ד א"צ חסרון חייב באונסין אע"ג דלא עשה שום מעשה קנין וברשותו כמעיקרא ולא בא מרשות לרשות בעת כי שלח ידו אפ"ה תורת גזלן עליו לענין אונסין וי"ל בזה לפמ"ש ברא"ש בפ"ק דמס' פסחים וברשב"ם במס' ב"ב בסוגיא דמשיכה ובבעל המאור במס' ב"מ בסוגיא דמלוה ישנה דרשות הנפקד נקנה להמפקיד עיי"ש והנה זה כל זמן שאין הנפקד רוצה לשלוח ידו בו אבל כששלח ידו ואין בדעתו להקנות רשותו לו וזה בכוחו להפקיע רשותו לו אף דעד שיאמר הנח לפני נשאר להיות שומר מ"מ להפקיע רשותו בכחו דמשו"ה מטלטלין דכפרי מקרי אינו ברשותו עי' בתוס' בסוגיא דתקפו כהן ובכמה דוכתי וא"כ בעת ששלח יד הוי כמוציא מרשות המפקיד לרשותו ותורת משיכה ע"ז מרשות לרשות ומאן דס"ל צריכה חסרון סברה אחרת בזה כמ"ש בתוס' ובשיטה מקובצת שם דשמא יחזור מדעתו לעשות מעשה איסורא עיי"ש. ומזה ג"כ בגזלן דילפינן משליחות יד צריך לבוא מרשות של הבעלים לרשות הגנב: אמנם לכאורה נוכל לומר אם נאמר סתם גניבה יאוש בעלים ויאוש שלא מדעת הוי יאוש א"כ מיד הוי של הגנב ועיקר חיובו השבת הממון וממילא בנאנסו שלו נאנס וחיוב ממון עליו כמקדם ועי' במס' ב"ק דף קי"ד בשמעו דמיאש עיי"ש. והנה דעת הרמב"ן במס' ב"מ בפ"ב דברשות בעלים לא מהני יאוש ובקצה"ח בזה עיי"ש אבל בכה"ג דבידו של הגנב אפי' ברשות בעלים מהני יאוש ועי' במס' ב"ק ס"ה ע"ב ובתוס' בד"ה מה עיי"ש אבל ממ"נ אם בגזלן או בגנב צריכין למודא משליחות יד דרק באחד מהם בלבד אמרינן בסתם יאוש בעלים לר"ש כדאי' במס' ב"ק שם וא"כ לפ"ז לענין אונסין נילף שפיר משליחות יד דמחייב באונסין וכמ"ש בשליחות יד הוי ג"כ בהוצאה מרשות לרשות לכו"ע וכמ"ש: אמנם יקשה לפ"ז במסכת סנהדרין ע"ב הנ"ל למה לרבא לומר דהאי דגונב כיס בשבת מיירי בשדינהו בנהרא משום דסבר דוקא בליתנהו אבל איתנהו לא אמרינן בדמים קנהו עיי"ש הרי בלא"ה אם נאמר סתם גניבה יאוש בעלים ולא הוי אלא חיוב ממון בלבד. וא"כ הוי שאינו בעין ושייך בדמים קנהו דרבא דס"ל יאוש שלא מדעת הוי יאוש ואין מחויב להשיב הדבר בעצמו דהוי בעין. י"ל האי דמחתרת לא שייך כלל סתם גניבה יאוש בעלים כדאיתא במסכת ב"ק קי"ד דאם בגנב או בגזלן סברה לומר דאין מיאש בגנב משום דמטמר ובגזלן משום דלא מסתפי עיי"ש. וא"כ במחתרת דהוי תורת שניהם בערך גזלן דלא מסתפי מאינשי ועם כל זה מיירי שלא נודע בשעת מעשה הגניבה וא"כ לא שייך יאוש בעלים בזה כ"ז נאמר לחיוב אונסין וכמ"ש דצריך מרשות לרשות כבשליחות יד: אמנם לענין כפל דלכאורה גם מסברה נדע דלא הוי שם גנב עליו כל זמן שלא הוציאו מרשות הבעלים דבמה שלקחו ומשכו לא עשה עוד מעשה גניבה עמ"ש בשם השיטה מקובצת הנ"ל אלא כשהוציאו מרשות הבעלים אע"ג דלא הביאו עוד לרשותו נאמר דהוי בגדר גנב במה שהוציאו מרשות הבעלים. ובזה נוכל לומר מנ"ל דצריך דוקא להביאו לרשותו ומאי ענין רשות הנאמר בקנין במקח וממכר ומתנה לענין זה. אבל במסכת ב"ק ס"ה ילפינן מאם המצא תמצא בידו אין לי אלא ידו חצירו מנ"ל עיי"ש הרי מקרא נאמר דבעי שיהיה בידו ורשותו דוקא וחצירו ג"כ מקרא ילפינן שם. והנה דמקרא דבעי ברשותו של גנב דוקא יש לעיין דילמא לא חייבתו התורה בכפל אלא בקנהו ג"כ כמו לאחר יאוש והרי סתם גניבה יאוש בעלים לר"ש ויאוש שלא מדעת לרבא הוי יאוש. ועי' במסכת ב"ק ס"ח במכירה בגמרא שם אם בעינן קודם או אחר יאוש עיי"ש. אבל בכפל נראה דלא בעינן שתהיה אחר יאוש ולמ"ש מנ"ל לחייבו ולהוציא ממון דילמא התורה לא חייבו אלא דומיא דידו ממש בקנין גמור דאהני מעשיו ויאוש דסתם גניבה משוי שיהיה שלו אבל כל תחילת הגניבה הוי שלא מדעת והקרא קאמר ונמצא בידו דנראה כיון שבא לידו נתחייב אע"ג דהוי שלא מדעת. והן זה במחלוקת דאביי ורבא אם יאוש שלא מדעת הוי יאוש או לו. ולפי זה לרבא דס"ל דהוי יאוש וקני וסתם גניבה יאוש בעלים בעינן קנין ממש בגנב והוצאה מרשות לרשות כמו במקח וממכר ומתנה והפקר. אבל לאביי דס"ל לא הוי יאוש לא בעי רק שיבוא לידו דומיא דידו דאי' בקרא אבל קנין גמור לא צריך להיות דהרי בהאי דנמצא בידו לא בקנין גמור דיאוש שלא מדעת לא קונה. וא"כ למ"ש אם צריך קנין ממש ומרשות לרשות ממש ולא ברה"ר תליא במחלוקת דאביי ורבא: והנה אנן קיי"ל כאביי דלא הוי יאוש וא"כ י"ל האי חלוקא לענין אונסין בגנב דשייך לחייבו אף דלהיות שלו לא מהני כמ"ש בתוספות ולמ"ש בשם מרכבת המשנה אבל במשיכה בכליו של מוכר דהוי בידו בגנב צ"ע לפ"ז אף דבמכר לא מהני בגנב י"ל דמהני מתורת ידו כיון דלא בעי קנין ממש ונראה לפ"ז ביותר לתירוץ הא' בשעה"מ וכמ"ש גם כן במרכבת המשנה הנ"ל מטעם עקירה צורך הנחה. וי"ל משו"ה חזר רבא ואביי והיפכו שיטתם דלרבא צריך קנין ממש בגנב למ"ש ולא יקשה ממגרר ואגד כלי לא מהני דהוי ככליו של מוכר ברשות לוקח אפילו במשיכה לא מהני כמ"ש בשעה"מ בשם הרמב"ן ב"ב פ"ו אבל אביי דלדעתו כמ"ש א"צ קנין ממש בגנב י"ל דהוי אגד לענין גנב ומהני ולא לענין שבת משני כדאיתא בגמרא:
המוציא בין בימינו וכו' אע"פ שהמשוי למעלה מי' וכו' שכן היה משא בני קהת במשכן למעלה מי' שנאמר בכתף ישאו וכל המלאכות ממשכן לומדין אותו. ובפי' המשנה כמו כן כתב רבינו וקראה השי"ת עבודה שנאמר כי עבודת הקודש עליהם בכתף ישאו עכ"ל ועיין בתוס' יו"ט שעמד ע"ז למה הוצרך לראיה שקראו עבודה ומאי שהוצרך התנא לראיה שהיה בבני קהת משום דהוצאה מלאכה גרועה עיי"ש. ובספר קול רמ"ז כתב משום דאפי' דבר קל מחייבינן וכתב לומר משום דארון נושא את נושאיו הוי כדבר קל עיי"ש. והנראה ביותר למ"ש ברש"י בשם ירושלמי והחביתין בכתף עיי"ש ובירושלמי שלפנינו ליתא כן ולמדין דאפי' דבר קל מקרי משא: ונראה למצוא בזה לפרש דברי הירושלמי דאיתא שם ר' יוסי בעי מעתה הוציא כגרוגרת על כתיפו חייב והן משא בני קהת וכתיב ופקדת אלעזר בן אהרן הכהן שמן המאור וכו' שמן המאור בימינו וקטורת הסמים בשמאלו ומנחת התמיד של יום בזרוע שמן המשחה היכן וכו' כמין צלוחית קטנה היה לו באפונדתו וכו'. ובקרבן העדה שם ר' יוסי פריך אמתני' דתנן שכן משא בני קהת תינח במוציא על כתפו שהוא חייב שכן משא בני קהת אבל המוציא בימינו ובשמאלו ובחיקו למה חייב שכן מצינו שנשאו בני קהת ומשני וכתיב וכו'. אבל לפי הנאמר קושית ר' יוסי הוציא כגרוגרת שהוא דבר קל האיך למדין ממשא בני קהת דהיה הארון דבר כבד וכמו שמחלק רבינו בהל' י"ד בעל ראשו בין דבר כבד אבל כגרוגרת דבר קל מנ"ל וע"ז משני שמן המאור וכו' וכגירסת רש"י בירושלמי שחסר בשלפנינו והחביתין בכתף שהוא דבר קל ג"כ מזה אפילו בכגרוגרת ג"כ חייב כן נראה לענ"ד ועיין בספר מעשה רוקח שכתב כעין קול רמז הנ"ל עיי"ש: ומ"ש רבינו או שיצא במעות צרורין לו בסדינו חייב. מקורו שבת קמ"ז וכמ"ש במרכבת המשנה:
אבל המוציא לאחר ידו וכו' ובכיס שתפור בבגדו ופי הכיס למטה וכו'. בפי' המשניות כתב וכאשר יהפך אפונדתו מלמטה למעלה ישוב פתוחות אותן החריטין למטה ויפול שבתוכה דבר שיש לו כובד בלי ספק עכ"ל. וכאן לא חילק בין יש לו כובד ויש לפרש שיש לו כובד מה ולא כתב דבר כבד כמ"ש בהל' י"ד משאוי כבד ופי' כן שלא יקשה מלעיל צ"א ע"ב דמשני דאפקיה דרך שוליו דשם לא הוי למטה באופן שיפול מתוכו:
המוציא משאוי על ראשו אם היה משאוי כבד וכו'. עיין במרכבת המשנה שכתב ראיה ממסכת ב"מ ק"ה שמדרכם לישא על ראשם משא כבד עיי"ש דאיתא שם היה נושא משא על ראשו ותפילין וכו' ועוד שם מזה דנראה דצריכין לחלק בין משא למשא: