יש דברים שהן אסורים בשבת אע"פ שאין דומין למלאכה ואין מביאין לידי מלאכה וכו'. עי' מ"ש לעיל בפכ"א ה"א ובפ"א שדברים אלה בכלל תשבות וחמורים מאיסור משום גזירה דהמה בכלל תשבות מצות שביתה מהתורה מצות רשות ומדרבנן חיובא וחמיר מה"ט מאיסור מטעם גזירה דגם בקיומן דרבנן וקילי מצד דלא שייך העמידו דבריהן וכו' משום דשייך עוסק במצוה פטור ממצוה ומצוה דכולה דאורייתא קודמת למצות רשות כמ"ש לעיל עיי"ש:

עד הלכה ה' עי' מ"ש לעיל בפ"ו בענינים אלו עיי"ש:

מותר לרוץ בשבת לדבר מצוה וכו' ומחשבין חשבונות של מצוה וכו' ופוסקין צדקה לעניים וכו'. ועי' בהמ"מ דלא התירו שבות אחר משום מצוה כגון אמירה לנכרי לעשות מלאכה אלא שבות דדבר דבר בלבד דחפצי שמים מותרים עיי"ש ומובן עמ"ש לעיל דדבר דבר משום שבות ולא משום גזירה כנראה מדברי רבינו בה"א ומשו"ה מצוה דאורייתא קודמת ונראה אף שאינה מצוה עוברת ואפשר למחר דחפצי שמים לא היו בכלל איסור כמו שמותר לרוץ לדבר מצוה וכו' דמה דהוי למצוה אינו מורה על שביתה וקדושת היום כלל ועי' ה"ו אע"פ שהיה לו פנאי להתירן קודם שבת וכו' עיי"ש:

ופוסקין צדקה וכו'. בשיטה מקובצת במס' כתובות דף ה' שלא אסרו אלא להקדיש כלי ידוע משום דמחזי כמו"מ אבל לא אסרו לחייב עצמו לגבוה בדיבורו וכן פי' הר"ן ז"ל עכ"ל ובר"ן במס' שבת ק"נ כ"כ והקשה מאין מעריכין דלאו כלי ידוע הוא ואפ"ה אסור עיי"ש ובב"י בסי' ש"ו כתב ע"ז ונראה לי דמעריך דמי שפיר למו"מ דהוי כקונה איש זה מאחר שנודר ליתן ערכו להקדש עכ"ל ועיי"ש במג"א ס"ק י"א ועי' ברש"י במס' ביצה הו"ל שכתב בהקדש דדומה למו"מ שבא מרשות לרשות ומשום שמא יכתוב וכמ"ש רבינו לעיל בפכ"ג משום כמו"מ ומשום מו"מ הוי משום דבר דבר ג"כ כמ"ש ברש"י שם וי"ל דתליא בצדקה בדעת הרשב"א מובא בב"י יו"ד בסי' רנ"ט דס"ל דלא אמרינן אמירה לגבוה כמסירה להדיוט בצדקה דשאר פוסקים חולקין עליו עיי"ש ולשאר פוסקים צ"ע וגם לרשב"א י"ל דעם כל זה מחזי לעלמא וכי כו"ע דינא גמירי וצ"ל משום דלא הוי דבר ידוע כמ"ש בשיטה מקובצת הנ"ל:

מפליגין וכו' ונשאלין לחכם וכו'. עיין מ"ש לקמן בהל' עירובין פ"א הכ"ב עיי"ש:

אין עונשין בשבת אע"פ שהעונש מ"ע אינו דוחה שבת כיצד הרי שנתחייב בבי"ד מלקות או מיתה אין מלקין אותו ואין ממיתין אותו בשבת שנא' לא תבערו אש בכל מושבותיכם ביום השבת זו אזהרה שלא ישרפו בשבת מי שנתחייב שריפה וה"ה לשאר עונשין. במג"א בסי' של"ט ס"ק ג' דבמנין המצות לא משמע אלא בדבר שיש בו חילול שבת וכן משמע במס' שבת ק"ו גבי הבערה וכתב במלקות איכא ג"כ חילול שבת בעושה חבורה וכן בסנהדרין ל"ה נראה דוקא בחילול שבת נאמר הקרא ודיני ממונות אין דנין שמא יכתוב וכתב עוד דאפשר דמרבוי קרא דכל מושבותיכם נפקא לן שאין כלל אבל יקשה מהגמ' הנ"ל עיי"ש ועי' בס' מחצית השקל לפרש דאם נאמר דמרבוי דכל מושבותיכם נלמוד לא יקשה ממס' שבת ומפרש ג"כ הקושיא ממס' סנהדרין עיי"ש אלא מ"ש בפי' א' לפרש מ"ש המג"א מדיני ממונות משום שמא יכתוב וע"כ לא משום אין עונשין בשבת עיי"ש בלתי מובן דאין עונשין ואין דנין שני דברים דאין דנין הוי לגמור הדין ולהחליטו ואין עונשין לעשות לפי הנגמר בדין וזה י"ל דהוי מדאורייתא אסור: והנה בספר המצות ל"ת שכ"ב הזהיר מענוש וכו' ולהעביר הדינין עליהם ביום השבת והוא אמרו לא תבערו אש וכו' ביום השבת רצה בזה שלא ישרף מי שנתחייב שריפה וה"ה לשאר מיתות וכו' ובגמ' דבני מערבא בכל מושבותיכם ר' אלעאי בשם ר' ינאי אומר מכאן לבתי דינין שלא יהו דנין בשבת עכ"ל והנה בבבלי יבמות ו' ע"ב ת"ל לא תבערו אש בכל מושבותיכם ולהלן הוא אומר והיה וכו' לחוקת עולם וכו' בכל מושבותיכם מה להלן בבי"ד אף מושבות האמורין כאן בבי"ד עיי"ש ולמה הביא רבינו מירושלמי והנה הירושלמי במס' סנהדרין שם פ"ד ה"ו ר"ל בעי וידונו אותו בשבת ויגמר דינו בשבת ויהרג בשבת מה אם עבודה שדוחה שבת רציחת מצוה דוחה אותו שנאמר מעם מזבחי תקחנו למות שבת שהעבודה דוחה אותה אין דין שתהא רציחת מצוה דוחה אותה ר' לא בשם ר' ינאי מיכן לבי"ד שלא יהיו דנין בשבת מ"ט נאמר כאן בכל מושבותיכם ונאמר להלן וכו' כנ"ל עיי"ש: ונראה דמשו"ה הביא רבינו הירושלמי דאמר מכאן לבי"ד שלא יהיו דנין וכו' מ"ט דבלתי מדויק דזה דאין דנין נראה מהקדום אלא דבעי בטעמא והו"ל מקודם מ"ט נאמר כאן וכו' ואח"ז מיכן לבי"ד שלא וכו' ונראה דהנה מהקרא דבכל מושבותיכם ג"כ לא נדע אלא בשיש בו חילול השבת וקרא דלא תבערו לחלק או ללאו יצאה ובכל מושבותיכם דאין עשה דוחה וכו' כדאי' בפ"ק דיבמות אבל כיון דאיכא ק"ו וא"כ מסברה לדחי רציחת מצוה שבת אף באיסור מלאכה וע"כ דנלמד מכל מושבותיכם שאין דנין בשבת דלא הוו לדון בשבת מצוה כלל ולהיפוך באיסורא אפי' בליכא מלאכה וא"כ לא מהני הק"ו דלהסר איסור מלאכה ולכן אמר מיכן שאין בי"ד וכו' בכל דברים אין דנין דקרא והק"ו בלתי סותרין אהדדי וי"ל משו"ה הביא רבינו הירושלמי ולא הבבלי ולפ"ז גם בסה"מ דעת רבינו דלענוש בשבת בלי מלאכה ג"כ אסור מדאורייתא והנה בבלי במס' יבמות דף ז' ע"א מדחינן בגמ' הק"ו דאימור קבורת מת מצוה יוכיח ומישבין עיי"ש מ"מ לישנא דירושלמי מוכיח ביותר ע"ז כמ"ש ולכן בחרו רבינו ביותר וכיו"ב במס' סנהדרין ל"ה מק"ו זה וכמ"ש הירושלמי מוכיח ביותר ע"ז ועי' בשו"ת מהרשד"ם ח"א סי' ח' לנדות בשבת דנראה במס' עירובין ס"ג דשרי שאני דהוי לאפרושי מאיסורי וכמ"ש בהמ"מ בפכ"ג הל' י"ד בשם ס' העתים דלצורך שבת מותר להחרים כמו בנדרים עיי"ש: והנה אם נאמר דאסור לדון אף בלי מלאכה דאיסורא נראה דתליא אם האיסור לענוש מצד הבי"ד או מצד הנענש דאם מצד הנענש שלא נענש ונענה אדם ביום השבת וא"כ אין תליא באיסור מלאכה כלל ומובן לאפרושי מאיסורא שאני וכמו כן למאן דס"ל במס' סנהדרין במחלל השבת דמצילין בנפשו דלא הוי משום עונש וחמירא שמירת שבת משלא לענוש ונענה לאחר בשבת ומיושב האי דמס' עירובין הנ"ל ועי' במל"מ ברודף אחר ערוה להרגו בשבת ויש דוגמא לזה שהרי אף שהוא מ"ע להרוג מחוייבי מיתות בי"ד מ"מ הוזהרנו שלא לענוש בשבת עיי"ש ולמ"ש לאפרושי מאיסורא שאני דאין חוששין על הנענש ולמ"ש דק"ו מהני דלא נאמר משום איסור שבת אין עונשין אלא משום העונש מצ"ע דאסור ומשום הנענש שלא יענש ויעונה בשבת שנאמר למען ינוח וא"כ לא שייך זה ברודף אחר הערוה להציל הערוה עדיף משלא לענוש את העובר וינוח והנה רבינו שמנה למ"ע בפני עצמו שלא לענוש בשבת ואם מצד האיסור מלאכה אינו לאו בפ"ע ונראה דס"ל דהוי לאו בפ"ע ובמג"א כתב דבסה"מ משמע דמשום איסור מלאכה עיי"ש וא"כ למה מנה לל"ת בפני עצמו (וי"ל דהוי ג"כ מצוה על הבי"ד כמו שמצווים על שביתת בהמה וכמ"ש לעיל בפ"כ בשם מהרשד"ם דהוי על האדם כמו כן נאמר בזה כן וצ"ע עיי"ש מ"ש בזה) אחר שכתבתי ראיתי באליה רבה שכתב דאין עונשין דרצון התורה שיהיה יום מנוחה גם לחייבים עיי"ש שכתב בשם ס' החינוך ועי' בברכי יוסף ומה שעמד על האליה רבה שכתב דירושלמי נגד דברי המג"א למ"ש מובן שפיר לומר כן:

כל הדברים שהן אסורים משום שבות לא גזרו עליהן ביה"ש אלא בעצמו של יום הוא שהן אסורין אבל ביה"ש מותרין והוא שיש שם דבר מצוה או דוחק כיצד וכו' וכן אם היה טרוד ונחפז ונצרך לדבר שהוא משום שבות ביה"ש הרי זה מותר וכו'. ועיין בהמ"מ וכ"מ בזה וי"ל דרבינו כפל לשונו לומר טרוד ונחפז ונצרך דלכאורה יש לעיין ביה"ש דהוי ספק מ"מ משום תוספת שבת למאן דס"ל דאורייתא ואף לרבינו דלא ס"ל כן מ"מ הוי ודאי אלא די"ל דלרבינו דתוספת שבת דרבנן לא עשו שבות כלל גם י"ל כמ"ש בטו"ז באו"ח בסי' ת"ר ס"ק ב' בשאלה שם דלענין קבלת תוספת שבת במצוה הוי בטעות ולא חל ואפי' בלא בטעות אין חל הקבלה נגד המצוה וכה"ג שאינו מקבל על עצמו לא שייך כלל בביה"ש מתוספת שבת עיי"ש. ונראה משום אף דתוספת שבת בקבלה יהיה קודם ביה"ש משום דביה"ש ספק לילה ותוספת יהיה קודם לזה ומסתמא קבלת תוספת קודם ביה"ש וכ"ז בקיבל ע"ע או בסתמא אבל אם היה טרוד בעסקים ונחפז ונצרך לדבר וא"כ לא היה מקבל ע"ע כלל וא"כ כיון דתוספת שבת אין לו שיעור ודי ברגע ולפ"ז בביה"ש הספק אם הוי גם קודם תוספת שבת ג"כ וא"כ לפ"ז במצוה י"ל בלא"ה כמ"ש בטו"ז דלא מהני קבלה כלל ולשאר דברים בטרוד דממילא לא קבל עליה מותר בספיקא דרבנן בדבר שצורך לו ועי' בב"י בסי' שמ"ב אם צריך שיהיה לצורך שבת ובטו"ז שם ומ"ש בשם מהרש"ל עיי"ש רק בלא צורך כלל לא התירו אף דהוי ספיקא דרבנן דלמ"ש בלי טורח הוי ודאי משום תוספת דבלא"ה יקשה מאי שנא מכל ספיקא דרבנן דלקולא ועי' בשיטה מקובצת ביצה ריש פרק המביא בשבות בתוספת שבת עיי"ש: ועיין במג"א בסי' שמ"ב מ"ש לחלק בין עיולי יומא ואפוקי יומא עיי"ש ובמרדכי במס' מגילה לענין תוספת באפוקי יומא דאורייתא וא"כ למ"ש ג"כ מהאי טעמא להחמיר ביה"ש כיון דלא שייך לומר כמו בעיולי יומא וגם למ"ש בפי' טרוד ונחפז בלא"ה לא שייך במוצאי שבת להתיר משום דטרוד אחר שבת דדוקא קודם שבת מהני שלא היה בקבלת התוספת דלא שייך במוצאי שבת ומ"ש רבינו אלא בעצמו של יום וכו' קאי על ערב שבת בלבד ועי' בשעה"מ פ"א מהל' עירובין הכ"ב דדוקא לצורך שבת לא גזרו משום שבות ולא משום מצוה אחרת עיי"ש ומ"ש שם בשם הרע"ב דב' שבותים גזרו אף ביה"ש עיי"ש:

אסרו חכמים לטלטל מקצת דברים בשבת וכו'. ועוד כשיבקר ויטלטל כלים שמלאכתן לאיסור וכו'. עיין מ"ש בהל' אלו בפ' כ"ה אח"ז עיי"ש: