Divrei Yirmiyahu on Mishneh Torah, Sabbath Chapter 20
Can copy this into an AI, or connect the whole library to your assistant. For deeper learning, you can directly use the original seforim, sites, and apps.
אסור להוציא משא על הבהמה בשבת שנאמר למען ינוח שורך וחמורך וכל בהמתך אחד שור וחמור ואחד כל בהמה חיה ועוף ואם הוציא על הבהמה אע"פ שהוא מצווה על שביתתה אינו לוקה לפי שאיסורו בא מכלל עשה לפיכך המחמר אחר בהמתו בשבת והיה עליה משאוי פטור. הנה באיסור מלאכה ע"י הבהמה בג' אופנים ע"י חרישה וכיו"ב דהוי אב מלאכה ומחמר דפליג במס' שבת קנ"ד בעונש ובחטאות עיי"ש ושביתת בהמה דלא הוי בלאו אלא בעשה למען ינוח ועי' בתוס' ריש במה בהמה עיי"ש: והנה ההבדל בין החורש למחמר המוציא משא ע"י בהמה הנה החורש הוי כעושה הוא לבדו כמ"ש ברמב"ן בס' המצות שורש י"ד דהוי הבהמה ככלי ביד אומן כמו הגרזן ביד החוצב בו וע"ז א"צ קרא מיוחד דהוי בכלל לא תעשה כל מלאכה כמו אפיה ובישול וכיו"ב אלא במחמר קרא מיוחד לא וכו' ובהמתך וכמ"ש הרמב"ן שם: ויש להבין מ"ש לומר דהוי הבהמה ככלי בידו לענין חרישה ולא נאמר כן לענין הוצאה והנה במס' שבת קנ"ג ע"ב איתא מה ע"ז דעביד מעשה בגופיה ה"נ עד דעביד מעשה בגופי' וברש"י בד"ה עד וכו' כדכתיב לעושה בשגגה והכא לא קא עביד מלאכה (ס"א מעשה) אלא דיבור בעלמא שמנהיג בקול הרי דבשוגג אינו חייב קרבן עכ"ל ולכאורה יקשה לר' יוחנן דס"ל בחסמה בקול חייב וראיתי בס' זרע יעקב שעמד ע"ז וכתב לענין מלקות ס"ל כן ולא לחטאת דהוקש לע"ז עיי"ש והנה בהנהיגה ביד דהוי במעשה ממש יקשה עוד וצ"ל כיון דהוי מעשה גרוע דאפשר בקול אפי' בעשה במעשה ממש פטור וצ"ע בחורש בקול לפ"ז. אלא דכל זה לא הוי אלא חטאת דהרי לר' זביד מחייב סקילה אף דהוי בקול ולענין מלקות כיון דלא הוי בכלל שאין בו מעשה אף בקול עכ"פ בעביד במעשה (ועי' במל"מ בשם החינוך בהלכות מלוה ולוה יעו"ש לא בהאי תליא) ושם דף קנ"ד ע"ב לכתוב רחמנא לא תעשה כל מלאכה ובהמתך אתה למה לי הוא ניהו דמחייב בהמתו לא מיחייב וברש"י בד"ה בהמתו במלאכה הנעשית ע"י בהמתו לא מחייב לאו גמור ללקות עליו עכ"ל: ולכאורה היה נראה בהוצאה בגופו דוקא כמו משא בני קהת שהיה על כתיפיו אבל א"כ גם בלאו לא יהיה ואם גם נאמר מטעם שביתות בהמה א"כ בשל גוי למה יהיה אסור וגם מטעם שביתות בהמה לא הוי אלא עשה ולא בלאו אמנם בהמ"מ נמצא אור בזה שכתב שכיון דל"ת כל מלאכה אתה ובהמתך כולל אף בבהמה מלאכה שהעושה אותה במזיד נהרג עליה והיא החרישה אפי' בשאר מלאכת הבהמות אע"פ שהאדם משותף בהן כגון המחמר אינו לוקה לפי שיש בלאו זה אזהרה למלאכה שיש בה מיתות בי"ד וכו' עיי"ש שכתב לפרש בדעת רבינו לאו שניתן למיתות בי"ד וכו' בזה. נראה לדעתו בל"ת כל מלאכה וכו' ובהמתך נתרבה לאו ונתמעט עונש כדאי' בגמ' אתה למה לי וכו' ואפי' מלקות ליכא והנה ע"י בהמה ימצא חרישה ומחמר ובחרישה דכמ"ש רבינו לעיל הל"ט מלאכות בהלכה למשה מסיני או בלא"ה דהיה במשכן ע"כ לא נתמעט מקרא דאתה וכו' אלא למחמר קאתיא דהוי בלאו ולא בעונש ולא הוי בהלמ"מ ואזהרת מיתה הוי כיון דגם חרישה דהוי בבהמתך הוי במיתה ונכלל עכ"פ גם ללאו במקרא זה נראה להבין דבריו: אמנם ברמב"ן בסה"מ שורש י"ד נראה דעת אחרת דאחר שכתב בראשונה כמ"ש לעיל בשמו דבחרישה א"צ לקרא דל"ת וכו' ובהמתך דהוי כעושה בכלי וכו' אלא במחמר ואינו במלקות דא"כ לכתוב וכו' אתה ל"ל וכו' וז"ל שאין המלאכה עם בהמה חשובה כמי שעושה הוא אותה להתחייב עליה מלקות אבל היא נחשבת כמלאכת בנך ובתך עבדך ואמתיך שמוזהר עליהם בלאו ואינו לוקה שאין מלקות במעשה אחרים וזה דבר ברור עכ"ל וצריך ביאור: ואולי כונתו במלאכת חרישה דהוי מלאכת מחשבת בשנוי בהדבר דהוי תורת מלאכה בדעת הבעלים וא"כ נגרר בתר האדם החורש אבל בהוצאת משא דהוי מהאי טעמא מלאכה גרועה דהוי בלי שנוי בהדבר הכל ע"י הבהמה שאין דעת האדם מוספת בה וצ"ע והנה ראיתי בחי' הרמב"ן הנדפס מחדש במס' שבת שם שכתב וז"ל אלא שמ"מ צריך טעם בדבר שהרי החורש בבהמה אתה ובהמתך הוא כמחמר שהחרישה בכח הבהמה הוא נעשה ונאמר בזה שמפני שהחורש בבהמה הוא נותן עליה עול והוא כובש אותה מתחת ידו וברשותו היא עומדת כל המלאכה על שם האדם היא ובו היא תלויה ואין הבהמה אלא ככלי ביד אומן ואין דומה למחמר שבהמה היא הולכת לנפשה אלא שיש לה התעוררות מעט מן המחמר עכ"ל והנה יצאתי מידי הספק בכונתו: והנה להמ"מ אם לא נאמר אתה וכו' יהיה נאמר מחמר כמו חרישה דשניהם ע"י בהמה וכמ"ש דהמיעוט על כרחך על מחמר ולא על חרישה ולהרמב"ן הקרא למחמר דבלא"ה אין לדמותו לחרישה: ועי' בב"י או"ח סי' תצ"ה בשם יש אומרים דמחמר ושביתת בהמה מותר ביו"ט וכתב משום שאינם בכלל ל"ת כל מלאכה דל"ט מלאכות וי"ל בשבת ולא ביו"ט עיי"ש ובמג"א בסי' רמ"ו עיי"ש וי"ל דתליא דלדעת המ"מ די"ל מ"ש חרישה ע"י אדם ובהמה להוצאה ע"י אדם ובהמה וא"כ בלי מעוטי דקרא יהיה בכלל לא תעשה מלאכה כמו כל ל"ט מלאכות ולא נתמעט אלא לעונש אבל בכלל לאו נשאר ולפ"ז ביו"ט כמו בשבת דאין בין וכו' אבל להרמב"ן דלא הוי כלל בלא תעשה מלאכה ובפ"ע נתרבה מקרא וא"כ י"ל לשבת ולא ליו"ט כמ"ש בתוס' פסחים ה' ע"ב בד"ה לחלק לענין הבערה עיי"ש ועי' בשעה"מ ובס' בינה לעתים בהל' יו"ט פ"ה ה"א עיי"ש: ובס' אבן העוזר כתב דירושלמי מיירי לענין שבת וכתב דתליא בדעת בה"ג והחולקים עמו אם מצווה ביו"ט על עבדו עיי"ש ולמ"ש יש לחלק דעבדו נאמר בפ"ע אבל מחמר כמ"ש י"ל דהוי להמ"מ בכלל מלאכת איסורין דל"ט מלאכות אלא לענין שביתת בהמה דמלמען ינוח בזה י"ל דהוי ג"כ בפ"ע כמו עבדו וכו' ועי' ברשב"א בפ"ק דיבמות בסוגיא דעשה דוחה לל"ת שכתב במחמר לא הוה אלא ל"ת ולא בעשה דשבתון עיי"ש ולמ"ש י"ל ג"כ דתליא בהמ"מ והרמב"ן הנ"ל: והנה בענין מחמר הוי ג"כ שביתת בהמה למען ינוח דהוי באיסור עשה ובמחמר בלאו ושביתת בהמה אלא בבהמתו ומחמר אפי' בשל גוי וכמ"ש הר"ן עיי"ש ולהיפוך ג"כ במחמר מותר לומר לנכרי מהתורה כמו בכל מלאכות שיש בהן סקילה מותר מהתורה אמירה לנכרי אבל מטעם שביתת בהמה אסור אפי' על ידי גוי ואפילו בשכירות כמוזכר להלן בה"ג: והנה בענין שביתת בהמה במהרשד"ם חאו"ח סי' ב' בדבריו שם אם שביתת בהמה שתנוח הבהמה ובעבור הבהמה מצות שביתה או בשביל האדם שהכל ינוח בו כמו לב"ש בשביתת כלים והביא דעת הברטנורא בפ"ק דשבת באין שורין דיו וכו' ונראה דהוי משום הבהמה ומכילתא שמובא ברש"י למען ינוח תן לו נייח שיהי' תולש וכו' וב"ה דלית להו שביתת כלים אלא שביתת בהמה מסכים לזה וכתב שאין לדחות דעה זאת ויותר נראה שנוטה דהוי בשביל האדם עיי"ש ועי' בקונטרס אחרון בשו"ת צ"צ לסי' ל"ה דתליא בזה אם הפקר מהני בשבת לשביתת בהמה עיי"ש: והנה לכאורה נראה דהוי משום האדם ולא משום שתהיה נייח לבהמה דאל"כ מאי מחלקינן בה"ו במי שהחשיך בין שהבהמה מהלכת לעומדת שלא יהיה מחמר ועי' בר"ן שהשיג על הרשב"א שכתב מחמר בחצר עיי"ש והרי אף דליכא מחמר מטעם נייח לבהמה מ"ש עומדת או מהלכת ומאי שנא בחצר או ברה"ר ואפי' בעומדת ואין הולכת כלל לא נייח לה המשא ועל כרחך בשביל האדם האיסור ומאי דהוי מלאכה אלא דעם כל זה מצינו הוכחה לאידך גיסא ג"כ כמ"ש במהרשד"ם ועי' בתוס' במס' שבת דף קכ"ב ע"א בד"ה מעמד עיי"ש ובמג"א בסי' רמ"ז ס"ק י"ב עיי"ש ובמס' ע"ז ט"ו ע"א בס"ד בשכירות לא הוי איסור שביתת בהמתו עיי"ש: ויש להבין למ"ש בנימוק"י בהזהב דשכירות לא הוי אלא קנין פירות בלבד ומטין דבריו למ"ש בר"ן נדרים כ"ט דכל קנין לזמן הוי קנין פירות עיי"ש וא"כ למאן דס"ל ק"פ לאו כקנין הגוף דמי הוי בהמתו ועי' בריב"ש מובא בש"ך חו"מ בסי' שי"ג ובמג"א סי' רמ"ו ס"ק ח' שכתב דהוי בשכירות חצירו של שוכר לענין קנין דלענין הנאה מקרי חצירו וזה ג"כ הנאה הוא אבל הגוף של המשכיר עיי"ש וא"כ יקשה הס"ד דסוגיא וצריכין לומר דבס"ד כיון דלענין שימוש המלאכה שעשה בבהמה לענין זה לא הוי שלו דקנין פירות לא הוי שלו וא"כ לא שייך למען ינוח בהמתך דלענין זה לא הוי שלו אבל אם הוי למען ינוח עבור הבהמה סוף כל סוף לא הוי נייח לבהמה ובהמתך מקרי משום קנין הגוף שיש לו בה וכמו דאמרינן שם על הקושיא אף במקום וכו' אסור להכניס בו ע"ז וכו' שאני התם דכתיב לא תביא תועבה אל ביתך עיי"ש משום קנין הגוף מקרי ביתך והתורה קפדה שלא יהיה בביתו ע"ז וכ"כ שבהמתו תהיה נייחה בשבת ובהמתו מקרי ומשו"ה אפי' למאן דס"ל קנין פירות כקנין הגוף דמי אסור לשכור לעכו"ם ולא תליא במחלוקת בזה (והנה י"ל דתליא אם שביתת בהמה דלמען ינוח וכו' הוי באיסורא או ממצוה וא"כ י"ל בק"פ יש לו עכ"פ חלק בו ולמ"ש בריב"ש בסי' שמ"ז לחלק בין איסור דאמרינן ביש בו קצתו אסור ובמצוה דוקא בכולהו עיי"ש אבל מלשון רבינו שכתב שאיסורו עשה וכו' נראה דהוי מטעם איסור): והנה רבינו המדבר בשביתת בהמתו פתח אסור להוציא משא וכו' דהוי מחמר אבל מצד שביתות בהמה מהתורה אסור אפי' ע"י גוי דבשאר מלאכות אמירה לנכרי מותר מהתורה ומשכירות כתב אח"ז דרק באלו ב' אופנים ימצא איסור שביתת בהמה במחמר בהוצאה וע"י גוי וכתב לפיכך המחמר וכו' פטור. ומ"ש בלח"מ תמוה כאשר העיר בצדק בס' מעשה רוקח שהרי רבינו כתב אע"פ דמצווה וכו' ואיסורו עשה וכו' וע"כ מ"ש פטור לא הוי פי' דרק מדרבנן אסור אלא מדאורייתא ובכלל לאו בלי מלקות כמ"ש אח"ז והלא הלאו מפורש וכו' וכתב במחמר משום שביתה פטור דלא הוי אלא עשה ומשום לאו משום דהוי באזהרת מיתה. ופי' הרמב"ן שכתב בלח"מ מדויק ובלתי מ"ש ז"ל על השגת הרמב"ן בסה"מ שורש י"ד ועי' שם ובחי' למסכת שבת שמפרש דעת רבינו דמחמר אינו אלא באיסור עשה ואתה ובהמתך שלא יחרוש והקשה ע"ז עיי"ש וכ"כ במרכבת המשנה כאן ולא היה לפניו חי' הרמב"ן אבל כנראה י"ל שפיר כמ"ש ז"ל דגם דעת רבינו כרש"י ומ"ש לפיכך מחמר וכו' אין הכרע וכמ"ש: ועי' במרכבת המשנה שכתב דלא שייך איסור שביתת בהמתו אלא מדעתו דלא יהיה עדיף מקטן שא"צ להפרישו עיי"ש וי"ל דתליא בב' טעמים שמובאים במהרשד"ם הנ"ל אלא די"ל בעושה מעצמה הוי נייחא ועי' בתוס' שבת קכ"ב הנ"ל וצ"ע בזה ועי' יבמות מ"ח ע"ב קרא דלמען ינוח בעבד מהול עיי"ש והרי בלא"ה שוה לאשה מלה לה כמ"ש ברש"י שם מ"ח ע"ב בד"ה אבל עיי"ש אלא דקרא הטילו גם על אדונו וכמו כן י"ל בבהמה על אדונו אלא דס"ל דהוי מטעם שניהם:
והלא לאו מפורש וכו'. עיין בסה"מ שורש י"ד וברמב"ן ובמגלת אסתר שם ובחי' הרמב"ן שבת קנ"ד עיי"ש:
אסור לישראל להשאיל או להשכיר בהמה גסה לעכו"ם שלא יעשה בה מלאכה בשבת והרי מצווה על שביתת בהמתו אסרו חכמים למכור בהמה גסה לעכו"ם שמא ישאיל או ישכיר וכו'. והנה בס"ד דשכירות קניא כמ"ש בלעדי דמחמר ימצא איסור שביתה באמירה לעכו"ם או אם נאמר שלא כדברי המרכבת המשנה אפי' בעושה מעצמה להפרישה: והנה בגמ' איתא משום נסיוני ג"כ ורבינו לא כתבו ובר"ן מובא בכ"מ משום דהוי חשש רחוק ולא גזרו אלא בס"ד משום דמחמר בחטאת וחמיר גזרו ע"ז וכמ"ש בתוס' וכן נראה מרש"י אבל משום שביתת בהמה דאיסור עשה לא גזרו כ"כ וכיון דקיי"ל מחמר ג"כ אינו בחטאת לא שייך בנסיוני לגזור עיי"ש: והנה לכאורה י"ל דבשכירות ג"כ שייך נסיוני ובשכירות הוי חשש קרוב דלא ישכרנו כל השבוע אלא סמוך לשבת שאין יכול לעשות עוד בו למען ירויח שכר השכירות וא"כ רוב השכירות בסמוך לזמן האיסור יהיה והנה בס"ד דשכירות קניא אמרינן באיסור מכירה זמנין דמכר סמוך לחשיכה והרי בשכירות אף דקניא מ"מ משום נסיוני שייך בזה ביותר מבשכירות וי"ל דמטעם נסיוני גם בשכירות אסור אף אם נאמר שכירות קניא אבל לא שייך לגזור מכירה אטו שכירות אם שכירות רק משום גזירה דנסיוני אסור: ובבעה"מ שם בשם י"א דבד' וה' מותר להשכיר כמו לב"ש בשביתת כלים דלדידיה דאורייתא ואפ"ה מותר בד' וה' בפ"ק דשבת וברמב"ן חולק ע"ז עיי"ש והנה מטעם נסיוני יהיה מותר בד' וה': ועי' בר"ן שכתב דמשו"ה אמרינן משום מחמר בנסיוני ולא משום שביתת בהמה דלא שייך בנסיוני שביתת בהמה כדאי' במס' ב"מ פ"א דבקייצי הוי של הלוקח וכדמוכח במס' ב"ב ושביתת בהמה לא שייך אלא בשלו וכה"ג הוי של הגוי משו"ה אמרינן משום מחמר דהוי אפי' בשל גוי עיי"ש: ובירושלמי איתא משום נסיוני שפעמים שמכרה לו לנסיון והוא מחזירה לאחר ג' ימים ונמצא עובד עבודה בבהמת ישראל מעתה לנסיון אסור שלא לנסיון מותר זו מפני זו עיי"ש ובמראה שם כתב דירושלמי מיירי בלא קייצי דמים ובבבלי במס' ע"ז משוי לא קייצי ללא שכיח משו"ה לא אמרינן נסיוני כה"ג דירושלמי עיי"ש: אמנם צ"ע דאף דאמרינן שם דהוי כלקוחין בנאנסו ביד הלוקח משום דאז לא יתנו בחזרה וכל זמן שלא החזירו הוי שלו דאין המוכר יכול לחזור אבל כשמחזירם לכאורה נראה דהוי ביטול מקח למפרע דלא נראה לומר דהוי החזרה כקנין מחדש מלוקח למוכר וכאלו התנו ע"ז דמאי מכריח לומר כן וא"כ לענין שבת יהיה בהחזירו של ישראל למפרע ולמה לא נחוש שמא יחזירם - באיסור דאורייתא - ועי' בשיטה מקובצת במס' ב"מ פ"א שכתב דוקא לבדוק במומו אבל אם בתנאי אם ירצו בו אחרים לא עיי"ש מ"מ גם לבדוק במומו שמא ימצא בו מום ויבטל למפרע ועי' בחו"מ בשו"ע בסי' קפ"ו ואולי י"ל אף דשכירות לא קניא משום דלית ליה אלא קנין פירות בכה"ג דביד הלוקח לשמש בו כשלו למכרו ולאבדו מה שירצה בכה"ג הוי כקנין הגוף כל זמן שלא החזירו ועי' ברמב"ם בפכ"ג מהל' מכירה ה"ו בהפרש בין הקונה קרקע לזמן לקונה לאכול פירות דקונה לזמן קצוב הוא בונה והורס ועושה בכל זמנו הקצוב כמו שעושה הקונה קנין עולם לעולם עיי"ש ובראב"ד ובמל"מ פי"א מהל' שמיטה ויובל ה"א על המ"מ שכתב דלמדו מלוקח בזמן שיובל נוהג עיי"ש והנה לדעת הר"ן דכל קנין לזמן הוי ק"פ לא שייך לומר כן אם לא נאמר דכה"ג דרשאי לעשות מה שירצה אין לך קנין הגוף גדול מזה ובכה"ג גם הר"ן מודה ואם לא נאמר דירושלמי ובבלי מחולקין בדעת הר"ן הנ"ל וצ"ע ועי' מ"ש במקום אחר בסוגיא דק"פ בזה ועי' במג"א רמ"ו ס"ק ח' ורס"ו ס"ק א' לחומרא שכירות קניא בשוכר ישראל מגוי עיי"ש ועי' בש"ך חו"מ סי' שי"ג ועי' מ"ש בהל' מזוזה פ"ה ה"י דתוס' כהג"א וב"ח עיי"ש:
ומותר למכור להם סוס וכו'. עיין בשעה"מ בפ' כ"א הל' ט' עיי"ש:
מי שהחשיך בדרך ולא היה עמו עכו"ם שיתן לו כיסו והיתה עמו בהמה מניח כיסו עליה כשהיא מהלכת וכשתרצה לעמוד נוטלו מעליה כדי שלא תעמוד והוא עליה וכדי שלא תהיה לא עקירה ולא הנחה ואסור לו להנהיגה ואפי' בקול כל זמן שהכיס עליו שלא יהיה מחמר בשבת וכו'. ובהמ"מ דרשב"א השיג על זה שאסור להנהיגה בקול דבכל שבחבירו פטור בבהמה מותר לכתחילה עיי"ש והנה כמ"ש בר"ן הנ"ל דעת הרשב"א דאיסור מחמר גם בחצר ובר"ן השיג עליו ג"כ מהאי דבכל שבחבירו פטור וכו' עיי"ש: ובהמ"מ שאין כונת הגמ' להתיר אלא כשהוא אינו עושה מעשה כלל אבל כשהוא מנהיג מה תועלת יש כשהבהמה אין עושה עקירה והנחה ומפני כך למה יהיה מותר להנהיגה הוא אלא ודאי לא התירו בכך אלא משא הבהמה שאסור מהתורה להטעינה וכשאינה עושה עקירה והנחה מותר לכתחילה עכ"ל: ודבריו בלתי מובנים לענ"ד דלמה לא יהיה מותר להנהיגה כשאינה עושה עקירה והנחה מעשה מלאכת הוצאה ובמה יפרש כל שבחבירו וכו' גם מ"ש מה תועלת יש בלתי מובן וחשבתי לומר דכונתו במחמר משום מלאכה ותליא בעקירה והנחה וזה משום המנהיג אבל גם בו משום שביתת בהמה ולמ"ש לעיל די"ל דבעי נייח לבהמה וא"כ י"ל בהולכת מדעתה ויכולה לעמוד כשתרצה הוי נייח לה אבל כשמנהיגה בקול והוי ההילוך שלא מדעתה אף דליכא עקירה והנחה מ"מ לא נייח לבהמה וזה שכתב מה תועלת יש וכו' דלבהמה אין חילוק מטעם נייח אם הוי עקירה והנחה או לא ולפמ"ש מ"ש רבינו שלא יהיה מחמר בשבת לאו מטעם איסור מחמר אלא מאיסור שביתת בהמתו: אמנם יקשה לפ"ז אם נלך בתר נייח דבהמה א"כ בחצר יהיה ג"כ אסור ואם גם נאמר כרשב"א דאוסר בחצר א"כ למה מותר להניח המשא כשהיא הולכת אף שתוכל לעמוד כשתרצה אם אין מנהיגה בקול מ"מ בעומדת ג"כ המשא בלתי נייח לה: ובמג"א בסי' רס"ו ס"ק ז' כתב והרמב"ם סובר היינו שאינו אסור משום שביתת בהמה אבל אם היה מנהיגה הרי הוא עשה מעשה בידים ואסור ובתוס' פסחים ס"ו ע"ב משמע דשרי עכ"ל א"כ נראה דהמג"א דעתו להיפוך כל שבחבירו וכו' לא אמרינן אלא דלא הוי שביתת בהמה בכה"ג והנה יקשה לשון הגמ' והלא מחמר דילמא מיירי באין מנהיגה אף לא בקול ולהמג"א יהיה קושית הגמ' משום שביתת בהמתו וע"ז הוי תירוצא דגמ'. ובפי' הגאון מווילנא ז"ל שם ס"ק ג' וז"ל ב"מ דף צ' ע"ב הנהיגה בקול ולא התירו אלא מעשה בחמור וכמ"ש אי הכי חבירו נמי אר"פ כל וכו' וכה"ג הוי מעשה בעצמו עכ"ל כונתו דקול בהנהגה הוי מעשה עצמו ולא הוי כאלו בא מהבהמה עמו וכמ"ש לעיל כעין זה מרמב"ן לפרש בחרישה וכה"ג לא שייך כל שבחבירו וכו' בחמור מותר דהוי עדיף מחבירו שהוי כבעצמו אבל עם כל זה יקשה דמאי עביד מעצמו כיון דלא הוי עקירה והנחה: וברש"י קנ"ג ע"ב והלא מחמר מנהיג חמור טעונה קרוי מחמר עכ"ל וכיו"ב בחי' הר"ן שמפרש כשמנהיגה בקול מקרי מחמר אלא דלכאורה יקשה מאי מקשינן והא מחמר דילמא לא התירו אלא להטעינה ולא להיות מנהיגה בקול וכיו"ב ומאי מחמר איכא ונראה במאי שהטעינה במשא הוי ג"כ מחמר אפי' אין מנהיגה כלל משום שתלך אח"ז והוא הביא המשא עליה אלא בהניח באופן שלא תעשה עקירה והנחה א"כ לא בא ממנו כלום במאי הוי בו מלאכה ולא הוי תורת מחמר עליו משום דאינה מלאכה מוכחת מבהמה שתבוא על ידו שיהיה בתורת מחמר משום זה אבל במנהיגה ממש בקול א"צ ממלאכת הבהמה דהרי הוי מנהיג ממש וב' אופני מחמר לדעת המ"מ במחמר בקול בכל גונא הוי מחמר ובהטעינה דאז צריך שיהיה מלאכה במה דהוי מלאכת הוצאה יוצאת מבהמה ע"י האדם וצ"ע בכל זה ובקרית ספר כתב דהוי במנהיג בקול בכה"ג שכתב רבינו אסור מדאורייתא עיי"ש וי"ל דהנה כמ"ש לעיל דמאי שנא מחורש דהוי הבהמה ככלי בידו וכמו כן במחמר לענין הוצאה ומשו"ה נאמר דמחמר אפי' כשלא נעשה הוצאה ממש בעקירה והנחה בנושאת משא והנהיגה בקול אע"פ שהולכת ובכה"ג דלא הוי במלאכה ממש צריך לקרא ולא הוי אלא לאו בלי עונשין בלבד אלא דבגמ' אמרינן בהטעינה בלבד דלא עביד מידי אלא דאח"ז כשתלך תהיה נושאת משא בזה אמרינן דוקא בעקירה והנחה דלא יהיה עדיף ממנו ובכה"ג הוי רק גורם בלבד י"ל דקרא על כה"ג לחייבו אף דלא עשה שתהיה הולכת חייב דעל כרחך קרא מיירי באופנים אלו דאל"כ יהיה בכלל חורש וי"ל אף די"ל דילמא קרא לחד מנייהו קאתי מספיקא אסור בב' אופנים במחמר בקול אפי' בלא עקירה והנחה ובעקירה והנחה בהטעינה כשהיא עומדת אפי' לא בקול וכמ"ש במ"א דספק בלשון התורה גם לדעת רבינו מהתורה לחומרא דלא שייך מ"ש רבינו בפי' המשניות במס' נזיר דאין לעמוד נגד הספיקות עיי"ש ולענין עונשין פטור בכל גונא אבל לאיסורא נאמר דאסור בכל הדרכים אשר נוכל לכלול בהאי דל"ת וכו' אתה ובהמתך וראיתי בקובץ על יד דלדעת המ"מ דעת רבינו שביתת בהמה ג"כ בלאו כמו מחמר עיי"ש ולענ"ד לא נראה כן כמ"ש לעיל: ועיין בס' אליה רבה בשם לחם משנה בפ' מי שהחשיך שכתב להקשות מ"ש שביתת בהמה למחמר בשניהם י"ל דוקא בשלו חייב גם במחמר עיי"ש ובפרי מגדים הביאו משום דבהמתך נאמר גם במחמר עיי"ש. והנה ע"ז י"ל דהרי בכלאים כתיב ג"כ בהמתך ואפ"ה הוי איסורו בכל בהמה ועי' בת"כ קדושים פרשה ב' פרק ד' מ' י"ד למודא ע"ז מחוקתי וכו' עיי"ש עכ"פ בהמתך בלתי מורה על שלו דוקא ובשביתת בהמה מלמען ינוח לא שייך לומר שציוה התורה לנו על בהמת נכרי שאינה ברשותו ואם לאסור באמירה לנכרי שיעשה בבהמתו גם זה לא מסתבר לומר מדאורייתא כן שהרי בגוי השביתה נהפך אסורה וביותר למ"ש לעיל דיותר נוטה דשביתת כלים לאו משום נייחא דבהמה אלא דהוי איסורא דגברא דלא שייך בבהמת גוי וא"כ על כרחך בהמתך דוקא משא"כ במחמר שהוא עושה בעצמו מעשה לא שנא בהמתו לא שנא שלא בבהמתו. וע"ע במג"א בסי' ש"ה ס"ק י"ח בשביתת בהמתו בדרבנן ובדבר שאין בו סקילה עיי"ש ושו"ת מהר"מ אלשקר שמובא שם עיי"ש:
היה עמו חרש וכו' ואפי' מציאה שבאה לידו מהלך בה פחות וכו'. עיין מ"ש לעיל בפ"ו הכ"ב ובהגהות מיימוני אות ה' וברא"ש במס' ב"מ דף ח' ע"ב סי' כ"ב עיי"ש:
כשם שאדם מצווה על שביתת בהמתו בשבת כך הוא מצווה על עבדו ואמתו ואע"פ שהן בני דעת ולדעת עצמן עושין מצוה עלינו לשמרן ולמנען מעשות מלאכה בשבת שנאמר למען ינוח שורך וחמורך בן אמתיך והגר וכו'. הנה כתב רבינו כשם שאדם וכו' נראה ששוין באסורן והנה בשביתת בהמה בה"א כתב שאיסורו בא מכלל עשה וכו' וכאן כתב מצוה עלינו וכו' שנראה דהוי בכלל מ"ע אבל במקרא דברים ה' לא תעשה וכו' אתה ובנך וכו' ועבדך וכו' וכל בהמתך וכו' למען ינוח עבדך וכו' ושמות כ"ג למען ינוח שורך וכו' וינפש בן אמתך הנה בינפש וכו' לא נאמר ל"ת וכדאי' במס' יבמות מ"ח ע"ב בעבד ערל מדבר אבל רבינו מוקי לעבד מהול ועיין בהמ"מ בזה מ"מ שביתת בהמה שייך בקרא דלמען ינוח והנה כמ"ש במרכבת המשנה לעיל כשעושה בהמה מדעתה א"צ למנעה עיי"ש ובעבדו כתב רבינו שצריך למנעו ונראה משום שהוא בכלל איסור ג"כ בעבד מהול צריך לפרוש העבד שלא יעשה איסור אפי' בעושה לעצמו אבל מה שעושה ברצון רבו הוי בכלל איסור ג"כ כמו בבהמה וצ"ע: ועיין בהמ"מ שעמד על מ"ש רבינו מקרא וינפש בן אמתך על עבד מהול נגד סוגיא דיבמות מ"ח ע"ב דמוקי קרא זה על עבד ערל עיי"ש ובס' מרכבת המשנה כתב דגמ' שם קאי לר' עקיבא במס' כריתות דף ט' דאמר דגר תושב כישראל ביו"ט ולהאזהרות לעצמו משא"כ לר' שמעון דמותר כחול א"כ לא מצי לפרש והגר בתושב עיי"ש ונאמר בזה ליישב דברי רש"י התמוהים מאוד במס' יבמות מ"ח ע"ב שכתב גר תושב שקיבל עליו שלא לעבוד ע"ז ואוכל נבילות והזהירו הכתוב על השבת דמחלל את השבת כעובד ע"ז עכ"ל ובתוס' בד"ה זה הקשו עליו ממס' כריתות דאמר ר"ע דגר תושב אינו מוזהר וגם בסנהדרין נ"ח ע"ב אי' דעכו"ם ששבת חייב מיתה עיי"ש: ונראה דלכאורה יש להבין במחלוקת דמס' כריתות ט' ע"א גר תושב מותר לעשות מלאכה בשבת לעצמו כישראל בחוה"מ ר"ע אומר כישראל ביו"ט ר' יוסי אומר גר תושב עושה בשבת לעצמו כישראל בחול ר"ש אומר אחד גר תושב ואחד עבד ואמה התושבים עושין מלאכה בשבת לעצמן כישראל בחול וכיו"ב בירושלמי בפ"ח דמס' יבמות מ"א דף י"ט ע"ב ושם ר' יהודה אמר כישראל ביו"ט ור' יוסי אמר כישראל בחוה"מ ור"ש כישראל בחול עיי"ש ויש להבין במחלוקתם למה נתחייבו במקצת השביתה למר כיו"ט ולמר כחוה"מ והנה עכ"פ נראה דבזה ששובת ממלאכה שאסורה ביו"ט וחוה"מ לא הוי בכלל עכו"ם ששבת דהוי מקרא דלא ישבותו משום דעכ"פ לא שבת מכל מלאכה: והנה בהחיוב במקצת השביתה דנראה מאיסור קצת מלאכות לר' עקיבא ור' יהודה דיש להבין וגם כקושית התוספות במסכת יבמות הנ"ל על רש"י דא"כ נפישי מז' מצות וי"ל משום דשבת נגד הע"ז הוי בכלל ע"ז דנצטוו עליה ובמקצת שביתה קיים ג"כ נגד הע"ז ובכלל עכו"ם ששבת לא הוי משום דלא שבת משאר מלאכות ואף דלא שבת משאר מלאכות במקצת ששבת הוי הודאה נגד הע"ז והיינו טעמא דר"ע ור"י דאמרי כיו"ט וכחוה"מ. והנה למ"ש במרכבת משנה הנ"ל דסוגיא אזלי לר"ע שם דס"ל דחייב כיו"ט וי"ל משו"ה כתב ברש"י דלר"ע דחייב בשביתת מקצת כיו"ט הוי משום דחילול שבת כעובד ע"ז אף דבגוי לא הוי כן דנהפוך לא ישבותו מ"מ במלאכות שיוכל לשבות שאסור ביו"ט ובחוה"מ בלבד דלא הוי בלא ישבותו כמ"ש באלה אם חילל הוי כעובד ע"ז ולא בחילול במה שעשה משום דהוי מצווה שלא ישבות מכל מלאכה כן חשבתי ליישב דברי רש"י התמוהים וצ"ע במ"ש ולא שייך לומר כיון דעושה מקצת מלאכה לא קיים בשביתה בהשאר דהרי בנאנס משום חולי וכיו"ב לעשות מלאכה אפ"ה הוי כשסר האונס מחויב בשמירה וכמו כן בבן נח הוי על מקצת מלאכות כאונס מלא ישבותו ועל השאר חייב ומטעמא שכתב ברש"י משום דמחלל שבת כעובד ע"ז והכריח רש"י לזה לומר לר"ע דאל"כ כשיהיה חייב בשביתה כיו"ט נפישי מז' מצות כקושית התוספות:
עבד ואמה שאנו מצווין על שביתתן עבדים שמלו וטבלו לשם עבדות וקיבלו מצות שהעבדים חייבין בהן אבל עבדים שלא מלו וכו' אלא קיבלו ז' מצות וכו' הרי הן כגר תושב ומותרין לעשות מלאכה בשבת לעצמן בפרהסיא כחול וכו'. ובראב"ד מובא במגדל עוז השיג ע"ז שאם מלו וטבלו לשם עבדות בני עונשין הן לעצמן ולא הזהירה התורה את רבו עליה אלא על עבד ואמה התושבים שלא יעשו מלאכתו שלא נאמר שבות בעלמא הוא באמירה לעכו"ם אלא לאו נמי איכא ואפילו עשה בעצמו אבל לצורך עצמו עושין כל צרכן עיי"ש: הנה לראב"ד יקשה בעבד מהול לעצמו ואין רבו מצווה עליה למה קרא הרי ילפינן לה לה מאשה ועיין בלח"מ: והנה יש לעיין למ"ש רבינו ומצווה עלינו לשמרן ולמונען מעשות מלאכה וכו' דודאי אף לישראל עלינו המצוה למונעו מעון אלא דבישראל אין מוטל על הכל להשגיח ע"ז אבל בעבד דיד רבו עליו לשמור עליו לבל יעבור ועיין בדגול מרבבה בהל' ע"ז בסי' קנ"א בש"ך ס"ק ו' שכתב בכונת הש"ך דבישראל אינו מצווין להפרישו אלא כשהעובר בשוגג כמו בקטן דהוי בכל פעם כשוגג אבל בישראל הרוצה לעבור אין ישראל אחר מצווה להפרישו עיי"ש ולמ"ש אין מדברי הרבינו ראיה לדבריו ודברי הדגול מרבבה צ"ע ועיין ב"ק כ"ח ע"א נרצע שכלו וכו' עיי"ש. וב"ק צ"ח ע"ב שהכל מצווין לבערו עיי"ש ובסה"מ שורש ה' בהרמב"ן שם בשם ספרי לא תחטיא הארץ אזהרה לבי"ד עיי"ש ועיין בתרומת הדשן סימן רי"ח ושו"ת מהר"א ששון סי' פ"ו עיי"ש ולחלק בין בי"ד לרבו לשאר בני אדם מסתברא מי שיכול למנוע מחויב למנוע וכמ"ש אלא דעל בי"ד ועל אדון לענין שבת החיוב להשגיח ע"ז:
זה גר תושב שהוא לקיטו ושכירו של ישראל וכו'. בהמגיד משנה ורבינו שכתב שכירו ולקיטו דבר בהווה וכו' עיי"ש. ועיין ברא"ש במסכת יבמות דף מ"ח ע"ב כתב בשכירו ולקיטו ונראה דדעתו דוקא בשכירו ולקיטו עיי"ש. ועיין בשו"ע או"ח בסימן ש"ז: