נוקבין מגופה וכו' שובר אדם את החביות לאכול ממנה גרוגרת ובלבד שלא יתכוין לעשות כלי ומביא אדם חביות של יין ומתיז את ראשה בסייף לפני האורחין ואינו חושש שאין כונתו אלא להראות נדיבות לבו. כלישנא דגמרא שבת קמ"ו ע"א הנה הביא רבינו האי דשובר וכו' גרוגרות וכו' דאיתא במשנה וחבית של יין דאי' בברייתא. ונראה משום שנוי הלשון דבגרוגרת איתא ובלבד שלא יתכוין ובחביות של יין איתא מניחה לפני האורחין ואינו חושש ונראה דהנה ובלבד שלא יתכוין אם נפרשו דאפשר שיהיה ממילא כלי אלא דלא הוי פסיק רישא וא"כ תליא במחלוקת דר' יהודה ור' שמעון בשאין מתכוין. וביותר למ"ש בריב"ש מובא בכ"מ לעיל בפ' כ"א ה"ג במכבד כיון שעוסק ליפות הקרקע הוי ממילא כונה על להסיר הגומות עיי"ש וכמ"ש לעיל במ"ש בתוספות במס' שבת באנן סהדי דניח"ל לא הוי שאין מתכוין עיי"ש. אף די"ל דוקא בנחית ליפותו מה שא"כ כאן דלא נחית ליפותו ועיין ברש"י שכתב ובלבד שלא יתכוין לעשות כלי לנקבה יפה בפתח נאה עכ"ל. וכמ"ש ברש"י שם קודם לזה דהוי מקלקל דמותר בשבת וברשב"א וכיו"ב כתב דמקלקל אסור מדרבנן אלא משום צורך שבת התירו עיי"ש אבל יש לפרש דבלא מתכוין לא הוי פתח נאה דצריך לזה כונה מיוחדת דבלי כונה הוי קלקול אלא דלפ"ז יקשה שנוי הלשון למה בחבית דגרוגרת אי' בלבד שלא יתכוין ובחבית של יין אי' אינו חושש ובתנאי לפני אורחין ואם נאמר בכונה הוי לעשותו נאה דא"א בלי כונה א"כ אפי' לפני אורחין וביין שייך כן ונראה דאפשר בקלקול ואפשר בתיקונה גם בלא מתכוין ולא הוי אנן סהדי משום דאפשר שיהיה בקלקול וא"כ לא שייך לומר דהוי מתכוין ממש ועכ"פ צריך לעשותו באופן שיהיה הקלקול קרוב מהתיקון וזה בידו משא"כ בשובר חביות יין לפני האורחין להראות נדיבתו לפניהם שאין חושש לקלקול הכלי לכבודם וא"כ בכה"ג להיפוך אנן סהדי דלא ניח"ל בתיקון הכלי לכן נאמר בכה"ג ואינו חושש וא"צ להראות בעשותו שאין חפץ בתיקונו דנראה לכל שאין רוצה בו וכמו שהטעים רבינו בלשונו ואתי שפיר: והנה במס' ביצה ל"ג ע"ב מוקי האי דשובר החבית במושתקי עיי"ש ורבינו לא הביאו ועי' מ"ש ע"ז בס' כפות תמרים סוכה דף ל"ג ע"א בד"ה ת"ר עיי"ש וברשב"א במס' שבת הנ"ל ובכ"מ בה"ו עיי"ש:

וכשם שאסור וכו' אסור לסתום כל נקב וכו' אבל אם הניח שם אוכל כדי להצניעו ונמצא הנקב נסתם מותר ומותר להערים בדבר זה. עיין בהמ"מ בגמ' דמחלקין בין צורבא מדרבנן לרבינו קאי על ההעברה במברא שם בלבד עיי"ש. ונראה כמ"ש ברא"ש שם בכמה פעמים אסרו אף בהערמה עיי"ש וכמ"ש לעיל בכל דאיסורו שמא ישכח לא שייך בעושה בהערמה שישכח גם י"ל כל דאסור משום דנראה כעובדא דחול וכמתקן כיון שעושה באופן שנאמר שעשהו עבור דבר שמותר לא שנא כן אף בהערמה והכל תלוי אם ע"י הערמה נסתלק טעמו לאסרו ובזה א"צ לת"ח דוקא רק במאי דלחוש משום שיקיל לעצמו מחלקין בין צורבא מדרבנן לאיש אחר ועי' במרכבת המשנה שכתב דלדעת רבינו בפי' הגמ' להיפוך בצורבא מרבנן ס"ד להחמיר טפי משום דבאדם חשוב מצינו כן וקמ"ל דאפי' צורבא דרבנן מותר עיי"ש:

אין חותכין וכו' ואסור להניח עלה של הדס וכו'. עיין בהמ"מ ובכ"מ מ"ש בזה ועי' בספר כפות תמרים במס' סוכה ל"ג ע"א בד"ה ת"ר הנ"ל עיי"ש מה שכתב ליישב דעת רבינו:

אסור להטביל כלים טמאים בשבת מפני שהוא כמתקן כלי וכו'. עיין בלח"מ ועי' שו"ת מהרלב"ח שכתב בסי' ט"ז ביו"ט לא שייך מתקן באוכל נפש עיי"ש:

אין מגביהין תרומות ומעשרות בשבת מפני שנראה כמתקן דבר שלא היה מתוקן. ובראב"ד ואפי' ליתן לכהן בו ביום עכ"ל ונראה לכאורה בפשוט דבגמ' ביצה ל"ז ע"א ולא מגביהין פשיטא תני רב יוסף לא נצרכה אלא ליתנם לכהן בו ביום וכמ"ש ברש"י דלא שייך מחזי כמתקן והנה היכא דלא שייך מחזי כמתקן איסורו דהוי כמו"מ וכמ"ש רבינו בהי"ד דהוי כמקדיש וא"כ מטעמא דמקדיש פשיטא דגם בליתנם לכהן בו ביום אסור וכיון שכתב רבינו בפי"ד ה"ט א"צ לומר דאפי' ליתנם לכהן בו ביום אסור דפשיטא וממילא מובן ובגמ' מקשינן פשיטא משום דבלתי מפורש טעמא דכמו"מ במשנה ומה שדייק רבינו לומר כמתקן דבר שלא היה מתוקן עי' בהמ"מ בפ"ד מהל' יו"ט הי"ח שכתב לחלק בין דבר שהיה ראוי מקודם ומחזי כמתקן במה שמשוי ליותר ראוי כמו בטבילה מטומאה לדבר שאין ראוי מקודם כלל עיי"ש וכמ"ש בסוגיא דטבילת כלים בנראה כמתקן כה"ג כו"ע מודו ובאופן זה הגבהת תרומה ומעשרות וכמ"ש רבינו דבר שלא היה מתוקן:

כותב מאבות מלאכות לפיכך אסור לכחול וכו' וכן אסור לקנות ולמכור ולשכור ולהשכיר גזירה שמא יכתוב וכו'. ברש"י ביצה ל"ז ע"א בד"ה משום מו"מ כתב דמו"מ אסור ממצוא חפציך ודבר דבר א"נ דאתי לידי כתיבת שטרי מכירה ולא הוי גזירה לגזירה בהקדש דכולה חדא גזירה היא עיי"ש ודף כ"ז ע"ב גבי אין נמנין על הבהמה לכתחילה ביו"ט דבגמ' שם מאי אין נמנין אר' יהודה אמר שמואל אין פוסקין דמים לכתחלה על הבהמה ביו"ט וברש"י דמו"מ בשבת וביו"ט אסור בס' עזרא נחמי' י"ג עיי"ש ונראה משו"ה כתב רש"י משונה ממ"ש להלן דהנה במשנה איתא אבל נמנין עליו מעיו"ט ושוחטין ומחלקין ביניהם ובצל"ח עמד ע"ז דמשנה שא"צ היא דפשיטא דבעיו"ט מותר עיין מ"ש ע"ז: ונראה לומר דיש להבין מ"ש מהאי דאיתא בירושלמי מובא בתוס' להלן ל"ו ע"ב בד"ה והא הדין דכונסין ארמלין צריך לכנסן מבעוד יום שלא יהיה כקונה קנין בשבת ומפרש שם משום שאינו זכאי במציאתה ומעשה ידיה וכו' ומשכנסה זכה בכולה ונמצא כקונה קנין בשבת עיי"ש וכמו כן בזה כיון דבנמנה אפי' בנתן המעות בעיו"ט אינו קונה וא"כ עיקר הקנין בשבת וי"ל בנמנה בעיו"ט לא שייך טעמא דגזירה שמא יכתוב דאם היה לכתוב היה כותב מעיו"ט אלא דיש עוד משום קונה קנין ביו"ט כמ"ש דאין קונה אלא במשיכה וע"ז יש לומר דכמ"ש לעיל בפ"א ופ"ו דבשבות דמחמת שביתה ולא מטעם גזירה הוי בכלל מצוה ולרבינו כמ"ש בפכ"ח ה"א בכלל תשבות וכמ"ש לעיל דחמיר משום דהוי מדאורייתא מצות רשות וקיל מצד באיכא מצוה אחרת דהעוסק במצוה פטור ממצוה ומשום הכי כתב ברש"י כאן מקרא דנחמיה דהוי משום גזירה שם וזה לא שייך בנמנה מעיו"ט דלא שייך שמא יכתוב אלא דנשאר עוד מטעם קונה קנין בשבת וע"ז נאמר אף דלכאורה שמחת יו"ט וכן השבות מתחילות בפעם אחת משעה שקידש היום מ"מ כמ"ש בספר שאגת אריה ובפר"ח דמצוה דאורייתא קודמת למצוה דרבנן ושמחת יו"ט דאורייתא ושבות מדרבנן דמדאורייתא רק מצות רשות ועכ"פ איזה שירצה יקיים אלא די"ל שב ואל תעשה עדיף מטעם דדאורייתא קודם בכל גוונא. וא"כ קמ"ל שפיר במשנה דנמנה מעיו"ט אף דהוי כקונה קנין בשבת מותר. ולכאורה י"ל דלכאורה השחיטה אי אפשר מעיו"ט וממילא הלקיחה קודם ששחטו ומהאי טעמא מותר מ"מ אשמעינן כה"ג דמחלקין להלן ל"ז ע"א ה"מ פרי דטבילי מאתמול אבל דטבילי מהאידנא מותר ולהלן ליכא למידק מכאן די"ל כשנמנה מעיו"ט לא שייך שמא יכתוב אבל בלא נמנה מעיו"ט כנראה מדברי רבינו בהל' יו"ט ובשו"ע סי' ת"ק ג"כ מותר אף דאפשר למנות מעיו"ט ובאפשר לא התירו צ"ל דכה"ג דאמר לשליש וכו' לא שייך שמא יכתוב ובמשנה מיירי בשאר גונא וצ"ע. והנה רבינו כתב משום שמא יכתוב ולא משום דבר דבר ונפק"מ בזה למ"ש:

אין דנין בשבת ולא חולצין ולא מיבמין ולא מקדשין גזירה שמא יכתוב וכו'. בתוס' ביצה ל"ו ע"ב בד"ה והא בשם ר"ת לפרש בהאי דאיתא והא מצוה קעביד ומשני בדנין דאיכא דעדיף מיניה ובקדושין דאית ליה אשה ובנים דבאין לו מותר ולא כרש"י ותוספות שם וכמ"ש בשעה"מ דדעת רבינו ג"כ שלא כדעת ר"ת עיי"ש ולמ"ש בהל' י"ב בשבות דהוי מצות מדאורייתא מצד דבר דבר בלעדי הגזירה שמא יכתוב לכאורה במצוה חפצי שמים מותר ולא שייך דבר דבר וצ"ל משום שמא יכתוב בלבד ועיין בשו"ת הרמ"א בסי' קכ"ד עיי"ש: במס' כתובות דף ז' ע"א רב אמי שרי למבעל בתחילה בשבת א"ל רבנן והא לא כתיבת כתובה א"ל אתפיסהו מטלטלין וכו'. ובר"ן שם וא"ת והא הוה ליה קונה קנין בשבת ואסור כדאיתא בפ"ב דמסכת יו"ט דלמקנא שביתא בשבתא לא ואפשר שמפני מצוה התירו כדאמרינן במגרש ותיזול איהו ותיחוד ותפתח ואע"פ שאמרו בירושלמי אילן דכנסין ארמלין צריכין למכנס מבעוד יום שלא יהיה כקונה קנין בשבת אלמא אפילו במקום מצוה לא התירו שאני נשואין דהוי מלתא בפרהסיא טובא ומשו"ה לא שרי אפילו במקום מצוה א"נ אפשר דמבעוד יום מיירי והיה שהות ביום כדי להתפיסה מטלטלין ולא כדי לכתוב לה כתובה עכ"ל. ועי' בשעה"מ כאן שהביא ראיה מדברי הר"ן דאין רשאין לפדות במשכון בשבת עיי"ש: ויפלא למה הביא הר"ן גמרא דפ"ב דביצה עיין בתוספות שם שפי' האי דלמקנא שביתא משום הכנה ואין מוכרע לאסור קנין בשבת ולמה עזב המפורש ביצה כ"ז ע"ב אין פוסקין דמים וברש"י שם דף ל"ז ע"א אין מקדישין ביו"ט משום דדמי למו"מ. וי"ל דהנה לטעמא דמו"מ שמא יכתוב לכאורה לא שייך בכה"ג שהרי עיקר הטעם שמתפיס לכתובה משום איסור הכתיבה בשבת והאיך ישכח ויכתוב בשבת בשעת שעושה עבור איסור שבת ועיין בפ"ק דמסכת פסחים הוא עצמו מחזר עליו לשרפו מיכל קאכיל והוי יותר ממאי דאמרינן ביצה י"ח מתוך וכו' ע"י דליו מדכר דכיר וכיו"ב: וי"ל דהנה כמ"ש ברש"י הנ"ל באיסור קנין משום דבר דבר אבל שם באמר לגוי לעשות מלאכה ממש אלא דנראה ממצוא חפציך אסורים אפי' בליכא צד מלאכה וכן נראה מרש"י שפי' למקני שביתה וכו' ג"כ משום קנין בשבת דשם לא שייך שמא יכתוב ומשו"ה הביא הר"ן האי דלמקנא וכו' דמצינו איסור קנין בשבת אפי' היכא דלא שייך שמא יכתוב ומשו"ה יקשה בהאי דאתפסו אף דלמ"ש לא שייך שמא יכתוב מ"מ קונה קנין בשבת שייך ועי' כיו"ב במס' עירובין בענין מקנא שביתה עיי"ש ובר"ן תירץ דמשום מצוה התירו ומובן כדאיתא במס' שבת דחפצי שמים מותרים וכמו כן בהאי דאתפסי דלא שייך שמא יכתוב ומשום דבר דבר, מותר משום מצוה ועי' בתוס' במס' גיטין ע"ז ע"ב בגט ש"מ תיזל ותפתח בד"ה ותיזל שהקשו כמו כן מאין קונין קנין בשבת ותירצו מצוה שאני וגם שם לא שייך שמא יכתוב ושייך להתיר במצוה דלא שייך דבר דבר ולפ"ז להתפיס משכון לפדיון הבן למ"ש ג"כ לא שייך שמא יכתוב דהתפסת משכון מדכיר דכיר ליה ומשום דבר דבר הוה חפצי שמים ובשעה"מ כתב משום דאפשר לפדות אחר שבת לא מקרי חפצי שמים וצ"ע דגם שם בפ"ק דכתובות הוי אפשר אח"ז וחשבונות של מצוה לא מצינו לחלק בין אפשר לאח"ז ובהאי דמפקחין בצרכי רבים וכיו"ב אלא במס' ביצה לרש"י ותוס' באין מקדשין דשייך שמא יכתוב אסור אפי' במקום מצוה אבל היכא דלא שייך שמא יכתוב י"ל דשרי וצ"ע וכמ"ש רבינו לא כתב אלא משום שמא יכתוב בלבד ועי' במג"א בסי' ש"ו ס"ק ט"ו וט"ז עיי"ש:

ואין מקדישין ולא מעריכין ולא מחרימין מפני שהוא כמו"מ וכו'. והנה אין לומר באלה גם רבינו ס"ל דהוי משום מצוא חפציך וכו' דהרי הוי חפצי שמים ועל כרחך גם בזה משום שמא יכתוב וכמ"ש ברש"י ביצה ל"ז דלא הוי גזירה לגזירה:

ומקדיש אדם פסחו בשבת וחגיגתו ביו"ט שזו מצות היום וכו'. ועי' שבת קמ"ח ע"ב וברמב"ם פ"א הי"ט מהל' קרבן פסח דמותר להקדיש פסח בשבת וחגיגה ביו"ט הואיל וקבוע לו זמן עיי"ש ובירושלמי במס' ביצה פ"ה ה"ב דף י"א ע"א מחלוקת שם באין מקדישין חד אמר במקדיש למחר וחד אמר במקדיש לבדק הבית וגם שם במקדיש בעזרה אין שבות במקדש עיי"ש ובמס' חגיגה ח' ע"א ושאר כל ימות הפסח אדם יוצא חובתו במעשר בהמה ביו"ט מ"ט לא אמר רב אשי דילמא אתי לעשורי ביו"ט ואי אפשר לעשר ביו"ט משום סקרתא ובתוס' שם בד"ה משום סקרתא הקשו תיפוק ליה דאין מקדישין ביו"ט וכתב וז"ל וי"ל דשאני הכא דקדושה ועומדת כיון דחייב מן התורה לקדש כדאמרינן בבכורות נ"ח הילכך לא שייך ביה שום איסור עכ"ל ועי' בטורי אבן שעמד ע"ז דמה בכך שמחייב מהתורה לקדשו דמ"מ כיון שאינו קדוש מאליו כבכור וצריך לקרוא לו שם ולהפרישו בפה יש בו משום שבות דאין מקדישין דמשום מו"מ דמוציא מרשותו לרשות הקדש והרי חגיגה ופסח דמחויבין מהתורה להקדישו אפ"ה אם לאו שקבוע להם זמן היה אסור להקדישם בשבת וי"ט עיי"ש והנה במס' בכורות נ"ח תירצו בתוס' א"נ משום דעשירי מאליו קדיש אפי' לא קרא עשירי לא שייך איסור הקדש בזה ביו"ט עיי"ש ונראה דגם כאן כיונו לזה אלא דכתבו דאפי' דמחויב עכ"פ לכתחילה לקדשו לא שייך איסור בכה"ג ולכאורה י"ל למ"ש לעיל דהנה מתקן לא שייך כמ"ש בתוס' חגיגה משום דבלא"ה ראוי לאכילה ושמא יכתוב כמ"ש לעיל היכא דעושה בשביל יו"ט לא שייך שמא ישכח וא"כ במעשר בשביל קרבן של יו"ט לא שייך שכחה אבל א"כ יקשה ג"כ למה צריך לומר בפסח וחגיגה שזמנו קבוע והנה במקום שדוחה שבת י"ל דשייך שכחה וצ"ע: והנה ראיתי בס' קובץ על יד שכתב נפק"מ לטעמים שכתב רבינו באין מקדישין משום מתקן ושמא יכתוב בנתן חטה אחת כמ"ש ז"ל אף דפוטרת כל הכרי מצות נתינה לא קיים עוד וא"כ מטעם מתקן לא שייך אלא משום כמו"מ במוסיף עיי"ש אבל לענ"ד לא כתבו אלא דלא קיים מצות נתינה אבל לא דאפשר לקיימו עוד אחרי שנתן בראשונה חטה אחת לפטרו כמוכח בריש מס' פאה ובהל' מתנות עניים דכל מה שמוסיף בתחילה על השיעור הוי הכל תרומה אבל אחרי הנתינה להוסיף אחרי כי כבר פטרו לא הוי תורת תרומה עליו ולפ"ז בנתן חטה אחת אין לתקן מצות נתינה עוד: ומלשון רבינו ואין מגביהין תרומות ומעשרות שזה דומה למקדיש אותן פירות שהפריש. נראה כמ"ש בתוס' חגיגה הנ"ל דאף למאן דס"ל לאו כהורמה דמי כמ"ש בר"ש במס' פאה בטבל מעורב התרומה ועי' בתוס' קדושין בפ"ק שכתבו במ"א וא"כ אינו רק מפריש ומבדיל וכהנים משמיא קזכי ומשו"ה כתב רבינו שדומה למקדיש ועוד דהוי כמתקן. אבל בתוס' הנ"ל כמ"ש נקטו טעמא דמתקן בזה בלבד ולא משום דומה להקדש ומתקן לא שייך שם במעשר בהמה כמ"ש שם:

המגביה תרומות וכו' במזיד לא יאכל עד מוצ"ש וכו'. עי' בשעה"מ כאן:

מי שקרא שם לתרומת מעשר של דמאי או למעשר עני של ודאי לא יטלם בשבת ואע"פ שיחד מקומן מקודם השבת והרי הן ידועין ומונחין בצד הפירות ואם היה כהן או עני למודין לאכול אצלו יבואו ויאכלו ובלבד שיודיע לכהן שזו שאני מאכילך תרומת מעשר ויודיע לעני שזו שאני מאכילך מעשר עני. כמ"ש המגיד משנה משנה פ"ד דדמאי ובתוס' במס' ביצה י"ב ע"ב בד"ה אין בשם הירושלמי לא יטלם פי' לא יתנם דאם אין למודין לאכול אצלו אפי' יבוא הכהן לביתו לא יתנם עיי"ש: וי"ל דהנה בצל"ח במס' ביצה שכתב דמשו"ה כשהפריש אפ"ה מקרי הנתינה לכהן כהוצאה מרשות לרשות משום דעד אז אפשר בשאלה עיי"ש והנה לדעת ר' אליעזר ממיץ ברא"ש נדרים בבא ליד כהן ג"כ שייך שאלה י"ל דיצא מרשותו מטובת הנאה שהיה לו עד עכשיו אשר היה מעכב הזכיה לרשות הכהן אמנם במכירי כהונה כדאיתא גיטין כ"ט דהוי כבא לידו י"ל דלא שייך כהוצאה מרשות לרשות ולכן בלמודין לאכל אצלו דהוי כמכירי כהונה ובביתו כמ"ש בתוס' שלא יאמרו שתרמו היום ובמס' ביצה כתבתי בזה עיי"ש. ועי' בפי' רבינו למשנה מובא במרכבת המשנה עיי"ש:

כיצד מציל וכו'. מותר לו ליטול ממנו אחר השבת שכר עמלו ואין זה שכר שבת שהרי אין שם מלאכה ולא איסור שלא הוציאו אלא במקום מעורב. ובהמ"מ אין במשמע ששכר שבת מותר בעושה דברים המותרים שהרי בסוף פ"ו מבואר שלשמור את התינוק אסור לקבל שכר שבת אלא אם כן היה שכיר שבוע או שנה כמבואר שם אלא כונת רבינו כאן לומר שלא הותר בכאן שום דבר איסור מפני הפסד ממון כדי שנאמר שלא יהיה מותר אלא להציל להמפסיד עכ"ל נראה שמפרש שהרי אינו קאי על ואין זה שכר שבת שאין טעם ע"ז כמ"ש בהמ"מ אלא קאי אלעיל מותר לו ליטל וכו' ואמר דלא שייך בו שכר שבת וגם לא הוי באיסור ולא שייך כמ"ש המ"מ דרק למפסיד התירו כמו דאי' במי שהחשיך לחלק כן עיי"ש ואין שכר שבת כמ"ש ברש"י דמהפקירא זכי וכן דעת רבינו ואולי י"ל דלא נאמר אף דמהפקירא זכי מ"מ בא לו ע"י הצלה וא"כ שאני מזכיה מהפקר דלא הוי ע"י מעשיו משא"כ בהצלה דלא התירו אלא ע"י הדחק וא"כ זוכה ע"י מעשה שלא יעשה בשבת וע"ז כתב שלא עשה איסור אלא משום דאדם בהיל לא התירו וכה"ג דלא שייך כן וא"כ הוי זוכה מהפקר מבלי דיומא דשבת קגרים כשומר הפרה דנוטל שכר היום וגם לא הוי במעשה שבת דהתירו להמפסיד דנאמר לאחרים הוי כשכר שבת ועי' במג"א בסי' של"ד ס"ק י"ג מ"ש בזה:

מותר להציל כל כתבי קודש וכו' אבל אם היו כתובין בכל לשון או בכתב אחר אין מצילין אותן אפי' היה שם עירוב ובחול אסור לקרות בהן וכו'. עי' במג"א בסי' של"ד ס"ק י"ז וס"ק י"ח עיי"ש: