יש כלי שמלאכתו להתר והוא הכלי שמותר לעשות בו בשבת דבר שנעשה לו בחול כגון כוס לשתות בו וקערה לאכול בה וסכין לחתוך בו בשר ופת וקורדם לפצוע בו אגוזים וכיו"ב. ויש כלי שמלאכתו לאסור והוא הכלי שאסור לעשות בו בשבת דבר שנעשה בו כגון מכתשת ורחים וכיו"ב שאסור לכתוש ולטחון בשבת. כל כלי שמלאכתו להתר בין היה של עץ או של חרס או של אבן או של מתכת מותר לטלטלו בשבת בין בשביל עצמו של כלי בין לצורך מקומו בין לצורך גופו וכל כלי שמלאכתו לאיסור בין היה של עץ או של חרס או של אבנים או של מתכות מותר לטלטל בשבת בין לצורך גופו בין לצורך מקומו אבל בשביל עצמו של כלי אסור. כיצד מטלטל הוא את הקערה של עץ לאכול בה או לישב במקומה או כדי שלא תגנב וזה הוא בשביל עצמה וכן אם טלטל אותה מן החמה כדי שלא תתייבש ותשבר או מן הגשמים כדי שלא תנפח ותפסד ה"ז מטלטל בשביל עצמה ומותר מפני שמלאכתה להתר. וכן מטלטל הוא הרחים או המכתשת לשבר עליה אגוזים או לעלות עליה למטה וזה הוא לצורך גופו או לישב במקומו אבל אינו מטלטלה כדי שלא תשבר ולא כדי שלא תגנב וכן כיו"ב. ועיי' בהמ"מ: והנה מקור הדברים בענין כלי שמלאכתו לאיסור לצורך גופו ומקומו במס' שבת דף קכ"ג ע"ב בראשונה היו אומרים שלשה כלים ניטלין בשבת מקצוע של דבילה וזוהמא ליסטרון של קדירה וסכין קטנה שעל גבי השולחן התירו וחזרו והתירו וחזרו והתירו עד שאמרו כל הכלים ניטלין בשבת חוץ מן המסר הגדול ויתד של מחרישה וכו' ובתוספתא במס' שבת פט"ו בראשונה וכו' חזרו להיות מוסיפין והולכין עד שאמרו כל הכלים ניטלין בשבת חוץ מן המסר וכו' רשב"ג אומר אף העוגין של ספינה ר' יוסי אומר אף צפורן גדולה וכו' ובירושלמי בסוגיא שם ר' אבוה בשם ר' אלעזר בראשונה היו כל הכלים ניטלין בשבת כי נחשדו להיות מחללין יו"ט ושבתות היא דכתיב בימים ההמה ראיתי ביהודה דורכים גיתות בשבת ועומסים על החמורים וגומר ואסרו להם הכל כיון שנגדרו היו מתירין להן והולכין עד שהתירו להן את הכל חוץ מן המסר וכו' ר' יוסי אומר וכו' רשב"ג אומר וכו' ובסוגיא בבלי עוד שם א"ר חנינא בימי נחמיה בן חכליה נשנית זו דכתיב והיה בימים ההם וכו' ומביאין ערימות וכו': ועי' בתוס' במס' ב"ק דף צ"ד ע"ב בד"ה בימי רבי שכתבו בשם ר"ת שם במאי דאיתא בימי רבי נשנית משנה זו דגזלנין וכו' אין מקבלין מהן דלא לפניו ולא לאחריו אלא לדורו דוקא תיקן משום מעשה שהיה ולא לדורות הבאים דהא מעשים בכל יום שמקבלין מגזלנין וכו' וכן ההיא דכל הכלים דא"ר חנינא בימי נחמיה וכו' נשנת משנה זו וכיו"ב במס' ב"מ והוריות דאי' בימי וכו' לדורו בלבד היה התקנה עיי"ש והנה יש להבין לפ"ז האי דאיתא בסוגיא שם א"ר אלעזר קנין ומקלות גלוסטרא ומדוכה קודם התרת כלים נשנו וכו' אמר רבה ממאי דילמא לעולם אימא לך לאחר התרת כלים נשנו וכו' הרי נראה דאף בימי המשנה היה נשאר לדעת ר"א כבימי נחמיה וגם מדאיתא התיר וכו' וחזרו והתירו וכו' הרי נראה שגם אח"ז היה האיסורו של נחמיה קיים וגם לאחר כל התירו וכו' הניחו על האיסור הראשון מחמה לצל במלאכתו לאסור ושלא יגנב ושלא לצורך כלל כמ"ש בהמ"מ וכיו"ב: ונראה דתליא במ"ש רבינו בפ"ב מהל' ממרים ה"ב באין יוכל לבטל דברי בי"ד חבירו אלא א"כ גדול ממנו בחכמה ומנין וז"ל אפי' בטל הטעם שבגללו גזרו הראשונים או התקינו אין האחרונים יכולין לבטל עד שיהיו גדולים ובראב"ד השיג עליו עיי"ש ובהל' ג' כתב בנעשה לסייג ופשט בכל ישראל אין ביד שום בי"ד לבטלו עיי"ש ודעת הראב"ד בה"ב בפשט בכל ישראל בלבד אין לבטלו עיי"ש: ונראה מזה הטעם דעת ר"ת דרק לדורו תיקן שם שלא לקבל מגזלנין דלא שייך לומר שנמנו להתירו שלא היו גדולים בחכמה ובמנין מרבי וגם היה לסייג ולא נראה שלא נתפשטה בישראל וכמו כן כאן שהתירו וחזרו והתירו לדעתו רק לדורו תיקן ובכה"ג בדעת רבינו ג"כ לומר דאפי' לסייג דלא שייך ביטול דברי בי"ד חבירו שהרי שכך הותנה מיד שיהיה רק לדור הזה בלבד ולא לאחריו ועי' בתוס' במס' ביצה דף ה' ע"א בד"ה כל ושם ע"ב בד"ה מכדי עיי"ש ולפ"ז צריכין לפרש התירו וכו' שהבאים אחריהם נחמיה ודורו הניחו על התקנה הראשונה בכמה דברים ואחרים אחריהם הניחו ג"כ במעט מהראשונים עד שהתירו וכו' נמצא לא ביטלו דברי נחמיה ולא לבי"ד לדור אחריו רק למה שהניחו העם במנהגם וכל בי"ד שבדור רק לדורו הניחו עד שאמרו כל הכלים ניטלין חוץ וכו' בזה גזרו ואסרו לכל הדורות ובלשון התוספתא ליתא מתירין אלא מוסיפין וכו' ולשון הגמ' וירושלמי צ"ל ג"כ על דרך זה ונראה כיון דהוי מנהג לכל ישראל דהוי דאורייתא כדאיתא ביו"ד בסי' רי"ד אלא כיון דתליא בדעת הבי"ד הראשון ומסתמא דעת העם כדעת הבי"ד שבדורו כדאי' במס' סוטה בפ' ארוסה מסתמא דדעתו מסכים לדעת הבי"ד עיי"ש וא"כ תליא ההתר ומנהגא בדעת הבי"ד שאחרי נחמיה ועי' מ"ש במס' ביצה בסוגיא דדבר שבמנין בזה ולהלן נפרש דעת רבינו המסכים כדעת ר"ת: ובר"ן בסוגיא כתב מדלא קאמר וחזרו והתירו לגמרי משמע דשלא לצורך כלל אסור כיון דמתחלה נאסר כולן בכל ענין חוץ מג' כלים אין לנו אלא מה שהתירו חכמים וכל המתיר יותר מכן עליו להביא ראיה וכיו"ב דעת הריטב"א וכן דעת המ"מ בה"ג שכתב דיש הסוברים דהותר הכל וחולק ע"ז עיי"ש וכן להלכה בשו"ע בסי' ש"ח סעיף ד' והנה מה שדייק הר"ן מדלא קאמר והתירו לגמרי בירושלמי איתא עד שהתירו להן את הכל אבל הפי' הכלים ולא כל הטלטול וכונת הר"ן כיון שאין לנו גלוי מפורש שהתירו לגמרי כל הטלטולים אף שלא לצורך אמרינן כל המתיר עליו להביא ראיה ואפי' לר"ת דלדורו תיקן מ"מ הבאים אחריו עליו סמכו לקיים מנהג הדור ונשאר התקנה עי"ז קיים ושייך שפיר כל המקיל עליו להביא ראיה ועוד שם בר"ן וז"ל ומיהו אפי' נאמר וכו' שלא לצורך אסור הני מילי בכלים אבל בספרי הקודש ואוכלין אין לנו לפי שכלים שנאסרו מתחילה ואין לנו להתירן אלא מה שפירשו החכמים אבל כתבי הקודש ואוכלין שלא נאסרו כל המחמיר עליו להביא ראיה עכ"ל. וזה כדעת הסוברים דכל ספק בתקנה מוקמינן על דין התורה ועי' במל"מ בפרק כ"א ה"א מהל' מלוה ולוה ובקצה"ח בסי' שס"ב ס"ק ג' וברשב"א המובא בב"י בסוף סי' י"ג בחו"מ ובסמ"ע בסי' י"ח ס"ק י' ובב"ש אהע"ז בסימן א' ס"ק כ"א ובשו"ת הרא"ש כלל ס"ה סי' מ"ו מובא בב"י בחו"מ בסי' ס"א בספק במנהג עיי"ש: ובתוס' במסכת שבת דף קכ"ג ע"ב בד"ה מקצוע של דבילה וז"ל לא חשיב אלא כלים דלאו בני קיבול דהא פשיטא דכוסות וקערות וצלוחית היו מטלטלין עכ"ל. ובחי' הר"ן שם בד"ה בראשונה דאע"פ שמשמשין לפעמים באיסור ועיקרן להתר אבל אותן כלים שאין משתמשין בהם אלא להתר ואין ראויה לתשמיש אחר לא אסרו אפילו בראשונה עיי"ש. ונפק"מ לענין שימוש שלא לצורך כלל וכמ"ש בר"ן הנ"ל כל המחמיר עליו להביא ראיה בכה"ג ולשון הגמרא בימי נחמיה נשנית משנה זו בראשונה וכו' וא"כ נראה דג' דברים לא נאסרו מעולם ולהר"ן צ"ל שבימי נחמיה התירו ג"כ וצ"ע. וי"ל שכדומה לאלו ג' אסרו אז ואלו ג' לא היו בכלל איסור: (ב) והנה בטעמא דאיסורא נמצא מפורש בגמרא קכ"ד ע"ב וטלטול גופא לאו משום הוצאה היא. וברש"י בתמיה הילכך אי מזלזלת בטלטול מזלזלת בהוצאה עכ"ל. וכיו"ב במסכת ביצה ל"ד ע"א וברש"י שם תחילת הוצאה ע"י טלטול היא וכל מה שגזרו אינו אלא משום הוצאה וכו' עכ"ל עיי"ש: ודעת רבינו בפרק הקודם הי"ב וי"ג "אסרו חכמים לטלטל מקצת דברים בשבת כדרך שהוא עושה בחול ומפני מה נגעו באיסור זה אמרו מה אם הזהירו נביאים שלא יהיה הלוכך בשבת כהלוכך בחול ולא שיחת השבת כשיחת החול שנא' ודבר דבר ק"ו שלא יהיה טלטול בשבת כטלטול בחול כדי שלא יהיה כיום החול בעיניו ויבוא להגביה ולתקן כלים מפינה לפינה או מבית לבית או להצניע אבנים וכיו"ב. שהרי הוא בטל ויושב בביתו ויבקש דבר שיתעסק בו ונמצא שלא שבת ובטל הטעם שנאמר בתורה למען ינוח. ועוד כשיבקר ויטלטל כלים שמלאכתן לאיסור אפשר שיתעסק בהם מעט ויבוא לידי מלאכה. ועוד מפני שמקצת העם אינם בעלי אומנות אלא בטילין כל ימיהן כגון הטיילנין ויושבי קרנות שכל ימיהם הם שובתין ממלאכה ואם יהיה מותר להלך ולדבר ולטלטל כשאר הימים נמצא שלא שבת שביתה הניכרת לפיכך שביתה מדברים אלו היא שביתה השוה בכל אדם ומפני דברים אלו נגעו באיסור הטלטול ואסרו שלא יטלטל אדם בשבת אלא כלים הצריך להם כמו שיתבאר" עכ"ל. ובראב"ד ע"ז ועוד אמרו אטו טלטול לאו לצורך הוצאה היא ועוד בימי נחמיה וכו' נשנית זו שאמרו ג' כלים וכו' נמצא מפני חיוב הוצאה אסרו בטלטול מה שאסרו שהוא גדר להוצאה עכ"ל. ומ"ש ועוד בימי נחמיה וכו' נראה משום דמפורש שם שנשאו ערימות וכו': ובהמ"מ דלכן לא כתב רבינו טעמא דהוצאה דהוי טעמא דנחמיה ואחר כך התירו ונאסרו קצתם משום הטעמים האחרים עיי"ש. וזה מובן עם מ"ש לעיל בשם הר"ת דלדורו תיקן וכמ"ש דבלא"ה לא היה ביד הבי"ד שלאחריו לבטלו דכנראה התירו וחזרו וכו' היה אח"ז וביותר למאן דאמר קנים וכו' קודם התרת כלים נשנו. ומובן דלכן כתב רבינו אסרו החכמים וכו' אמרו אם הזהירו הנביאים וכו' אף דנחמיה לא היה בכלל הנביאים מ"מ מלשונו נראה דאסרו החכמים לא קאי על נחמיה גם בנחמיה מצינו טעם אחר משום שפרצו באיסורי שבת ונראה שהחכמים שאסרו שכתב רבינו כונתו על אלה שאחרי דורו של נחמיה. דנחמיה רק לדורו תיקן ואלה אשר קיימו והשאירו העם באיסורם כמנהגם למדו מהנביאים הראשונים ואף אחרי כי נבטל טעמו של נחמיה בחרו לקיימו מטעמים אחרים שכתב רבינו ולזה כיון הראב"ד שכתב ועוד בימי נחמיה וכו' ולא מחכמים אחרים וגם משנה זו דנראה משום הוצאה כמפורש בנחמיה. ודעת רבינו מיושב עם מה שכתבתי וכמ"ש בהמ"מ המובן עם דברי הנ"ל ובירושלמי הנזכר כיון שנגדרו וכו' ונראה דביטל טעמא דנחמיה אח"ז ואפ"ה לא התירו רק הצורך ביותר בכל פעם ופעם ונראה כמ"ש ההמ"מ: ועיין עוד בהמ"מ שכתב די"ל ג"כ דרבינו מוסיף בטעמים על הטעם הוצאה עיי"ש ועם כל זה י"ל כמ"ש דסבירי ליה לדורו תיקן כמ"ש גם מלשונו נראה כן וממ"ש ויבוא להגביה וכו' מפינה לפינה או מבית לבית וכו' נכלל בזה טעם דהוצאה נראה מסכים לזה שבא להוסיף בטעמים על טעם דהוצאה: ועי' בפנ"י במסכת שבת דף מ"ד דמאי דאיתא בגמ' טלטול משום הוצאה דלאו דוקא משום הוצאה בלבד דלא שייך אלא באבנים דליכא אלא חשש הוצאה אבל במלאכתו לאיסור כמו שחששו להוצאה כמו כן חששו שיבוא מטלטול לשאר איסורים ג"כ וכמ"ש רבינו שמא ישכח ויעשה בהם מלאכה עיי"ש. ומסתבר מאוד לומר כן דלמה יצאה הוצאה משאר איסורים בחשש השוה בכולם. ודוחק לומר משום דמלאכה גרועה היא החמירו ביותר דלא שייך לומר כן בטעמא דחשש שכחה: ומלשון רש"י במסכת ביצה י"ב ע"א בד"ה לפלגו באבנים וכו' אין איסור הוצאה אין איסור טלטול וכו' ומה שלא גזרו על כל הטלטולים וכו' משום דאין גוזרין וכו'. נראה דלא נבטל טעמא דהוצאה גם אחרי נחמיה ודורו ובגמ' ביצה ל"ז ושבת קכ"ד דאיתא אטו טלטול לאו משום הוצאה היא דנאמר לר"י וחכמים הרי גם לזמנם לא נבטל טעם דהוצאה והרי רק בקנים וכו' אמרו שקודם התרת כלים נשנו ואם כן נראה דאף בעת ההתר שאר הכלים היה על הנאסרים טעמא דהוצאה וזה היה נראה שלא כדברי המ"מ וכמ"ש בפנ"י דהוצאה לאו דוקא אלא גם משום שאר איסורי שבת: והנה למ"ש בפנ"י וכן נראה דהרי בימי נחמיה עברו חוק גם בשאר איסורים דורכים גיתות וכו' ולמה גדר בעדם אלא בשביל הוצאה בלבד. ולפ"ז יש לפרש אטו טלטול לאו משום הוצאה היא שפי' אטו הוצאה יוצאת משאר האיסורי מלאכה שנגזר ונאסר בעדם הטלטול וכן הוצאה אף דמלאכה גרועה היא מ"מ כשאר מלאכות חשובה מדאורייתא ויש מה"ט דנראה כגרועה לגזור ביותר ומדויק אטו וכו' ועי' בגירסות שם ובמסכת ביצה ל"ז ע"א עיי"ש ועי' בפרי מגדים בפתיחתו הכוללת לאו"ח להל' יו"ט שם בפרק ב' בכללי מוקצה אות א' שכתב דלכן כתב רבינו טעמים אחרים דטעמא דהוצאה רק לב"ש דלית ליה מתוך ורבינו לדעתו דאין צריך לצורך קצת ומהאי טעמא לא שייך גזירה אטו שבת דהוי גזירה לגזירה ואפ"ה גזרו ביו"ט במוקצה יותר מבשבת משו"ה כתב טעמים אחרים דשייכים גם ליו"ט עיי"ש: והנה לדעת רש"י ביצה י"ב דס"ל דלא בעי צורך קצת כתב שם דאם נאמר דלא אמרינן מתוך ולפלג באבנים ושייך שפיר טלטול משום הוצאה אבל למסקנא למ"ש בפרי מגדים לרש"י ל"ש היינו טעמא דמשום הוצאה רק לב"ש ור"ע דלית להו מתוך. אמנם למ"ש בפנ"י שם גם לרש"י צריך צורך קצת וגם רבינו לא בריר אם ס"ל שא"צ צורך קצת ועיין ברש"י במס' ביצה י"ב ע"א בד"ה לפלגו וז"ל אי אין איסור הוצאה אין איסור טלטול שלא נאסר טלטול אלא משום הוצאה ומה שלא גזרו על כל הטלטולים אפי' על אוכלין וכלים משום אין גוזרין גזירה על הציבור אלא א"כ רוב הציבור יכולין לעמוד בו עכ"ל וכיו"ב שם דף ל"ז ע"א אטו טלטול לאו צורך הוצאה היא תחילת הוצאה ע"י טלטול היא וכל מה שגזרו אינו אלא משום הוצאה והאי דלא גזרו על טלטול כלים ואוכלין מפני שלא יוכלו לעמוד בהן לבטל עונג שבת ושמחת יו"ט עכ"ל: ונראה מדבריו דחשש גזירה משום הוצאה שייך גם במלאכתו להתר אלא דלא יכלו לגזור עליהם וכמ"ש ולא כן דעת רבינו אלעזר ממיץ בספר היראים עמוד הזמנים דף ל"ב ע"ג וז"ל ואסרו החכמים שלא לטלטל דבר מוקצה משום הוצאה דאמרינן בפ' כל הכלים גבי מוקצה אטו טלטול וכו' פי' שהמטלטל דבר המוקצה מוקצה מחמת מיאוס למאן דאסרו מתוך שמאוס יוציאנו לחוץ ואי דבר שאין תורת כלי עליו מתוך שאין בו צורך שבת שוכח שבת ומוציאו ואי מוקצה מחמת איסור מתוך שמטלטל דבר שאין בו צורך שבת שוכח שבת ומוציאו עכ"ל הרי אין דעתו מסכמת לדעת רש"י הנ"ל ולדעתו לא שייך בכלים שמלאכתו להתר ובאוכלין חשש הוצאה ולא כרש"י שבכולן שייך חשש הוצאה אלא שאין גוזרין וכו' ונפק"מ לכמה דברים יוצאים מזה והנה טעמי דרבינו שייכים ג"כ במלאכתו להתר וכיו"ב ונראה גם לרבינו צ"ל כמ"ש ברש"י שאין גוזרין וכו': והנה ע"פ דעת רבינו ורש"י נבין כמה סוגיות כמ"ש לקמן בס"ד וכנראה אף הראב"ד בלתי משיג על טעמי רבינו שכתב עוד אמרו טלטול וכו' שנראה שבא לומר שיש עוד טעם עיקרי המפורש בגמ' והוכחה לזה דבהשגותיו על הבעה"מ בריש מס' ביצה כתב הטעם לאסור מלאכתו לאיסור שנראה כעושה מלאכה עיי"ש הנה חידש הוא ג"כ טעם אחר ולטעמו י"ל כר"א ממיץ הנ"ל אבל כנראה ס"ל טעמים אחרים ג"כ שכתב רבינו: ואחזה לענ"ד עמ"ש לדעת רש"י ורבינו דגם בכלים המותרים שייך טעמא דגזרו בטלטול להבין סוגית הגמ' במס' ביצה י"ד ע"ב הבורר קטניות ביו"ט ב"ש אומרים בורר אוכל ואוכלו וב"ה אומרים בורר כדרכו וכו' ובגמ' שם ארשב"ג בד"א בשאוכל מרובה על הפסולת אבל הפסולת מרובה על האוכל דברי הכל נוטל את האוכל ומניח את הפסולת פסולת מרובה על האוכל מי איכא מאן דשרי לא צריכא דנפיש בטרחא וזוטר בשיעורא וברש"י שם בד"ה מאן דשרי ואפי' לטלטלו והא בטלי ליה מעוטא לגבי רובא והוה ליה ככולה פסולת ולא חזי ובד"ה דנפיש בטרחא שישנו דק והכי קאמר בד"א בזמן שטורח האוכל מרובה על הפסולת הוא דקאמר ב"ה נוטל פסולת דמעוטי בטרחא עדיף אבל אם טורח הפסולת מרובה על של האוכל דברי הכל וכו' עכ"ל ועי' בתוס' שם בד"ה הבורר ובמס' שבת קמ"ב ע"ב האבן ע"פ חבית וכו' היתה בין החביות מגביה ומטה על צדה וכו' ובגמ' שם מאן תנא דכל דאיכא התירא ואיסורא בהתירא טרחינן באיסורא לא טרחינן אמר רבה בר בר חנה רשב"ג היא דתנן הבורר וכו' ארשב"ג בד"א כשאוכל מרובה וכו' כפסולת מרובה על האוכל דמי עיי"ש ברש"י ובתוס': והנה מלישנא בהתירא ובאיסורא טרחינן נראה בפסולת שייך איסור מוקצה ומה"ט שם דאיסורא עליו דעצמות וקליפין תורת מוקצה עליהם ואבן שע"פ חבית ודאי באבנים שייך מוקצה והיה נראה מזה כמ"ש בתוס' בכמה דוכתי דטלטול מוקצה מותר באוכל נפש אבל כל זה ביו"ט ובמס' שבת לענין שבת נאמר ועיין ברא"ש במס' ביצה וז"ל נראה דאגוזים ובטנים שנשתברו ומניחן עדיין בקליפתו אע"פ שהקליפה מרובה על האוכל לא מקרי שם פסולת עליהו כיון דאורחייהו בהכי והוי שומר לפרי ולא דמי לעצמות וקליפין שכבר נפרדו לגמרי מן האוכל עכ"ל ומזה דבורר קטניות מיירי דהפסולת לא היה באורחייהו ותורת מוקצה עליהם וכמו באבן ע"פ חבית וברש"י במס' ביצה שם על פסולת מרובה על האוכל מפרש כמ"ש דבטיל לגבי אוכל וככולה פסולת אבל כשאוכל מרובה וכו' דשרי לא פירש כלום ובתוס' במס' שבת הנ"ל בשם ר"ת דאם האוכל מרובה על הפסולת הוי הפסולת כבטל לגבי רובא עיי"ש ולכאורה ענין ביטול זה בלתי מובן והרי בורר אותו אף די"ל דכ"ז שהוא בתוך האוכל לא הוי באיסורא משום ביטולו ומותר לקחתו בידו וכמו כן באבן כנראה מלשון התוס' דבטל לגבי החבית דיקשה ביותר ולדמותו לענין ביטול בעלמא ודאי לא שייך בכה"ג דניכר האיסור ונודע ועי' בטו"ז או"ח בסי' תרל"ב ס"ק ג' מ"ש בשם הלבוש ומ"ש ע"ז עיי"ש וגם לפרש בטול דהוי כטפל לו יקשה לומר כן במוקצה והנה בהאי דנפיש בטרחא וזוטר בשיעורא פי' ברש"י כי האוכל מרובה אבל הפסולת דק ונפיש בטרחא לכן אף שהפסולת מעט יברור האוכל ובש"מ בשם הרא"ה מפרש האוכל נפיש בטרחא שהוא דק וזוטר בשיעורא משו"ה בורר האוכל משום דפסולת מרובה ובעינא ועי' בתוס' במס' שבת ב' פירושים אלה עיי"ש ובשו"ע בסי' ת"ק כפי' רש"י עיי"ש: וכנראה דרש"י שכתב באוכל מרובה על הפסולת דאי שקיל אוכל מפיש בטרחא עיי"ש נראה דלאו מטעם ביטול דעתו וגם כנראה מלשון התוס' במס' שבת דדעת רש"י אינו מטעם זה עיי"ש בד"ה שאוכל וא"כ יש להבין למה נאמר באוכל מרובה על הפסולת דבורר הפסולת מתוך האוכל נהי בטירחא הותר לברור האוכל מ"מ הלא יותר מסתבר להטריח בהרבה מההתר ממעט מהאיסור והיינו טעמא דטרחא בלתי מספיק כנראה לתוס' שם ויותר מזה ראיתי במאירי שכתב בפסולת מרובה על האוכל בשיעור או בטורח בכל אחת בורר את האוכל ואם האוכל מרובה מפסולת בשיעור או בטרחא פליגי ב"ש וב"ה והלכה כב"ה עיי"ש דמזה נראה דלא הוי דעתו משום ביטול דא"כ בלתי מספיק אם האוכל מרובה בטורח בלבד ולא בשיעורא וכתב עוד שם וא"נ הוי כהדדי אית לן למימר דבורר את האוכל עיי"ש וכנראה מכל זה שאין דעתו מטעם ביטול שכתבו בתוס' הנ"ל: ונראה לומר דכמ"ש במקום אחר דאיסור מוקצה באוכלין ג"כ מהאי טעמא דדבר שמקצה נפשו ממנו הוי בגדר שאין בו צורך וככל שאין נצרכין שנגזרו בימי נחמיה ונאמר לפמ"ש לדעת רש"י דהיה לגזור מטעם הוצאה אף באוכלין וכלים הנצרכים ומלאכתן להתר דבכולן שייך בשוה טעם הגזירה אלא משום שאין גוזרין גזירה שאין לעמוד בה וא"כ מובן שפיר בדבר שיכולין לעמוד בה ונהפוך דמקיל בטרחא אין לחלק בין התירא לאיסורא וכיון דמטעם הגזירה משום הוצאה אוכל ופסולת שוין וא"כ בכה"ג דרצו למעט הטלטול משום הוצאה בכה"ג טוב שיעסוק בהפסולת שעי"ז ימעט בטלטול בההתר דבשניהם החשש בשוה וראו להתיר מוקצה בכה"ג דע"י ההתר המוקצה יהיה מעט הטלטול דכל עיקרו דמוקצה מהאי טעמא לאסרו למעט הטלטול והעסק בשבת וביו"ט ואם נתמעט ע"י ההתר המוקצה התירו מהאי טעמא: ולדעת הר"א ממיץ דלא שייך לומר למ"ש דלדעתו בהתירו לא שייך חשש הוצאה י"ל שמפרש בהתירא טרחינן מטעם ביטול כמ"ש בתוס' הנ"ל דלדידי' ודאי מסתבר ביותר לטרוח בהתירא דלא שייך חשש הוצאה מבאיסורא דשייך ביה ואסרו מה"ט לטלטל ועל כרחך צ"ל שמפרש כמ"ש בתוס': ובמקום אחר כתבתי דזה אם מהני תנאי במוקצה תליא ג"כ בדעת רש"י ור"א ממיץ הנ"ל דלדעת רש"י לא מהני ולרא"ם יהני כמ"ש שם מלתא בטעמא ודעת הראשונים ז"ל וכנראה מירושלמי דמהני תנאי במוקצה וצ"ע כעת גם כתבתי במ"א נפק"מ בין דעתם ז"ל בענין אין כלי ניטל אלא לדבר שניטל ע"כ גם נכתב בס"ד אח"ז להלן ג"כ עוד נפק"מ בין הטעמים ועי' מ"ש בה"כ אות ב' בזה עיי"ש: (ג) במלאכתו לאיסור לצורך גופו ומקומו: במסכת שבת דף קכ"ג ע"ב ת"ר בראשונה היו אומרים ג' כלים וכו' התירו וכו' וחזרו והתירו וכו' אמר אביי התירו דבר שמלאכתו להתר לצורך גופו וחזרו והתירו דבר שמלאכתו להתר וכו' וחזרו והתירו דבר שמלאכתו לאיסור לצורך גופו אין לצורך מקומו לא וכו' רבא אמר מכדי התירו קתני מה לי לצורך גופו מה לי לצורך מקומו אלא אמר רבא התירו דבר שמלאכתו להתר בין לצורך גופו ובין לצורך מקומו וחזרו והתירו מלאכתו לאיסור בין לצורך גופו ובין לצורך מקומו מחמה לצל לא וכו' עיי"ש וקיי"ל כרבא עי' בהל' ב' ג' בפירקן ובשו"ע בסי' ש"ח: ויש לברר בדבר דלא שייך בו צורך גופו אם מותר לצורך מקומו והנה מצינו מדובר בזה מהראשונים ז"ל דדעת הרמב"ן בחי' וכיו"ב ברשב"א לדעת רש"י אליבא דר' נחמיה במלאכתו לאיסור דלצורך גופו אסור לצורך מקומו מותר עי' ברשב"א שכתב ואע"ג דבכולה שמעתין שרי טפי לצורך גופו מלצורך מקומו הכא לא קשיא דבדין הוא דאפי' לצורך גופו יטלטלנו אלא שא"א דלא משכחת לה לצורך גופו ולי נראה דיש כיו"ב בפ' הנוטל גבי כר שהניח עליו מעות דלצורך גופו אסור ולצורך מקומו מותר אבל ר"ת פי' דלדברי רש"י דלר' נחמיה אין כלי שמלאכתו לאיסור מטלטל כלל ואפי' לצורך מקומו דאין תשמיש המיוחד לו לפי שמיוחד להסתלק אחר תשמישו וזה הואיל ואינו משתמש בו אף הוא אינו מסלקו והראשון נראה יותר וכו' עכ"ל עיי"ש ועי' בתוס' במס' שבת דף ל"ו ע"א בד"ה הא עיי"ש: והנה בשום לב נראה דהרי באיסור טלטול מצינו בב' ענינים א' בכלי שמלאכתו לאיסור מחמה לצל וכמ"ש המ"מ בשלא לצורך כלל אפי' במלאכתו להתר לא וכ"ז לאו מטעם מקצה דלא שייך לומר דלענין זה הקצהו ולזה לא והרי שלא יגנב ושלא יתבקע אסרו מחמה לצל דודאי מסתבר שהוא חושש להפסד ממון ולא הקצהו לזה ואפ"ה אסרו משום דלא הוי לצורך שבת ומכ"ז נראה ממה דהתירו וממה דאסרו דלאו מטעם מוקצה אסרו בזה וזה פשוט וברור: שנית מצינו איסור טלטול בדברים המוקצים מדעתו דאפי' בצורך לו השתא אסור ובחסרון כיס וכיו"ב אפי' ר' שמעון מודה וכנראה כולה חדא גזירה הוי כמ"ש במקום אחר דכל המקצה מדעתו הוי כאין בו צורך לו ובמוקצה לאכילה אכתוב בס"ד ונפק"מ דבמוקצה מדעתו ויש בו צורך מצ"ע שייך בו תנאי אבל בשאין בו צורך מצ"ע לא מהני תנאי דלאו בדעתו תליא ועי' בבעל המאור בריש מס' ביצה וז"ל וב"ש עדיפא מר' שמעון דאית ליה מוקצה אפי' בדבר שמלאכתו לאיסור אפי' לצורך גופו וכו' עכ"ל ובהשגות להראב"ד שם וז"ל א"א שיבוש הוא בדבר שמלאכתו לאיסור זה שאסרו לא בא לו משום מוקצה אלא משום דמחזי דרצה לעשות בו מלאכתו דוק ותשכח עכ"ל אבל למ"ש מוקצה ומלאכתו לאיסור חדא טעמא ומוקצה מטעם שאין בו צורך ככלי שאין בו צורך מטעם אחד נאסרו והנה למאן דאמר מדוכה וכיו"ב קודם התרת כלים נשנו וא"כ בימי ב"ש וב"ה י"ל שלא היו מתירין כלי שמלאכתו לאיסור עוד ועי' בתוספתא במס' שבת פט"ו ובירושלמי בפ' כל הכלים עיי"ש: והנה גם זה נראה ברור דדבר שאינו ראויה להשתמש בו לצורך גופו לא שייך לומר שאינו מקצה מדעתו ממנו משום הצורך מקומו דא"כ יהיה נפקע כל איסור טלטול מוקצה די"ל דדעתו על טלטול לצורך מקומו. ולפ"ז נאמר דמשו"ה מותר במלאכתו לאיסור לצורך מקומו משום דמותר לצורך גופו וא"כ לא הקצה דעתו ממנו אבל אם נאמר דאף דאסור לצורך גופו אפ"ה מותר לצורך מקומו יקשה דאף דאיסור מלאכתו לאיסור לא הוי בצורך מקומו מ"מ איסור מוקצה שייך בכה"ג כיון דאסור לצורך גופו דכמ"ש משום צורך מקומו בלבד לא שייך לומר דלא סליק דעתו ממנו והאיסור משום מוקצה לא שייך לחלק בין מקומו וגופו דבכל אופנים אסור: ואחרי רואי ראיתי בבעל המאור במסכת שבת דף קנ"ד בפרק מי שהחשיך שכתב וז"ל והתירו לו להביא כרים וכסתות ליהנות תחתיו אף על פי שהן קרני דאומני שהן מוקצין מחמת מיאוס ומחמת חסרון כיס ולא חזי למידי אפילו לכסוי בהו מנא וכו' משום דחס עליהו וכו' וכיון דלא חזי לצורך גופו לשום דבר אף לצורך מקומן אין ראוי לטלטל אלא מן הצד וכו' עכ"ל ולדעת הבעה"מ אזלא שפיר הסוגיא דכדמקשינן בדף קכ"ג לרבה דס"ל צורך גופו מותר מושוין שאם קצב עליו בשר שאסור לטלטלו לא שייך לומר דהו"ל ממשנה אין נוטלין לקצוב עליה בשר דנראה משום שמחת יו"ט בלבד מתירין ב"ה די"ל דעלי לא הוי לצורך גופו אלא לקצוב עליו בשר ולא לצורך גופו בלעדי זה ונקיט כדרכו וכדמקשינן ושוין וכו' מדאיתא אין מטלטלין וכו' דבס"ד לפרש על צורך גופו וא"כ על כרחך ימצא גופו בלעדיו ואפ"ה אין מטלטלין אבל להלן קכ"ד דמקשינן לרבא דאמר אף לצורך מקומו מותר ומקשינן ג"כ מושוין וכו' ולמה לא הקשו ממשנה והקשה מברייתא דהרי חזינן דב"ה לא מכשיר רק לקצוב עליו בשר דהוי לצורך גופו ולא שייך משום לאשמעינן הצורך גופו בעלי להתר הרי מאי נפק"מ בזה כיון דלצורך מקומו גם כן מותר. ועיין בתוספות קכ"ג ע"ב שהקשו כעין זה ותירצו לאשמעינן דאף בזה פליגי ב"ש ולא שריא משום שמחת יו"ט עיי"ש ועי' מ"ש בצל"ח ריש מס' ביצה בענין כחא דהתירא עדיף וברשב"ם במסכת פסחים ק"ב ע"א בד"ה להודיעך עיי"ש. וגם מאי נפק"מ לב"ש דאין הלכה כמותו ועמ"ש בצל"ח במסכת ביצה דף י"א על דברי התוס' עיי"ש: ולמ"ש נאמר דבמשנה צ"ל המציאות לצורך גופו להתירו לצורך מקומו דכל דלא שייך צורך גופו לא שייך צורך מקומו ומשום דשייך לקצוב עליו בשר ממילא גם למקומו מותר וקמ"ל דאף דהוי לא שכיח לקצוב עליו בשר מ"מ לא מקצה נפשו מהאי טעמא כמ"ש אח"ז ושייך לגופו וממילא למקומו אבל ממאי דאמר ושוין וכו' שאין מטלטלין מקשינן שפיר הרי אף דשייך לטלטלו לגופו ואפ"ה אסור מבלעדו ויקשה לרבא ואין מוקצה לחצי שבת לא שייך בכה"ג כמ"ש במגן אברהם בסי' של"א גבי אזמל של מילה עיי"ש: אמנם כמ"ש הרשב"א סוגית הגמ' במס' שבת קמ"ב ע"ב מוכח כנגד דעת הבעה"מ דאי' שם מעות שעל הכר מנער את הכר והן נופלות ובגמ' שם א"ר חייא בר אשי אמר רב לא שנו אלא בשוכח אבל במניח נעשה בסיס לדבר איסור אמר רבה בר בר חנה א"ר יוחנן לא שנו אלא לצורך גופו אבל לצורך מקומו מטלטלין ועודן עליו וכו' וברש"י לא שנו מנערה ואין מטלטלה בעודן עליה אלא שצריך לגופו של כר לשכב עליו הילכך בניעור סגיא ושדיא ליה באתרייהו אבל צריך למקומו של כר מטלטלה עם המעות למקום אחר עכ"ל ועי' שם קמ"ב ע"א וברשב"א דף קנ"ד וברמב"ן שם עיי"ש: והנראה ליישב מ"ש לעיל להקשות כיון דאסר לצורך גופו למה יהיה מותר לצורך מקומו והרי ע"י איסור לצורך גופו תורת מוקצה עליו דלא מצינו התר במוקצה לצורך מקומו בטלטול: ונאמר ע"ז דהנה כמ"ש לעיל דאיסור מוקצה נוגע מטעם שאין בו צורך שאסרו בימי נחמיה מפני שהיו פרוצים באיסורי שבת וגדרו למעט בטלטול להרחיקם מידי לבוא לידי מלאכה וכדאי' בגמ' למעט בטלטול משום הוצאה וכיו"ב והנה כמ"ש ברש"י הנ"ל דאפי' במלאכתו להתר באוכלין ומשקין בכל דבר שייך תקנה זאת ובכל מאי דממעטין בטלטול מביא לידי הרחקה מאיסורין ועי' בהמ"מ בשלא לצורך אפי' מלאכתו להתר אסור עיי"ש אלא כמ"ש ברש"י שם שאין גוזרין גזירה שאין רוב הציבור יכולין לעמוד בה וא"כ לפ"ז באופן שע"י האיסור המוקצה נתרבה בטלטול וע"י התירא נמעט הטלטול ועסק וכמ"ש לעיל דמטעם הגזירה איסור והתר שוין נראה מסברה להתיר המוקצה בכה"ג למעט העסק והטלטול וכמ"ש רבינו שע"י ומתוך העסק יבוא לידי ביטול שבת וא"כ בכה"ג כחא דהתירא עדיף כמ"ש לעיל גבי באיסורא טרחינן עיי"ש ולא שייך לומר דהשוו דבריהם ולא פלוג דכמ"ש במל"מ בפ"ט ה"י מהל' זכיה ובשיטה מקובצת כתובות דף ה' ע"ב ובפרי מגדים או"ח בסי' קכ"ח ס"ק ל' בפי' למג"א שם דכל היכא דעיקרו דאורייתא חילקו בתקנתן ולא שייך לא פלוג עיי"ש ומכ"ש בכה"ג אף דהוי הכל מדרבנן מ"מ הדברים סותרין את עצמן דמשום למעט העסק יאמרו בתקנה זאת שעי"ז יתרבה הטלטול והעסק ובכה"ג לא שייך לפ"ז לא פלוג. וא"כ לפ"ז נאמר דהרי צורך מקומו לרבא צורך גדול כמ"ש מה לי לצורך גופו ומה לי לצורך מקומו ובצורך גופו לא שייך מצד עצמו לאיסור מטעם מוקצה כמ"ש לעיל אלא כדאי' במס' שבת קמ"ב כיון דאפשר בניעור ולשדיה במקומו עיי"ש דכל מה שנוכל למעט בטלטול עבדינן ובלמקומו דאי אפשר מותר בטלטול והנה אם נאמר דעי"ז שאסור לטלטלו לצורך גופו אסור גם לצורך מקומו הרי הוי הצורך גופו לצורך מקומו ונתיר שניהם דלפ"ז הוי הצורך גופו אי אפשר ג"כ בלעדיו משום הצורך מקומו וא"כ לפ"ז היכא דשייך לצורך מקומו צריכין להתיר גם לגופו אף דלגופו הוי שלא לצורך ראו החכמים ביותר להתיר צורך מקומו אף דאסור לצורך גופו והוי עי"ז מוקצה דטוב להתיר מוקצה למעט הטלטול דאם נאסר לצורך מקומו גם לצורך גופו יהיה צריכין להתיר משום לצורך מקומו ולמ"ש תליא בדעת רש"י ור"א ממיץ שכתבתי לעיל ונפק"מ לפי דעתם במ"ש: והנה מ"ש הרמב"ן והרשב"א בדעת רש"י לר' נחמיה י"ל ג"כ כמ"ש דודאי לר' נחמיה דס"ל לצורך תשמיש המיוחד דוקא התירו ע"כ ג"כ אין טעמו דלשאינו מיוחד מטעם מוקצה דכיון דמותר למיוחד לא מקצי לשום דבר ממנו אלא דס"ל דכיון דמשום גדר אסרו הכל ואמרינן כמ"ש בריטב"א והר"ן הנ"ל על המתיר להביא ראיה ותפסינן המעט בכ"מ וס"ל דכיון שאינו מיוחד לאותה המלאכה ותשמיש לא הוי בגדר צורך גדול כ"כ וזה מוכיח עליו שלא יחדה לאותו התשמיש ולא הוי בכלל לצורך שהתירו החכמים בפירוש וצורך מקומו לר' נחמיה א"כ צורך גדול הוי וא"כ כמ"ש אם יהיה נאמר לר' נחמיה בדבר של צורך גופו אסור גם לצורך מקומו והרי הצורך גופו דאסור שאין עומד לתשמיש המיוחד ומשו"ה לא הוי לצורך גדול ועכ"פ הוי לצורך גדול לענין לטלטל מקומו דאסור אם נאסור אותו וא"כ שלא נאמר להתיר שניהם למעט בטלטול אמרינן יותר כמ"ש דלצורך גופו אסור ולצורך מקומו מותר אף דשייך מוקצה בכה"ג: אמנם כל זה שייך לומר בדבר דשייך בו צורך גופו אלא כעת לא שייך בו כמו במעות שע"ג כר משום דאפשר למשדינהו וא"כ שייך לומר כמ"ש אבל בדבר דלא שייך בו צורך גופו מצ"ע שאינו ראויה לשום דבר כה"ג שכתב בבעה"מ ואז שייך תורת מוקצה על לצורך גופו בכה"ג ודאי מוקצה לשניהם וכן לשון הבעה"מ הואיל וא"צ לגופן לשום דבר וכו' עיי"ש וא"כ דעת הבעה"מ לכוין עם דעת הרשב"א לכאורה ועי' ברשב"א שכתב שאני הכא דהוי שריא בלצורך גופו רק דלא משכחת ביה וכו' עיי"ש ומסכים עמ"ש (בפ"כ כל הכלים דעת הבעה"מ דלר' נחמיה מותר לצורך מקומו אף במלאכתו לאיסור עיי"ש) ועי' ברשב"א דף קנ"ד שהקשה על הבעה"מ וז"ל ואינו מחוור בעיני שהרי לר' נחמיה כלי שמלאכתו לאיסור אין ראויה לטלטלו לצורך גופו כלל לפי שאין כלי ניטל אלא לצורך תשמישו לו בלבד אפי' כן לצורך מקומו מטלטלין אותו וכו' עכ"ל ולמ"ש יש ליישב דעת הבעה"מ: ועיין בב"י בסי' ש"ט בשם רבינו ירוחם להתיר בכר שיש עליה מעות אפי' במניח לצורך מקומו וכתב דרש"י לא פי' כן רק בשוכח ועי' במג"א שם ס"ק ט' שכתב ג"כ רק בשוכח עיי"ש ולמ"ש טעם גדול יש לומר דוקא בשוכח דבמניח נעשה בסיס לדבר איסור והוי לצורך גופו מוקצה ואסור מהאי טעמא גם לצורך מקומו דבכה"ג לא שייך לצורך מקומו כלל: ועיין עוד בב"י בריש סי' ש"ח שכתב במוקצה מחמת חסרון כיס דאסור לגופו ומכ"ש למקומו והמרדכי שמביא שכתב בפ' כירה להתיר במסר וכו' לצורך גופו ומקומו עיי"ש ובמהרש"ל בביאור להסמ"ג ומובא בבגדי ישע על המרדכי משיג עליו וכנראה לר"ש כתב המרדכי עיי"ש: אמנם דעת הרשב"א הנ"ל נראה דאפי' באין ראוי לשום דבר מותר במלאכתו לאיסור לצורך מקומו שהרי שם בקרני דאומנא שכתב שם דהוי מאוס וגם חייס שלא ישברו וא"כ הוי חסרון כיס ואפ"ה השיג על הבעה"מ וכתב דהוי מותר לצורך מקומו אלא שאין ראוי לכתחילה להביא שיהיה צורך מקומו וכתב עוד טעם אחר שם עיי"ש. והנה יש להבין איככה מפרש הסוגיא דלדעתו נראה דלרבא מלאכתו לאיסור לצורך גופו ומקומו דלצורך מקומו מותר אפי' כשאין ראוי לשום דבר לצורך גופו וצ"ל בכלי הקילו שלא יהיה מוקצה לצורך מקומו מה שלא התירו בשאר מוקצה אף דבכל מוקצה שייך צורך מקומו וגם צריכין לפרש מאי דאיתא חוץ ממסר הגדול וכו' רק על צורך גופו וצ"ע ובב"י בסי' ש"מ שכתב בפשיטות דמוקצה מחמת חסרון כיס אסור לצורך מקומו ולא הביא דברי הרשב"א דלא נראה כן מדבריו: וכנראה דעת הב"י לאסור בחסרון כיס לצורך מקומו אף דע"י הטלטול לצורך מקומו לא יהיה לו חסרון כיס דאל"כ פשיטא דבכה"ג ודאי לא יהיה עדיף מקומו מגופו ומ"ש בב"י מכ"ש דאם לגופו מכ"ש למקומו ולמ"ש לא הוי מכ"ש מ"מ נראה דעתו כן מטעם שכתבתי והנה בענין מוקצה מחמת חסרון כיס כתבתי לחלק בין סכין וכיו"ב לעלי וכיו"ב דסכין שלא יפגום שייך ח"כ אף בטלטול אבל עלי נראה דלא שייך ח"כ רק לגופו ולא לטלטל למקומו דדוקא סכין שלא יפגום שייך בכל טלטול דנוח לפגום וצריך שמירה יתירה ע"ז ולא כן בעלי וכיו"ב כנראה: והנה במסכת ביצה י"א ע"א במשנה דב"ש אומרים אין נוטלין את העלי לקצוב עליו בשר וב"ה מתירין ובתוספות שם בד"ה אין הקשו הא צורך גופו ומקומו אפילו במלאכתו לאיסור נוטלין ותירצו כדמוקי במסכת שבת קכ"ג בחסרון כיס עיי"ש. ובבעה"מ ריש מסכת ביצה כתב להוכיח מזה דב"ש לית להו התירא דלצורך גופו ומקומו עיי"ש. והנה י"ל בחסרון כיס שאני אבל לדעתו לא הוי מטעם חסרון כיס כדעת התוספות. ובפנ"י הקשה על תוספות למה לא נאמר דב"ש כר' נחמיה ואם קושית התוס' על ושוין וכו' א"כ לא הוי כסוגית הבבלי שבת קכ"ד לחמה וצל עיי"ש: ובירושלמי שם מפרש האי ושוין וכו' כבסיכי זיירי משום חסרון כיס כבבלי לרבה במסכת שבת שם. והנה כמ"ש בעלי לא הוי חסרון כיס למקומו רק לגופו ובבלי דאיתא שם כן לרבה דס"ל כלי שמלאכתו לאיסור לצורך מקומו אסור ואם כן לא יקשה לדעת הרשב"א אבל בירושלמי דמוקי כן לב"ש וב"ה ואם כן צ"ל כמ"ש הבעה"מ כיון דלצורך גופו אסור גם לצורך מקומו אסור בכה"ג דמוקצה מחמת חסרון כיס אף ב"ש ס"ל וא"כ נראה דעת הירושלמי כבעה"מ: אמנם בבבלי יש לפרש ביותר עם מ"ש ברשב"א דהנה בשבת קכ"ג משני לרבה דאמר מלאכתו לאיסור לצורך גופו מותר על מאי דמקשינן ממדוכה דקורנס של נפחים דהוי כסיכי זיירי חסרון כיס ולהלן דמקשינן שם כן לרבא קכ"ד מתרצין לחמה לצל ולא משני משום חסרון כיס עי' שהעירו ע"ז. אבל למ"ש י"ל דקורנס של נפחים לא הוי חסרון כיס אלא לצורך גופו ולא בטלטול לצורך מקומו ושאני מסכין של שחיטה ומילה דהוי בכלי טלטול חסרון כיס ופגם ועיין בסי' ש"ח בתוך הנדן בטו"ז ומג"א שם. וא"כ י"ל לרבה דס"ל לצורך מקומו בכלי שמלאכתו לאיסור משני משום חסרון כיס אסור לגופו ולמקומו בלא"ה אסור אבל לרבא דס"ל מלאכתו לאיסור אף לצורך מקומו מותר א"כ לא שייך לתרץ בעלי משום חסרון כיס דלא הוי ח"כ אלא לגופו ולא למקומו. ולמקומו עוד יהיה מותר לדעת הרשב"א ומשו"ה צריכין לתרץ מחמה לצל: ולפי דברינו זה נאמר בסוגיא דמסכת שבת דף ל"ה ע"ב דאיתא שם מקום צנוע יש לחזן הכנסת בראש גגו ששם מניח שופרו לפי שאין מטלטלין לא את השופר ולא את החצוצרות והתניא שופר מטלטלין וחצוצרות אין מטלטלין א"ר יוסף ל"ק וכו' עיי"ש: ובתוס' שם בד"ה והתניא הקשו האי דשרי לטלטל השופר הוי לצורך גופו ומקומו דמחמה לצל אסור ואפילו לר' שמעון והברייתא דאסור להצניע הוי כמחמה לצל כמו מרא שלא יגנב כדאיתא בסוגיא קכ"ד ע"ב. ותירצו דלשון אין מטלטלין משמע דאפילו לצורך גופו ומקומו אסור ומשו"ה מקשינן והתניא וכו' והקשו לצורך גופו ומקומו למה חצוצרות לא ותירצו דחצוצרות מוקצה ביותר עיי"ש. וסיימו ומיהו מתוך פי' הקונטרס משמע דשופר הוי מלאכתו להתר עכ"ל: הנראה מדבריהן לרש"י דשופר הוי מלאכתו להתר דאפילו מחמה לצל מותר וכמו כן להצניע ובחצוצרות דאסור בכה"ג ומקשינן שפיר בלעדי תירוץ התוספות: אמנם לכאורה מלשון רש"י שכתב והתניא שופר מטלטל. לפי שכפוף ראשו וראוי לשאוב בו מים ולשתות התינוק עכ"ל כנראה בכה"ג דהוי השימוש להתירא רק על דרך רחוק ומעט לא הוי מלאכתו להתר וכמ"ש לעיל דזה הוי גדר מלאכתו לאיסור כמו קורנס של נפחים דעיקרו עומד למלאכת האיסור וברש"י בד"ה חצוצרות ופשוטה ואינה ראוי אלא לתקוע והוי דבר שמלאכתו לאיסור ואסור משום מוקצה עכ"ל. הנה מ"ש שאינו ראוי אלא וכו' לכאורה כמיותר דהרי בעיקרו ורובו עומד לאיסור מקרי מלאכתו לאיסור אף שלפעמים

וכל שאינו כלי כגון אבנים ומעות וקנים וקורות וכיו"ב אסור לטלטלן אבן גדולה או קורה גדולה אע"פ שהיא נטלת בעשרה בני אדם אם יש תורת כלי עליה מטלטלין אותה. עיין בהמ"מ ובתוס' במסכת עירובין ק"ב ע"א בד"ה ההוא כהמפורשים שהביא המ"מ ובתוס' שבת ל"ה ע"א בדיבור המתחיל ואפי' כתבו כדעת רבינו עיי"ש ובשו"ע בסי' ש"ח סעיף ב' להלכה כן:

דלתות הבית אע"פ שהן כלים לא הוכנו לטלטל לפיכך אם נתפרקו אפי' בשבת אין מטלטלין אותן וכו'. ובהמ"מ דבפ' כל הכלים (שבת קכ"ד ע"ב) משנה גבי התר טלטול דלתות הכלים אמרו משא"כ בדלתות הבית לפי שאינן מן המוכן ופי' רבינו אע"פ שהן כלים לא הוכנו לטלטול אבל רש"י פירש אינן מן המוכן לטלטל לפי שאינן כלי עכ"ל ובמג"א בסי' ש"ח ס"ק י"ט כתב ע"ז וצ"ע מאי אפי' דקאמר אדרבה אם נתפרקו בחול הוכנו למלאכה אחרת מבעוד יום וכמ"ש בס"ו וכן הוא בגמ' וכו' עיי"ש: במסכת שבת קכ"ג ע"ב במשנה כל הכלים הניטלין וכו' חוץ מן דלתות הבית מפני שאינן מן המוכן ובגמ' אמר אביי הכי כל הכלים ניטלין וכו' בשבת ודלתותיהן עמהן אע"פ שנתפרקו בחול וברש"י דאע"פ קאי אנתפרקו בין בחול בין אשבת עיי"ש ובמהרש"א ויש להבין למה נאמר בדלתות דניטלין אף דבעצמם לאו כלים נינהו משום דמוכנין אגב אביהן דאם אין צורך בהם שייך מוקצה וסילוק הדעת אף דאביהן הוי כלי ולמה יצא מכל דלא הוי כלי דאמרינן דהוי מוקצה משום שאינו עומד לצורך: ובירושלמי דלתות הבית דרובה (פי' לרבותא) ודלתות הכלים לרובן דלתות הבית לרובו שאע"פ שנתפרקו מע"ש אסור לטלטלן בשבת דלתות הכלים דרובה שאע"פ שנתפרקו בשבת ניטלין בשבת לפי שאינן מן המוכן ואין תשמישן אלא ע"ג קרקע וזה נגד סוגית הבבלי דאיתא אדרבה בשבת מוכנין ע"ג אביהן בחול אין מוכנין ע"ג אביהן ונראה דרבינו הלך בדעת הירושלמי נגד הבבלי ויש להבין למה בחר כן גם יש להבין במ"ש בירושלמי לפי שאין מהמוכן ואין תשמישן אלא על גבי הקרקע ובקרבן העדה מפרש דמשו"ה לא הוי כלי ורבינו דנקיט לפי הירושלמי וכתב דהוי כלי וכנראה שכתב כן דכמ"ש יקשה למה נאמר לטלטל אגב אביהן כמ"ש ברש"י שהן כלים אגב אביהן וכמ"ש לעיל לכן פי' דהוי כלי רק בדלתות הבית אף דהוי כלי מסלק דעתו ממנו: ונאמר להסמיך ענין הזה במאי דמצינו מחלוקת הפוסקים בטלטול אזמל של מילה לאחר שנעשה מצותו עי' במג"א בסי' של"א ס"ק ה' דדעת מהרש"ל לומר דאמרינן אין מוקצה לחצי שבת ודעת המג"א וטו"ז אינה כן וכתבו דאינו דומה לאין מוקצה לחצי שבת דהוי בנדחה בשבת וחזר ונראה אבל בכה"ג דמוקצה מחמת חסרון כיס עומד במקומו אחרי המילה ודומה לעלי אחרי שקצב עליו בשר עיי"ש. וכנראה במסיקין ואין מסיקין בשברי כלים דף קכ"ד ע"ב בנשברו בשבת דברי הכל מותרין הואיל ומוכנין אגב אביהן וכן בסוגיא בדלתות הבית ג"כ אי' בשבת מוכנין ע"ג אביהן כנ"ל בס"ד דלא נדע עוד דתליא אם הוי נולד נראה אף דחזי ביה"ש אסור אח"ז בנשברו לר"י במעין מלאכתו מותר ולת"ק מעין מלאכה עכ"פ וביותר אם יודע ביה"ש שיהיה בשבת בלתי ראוי וא"כ ביה"ש אקצאי על לאחר מעשה המצוה דמילה: והנה במוקצה מחמת איסור דרבנן דעת רש"י ביצה ל"א ע"ב דל"א ובתוס' חולקים עליו עיי"ש ומסברה לכאורה מ"ש אם מסלק נפשיה מהדבר מאיסור דאורייתא או מאיסור דרבנן והיה נראה משום דאין שבות ביה"ש ולא אתקצאי ביה"ש באיסור דרבנן ולפ"ז מאן דס"ל מוקצה לחצי שבת דלא שייך האי טעמא דהרי ס"ל אף דביה"ש היה ראוי שייך מוקצה אבל אנן קיי"ל אין מוקצה לחצי שבת והמג"א שמחלק בכה"ג לא הוי בכלל אין מוקצה לחצי שבת משום שאינו ראוי השתא אבל מ"מ ביה"ש לא הוקצה והוי כמוקצה מחמת איסור דרבנן לכאורה וכמ"ש י"ל באזמל הוי ביה"ש לסלקו לאחר מצותו שיודע שיועבר זמן המצוה ודעתו על סילוקו לאח"ז: ולכאורה נאמר מסוגיא ראיה לדעת מהרש"ל דכמ"ש לרש"י יקשה להבין למה יהיה מותר לטלטל דלתות שאינן כלים אגב אביהן ונראה דמשו"ה לא פי' רש"י כרבינו דפי' דהוי כלי דא"כ מאי אשמעינן במשנה כיון דאביהן כלים ג"כ וי"ל דאשמעינן בזה דנאמר דתליא אם יש בנין וסתירה בכלים דאם מותר להחזירו לא הוי מוקצה ואשמעינן דאין בנין ופלוגתא בעלמא בזה ואסור אלא משום שמא יתקע דאסור מדרבנן דלא שייך מוקצה מאיסור דרבנן כיון דביה"ש היה ראוי לרש"י דאין מוקצה מאיסור דרבנן (והאי דלא הביאו במס' ביצה מכאן לראיה דאין מוקצה לחצי שבת י"ל) ונבין בזה דברי רש"י ואע"פ לא ארבותא דנתפרקו בשבת קאי אלא ארבותא דנתפרקו בין בשבת או בחול ולא מבעיא כשהן מחוברין עכ"ל ועי' במהרש"א שלא היה גריס בגמ' אע"פ שנתפרקו בחול וכיו"ב כתב בר"ן עיי"ש ובלתי מובן למה לא פי' מעצמו ביותר דאע"פ קאי אחול מלומר אע"פ על שנתפרקו דיקשה בלשון דמאי רבותא דפשיטא במחוברין בכלי מותרין לטלטלן דודאי כל חלק מהכלי נקרא כלי כ"ז שהמה ביחד אבל למ"ש לרש"י דרבותא דחול משום דלא נאמר אתקצאי ביה"ש וביה"ש דהוי מוכן אגב אביהן ולא אתקצאי ביה"ש הרי למ"ש בשניהם טעם אחד דאמרינן אין שבות ביה"ש ולא אתקצאי בין בחול ובין בשבת מטעם אחד דזה דנאמר בשבת מוכנין אגב אביהן ג"כ משום אין שבות ביה"ש כמ"ש וכמו כן בחול כיון דמדאורייתא ראוים להחזירן אלא מדרבנן אסור וא"כ לא שייך אע"פ לא על שבת ולא על חול ועל כרחך קאי על ונתפרקו דאשמעינן כן דאמרינן אין בנין וסתירה בכלים מדאורייתא ובדרבנן אין שבות ואין מוקצה וכמ"ש וזה יהיה כדעת המהרש"ל: אמנם יקשה לאוקמי מתניתין כמאן דסבירי ליה אין בנין וסתירה בכלים גם יקשה סוגיא דמוקצה לחצי שיעור מסוגיא וגם לדעת הסוברים דלא אמרינן רק במצוה וצורך גדול אין שבות במקדש וכן דעת רבינו בפ' הקודם לזה וגם לשון מוכן אגב אביהן לא נתפרש במ"ש: והנראה ביותר לומר בזה הוא דהנה שלא יהיה דבר בתורת מוקצה צריך שיהיה מידי דחזי אע"ג דלא הוי כלי כדאי' להלן קכ"ג ע"א טומאה כלי מעשה בעינן לענין שבת מידי דחזי בעינן וכו' או כלי דראוי מצד עצמו לכו"ע ואפי' בכלי אם גילה דעתו או דסתם בני אדם שלא להחשיבו הוי בגדר מוקצה ויתר שאת לכלי לדבר דחזי בלבד ואינו כלי ומשום דחזי מצ"ע וגם הוא מחשיבו ונאמר לפרש הסוגיא דלהלן שלח ליה רבא וכו' מחט שניטל חררה או עוקצה וכו' וכי מה אכפת לקוץ בין נקובה וכו' איתיביה מחט שנטל חררה וכו' טהורה אמר אביי טומאה אשבת קרמית טומאה כלי וכו' שבת מידי דחזי בעינן אמר רבא וכו' מדלענין טומאה לאו מנא לענין שבת לאו מנא מיתיבי וכו' ולא אמרו נקובה אלא לענין טומאה בלבד תרגמא אביי אליבא דרבא בגולמי עסקינן זימנין דממלך עלייהו ומשוי להו מנא אבל היכא דניטל חררה או עוקצה אדם זרקה לבין גרוטאות וברש"י ומשוי להו מנא כמות שהיא ולנטילת קוץ עכ"ל ועיין בתוס' בד"ה מדלענין אבל היכא דהוי מנא לענין טומאה ע"י יחוד איכא למימר דהוי מנא לענין שבת אפי' בלא יחוד כיון דיכול להיות כלי לענין טומאה וכן משמע וכו' בגלמי דזימנין דממליך עלייהו ומשוי להו מנא משמע דלהכי מותר לטלטל אע"ג דטהורה היא דאכתי לא ממלך עלה כיון שראוי ליחדה להיות כלי עכ"ל עיי"ש: ונראה דגם רבא ס"ל דלא בעי בשבת רק שיהיה מידי דחזי דזיל בתר טעמא דכיון דחזי לא מקצי ממנו אלא בניטלה חודה אע"ג דהוי חזי מ"מ רוב בני אדם מסלקים נפשם ממנו וזורקין לבין גרוטאות אבל היכא דלא נגמר עוד ע"כ לא ישליכנה לבין גרוטאות דבדעתו להשלימו לכלי ובכה"ג אע"ג דלא הוי עודנו כלי עכ"פ מיוחד להיות כלי וא"כ הוא נחשב וחזי ג"כ ואם כן י"ל לפ"ז בדלתות הכלים הוי חזי אלא כיון דלא הוי כלי י"ל דלא נחשב כמו דאמרינן להלן קכ"ד ע"א בבקעת הני מילי דאיכא תורת כלי עליה עיי"ש אבל כה"ג דצריכין אותו למאי דהוי כלי וא"כ אין משליכו ולא הוי כהאי דאם משליכו וכו' וכיו"ב וזה הפי' מוכן אגב אביהן כיון דחזי מצ"ע ונחשוב הוא ג"כ עבור כי עומד לכלי והוא מוכן אגב אבוה ובגדר כלי שרוצה להשלימו וכמ"ש משום דמחזירו לכמות שהיה אלא דלפ"ז גם בדלתות הבית נאמר כן וע"ז מפרש בירושלמי שאין תשמישו אלא בקרקע וא"כ לא הוי חזי מצ"ע ולא מהני מאי דמוכן אגב אבוהו ולא שייך מוכן אגב אביהן בזה: אמנם יש לעיין עוד עיון בתוספות בד"ה אדרבה שהקשו דלהלן בשברי כלים אמרינן איפכא דשרי יותר לטלטל כשנשברו בערב שבת מכשנשברו בשבת ותירצו דהתם הוי בנשברו בשבת נולד משא"כ כאן עיי"ש. ולדברינו יקשה דהא ודאי אף דהוי השתא חזי בדלתות השידה כגון לכסות בו דבר וכיו"ב מ"מ בעודו עליו לא הוי ראוי לזה וא"כ הוי נולד. וי"ל דזה תליא דאם אמרינן דמותר להוציאו מצירו בשבת וא"כ לא הוי נולד דגם קודם לזה ראוי לכך ונוטלין מציר לא הוי אפי' איסור דרבנן למאן דס"ל אין בנין וסתירה לכלים ואתי שפיר דיקשה דאמרינן אף על פי בשבת אדרבה בחול הוי רבותא טפי ולמ"ש בשבת הוי רבותא טפי די"ל דהוי נולד. ולפי מ"ש דאם נאמר אין בנין בכלים לא הוי נולד וא"כ סוגית הגמרא דס"ד יש בנין בכלים וא"כ הוי נולד וקמ"ל דאין בנין אבל בס"ד יש בנין ושבת רבותא טפי דהוי נולד וכבסוגיא להלן בשברי כלים דבחול עדיף עיי"ש אבל בירושלמי דאזיל לפי המסקנא להלן וכן דעת הירושלמי וא"כ הוי בשבת יותר רבותא ולפ"ז מאן דס"ל יש בנין בכלים ס"ל נולד מותר ומוקי מתני' כר"ש. ולאחר שכתבתי ראיתי בס' פרי מגדים בסי' ש"ח בפי' לטו"ז ס"ק ח' וז"ל הנה דלתות הבית אף על פי שראוים למלאכה אחרת אסורים ודלתות הכלים אע"פ שאינן ראוים כלל למלאכה אחרת מותרין מחמה לצל דעדיין שם כלי עליהן שראוי להתחבר עם הכלים משא"כ בשברי כלי וכו' עכ"ל עיי"ש ואני כתבתי הנראה לענ"ד: והנה רבינו שכתב בדלתות הבית הוי כלי אלא דלא הוכנו לטלטל משום דס"ל דמסתמא דומיא דשידה דעל כרחך הוי כלי דאל"כ למה מותר לטלטלה ואינו מפרש כרש"י אף באינו כלי ובחזי וכמ"ש ולכן נקיט כירושלמי שאינו מיוחד רק לקרקע שאין דרך שמושו אלא לקרקע וא"כ הוי לא חזי: ולמ"ש ליישב דעת רש"י דאין חילוק בין שבת וחול לדעתו ועיין ברש"י דף קכ"ו בד"ה ה"ג שכתב דדלתי שידה הוי דחזי עיי"ש: והנה כמ"ש לעיל בפי' גולמי וכו' ומשוי מנא בדעת התוספות עיי"ש דלא כלי ממש אלא כיון דמחשיבו להשלימו וחזי הוי בגדר כלי והאי דלא הוי בגולמי מלאכתו להתר ויהיה עדיף מנקובה דאז הוי מלאכתו לאיסור י"ל דמלאכתו לאיסור אינו גרוע משום דמלאכתו לאיסור אלא משום דאינו עומד להתר רק על המעט ומשום מעט תשמיש מסלק דעתו ממנו. וא"כ אף דלא שייך לאיסור בגולמי מ"מ מטעם זה לא נתרבה לו הצורך ולהיות חזי:

ומטלטל אדם מחט של יד השלימה וכו' ואם היה גולם ועדיין לא נקבה מותר לטלטלה. עי' מ"ש לעיל בה"ו בזה עיי"ש:

כל כלי שמקפיד עליו שמא יפחתו דמיו כגון כלים המוקצים לסחורה וכלים היקרים ביותר שמקפיד עליהן שמא יפסדו אסור לטלטלן בשבת וזה הוא הנקרא מוקצה מחמת חסרון כיס כגון המסר הגדול ויתד של מחרישה וסכין של טבחים וחרב של אושכפים וחצין החרשים וקורנס של בשמים וכיו"ב. בענין מוקצה מחמת חסרון כיס: במשנה שבת קכ"ג ע"ב ר' יוסי אומר כל הכלים ניטלין חוץ מן המסר הגדול ויתד של מחרישה ושם קכ"ג ע"א בשם רב דהכל מודים בסיכי זיירי ומזורי דכיון דקפדי עלייהו מיחדי להו מקום וברש"י שם מיחדי ליה מקום מקצה להם בידים עכ"ל: ובטור או"ח בסי' ש"ח וז"ל כל הכלים ניטלין בשבת חוץ מכלים שאדם חס עליהן כגון סכין של שחיטה ומילה ושל סופרים דהוי כאלו הקצה שמקפיד עליהן שלא יטלטל כדי שלא יפגמו עכ"ל. נקיט בלשונו שמקפיד עליהן שלא לטלטל וכו' נראה דבמוקצה מחמת חסרון כיס לא הוי רק אם גם מטלטול הקצה נפשו והנה י"ל למ"ש לעיל באות ג' דיש מהסוברים במוקצה מחמת חסרון כיס מותר לצורך מקומו והנה כל זה שייך כשלא הקצה נפשו מטלטול ג"כ אלא ממלאכה אחרת בלבד ולכן הטור שכתב לאסור בכל אפי' לצורך מקומו כתב כיון דהקצה נפשו מטלטול ג"כ וי"ל דמשו"ה נקיט סכין של שחיטה וכיו"ב ולא המוזכר במשנה מסר הגדול ויתד של מחרישה כמ"ש לעיל בה"ו דאלה לא הוי מוקצה בטלטול והביא של מילה ושחיטה דאפי' מטלטול מדרכם להקצה דגם הטלטול מביא לידי פגם וא"כ היה נראה דלשון הטור מסכים להסוברים דלצורך מקומו מותר בחסרון כיס והו"ל לפרש דלמ"ש תליא במחלוקת הראשונים ז"ל וצ"ע דלכאורה לשונו נראה כן ועי' בב"י שכתב להיפוך מזה: וי"ל דכתב כן אף לר' שמעון דקיי"ל כותיה דבמוקצה מחמת חסרון כיס מודה כדאי' במס' שבת דף קנ"ו ע"א וכנראה מלשון רש"י שכתב מיחדי וכו' מקצה ליה בידים ובמוקצה בידים גם ר"ש מודה ואף באלה דהוי חסרון כיס ולא מיחדי להם מקום מצינו לר"ש במחובר וכיו"ב דהוי בגדר מוכיח עליהם והוי כדחיא בידים וכמ"ש במ"א בזה וא"כ י"ל היכא דעל הטלטול לא הוי חסרון כיס לא הוי כדחיא בידים ע"ז וצ"ע ועי' בשו"ע בסי' ש"ח בשם מהרי"ל ובהג"ה סעיף א' וז"ל אפי' תחובין בנדן עם שאר הסכינים אסור לטלטלו ועי' בטו"ז שם ובמג"א ס"ק א' שכתב דקאי על אותן סכינים של סופרים דהו"א כיון דהוי אצל סכינים של התר לא קפיד עליהו קמ"ל עיי"ש ובטו"ז מפרש אסור לטלטלם אפי' בנדן עיי"ש בס"ק ב' ויקשה הא הוי הנדן בסיס להתר ולאיסור אבל למ"ש י"ל דס"ל בחסרון כיס כה"ג דסכינים דמקצה נפשו גם מהטלטול דהוי ג"כ בחסרון כיס וא"כ ניהו דהוי בסיס להתר ולאיסור מ"מ שאני בחסרון כיס דמקצה מטלטול שניהם על ההתר ג"כ בשביל האיסור דיש בו חסרון כיס וי"ל גם בנדן שייך חסרון כיס בטלטול דעל כרחך מיירי בכה"ג: והנה לעיל באות ג' כתבתי בדעת הרשב"א דנראה כסתירה בדבריו מ"ש בדף קנ"ד כנראה דעתו אף באין ראוי כלל בחסרון כיס מותר לצורך מקומו ובדף ל"ו כתב לאסור כלי המיוחד לאיסור כמו מטה שיחדה למעות והנה ברמב"ן ובריטב"א במס' שבת דף מ"ד בסוגיא דמטה כתבו לחלק בין מיחדה לאיסורא בלבד עיי"ש אבל הרי הרשב"א מדמה חצוצרות למטה שיחדה למעות ועיין בתוס' דף מ"ד ע"ב בד"ה לא עיי"ש וצריכין לומר שמחלק בין חסרון כיס לשאר מוקצה לענין לצורך מקומו וטעמא בעי: ויש מקום לומר דבחסרון כיס שייך יותר לומר דמותר לצורך מקומו אף דלצורך גופו אסור מבשאר דברים דהנה כמ"ש לעיל דזה שנאמר כיון דלצורך גופו אסור לא שייך לצורך מקומו הטעם משום דהוי מוקצה דדבר שאין לו בו צורך לגופו מקצה ממנו ובמוקצה לא מצינו התר בטלטול לצורך מקומו וכמ"ש דלא שייך לומר דאין מקצה נפשו מצורך מקומו דא"כ בכל מוקצה נאמר כן. אמנם לצורך מחמה וצל שלא יופסד או להצנע שלא יגנב מסתברא דעל זה אדם שם לבבו ולטלטול עבור זה אין אדם מקצה נפשו ולהיפוך דעתו ע"ז וביותר במוקצה מחמת חסרון כיס וכל הקצאתו משום הפסד ממון והרי לא שייך לומר דמשו"ה יהיה מקצה מטלטול מחמה לצל ושלא יגנב דהוי הפסד ממון בודאי והטלטול יציל מחסרון כיס אלא במלאכתו לאיסור מחמה לצל אסור משום דלא הוי לצורך שבת כמו שאסרו מו"מ וכיו"ב אף דהוי הפסד ואם היה שייך טלטול מחמה לצל ושלא יגנב ודאי היינו דלא הקצה נפשו מטלטול משום זה אלא דאסרו לטלטל מחמה לצל וכיו"ב בלי מוקצה ג"כ ולא שייך דעתו עליה משום זה: והנה במג"א בסי' ש"ח ס"ק ח' על מאי דאי' בשו"ע שם אבל מחמה לצל דהיינו שאינו צריך לטלטלו אלא מפני שירא שישבר או יגנב אסור כתב וז"ל ואי' בירושלמי פ"ח דביצה כשמחשב עליו לתשמיש מותר לטלטלו אפי' עיקר כונתו מחמה לצל ועי' שבת קכ"ד ע"ב עכ"ל ועי' במחצית השקל במ"ש לפרש בהציון מקכ"ד ע"ב עיי"ש ובפני משה ובירושלמי ביצה נראה שכיון במאי דאי' בפ"ה ה"א מצדתא הווין פריסין והוין משתרפין גו שמשא אתון שאלון לרב מהו מטלטלתון א"ל אסור ליגע בהון חשבין עליהן מתגנין תחותי ראשיכון ושרי לכון מטלטלתון עיי"ש: ולפי' הקרבן העדה חשבין וכו' שקאי בער"ש בחשבו לישכב עליהן עיי"ש ובלתי מוכח מ"ש במג"א אבל במג"א מפרש כמ"ש ואם כן לפ"ז למ"ש המגן אברהם לא הועילו באיסורם דמחמה לצל אלא במקום דלא שייך במציאות לא גופו ולא למקומו דהיכא דשייכי יוכל בכל פעם לטלטל מחמה לצל על דרך זה שכתב במג"א וא"כ לפרש היכא דשייך מחמה לצל לא מקצה נפשיה מהטלטול בשביל זה וא"כ כמו להמג"א הצורך מקומו מציל על לחמה לצל להתירו וכמו כן נאמר להיפוך ג"כ דמחמה לצל מציל להתיר הטלטול לצורך מקומו שלא יהיה מוקצה בשאינו לצורך גופו שייך שם: והנה בהאי דמס' שבת קנ"ד בקרני דאומני שם אף דלא שייך מחמה לצל מ"מ שלא יגנב ושלא ישבר שייך ושם שהיה בערב שבת על הבהמה וסתמא דעתו על כל זה וא"כ סר המוקצה וא"כ שייך לומר לצורך מקומו בכה"ג אף דלא שייך צורך גופו משא"כ בעלמא וביותר בהאי דשופר דלא שייך השתא כל זה כן נאמר ליישב דברי הרשב"א שלא יסתרו א"ע: ונאמר כמו כן ליישב קושית התוס' במס' שבת ל"ה ע"ב הנ"ל דמאי מקשינן והתניא שופר מטלטלין על האי דאי' מקום צנוע היה וכו' לפי שאין מטלטלין את השופר ואת החצוצרות דהרי האי דאין מטלטלין וכו' בצורך להצניע דהוי במחמה לצל והאי דמטלטלינן בצורך גופו ומקומו דמותר עיי"ש ומנ"ל ועי' בס' אבן העוזר ובס' תוספת שבת מ"ש ע"ז: וי"ל דהנה במג"א בסי' רס"ו על מאי דאי' שם סעיף י"ב ומי ששכח כיסו עליו בשבת אם הוא בביתו יכול לילך עמו לחדר להתיר חגורו וליפול שם להצניעו וכו' כתב שם בס"ק י"ט יכול וכו' כמ"ש בסי' ש"ח ס"ג וצ"ע בשבת דף ל"ה דאי' שהצריכו להמתין לקבל שבת עד שיצניע התוקע השופר וי"ל דעכ"פ עדיף שלא יבוא לידי כך עכ"ל: והנה כל זה שייך בדבר דהוי מוקצה ואסור לטלטלו בשבת לא ישהה בידו מקודם שבת ויסירם קודם שבת דאל"כ ישהה דבר מוקצה כל השבת אם יהיה בידו מער"ש וזה בלתי מסתבר רק בשכח דעת האגודה כן אבל בכה"ג דגם בשבת בכה"ג מותר לא שייך לחוש ע"ז ולא שייך מ"ש במג"א דעדיף שלא יבוא לידי כך וא"כ לפמ"ש דמחמה לצל לא שייך לפמ"ש במג"א בסי' ש"ח הנ"ל לאיסור אלא היכא דלאו במציאות טלטול גופו או מקומו אבל בשייכי אחד מזה גם מחמה לצל שייך להתירו וא"כ לפ"ז אם נאמר דמטלטלין שופר לגופו או למקומו הרי אין לך צורך מקומו גדול מזה להסירם מידו שלא יהיה בידו תמיד וא"כ ממילא כיון דשייך לצורך מקומו גם מחמה לצל ושלא יגנב שייך ומותר ושם ודאי קודם השבת דעתו ע"ז ובטלה תורת מוקצה בכה"ג ומשו"ה מקשינן והתניא מטלטלין שופר וכו' וא"כ מדמותר לצורך גופו ומקומו יהיה בכה"ג אפי' מחמה לצל מותר וכמו כן להצניע להתירו ואתי שפיר והנה לא שייך לומר דהוי לצורך מקומו שלא יהיה בידו באיסור דע"ז נאמר דיסירו קודם שבת אבל למ"ש הוי בהתר גם אח"ז בכה"ג ואם גם דימצא שלא יהיה אז צורך גופו צורך מקומו הוי בכל גוונא כשירצה לסלקו מידו ואין לך צורך מקומו גדול מזה:

כל כלי שהוקצה מחמת האסור אסור לטלטלו כגון נר שהוקצה שהדליקו בו בשבת והמנורה שהיה הנר עליה ושולחן שהיו עליו מעות אע"פ שכבה הנר או שנפלו המעות אסור לטלטלן שכל כלי שהיה אסור לטלטלו בין השמשות נאסר לטלטלו כל השבת כולה אע"פ שהלך הדבר שגרם לו האסור. ועיין בכ"מ בענין לצורך גופו ומקומו דאסור במוקצה מחמת איסור לדעת רבינו נגד דעת המרדכי עיי"ש ועי' בהגהות מיימוני כאן בשם הראבי"ה להתיר לצורך גופו ומקומו עיי"ש ועי' מ"ש לקמן בה"כ עיי"ש: ובהמ"מ ודע שדעת הרמב"ן והרשב"א הוא שתנאי מועיל בנר שהדליקו בו בשבת כיון שעשוי לכבות והוא שיתנה מער"ש שאינו מסתלק הימנו ולכשיכבה יהא מותר לטלטלו והביאו ראיה לזה מן הירושלמי עכ"ל: בענין תנאי במוקצה: בתוספות במס' ביצה דף ל' ע"ב בד"ה אמר וכו' מצי נמי למפרך דלמאי דס"ל דהוי מוקצה מחמת איסור לא אשכחנא דמהני ביה תנאה וכו' עכ"ל עיי"ש וכיו"ב דעתם במס' שבת מ"ד ע"א בד"ה שבנר עיי"ש ולא כן דעת הר"ן ורמב"ן במס' ביצה ל' הנ"ל ועי' בבעה"מ שם וברשב"א במס' שבת שם האריך בזה לומר דמהני תנאי והביא כן בשם הירושלמי וכמובא בקיצור בהמ"מ עיי"ש ועי' בכ"מ בפ"ב הי"ד מהל' יו"ט לדעת רבינו דלא מהני לר"י תנאי להוציא מידי מוקצה עיי"ש: ויש להבין בדעת הסוברים דלא מהני תנאי במוקצה דתליא בדעת בני אדם ולמה לא יהני התגלות הדעת להיפוך שאין מקצה מזה וביותר במתנה שלא יהיה המוקצה חל מעיקרא ועי' בתוס' שבת מ"ד הנ"ל ויפלא ביותר להירושלמי מובא ברשב"א ובר"ן במס' שבת הנ"ל דמוקצה מחמת איסור מהני לר' שמעון תנאי ולא במוקצה מחמת מיאוס עיי"ש וכנראה היה להם נוסחא אחרת בירושלמי כאשר היה לפנינו ועי' בשיירי קרבן שהעיר ע"ז והרי מוקצה מחמת איסור חמיר ממוקצה מחמת מיאוס לפי הגמ' דידן ובירושלמי להיפוך לפ"ז מיאוס חמיר והרי במיאוס לא הודחה ובאיסור הודחה לפי שעה: גם בתוס' במס' שבת הנ"ל הקשו מ"ש נר שכבה דאסור לטלטלו לר' יהודה מסוכה רעועה דמהני תנאי משום דדעתו עליה וגם בנר דעתיה עליו שיכבה ולמה בלתי מועיל תנאי להסתפק בשמן המותר ולר' שמעון נמי יועיל תנאי להסתפק בשמן המטפטף בשעה שהנר דולק וכתבו ע"ז וז"ל דהתם סוכה דעלמא היא עשויה מזמן גדול ועתה ביה"ש אינו בודל ממנה ויושב ומצפה מתי תיפול אבל בנר עיקר הקצאתו הוא ביה"ש ודחיה בידים לצורך שבת וחמיר טפי ולא מהני ביה תנאי עכ"ל עיי"ש וכונתם בסוכה רעועה לא חלה המוקצה אבל בשמן חלה המוקצה לפי שעה ויקשה דהרי ר"ש על כרחך ס"ל בנר זוטא משום דדעתו עליה וכדאי' בסוגיא משום דעומד ומצפה עיי"ש והרי עומד ומצפה הוי בגדר תנאי ובלתי מפורש ולא תהיה סתמא עדיפא מתנאי מפורש והרי שם ג"כ כדחיה בידים לפי שעה ומאי שנא נר שכבה מדולק בשמן המטפטף לענין תנאי: והנה דעת התוס' בד"ה אמר נראה דס"ל דלמסקנא לא מהני תנאי ועיין במהרש"א ומהרמ"ל שם וכמ"ש בכ"מ בפ"ב מהל' יו"ט הי"ד דעת רבינו כן ג"כ עיי"ש והנה ר"ש דס"ל בנר זוטא דשייך עומד ומצפה לא שייך מוקצה כמש"ל על כרחך ס"ל דתנאי מהני דעומד ומצפה לא יהיה עדיף מתנאי מפורש: ונראה לומר וגם בטעמא דלר' שמעון דלא סבירי ליה מגו דאתקצאי לביה"ש בעומד ומצפה ובאיזה סברה פליג עם ר' יהודה. והנה כבר כתבתי במקום אחר דבטעמא דאיסור מוקצה י"ל ב' טעמים אחד מאי דאי' במס' פסחים בסוגיא דהואיל מדכתיב והכינו את אשר יביאו שם דף מ"ו ע"ב ועי' ברש"י ביצה כ"ז ע"ב וברמב"ן במלחמות ריש מס' ביצה ובפרי מגדים בפתיחתו לאו"ח בכללי מוקצה דלמאן דס"ל מוקצה מדרבנן ג"כ משום והכינו דמדרבנן צריך הכנה מבעוד יום ואסמכוהו אקרא דוהכינו וכו' והטעם מבואר ברמב"ן הנ"ל וכמ"ש במ"א דעת רש"י מטעם אחר וכתבתי שם דמהכינו לא נדע אלא מוקצה לאכילה בלבד ולא לטלטול שנית לומר בטעמא דאיסורא דמוקצה למ"ד במס' שבת קכ"ד אטו טלטול לאו משום הוצאה הוא עיי"ש דאסרו החכמים בטלטול כלים שאינן נצרכים שלא לפגוע באיסור הוצאה עיי"ש וכמ"ש במ"א דמוקצה בגדר שאין בו צורך אף בהנצרך מצ"ע משום כיון דסילק נפשו ממנו הוי לו בגדר שאין בו צורך והנפק"מ בין הטעמים כמ"ש שם והנה כמ"ש דמשום והכינו לא נלמד אף למאן דס"ל מוקצה דאורייתא אלא לאכילה בלבד וכיו"ב עיין בפנ"י במס' שבת בסוגיא דמטלטלין נר חדש דועייל עצי מוקצה דאי' בגמ' במס' פסחים הנ"ל כל מידי דהנאה בכלל אכילה עיי"ש אלא משום דהוי כאין בו צורך אסור בטלטול כמו בגזירת נחמיה בכלים שאינם נצרכים: והנה בהאי דאמרינן בכמה דוכתי מגו דאתקצאי לביה"ש אתקצאי לכולהו יומא עיי' ברש"י ביצה כ"ו ע"ב בד"ה ואי בלא אחזי וכו' ביה"ש ודאי אסורין דאין כאן הכנה מבעוד יום ומאן דס"ל מוקצה הכנה מבעוד יום בעי כדכתיב והכינו את אשר יביאו עכ"ל ולכאורה למ"ש מגו דאתקצאי וכו' לא שייך אלא לטעם והכינו וכו' אבל לטעם דשאין בו צורך לא תליא כלל בביה"ש וא"כ י"ל לר' שמעון דלא ס"ל מגו דאתקצאי לביה"ש וכו' על כרחך לא סבירי ליה מוקצה מטעם והכינו אלא משום שאין בו צורך ומוקצה כה"ג ס"ל כמו בחסרון כיס וכיו"ב דמודה אלא מגו דאתקצאי וכו' לא ס"ל ונאמר לפ"ז דמטעם שאין בו צורך תנאי מהני מהאי דצריכין לתנאי והרי אפי' ר"ש לא מתיר אלא בנר זוטא דעומד ומצפה דהוי בגדר תנאי שאינו מפורש וכמ"ש י"ל ע"ז שגם בלעדי והכינו וכו' אף מאן דלית ליה האי טעמא גם משום טעמא דאין בו צורך נאמר מסתמא בדבר שאינו ראוי ביה"ש מסלק נפשו ולאין בו צורך לו והוי כן לכל השבת לאיסור לו דלא התירו רק כלים הנצרכים ואשר דעתו עליהם ומזה דסלק נפשו ממנו בתחילת שבת אף דהוי אח"ז בטעות מ"מ יצא מגדר יש בו צורך דהתירו בקושי כדאי' וכנראה בהגמ' שם וברש"י ביצה י"ב ע"א משום דאין גוזרין גזירה שאין רוב ציבור יכולין לעמוד בו עיי"ש וזה לא שייך במוקצה לו קודם שבת אבל בנר זוטא ובמותר השמן שדעתו עליהן ועומד ומצפה ולא סלק נפשו מהם לכל השבת אלא לביה"ש בלבד ולא היה ראוי לשעה לאח"ז הוי בגדר צורך לו ולא שייך לאסרו משום והכינו וכו' דלא סבירי ליה לר"ש ומטעם והכינו י"ל דאפי' תנאי לא יהני דעכ"פ אינו מוכן מצ"ע מבעוד יום דחול אבל ר"ש דל"ל והכינו מהני תנאי וצריכין לעומד ומצפה ג"כ ולכן נקיט ברש"י ביצה כ"ו הנ"ל טעמא דוהכינו וכו' משום דשם הוי בגדר תנאי כהתנה כשיבשו יאכל אתם ומסתמא דעתו כן עיי"ש וא"כ נמצא לפי דברינו אם תנאי מהני או לא תליא בטעמים הנאמרים במוקצה: ולפי דברינו זה נאמר בדעת הירושלמי דס"ל במחמת מיאוס לכו"ע לא מהני תנאי לדעת הרשב"א ורמב"ן ועי' מ"ש בתוס' בשמן המטפטף והנה יש לספק במוקצה מחמת מיאוס אם אזלינן בתר רוב בני אדם שמקצים מדבר הזה משום מיאוסו אף כי הוא בלתי מקצה נפשו ממנו או דתליא בהמקצה ממנו ובדעתו והנה לירושלמי דס"ל דלא מהני תנאי ע"כ אזלינן בתר רובא דעלמא ומסברה כן דאל"כ נאמר הוכיח סופו על תחילתו שאינו מקצה ממנו דלא שייך לומר כן במוקצה מחמת איסור והנה ע"ז י"ל דלא שייך סופו על תחילתו דלענין טלטול י"ל שאינו מקצה אבל מצ"ע לצורך מקצה ממנו ואסור בטלטול משום דהוי דבר שאין בו לצורך אבל מדלא מהני תנאי ע"כ משמע ומוכח דאזלינן בתר רובא דעלמא וי"ל בטעמא למה אזלינן בתר רובא דעלמא ולא בתר דעת המטלטל והרי מוקצה דבר התלוי בדעתו הוא ועי' ביצה כ"ו ע"ב דאיכא אינשי דאכלי ואיכא אינשי דלא אכלי אזמין גליא דעתיה לא אזמין לא גליא דעתיה נראה במחצה על מחצה מהני תנאי אלא נגד רובא נאמר דלא יהני ובטלה דעתו נראה דלא שייך בכה"ג דמ"מ לא שייך טעמא דאיסורא בו אמנם לפמ"ש ברש"י במס' ביצה י"ב ע"א בד"ה אלא מעתה וכו' ומה שלא גזרו על כל הטלטולים אפי' על אוכלים וכלים משום דאין גוזרין גזירה על הציבור אלא א"כ רוב הציבור יכולין לעמוד בו עכ"ל עיי"ש וא"כ אף על דיש בו צורך ועומד להתר היה לגזור אלא דאין רוב הציבור יכולין לעמוד בו וא"כ בדבר שרוב ציבור מקצים וא"כ יכולין לעמוד בו לא אזלינן בתר דעתו אף דצורך והתר לו הרי התר ג"כ היה בכלל טעמא דגזירה אם היה אפשר לעמוד בו ובזה זולתו עומדין בו ולא מהני גם תנאי ושייך שפיר לא פלוג בזה: נמצא דעת הירושלמי דסובר במיאוס לא מהני תנאי מובן שפיר גם דעת הסוברים דלא מהני תנאי גם בשאר מוקצה (גם י"ל למ"ש המ"מ להלן בדבר שרוב בני אדם מקצים אין מחשבה מוציא מידי מוקצה אלא במעשה ונדבר בזה להלן בס"ד) ונפק"מ למ"ש לעיל בשם ס' היראי"ם באות א' שלא כדעת רש"י עיי"ש: אמנם עוד עלינו לפרש לדעת הירושלמי במוקצה מחמת איסור מהני תנאי דג"כ י"ל כמש"ל דרוב בני אדם מקצים מחמת האיסור ושייך לומר כדברי רש"י הנ"ל וכמ"ש ונראה דיש לחלק בין מחמת מיאוס למחמת איסור די"ל דזה דתנאי לא יועיל נגד המוקצה בכה"ג דהמוקצה עומד במקומה והוא גילה דעתו נגדה אבל אם ע"י התנאי ממילא יבוטל המוקצה מלהיות י"ל לר' שמעון דלא ס"ל מגו דאתקצאי וכו' אלא כמ"ש דאם לא יהיה ביה"ש ראוי הוי מוקצה ומסלק מיני' והוי כשאין בו צורך לו וע"ז מהני עומד ומצפה ודעתו ע"ז לאחר הכביה כיון שעומד לכבות וא"כ לא הוי כתנאי נגד המוקצה אלא שלא יהיה מוקצה אבל במיאוס וכיו"ב דהוי נגד המוקצה לא מהני לר"ש מטעם שכתבתי דכיון דרוב מקצים בכה"ג וכמ"ש לעיל: ויש לפרש בזה דברי המג"א בסי' ש"ח ס"ק ב' עמ"ש המחבר שם וקורנס של בשמים שמקפידים עליו וכו' כתב אבל במקום שאינם מקפידים עליו שריא עכ"ל. ועיין בספר מחצית השקל שכתב לשון במקום לא דוקא עיי"ש. ולמ"ש י"ל דהוי דוקא ועיין עוד שכתב בס"ק ג' בכלים המיוחדים לסחורה דנקיט המחבר לשון מקפיד עיי"ש. ויפלא דשינה הלשון בזה: ונראה דדעת המג"א לומר דהנה בקורנס אם הוי במקום שכולם מקצים והוא אינו מקצה לא מהני דעתו היחידי וכמ"ש לעיל וצריך שיהיה במקום שאין מקפידים או בזמן שאין מקפידים אבל במוקצה לסחורה עי' שכתבו ז"ל דאיכא דאקצי ואיכא דלא אקצי וא"כ בזה אזלינן בתר דעתו בלבד ועי' ביצה כ"ו ע"ב הנ"ל ולשון שמקפיד דחקי להמג"א מדשינה המחבר דלעיל כתב כיון שמקפידין עיי"ש. ולכן פי' שמקפידין אין פי' שודאי מקפידים ופי' אם מקפידים וקאי אלעיל ואתי שפיר: וא"כ למ"ש במתנה לאחר שיכבה דאז לא הוי מוקצה ולא הוי נגד המוקצה דנפקעה אלא דמגלה דעתו ע"ז וכמו כן בסוכה רעועה וכיו"ב ולמ"ש לפרש הירושלמי במחמת מיאוס דלא מהני תנאי משום דמוקצה במקומה ומתנה נגד הרוב דשייך כמ"ש ברש"י הנ"ל כמו כן י"ל בשמן המטפטף דהוקצה למצותו ואין רוצה בהטפתו וכמ"ש ברש"י מ"ב ע"ב בסוגיא דביטל כלי מהיכנו דשמן המטפטף לא שכיח עיי"ש ובתוספות שם ואם כן הוי נגד הלא שכיח דעל הקצאתו למצוה אינו מתנה אלא נגד המטפטף בתנאי בדבר דלא שכיח ושייך ג"כ סברת רש"י דביצה הנ"ל וכמ"ש. ונבין בזה דברי התוספות במסכת שבת דף מ"ב ע"ב בד"ה אין נאותין שכתבו וכ"מ בכמה דוכתי דלר' שמעון דס"ל בשעה שדולק אסור גם שמן המטפטף עיי"ש. דיקשה להבין דהרי על השמן המטפטף לא שייך בסיס לדבר איסור ולא הוקצה למצותו ולא שמא יכבה דהוי טעמי דאיסורא לר"ש בנר שדולק ומ"ש ממותר השמן שבנר שמותר לר"ש אבל למ"ש כאן דכיון דטיפטוף השמן הוי לא שכיח וא"כ לא שייך עומד ומצפה וכמ"ש אפילו תנאי לא מהני בלא שכיח: והמוכיח לדברינו זה הסוגיא במסכת ביצה כ"ו ע"ב ה"ד אי דאחזי וכו' למה לי הזמנה ואי דלא אחזי כי אזמן להו מאי הוי וברש"י הא לא חזי לאכילה ולא מהני להו הזמנה דהוי ליה כמזמין להו עצים ואבנים לאכילה שאין בריה אוכלתן עכ"ל. ומובן לפי דברינו דכה"ג דהוי נגד דרכן של בני אדם לא מהני תנאי. והנה בהמ"מ שלפנינו בהל' זאת שכתב שתנאי מועיל בנר שהדליק בו בשבת כיון שעשוי לכבות עכ"ל וזה כנאמר דדוקא שעשוי לכבות ולכן מהני תנאי. ומ"ש ברש"י במסכת ביצה דף ל' ע"ב לשון ולאו אדעתיה לפי מ"ש כונתו דלא הוי הכנה. והנה י"ל דלענין תנאי דחיה בידים קיל ממוקצה מחמת עצמו דבדחיה בידים המוקצה מדעתו והוי כמו כן בדעתו להוציאו מידי מוקצה. משא"כ במוקצה מחמת עצמו וגם בזה יש לפרש דברי התוספות לעיל אבל מ"ש לעיל נראה ביותר: וניישב במ"ש לעיל קושית הפנ"י בסוגי' דביצה דף ל' דמנ"ל דלית ליה לר' שמעון מוקצה דילמא דוקא במותר השמן דהוי מוקצה מחמת איסור דרבנן דכבוי הוי מלאכה שאצל"ג עיי"ש. אבל למ"ש כיון דמחלק בין נר זוטא דעומד ומצפה דהוי משום תנאי ועל כרחך כמ"ש לעיל מדס"ל דמהני תנאי דלא סבירי ליה משום והכינו בכה"ג דנאסר ביה"ש עכ"פ וכיון דלא ס"ל והכינו ולא מגו דאתקצאי וכו' על כרחך ל"ל מוקצה בעומד ומצפה דאם הוי משום דמדרבנן מאי שנא עומד ומצפה בלא"ה לא יהיה מוקצה גם לא יקשה דלמא ס"ל רק בשבת אבל ביו"ט ס"ל מוקצה וכמ"ש יש מהראשונים ז"ל דברייתות מחלקות בין יו"ט ושבת אבל למאי שנא דלא ס"ל והכינו מאי שנא יו"ט משבת דמשום אין בו לצורך לו ס"ל גם בשבת היכא דשייכי:

כל הכלים וכו'. עי' מ"ש לעיל ה"ו:

שני דברים אחד אסור לטלטלו ואחד מותר לטלטלו והן סמוכים זה לזה או זה על זה או זה בזה ובזמן שמטלטלן אחד מהן יטלטל השני אם היה צריך לדבר שמותר לטלטלו מטלטלו ואע"פ שדבר האסור מטלטלו עמו ואם צריך לטלטל דבר האסור לא יטלטלנו באותו דבר המותר. בענין בסיס לדבר איסור: במסכת שבת קמ"ב ע"ב ודף מ"ז ובכמה דוכתי. והנה בבסיס לדבר איסור ובטעמו לאיסורו יש להתבונן דאם נפרש דאף שהכלי התר מ"מ כיון דהמונח עליו אסור ואי אפשר לטלטל זה בלא זה שניהם אסורים ההתר משום האיסור וא"כ למה בבסיס להתר ולאיסור מותר ויש להבין דמאי נפק"מ דמטלטל גם ההתר ניזול בתר האיסור. והנה יש לומר למ"ש דאיסור מוקצה משום דהוי בגדר שלא לצורך לו ומשו"ה בבסיס לאיסור וגם להתר ואי אפשר לטלטל ההתר בלי האיסור וא"כ הוי טלטול האיסור לצורך בשביל טלטול ההתר אבל לפ"ז נשרי כמו כן לטלטלו משום הכלי דהוי התר: והנה כמ"ש רבינו וכנראה בדעתו דאם עיקר הטלטול משום האיסור אסור ואם עיקר כונתו בטלטול בשביל ההתר מותר וכמ"ש בהל' אח"ז כיצד פגה וכו' ועיין בהה"מ וכ"מ עיי"ש וי"ל לפ"ז נמי דמשו"ה דאם הכלי הוי בסיס לדבר האיסור וא"כ האיסור עיקר וההתר טפל לו ואע"ג באבן ע"ג חבית דע"כ החבית חשיב יותר מהאבן מ"מ לאותו שבת הוי האבן לו העיקר בטלטולו אע"ג דמצ"ע החבית עיקר לו דכיון דמחשבו להיות בסיס לו הוי האיסור עיקר והתר טפל. ובזה מובן מ"ש ז"ל דבעינן שיהיה בדעתו להניחו עליה כל השבת וכמ"ש בתוספות בכמה דוכתי דלכן הוי האבן עיקר כל השבת. ולכן דעת התוספות במסכת שבת דף מ"ג ע"ב בד"ה דכו"ע דבמת וכיוצא סזה אפי' בשכח אסור משום דזה בכל גוונא עיקר טלטולו בשביל האיסור וז"ל וי"ל דיש לחלק דהכא עיקר טלטולו לצורך מת ולא דמי לכל הנהו שעושה עיקר הטלטול לצורך כר וחבית ולא לצורך מעות ואבן וכו' עיי"ש. ובתוספות כתבו לחלק במניח ליטלו בשבת בין באפשר בענין אחר דאסור עי' דף קכ"ג ע"א בד"ה האי פוגלא עיי"ש שכתבו וז"ל ומ"מ לא היה לו להניחו בענין שיצטרך טלטול מצד עכ"ל. יש לומר כמ"ש די"ל דמשו"ה מותר לטלטל האיסור משום ההתר דהוי טלטול האיסור לצורך בשביל ההתר אבל בכה"ג דעיקרו בשביל האיסור אסור וכמ"ש וכה"ג על כרחך דניח"ל בטלטול האיסור שהרי היה אפשר לו בלי טלטולו והוא עושה טלטול במתכוין בדרך שיהיה צריך לטלטלו הרי עיקרו בשביל האיסור ג"כ וצ"ע. ועיין במרכבת המשנה דלדעת רבינו לא שייך בסיס אלא בכלי לפי שעיקר כלי לקבל חפצים עיי"ש: והנה במותר השמן שבנר וכו' לא שייך לומר דהוי בסיס לדבר איסור דממ"נ מותר דאם נאמר דהוי בסיס צריכין לומר דהוי דעתו עליו דאם לא כן בשוכח לא אמרינן בסיס וא"כ בכה"ג לא הוי מוקצה כלל כיון שדעתו עליו ולא שייך משום שדעתו עליו לאסרו משום מוקצה. וע"ע בענין בסיס לדבר איסור בתוספות במסכת שבת דף מ"ה ע"ב בד"ה דאית וברמב"ן במלחמות בפרק כל הכלים דאבן המיוחד לישיבה אסור לטלטלו דבר אסור וצ"ע:

נוטל אדם בנו שיש לו געגועין עליו והאבן בידו אבל לא דינר שאם יפול הדינר יטלנו האב בידו. להנ"ל במס' שבת קמ"א ע"ב אמר רבא הוציא תינוק וכיס תלוי בצוארו חייב משום כיס וכו' תנן נוטל אדם את התינוק והאבן בידו אמרי דבי ר' ינאי בתינוק שיש לו געגועין על אביו וברש"י שאם לא יטלנו יחלה ולא העמידו טלטול שלא בידים במקום סכנה ואע"ג דלא סכנת נפש גמורה היא אלא סכנת חולי עכ"ל. ועי' לעיל פי"ח הי"ז בדין הוציא תינוק וכיס בצוארו חייב: ויש להבין דהנה מדמין איסור מוקצה בטלטול בנוטל את התינוק ואבן בידו לדין הוצאה מרשות לרשות בהוציא תינוק וכיס תלוי בצוארו ולכאורה יש לומר דשאני בטלטול ההתר עם האיסור דנאמר כמ"ש לעיל דבכה"ג דהוי טלטול התר עם האיסור לא שייך לומר דניזול בתר האיסור משום דע"י טלטול ההתר הוי האיסור לצורך כיון דאי אפשר בלעדו וביה"ש עומד לטלטול שניהם וכנראה עיקר הטלטול בשביל התינוק והוי כהאי שכתב בהל' י"ד: ולכאורה יש ג"כ לומר דאף דאסרו הטלטול היינו במטלטלו בעצמו אבל במטלטל ע"י דבר אחר המותר אף דהאיסור מתטלטל ג"כ ממילא לא הוי אלא גורם אבל ע"ז י"ל גם בהוצאה במלאכת שבת ג"כ גורם מותר עי' במס' שבת בגרם כיבוי ומ"ש לעיל בשאין מתכוין וצ"ל בכה"ג דמוציא ע"י התינוק עדיף מגורם אבל מ"ש בראשונה יש לעיין דלענין הוצאה משום דהוי לצורך אסור דאל"כ תליא במחלוקת שאצל"ג אם חייב או לא אבל בטלטול משום מוקצה איסורו משום שאין בו צורך וכה"ג לצורך לשניהם ובמניח הוי ביה"ש עומד לזה ובלא"ה לא הוי בסיס: ונראה לומר דהנה ברש"י כתב געגועין סכנת נפש חולי ומלשון התוס' לא נראה כן לפום רהיטא עיי"ש וכמו כן רבינו לא כתב חולי אלא כלישנא דגמ' ובפרי מגדים הקשה דמחמת חולי בשאין בו סכנה למה מחלקין בין דינר לאבן עיי"ש: ונראה דהנה בתוס' וברשב"א בחידושיו שכתבו והאריכו לפרש דאתי לאתוי על מוקצה בידים דגרע מע"י דבר אחר עיי"ש דיקשה דשניהם מדרבנן ולמה יחמירו בזה יותר מזה ולגזור עליו ובחולי דיש להקל בדרבנן: ונ"ל דהנה בתוס' עמדו ע"ז למה בתינוק צריך שיהיה געגועין ובכלכלה מתירין בכל גונא ותירצו בתינוק אין דרך לטלטלו עיי"ש ולפ"ז יש לומר דבאמת לא הקילו כלל משום הגעגועים אלא דאם באיכא געגועים יש בדרך בני אדם לטלטלו והוי בגדר הצורך וכמו כלכלה ולכן בדינר אסור דשמא אתי לאתוי דינר עצמו דאסור דלא התירו כה"ג כלל בשאין בו סכנה אלא ע"י טלטול בדבר האחר ההתר ובתינוק ע"י הגעגועין דהוי בגדר כלכלה אבל בלי געגועין לא התירו ולא משום החולי אלא כמ"ש שיהיה דרכו בכך ולפ"ז י"ל דיקשה למה לא מקשינן מכלכלה אלא מבנו ולמ"ש י"ל מכלכלה לא הקשה משום די"ל דהוי לצורך ובהוצאה מה"ט דהוי לצורך אסור ובמוקצה הוי טעמא להתירא אלא מבנו הקשה דלא הוי צורך בטלטול ואין דרכו בכך כמ"ש בתוס' הנ"ל בד"ה ונשדינהו דאין מדרך לטלטל תינוק עיי"ש וא"כ בהוצאה ג"כ ישרי דא"כ לאו משום צורך מותר אלא משום דלא הוי טלטול בידים וכגורם בלבד ולפ"ז גם בהוצאה בגורם אינו חייב ומשני בבנו וגעגועים והוי דרכו וצורך בטלטולו וא"כ בטלטול מותר כמו בכלכלה ובהוצאה מהאי טעמא דמותר בטלטול מוקצה אסור בהוצאה דהוי לצורך וכמ"ש ואתי שפיר:

כלכלה וכו'. עיין במרכבת המשנה בזה ובס' מעשה רוקח ובקרבן העדה בירושלמי שבת פ"ז ה"ו עיי"ש:

פירות שאסור לאכל כגון פירות שאינם מעושרין אפי' הן חייבין במעשר מדבריהן וכו' או תרומה טמאה וכו' אסור לטלטלן אבל הדמאי הואיל וראוי לעניים וכן מעשר שני והקדש שפדאן אע"פ שלא נתן החומש מותר לטלטלן. מטלטל ישראל התרומה אע"פ שאינה ראויה לו וכו'. במוקצה לבעלים הוי מוקצה לכו"ע: במסכת שבת דף מ"ז ע"א בגדי עניים לעניים בגדי עשירים לעשירים ודף קכ"ז ע"ב ומפנין תרומה טהורה וכו' פשיטא לא צריכא דמנחא ביד ישראל מ"ד כיון דלא חזי ליה אסור קמ"ל כיון דחזי לכהן שפיר דמי: ובתוס' שם בד"ה כיון הקשו מבגדי עניים לעשירים הנ"ל ותירצו לחלק בין אינן ראוי מעצמן כמו בגדי ענים לעשירים לראוי מעצמו אבל לא משום איסורא כמו בתרומה והאי דאמרינן קכ"ה בשאין בו ג' על ג' אין מטלטלין דנראה בג' על ג' מטלטלין היינו לעניים וסיימו א"נ אפי' לעשירים בבית עניים עכ"ל עיי"ש: ובר"ן בדף מ"ז הנ"ל גבי בגדי עניים וכו' כתב ומהא שמעינן דמוקצה לעשירים ואפי' עניים אין מטלטלין אותו שכבר הוקצה מדעתו של בעה"ב העשיר ולא בעינן שיהא מוקצה לכל וה"נ משמע טעמא דאמרינן גבי מפירין ונשאלין נדרים לצורך שבת ואמרינן מי יימר דמזדקק לה בעל וחכם אלמא מפני שאסרה הככר על עצמה נעשה מוקצה עכ"ל ומ"ש ומהא שמעינן וכו' מהאי דמקשינן שם וקורטין מי חשיבי וכו' עיי"ש: ובשו"ע בסי' ש"ח סעיף נ"ב מוקצה לעשירים הוי מוקצה ואפי' עניים אין מטלטלין עיי"ש ומקורו מהר"ן הנאמר ועי' בטו"ז שם ס"ק כ"ה דמוקצה לכל הענים שבעולם מוקצה דאזלינן למי שבעליו מתחילה עיי"ש ובמג"א ס"ק ע"ט בשם השלטי גבורים שכתב דתוס' שבת מ"ו ע"ב כתבו דוקא על האשה אסורה ולא על האחרים ועל כרחך שאין דעתם שיהיה מוקצה לכו"ע והביא תוס' בפ' המפנין הנ"ל ובמג"א כתב ע"ז דגם דעתם כר"ן אלא בזה דס"ל לחלק בין אין ראוי מעצמו או מחמת איסורא בזה דעת התוס' שלא כהר"ן ולתוס' בתרומה ונדר לא שייך מוקצה לכו"ע ולר"ן גם בזה כן ועיין בפרי מגדים בפתיחתו הכוללת בכללי מוקצה אות ד' עיי"ש כתב די"ל תרומה לא מקרי בעלים דטובת הנאה אינה ממון עיי"ש והנה בטובת הנאה ממון להלכה מחלוקת בין הפוסקים ולמאי שמחלקין בין לאגב דהוי ממון לשאר דברים וא"כ מסתבר לענין מוקצה מקרי בעלים דעכ"פ אין הכהן רשאי ליטלו לכתחילה ביד חזקה ממנו לכו"ע וא"כ הוי מהאי טעמא שם בעלים עליה וגם מסתברא דהיינו טעמא לומר במוקצה לבעלים הוי מוקצה לכו"ע דהנה לכאורה יש לומר לכל דבר שאינו שלו אין דעתו עליו והוי לו כדבר שאין בו צורך לו משום סילוק דעתו מזה וצריכין לומר דעם כל זה אינו מסלק נפשו מלטלטלו בשביל אחרים אבל אם גם הבעלים מקצים נפשם ממילא הוי מוקצה לכו"ע אמנם יש להבין תרומה דאסור ליתנו לכהן בשבת עי' לעיל פכ"ג הט"ז אפי' בביתו אסור אם לא בלמודין לאכל אצלו עיי"ש ועי' ברש"י במשנה ריש מפנין בד"ה מפנין תרומה טהורה וכו' אבל תרומה טמאה לא דאפי' לבהמת כהן לא חזיא בשבת וכו' עיי"ש וא"כ כיון דגם בטהורה דאסור לו וגם ליתנו לכהן בו ביום ומאי דראוי בחול לא מהני וא"כ מאי שנא טהורה מטמאה לפ"ז ועי' בר"ן שם במשנה הנ"ל (גם למ"ש בכ"מ לעיל ה"י דמשו"ה לא מטלטלין לצורך גופו ומקומו במוקצה מחמת איסור משום דאתקצאי ביה"ש מאי דלא שייך במלאכתו לאיסור עיי"ש ולפ"ז בטבל דאמרינן אם עבר ותיקנו מתוקן וכמ"ש ברש"י ביצה דאין מוקצה מחמת איסור דרבנן וכמ"ש ז"ל דאין שבות ביה"ש ולא אתקצאי ביה"ש וא"כ למה אין מפנין טבל כיון דלא הוי מוקצה ביה"ש ומ"ש למלאכתו לאיסורו כמ"ש לעיל באין ראוי כלל אפי' במלאכתו לאיסור אסור אבל שם ג"כ מטעם מוקצה והרי כאן על זה אנו דנין לומר גם במוקצה מחמת איסור בכה"ג דלא אתקצאי ביה"ש שיהיה כמלאכתו לאיסור מותר לצורך גופו ומקומו): הנראה מדעת התוס' דבדבר שמצ"ע חזי אלא אינו ראוי משום האיסור והדבר חזי לאחרים לא שייך מוקצה אף שאין יכול ליתנו בשבת לאחרים ויש להבין בטעמם בזה וכמ"ש: והנה בלישנא דגמ' לא צריכא דמנחא ביד ישראל נוכל לפרש בתרומה של כהן שביד ישראל ורשאי לטלטלו דכהנים הבעלים וכן בלשון רבינו שסתם מטלטלין תרומה הטהורה יש לפרש כן אמנם בלשון התוס' שהקשו מבגדי עניים לעשירים ומחלקין בין חזי מצ"ע יקשה לפרש כן אם לא נאמר דבראשונה בלתי מחלקין בין מוקצה לבעלים אלא פי' בגדי עניים לעשירים הוי מוקצה כיון שאין ראוי להם ואח"ז כתבו א"נ אפי' לעשירים בבית עניים דתליא בבעלים עיי"ש וא"כ לפ"ז נאמר לכו"ע תרומה של ישראל כל זמן שלא נתנו לכהן יהיה בכלל איסור טלטול אלא דא"כ למה אמרו טבל וכיו"ב ולא ג"כ תרומה של ישראל שלא נתנו לכהן עוד וצ"ע ולמ"ש בתוס' בד"ה דאי בעי דהו"ל לומר כיון דחזי לעניים ול"צ לומר דאי בעי מפקיר אלא דמשכח טעמא דאפי' לדידיה חזי עיי"ש ולמ"ש י"ל דאפי' באם הוי שלו מותר בדמאי דבכה"ג בתרומה בשל כהן דוקא דברשותו של ישראל וכמ"ש ולמ"ש לעיל יהיה מיושב ג"כ מ"ש בשלטי גבורים דתוס' כנגד הר"ן דלמ"ש בתוס' לא מיירי משום בעלים בתחילת דבריהם: ולהלן בס"ד נדבר במוקצה לבעלים אם מהני הזמנה מאחרים להוציאו מידי מוקצה אם נאמר דמסתמא הוי מוקצה לכו"ע אבל הזמנה מהני והנה למ"ש דהוי מהאי טעמא מסתמא מוקצה דעל שאינו שלו אין דעתו אלא לצורך חבירו דלזה אין מקצה נפשו וא"כ בשאינו (לא) [ראוי] לחבירו ג"כ מקצה נפשו מסתמא וכו"ע כן וכמ"ש ז"ל נגד רוח בני אדם לא מהני הזמנה כמ"ש לעיל ועי' בהמ"מ להלן: בענין אם חזי לאחד חזי לכו"ע הנה זה מוכח מסוגיא דלעיל באות הקדום: ועיין בס' שער המלך בפ"ז מהל' לולב הל' כ"ה שהביא ממס' סוכה מ"ב ע"א מקבלת אשה לולב מיד בנה פשיטא מהו דתימא הואיל ואשה לאו בת חיובא היא אימא לא תקבל קמ"ל וברש"י אימא לא דלגבה איכא איסור טלטול קמ"ל כיון דראוי לנטילת אנשים תורת כלי עליה ומותר בטלטול עיי"ש בשעה"מ מ"ש בזה ויש להעיר בלשון רש"י במ"ש תורת כלי עליו כיון דהוי מידי דחזי לאחרים מותר לטלטלו ועי' בתוס' סוכה מ"ב ע"ב בד"ה טלטול בעלמא הוא עיי"ש: ובשעה"מ שם הקשה ממס' יבמות ל"ג בזר ששימש במאי אי בשחיטה שחיטה בזר כשירה ואי בקבלה והולכה טלטול בעלמא הוא וכו' דלמה לא נאמר כמו בתרומה דחזי לכהן מותר לטלטלו אף דקבלה אסורה לזר וחשובה מוקצה מחמת איסור והרי מ"מ בטלטול הדם משרי דאין כאן עבודה עיי"ש והנה אם נאמר כמ"ש לעיל בתרומה ג"כ בתרומה של כהן בלבד מותר לטלטלו וא"כ י"ל דשם מטלטול לא הקצה הישראל נפשו משום דחזי לטלטלו בשביל אחרים דחזי להם אבל בדם שאינו ראוי בטלטולו אלא לצורך עבודה אשר אסורה לזר לו וא"כ אף מטלטולו הקצה נפשו ושייך מוקצה בכל גונא והרי דעת המ"מ במלאכתו להתר בשלא לצורך כלל אסור בטלטול ומכ"ש לעשות איסור בטלטולו שלא כהלכתו לעבוד בזרות: והנה במס' ביצה כ"ו ע"ב איכא דאקצי ואיכא דלא אקצי אזמניה וכו' דלכאורה כיון דאיכא דאכלי וראוי להם ויצא מתורת מוקצה אבל שם נאמר לענין אכילה ולענין טלטול י"ל ג"כ דאנו מסופקים בכל אחד ואחד שמא הוא מהמקצים וכולהו בכלל הספק וא"כ אינו ראוי לשום אדם לטלטל בעבורו וכמ"ש לעיל דצ"ל דלא הקצה מטלטולו אף שאין ראוי לו משום שראוי לאחרים ובזה לא שייך לומר כן כיון בכל אחד בספק אם מהמקצים וכ"ז שלא הזמינו וצ"ע בזה ועי' בענין אין הכנה בשל גוי ובסי' ש"ח ובשעה"מ הנ"ל מ"ש בזה: והנה במס' יבמות דמקשינן טלטול בעלמא דנראה מטעם מוקצה יש לעיין לטעמא דמוקצה דאי' בגמ' משום הוצאה דלא שייך במקדש דאסור להוציאו לחוץ דמקדש וגם אין שבות במקדש ובזה י"ל בזר לטעמא דכהנים זריזים הן לא שייך בו וביותר בעושה שלא כהלכתו וגם שאר הטעמים הנאמרים במוקצה נראה דלא שייך בכה"ג וצ"ל מטעם לא פלוג וביותר בעביד באיסורא ועי' בצל"ח ביצה בסוגיא דנדרים ונדבות בעבר ושחט עיי"ש בזה ומ"ש לענ"ד שם עיי"ש:

נדבך של אבנים שחשב עליו מבעוד יום אם למדום מותר לישב עליהן למחר ואם לאו אסור חריות של דקל שגדרן לעצים ונמלך עליהן מערב שבת לישיבה מותר לטלטלן וכן אם ישב עליהן מבעוד יום מותר לטלטלן. ועיין בהמ"מ שכתב לתרץ למה בחריות של דקל פסק רבינו כרשב"א דלא בעינן קשירה ובנדבך של אבנים פסק דצריכין למוד עיי"ש ובכ"מ: בענין מחשבה ומעשה להוציאו מידי מוקצה: הנה בב' מקומות בנדבך של אבנים ובחריות של דקל מצינו מחלוקת אם להוציא מידי מוקצה די במחשבה או גם דצריך במעשה ורבינו כמ"ש בחריות פסק במחשבה ובנדבך במעשה דוקא ולכאורה היה נראה להיפוך בחריות שגידרן לעצים וא"כ היה דעתו לעצים אף כמ"ש ברש"י גדרן לקטן שכל לקיטת תמרים נקרא לקיטה עיי"ש וא"כ לא הוי המוקצה במעשה מ"מ עכ"פ בדעתו משא"כ באבנים דלא חשב ג"כ אלא ממילא אמרינן דמוקצים: והנה בהמ"מ כתב וז"ל דשאני חריות דאיכא דקיימי לישיבה ואיכא דקיימי לעצים וכאן לא נאסרו אלא מפני מחשבתן שגדרן לעצים וזהו שהזכירו כן בדוקא ומפני כך מחשבת ישיבה מוציאה מידי מחשבה דלעצים אבל נדבך של אבנים ליכא דקאי לישיבה לפיכך צריך מעשה להוכיח שהן לישיבה כן נ"ל לדעת רבינו עכ"ל: הנה נאמר בדבריו להיפוך בחריות של דקל שגדרן דבלקיטתו היה לעצים ורק ממחשבתו מוקצה מהני מחשבה להוציאו ג"כ משא"כ מאי דהוי מוקצה מצ"ע שאינו ראוי צריך מעשה. והנה גדרן לא מקרי מעשה משום דלקיטה צריך להיות בכל אופן ובלתי מעשה מוכחת על המוקצה אלא במחשבה בלבד: והנה יש להבין לפי מאי דאמרינן במס' ביצה כ"ו ע"ב דאיכא אינשי דאכלי ואיכא אינשי דלא אכלי אזמין גלי דעתיה לא אזמין לא גלי דעתיה עיי"ש. וא"כ נראה בלי מעשה מהני הזמנה והנה שם באיכא דאקצאי ובהמ"מ בדבר דמוקצה מכל בני אדם והנה תליא לפ"ז אם מהני תנאי במוקצה עי' מ"ש לעיל ובטעמא שכתב שם דא"כ מ"ש במעשה דמהני הזמנה נגד רוב בני אדם ועי' בר"ן במס' שבת באבן שבכלכלה דדברים כהמ"מ עיי"ש: והנראה דהנה האי דבעינן מעשה במוקצה דתליא בדעת בני אדם ובמחשבתן במחשבה תליא בין לעיולי ובין לאפוקי מוקצה ומה ענין המעשה בזה ולא שייך לומר דע"י המעשה מחשבתו גלויה לנו דמאי נפק"מ לנו בזה בדבר התלוי באיסור עליו ומה מועיל המעשה בעושה בפ"ע ולא מצינו חלוקים בזה וצריך לומר כמו דמצינו בכמה דוכתי כיוצא בזה בדברים התלוים במחשבה בקנין ובטומאה במלאכה וכיו"ב דבעינן מעשה המוכיח על מחשבה וזה דמחשבתו איננה תמיד דעת גמורה והרבה מחשבות סותרות עולות ויורדות באדם והמעשה עדות על גמר מחשבתו דנכרת ע"י מעשיו דהוי מחשבה גמורה וכמ"ש במ"א בזה בשם הריטב"א לענין קנין עיי"ש ובזה יש להבין דברי המ"מ דדבר שנגד דרכי בני אדם לשמש בהן על אופן הזה צריך הוכחה ביותר אשר תוכיח שמחשבתו גמורה וזה ע"י מעשה המוכיח וסמך לדבר שמצינו דברים שבלב לא הוי דברים אלא בהוכחה מבוררת: ובשלטי גבורים בפ' כירה (שבת דף מ"ד) שכתב במטה שיחדה למעות דנראה לכו"ע עד שיעשה מעשה להניח עליו מעות והקשה מחריות של דקל דדעת רבינו במחשבה בלבד מועלת להתירן וכתב ע"ז וי"ל דלעיולי התירה המחשבה מועלת אפי' בלי שום מעשה הילכך אפשר דהמיחד אבן לפצוע בו אגוזים או לטלטלה בשבת דשפיר דמי במחשבה בעלמא וכן כיוצא בזה אבל לעיולי אסור צריך מעשה הילכך אם לא נתן המעות ע"ג המטה לפחות מבעוד יום לא אסרה בטלטול במחשבה בעלמא וה"ה כלי תחת הנר לקבל שמן הנוטף דאם לא נטף בו שמן מבעוד יום לא אסרו במחשבה בעלמא ועי' לקמן בדין החריות עכ"ל: ולכאורה למ"ש היה נראה להיפוך דהנה אף למ"ש דצריך מעשה להוכיח על המחשבה מ"מ בלי מעשה לכל הפחות הוי ספק שמא מחשבתו גמורה ולפ"ז היה נראה בעיולי מוקצה לא חל המוקצה מספיקא אף דקיי"ל ספק מוקצה לחומרא יש לחלק בין לאכילה וטלטול כמ"ש במ"א גם י"ל דמוקמי על חזקתו הראשונה שלא היה מוקצה אבל בדבר שהוא כבר מוקצה לאפוקי ממוקצה במחשבה לבדה אף דהוי ספק בדרבנן באתחזק איסורא בדרבנן בספיקו עי' בש"ך בסי' ק"י ס"ק ל"א ובכלל ספיקות אות כ' דדעת הש"ך לחומרא והנה להשלטי גבורים דבכל פעם להוציאו ממוקצה די במחשבה ולהכניסו צריך מעשה י"ל דס"ל כדעת הפר"ח דחולק על הש"ך ועי' בשעה"מ בהל' מקואות בפ"י כלל א' בספק דרבנן דאתחזק איסורא עיי"ש וזה לא נראה לומר דמקרי חזקת התר מימי חול דעכ"פ בחזקת מוקצה לאיסורא לבשבת הוי גם בימי חול: ובמ"ש יש לפרש לשון הגמ' דף קכ"ד ע"ב א"ר נחמן הנו שיורי דלבני מבנינא שרי לטילטולינהו דחזי למזגא עליה שרגינהו ודאי אקצינהו וכו' דלשון ודאי אקצינהו צריך פירוש ולמ"ש י"ל דבכל מוקצה ע"י מחשבה בלי מעשה בכה"ג שרוב בני אדם מקצים אותו בגדר ספק ולכן מחשבה מוציאה גם כן מידי מוקצה אבל שרגינהו דעשה מעשה ודאי אקצינהו דמעשה מוכחת דהוי ודאי מוקצה ובעי מעשה ג"כ להוציאה מתורת מוקצה. והנה בדבר שרוב בני אדם מקצין י"ל דהוי כמעשה אבל בשיורי דלבני לא הוי בגדר זה אלא מוקצה במחשבה בלבד אבל בשרגינהו הוי במעשה וכמ"ש וצ"ע לדינא לפמ"ש: ועם מ"ש יש לפרש המחלוקת אם בעי מעשה בכל גוונא דלמ"ש באפוקי איסורא תליא במחלוקת הפוסקים בספק דרבנן באתחזק וגם בספק מוקצה דלחומרא תליא במ"ש במקום אחר במחלוקת דר' יהודה ור' שמעון. ועיין בסי' תצ"ח ולענין טלטול בספק. וי"ל דפליגי בזה (וצ"ע והצריכן רבי מעשה שבת קכ"ה ע"ב ורבי ל"ל מוקצה וי"ל) גם להבין דמחלקינן בגמרא בין מידי דבר מעשה דלאו בר מעשה א"צ מעשה. וגם בבית המשתה ואבל שלא הצריכו כדאיתא שבת דף נ'. ולמ"ש י"ל במקום דאפשר לא התירו ספק דרבנן באתחזק היכא דאפשר לסלק הספק והחזקה והוי כבידים להכניס בספק דאתחזק אמנם כנראה בכה"ג שכתב בהמ"מ דרוב בני אדם מקצין בכה"ג י"ל הוי כמעשה במוקצה דהוי בגדר מחשבה המוכחת בגדר מעשה בהעומד מצד עצמו מרוב דעת בני אדם להקצותו: ויש ליישב במ"ש קושית התוספות דף קכ"ה ע"ב בד"ה ואזדו לטעמייהו שהקשו דהרי גם לר' אסי היה במעשה זוטא עיי"ש. גם יקשה לחלק בין מעשה זוטא ורבה בעביד מעשה המוכיח על מחשבתו מי ישום שיעור ויקשה לומר דפליגי בגודל המעשה כמה תהיה: וי"ל דהנה כמ"ש בתוספות הנ"ל בנדבך של אבנים אין צריך תיקון לישיבה וראוי בלי למוד עיי"ש. וברש"י כתב שפשפם מן הטיט שיהו נאות לישב ולמחר תלמדום וכו' עיי"ש. וי"ל דבאמת לא בעי מעשה כלל כיון דלא היה המוקצה אלא במעשה ובמחשבה די אלא משום הטיט לא היה ראוי לישב עליו ואין מדרך בני אדם לישב בכזה ואמר שישפשם וכמ"ש ברש"י שיהיה נאות לישב עליו ויסיר ההקפד מבני אדם ואחר זה יהיה די במחשבה בלבד וכמ"ש כיון שאין בהדבר הקפד לרוב בני אדם די במחשבה וא"צ למעשה. ואמרינן שפיר ר' אמי לטעמיה דבאמת לא היה מעשה כלל וא"צ מעשה בכה"ג. אמנם דעת התוספות נגד דעת הר"ן להלן דף קמ"ב דדעתו שם דאבן הוי בלתי ראוי לרוב בני אדם עיי"ש וכיו"ב נראה בהמ"מ לדעת רבינו לדינא: ובשלטי גבורים במס' שבת נ' כתב לר"ת וסייעתו דס"ל דבעי מעשה במידי דבר מעשה להוציא ממוקצה כמו כן במטה שיחדה למעות צריך ג"כ מעשה להשותו מוקצה ומחשבה אינה עושה בהם לא להתיר ולא לאיסור אבל לרבינו וסייעתו דס"ל בחריות של דקל מחשבה מוציאו ממוקצה וא"כ למה במטה שיחדה צריך להניח עליו מעות וכתב ע"ז דרבינו מחלק בענין זה כמו בנדבך שהצריך מעשה וכמ"ש בהמ"מ בטעמו וה"ה גבי מטה שאינה נאסרת במחשבה אלא במעשה ולדברי הרא"ש כתב לתרץ כמ"ש לעיל בין עיולי מוקצה לאפוקי מוקצה כנ"ל וכתב עוד וז"ל ולפ"ז פליגי רבינו ומיימוני בנדבך של אבנים דלרבינו והרא"ש דס"ל דבמחשבה סגיא ואם חישב עליו בעוד יום שרי לטלטלן ולישב עליהן ומיימוני בפכ"ה מצריך בהן מעשה להתירן ולפ"ז נמצא דר"ת ומיימוני שוין בזה דכל מידי שאין המחשבה גרם לו האיסור צריך מעשה להתיר טלטולו והוא שיהיה בר מעשה ולפיכך שפיר מה שכתב מיימוני בפי"ט מהל' שבת דאין יוצאין בפקריון ובציפיה שבראשי בעלי חטטין אם לא עשה בהן מעשה ולא יצא בהן קודם שבת לפי שהנהו דברים לאו לצאת בהן הבעלי חטטין קיימי ואין המחשבה אוסרתן אלא מעצמן אסורין הן לטלטלן בשבת הילכך צריך בהן מעשה להתיר טלטולן לפי שיטת מיימוני ע"ד החילוק שעשינו אמנם אתיא האי סברה דלא כהמ"מ בפכ"ה דאיהו כתב דדעת המיימוני כדעת התוס' עיי"ש ולפי דבריו וכו' אך לפי דברינו הדרא קושית דנדבך וכו' עכ"ל: והנה מ"ש דאם המחשבה גרם המוקצה מחשבה מוציאה אבל במוקצה מצ"ע דאין המחשבה גרם המוקצה צריך מעשה להתירו בלתי מובן המציאות דבר שמעצמו מוקצה אם לא נתקצה ממחשבה דאם בדבר שאינו עומד לדבר ראוי וכו"ע מקצין אותו ואין מחשבתם עליו ולא גלוי דעתו בלבד מ"מ ממחשבת כו"ע הוקצה ואם דעתו דמוקצה כה"ג דכו"ע גרע ממוקצה ממנו בלבד הן זה כדברי המ"מ שלא נראין לו וי"ל בכונתו בפקריון וציפיה דמיוחדים ממעשה לדבר אחר ולא אולמי למחשבה להוציא מידי מעשה ועי' בתוס' נ' ע"א בד"ה בפקורין בפי' פקורין עיי"ש וצ"ע: והנה היה נראה לחלק במוקצה ע"י מחשבה מחשבה מוציאה למוקצה ע"י מעשה דאז רק מעשה מוציא מידי מעשה אבל א"כ בדף קכ"ה ברבי שמצא נדבך ואמר לתלמידיו צאו וכו' הצריכן רבי למעשה וכו' דיקשה לפ"ז היכי מיירי אם בנדבך של הפקר א"כ לא היו המה המקצים ולא היה ע"י מעשה ואם בשל אחר מאי מועיל המעשה דמוקצה לבעלים הוי מוקצה לכו"ע כמ"ש לעיל ומאי מועיל מחשבה ומעשה של אחרים והנה כתבתי לעיל אם במוקצה לבעלים מהני הזמנת אחרים די"ל דמסתמא הוי מוקצה לכו"ע מ"מ בגלוי להפוך בהזמנה מוציאו לאחרים מידי מוקצה אבל הרי בלא"ה הקצאה מהבעלים ולא ממנו ואפ"ה מוקצה לכו"ע ולא מהני הזמנת אחרים אבל יש מקום לומר בכה"ג דאין הבעלים מקפידין לשמש בהם אחרים דעת כו"ע ע"ז והוי מוקצה מצ"ע ותליא אם באופן דמהני הזמנה אמנם להמ"מ דעכ"פ אין מהדרך לעשות נדבך לישיבה בעי הוכחה ביטול דעת המוקצה במעשה דוקא ועי' מ"ש בהל' י"ט בפ"ב ה"ט עיי"ש: הנה יש לשום לב לפי דעת רבינו בסוגיא דמס' שבת דף מ"ט ע"ב אמר רבא לא שנו אלא שלא טמן בהן אבל טמן בהן מטלטלין אותן איתיביה וכו' טומנין בגזי צמר ואין מטלטלין אותן כיצד הוא עושה נוטל את הכסוי והן נופלות אלא אי אתמר הכי אתמר אמר רבא לא שנו אלא שלא יחדן להטמנה אבל יחדן להטמנה מטלטלין אותן: ויש להבין ממ"נ אם הטמנה אף בלי מעשה מהני מאי שנא אם יחדן להטמנה ועי' בר"ן מ"ש בזה מטעם זה עיי"ש גם קושית רש"י במשנה ובסוגיא שם דנאמר דהוי בסיס לדבר אסור עיי"ש: וי"ל דלכאורה נאמר דלא אקצי נפשיה ממנו שהרי צריך לו להטמנה ביה אלא דזה אינו הוכחה בדעתו לטלטולו משום דהרי יוכל לטלטלו ע"י ניעור ונופלת ולא הוי לפ"ז אפי' מחשבה לבדה להוציא מידי מוקצה מידי סחורה. ולכן בעינן יחדן להטמנה דלהוי מחשבה והכל לפ"ז מיירי בלי מעשה ומיושב קושית רש"י דלא שייך לומר דהוי בסיס לדבר איסור דאם נאמר דהוי בסיס לדבר איסור ואסור לטלטלו גם ע"י ניעור וא"כ ע"כ דעתו בטלטולו משום הטמנה כיון דאי אפשר בניעור וא"כ הטמנה לחודא יחוד ומחשבה להוציא מידי מוקצה נמצא למ"ש היכא דשייך בסיס לדבר איסור ואי אפשר בניעור לא בעיא יחדן להטמנה לעולם ויקשה לפ"ז להלן דף נ"א ע"א טמן וכיסה בדבר הניטל בשבת הרי זה נוטל ומחזיר טמן וכיסה בדבר שאינו ניטל בשבת או אם היה מגולה מקצתו נוטל ומחזיר ואם לאו אינו נוטל ומחזיר ובתוספות שם בד"ה או שטמן הקשו ממתני' ותירצו דברייתא מיירי באופן שאי אפשר בניעור עיי"ש. ולפמ"ש יקשה א"כ לא יהיה מוקצה כלל וכמ"ש אבל כל זה אם נאמר מחשבה לחודא מהני ולכן טמן דהוי כמחשבה מהני אבל אם בעי מעשה בטמן לא מהני בלי מעשה וצ"ל לדעת רבינו לדמות גיזי צמר לנדבך: ויש להבין עוד במחלוקת דנדבך דפליגי האיך רבי אמר להן והיה נראה דרבי אמר צאו וחשבו וגם לעשות מעשה והיה מסופקים בכונתו בהמעשה אם להוציאו ממוקצה או שלא ליגע למחר וכמ"ש ברש"י סדרו והושיבו כדי שלא נצטרך ליגע בהם למחר וכו' עיי"ש והיו מסופקים בכונתו על דרך זו אלא דיש להבין עוד דאמר להן צאו וחשבו כיון שחשב הוא למה הצריכם גם להם להחשב אם נאמר דבמחשבה די וכיון דחזי לו חזי לכו"ע כמו בתרומה דחזי לכהן לא הוי מוקצה לישראל ואם נאמר דהוא לא החשיב אלא לצרכו ולא לצורך אחרים וגם לומר דלא יהני הזמנתו לצורך אחרים כיון שלא היה בדעתו לטלטלם בשביל אחרים ואם גם נאמר כן יקשה למ"ד שם גשוש של ספינה היה עיי"ש וא"כ היה דבר אחד בלבד לישב עליו הרבה וא"כ מחשבתו בלבד יהיה די. וגם הצריכם למעשה מה מהני לו בעשיתם והוא לא עשה מעשה אם נאמר דצריך כל אחד להזמין בפ"ע וא"כ ממ"נ אם צריך הזמנת כל אחד בפ"ע למה למאן דאמר דצריך מעשה הצריכן למעשה א"כ הרי רבי לא עשה מעשה ואם א"צ הזמנת כל אחד ואחד א"כ למאן דאמר דדי במחשבה יהיה די במחשבת רבי בלבד: וי"ל דרבי החשיבו ואמר צאו ועשו מעשה להיותם שלוחו לענין המעשה בעבורו וא"כ הוי גם לו מחשבה ומעשה והיה נראה דאף דאם חזי לאחד כמו בתרומה לכהן חזי לכו"ע עיין בתוספות בפרק המפנין שהבאתי לעיל באות ח' וט' דבאין ראוי מצד עצמו כמו במטלניות פחות מג' דמוקצה לו אף דחזי לעניים עיי"ש. ונראה דבכה"ג דלא נחשב לו גם בשביל אחרים וא"כ נראה בשאין חזי מצ"ע לכו"ע צריך כל אחד להוציאו ממוקצה בהזמנתו ולא מהני לומר כיון דחזי לאחר דדוקא בחזי לאחר תמיד מצ"ע אבל בגם לאחר אין חזי מצ"ע אלא בהזמנתו לא מהני לאחרים וצריך כל אחד בפ"ע להזמינו וצ"ע:

אסור לבטל כלי מהיכנו מפני שהוא כסותרו כיצד לא יתן כלי תחת הנר בשבת לקבל את השמן הנוטף שהשמן שבנר אסור לטלטלו וכשיפול לכלי יאסר טלטול הכלי שהיה מותר וכל כיו"ב וכו'. הנה רבינו כתב בטעם ביטול כלי מהיכנו משום כסותר ובתוס' במס' שבת מ"ג ע"א בד"ה דמבטל עמדו על רש"י דשם בכלי תחת הנר כתב משום כבונה דמחזי כמחברו בטיט ושבת קכ"ח ע"ב בבהמה שנפלה לאמת המים מביא כרים וכסתות ומניח תחתיה וכו' והא קמבטל כלי מהיכנו וכו' ברש"י דמשהניחם שם תחתיה אין יכולין לטלטלן דדומה לסותר בנין מדרבנן עכ"ל וכן בדף קנ"ד ע"ב גבי היתה בהמתו טעונה כלי זכוכית מביא כרים וכו' ומניח תחתיה וכו' והתנן נוטל את הכלים וכו' בקרני דאומנא דלא חזיא ליה והא קמבטל כלי מהיכנו וכו' וברש"י שכשמניחם תחת דבר שאינו ניטל מבטלן מהיכנו דשוב לא יטלנו משם ודמי לסותר עכ"ל ולמה כאן כתב משום בונה ושם משום סותר: והנה לכאורה יש לדמותו לבונה דעל המקום הוי כבונה וכמ"ש ברש"י כמחברו בטיט אף דאין בנין בכלים וכו' כמ"ש לעיל בנין ממש אסור וביותר לחברו למקום דאסור מצד בנין להמקום ומצד הכלי הוי כסותר בביטולו לטלטולו, לו למה שעומד וראוי הוא: וי"ל להלן קנ"ד בבהמתו טעונה כלי זכוכית דאם יניחם יהיה אסור לטלטל הכרים וכסתות לצרכן משום שלא יהיה רשאי ליטול מהם הכלי זכוכית שאסור בטלטול ועי' ברשב"א שם ובבעה"מ למה אסור לצורך מקומן עיי"ש מ"מ לא הוי הכרים וכסתות בסיס לדבר איסור שלא הונחו שם מערב שבת וא"כ יוכל לטלטל עכ"פ הכרים וכסתות אלא דלא יוכל ליטול הכלי זכוכית מהם ולפ"ז לא שייך בונה וכמחברו כיון דיוכל לטלטל שניהם האיסור ע"י ההתר ואף דהוי עכ"פ כמחובר להכרים וכסתות נראה דלרש"י דוקא חיבור למקום שלא יוכל ליטלו מהמקום כלל מחזי כבונה והרי בעושה כלי לרש"י מטעם מכה בפטיש ולא משום בנין עי' במס' ביצה וכמ"ש לעיל בזה אבל כסותר שייך שפיר דסתרו למה שראוי ועומד לכך אבל כלי תחת הנר דאסור בכל טלטול בשניהם דנעשה בסיס לדבר איסור שייך כבונה וכן מורים לשון רש"י שם אסור לבטל כלי מהיכנו להושיב כלי במקום שלא יוכל עוד ליטלו משם דהוי כקובע לו מקום ומחברו בטיט ודמי למלאכה וכלי זה משיפול בו השמן מוקצה יהא אסור לטלטלו עכ"ל ונראה משום איסור הטילטול להנר הוי כבונה וכמ"ש ועי' ברש"י קנ"ד הנ"ל בד"ה מטנפי בדבר הנשפך עליה וקמבטל כלי מהיכנו דשוב אינן ראוין לבו ביום לכלום עכ"ל ג"כ מהאי טעמא אף דגם שם לא הוי בסיס לדבר איסור מ"מ כסותר הוי מצד הכרים וכו' וכמ"ש: אמנם בדף קכ"ח בבהמה שנפלה לאמת המים שם דלא יוכל לטלטל הכרים וכו' כלל ואפ"ה כתב ברש"י משום כסותר ולא משום בונה וי"ל דעי' ברשב"א שם שכתב דאין דומה לכופין הסל לפני אפרוחין דלעיל מ"ג מוקמינן אפי' למאן דס"ל ביטול כלי מהיכנו אסור וז"ל והיינו טעמא דהתם לא קיימי אפרוחין אלא לפי שעה ויוכל להפריחן אבל הכא דילמא לא תעלה ודילמא מבטל כלי מהיכנו קאמר עכ"ל: ויקשה לכאורה מנשברה לו חביות של טבל משום דאם עבר ותיקנו וכו' לא מקרי ביטול כלי מהיכנו וכה"ג נמי אם תעלה לא יהיה ביטול מהיכנו: ונראה די"ל ולחלק בין בונה לסותר דבבונה גופא ממש אם בונה כה"ג בנין שאפשר להנטל מעצמו בקל לא מקרי בנין אף דבכל בנין שייך סתירה עכ"פ כל זמן בנוי ולא נעשה סתירה בדרך הרגיל לא נסתר מעצמו מקרי בנין אבל בדבר דשייך בו סתירה מעצמו בדרך הרגיל לא מקרי בנין ועי' בפנ"י במס' ביצה בסוגיא דמתוך שכתב במגבן דוקא לאוצר הוי בונה אבל מגבן לאכילה לא הוי בונה דהוי ע"מ לסתור עיי"ש וכה"ג דודאי ניח"ל שתעלה הבהמה ודעתו בודאי על הסתירה ומצפה ע"ז לא הוי כבונה ולא דומה לו אבל בסותר דקיי"ל דדוקא סותר ע"מ לבנות חייב דאל"כ הוי מקלקל וסתירה לזמן הוי סתירה והרי כמ"ש בפנ"י גדר בונה לימים רבים עיי"ש אבל סתירה נהפוך הוא שצריך שתהיה ע"מ לבנות ורק לשעתו בלבד ואף דאי' בירושלמי בפ' כלל גדול ה"ב הדא אמרה בנין לשעה בנין עיי"ש היינו כשבונה לשעה מדעתו על זמן הזה אבל בכה"ג דלא ניח"ל בבנין לא מקרי בנין וי"ל דלא רצה ברש"י לומר משום בנין ומשום ספק כמ"ש ברשב"א וכמ"ש דלא מקרי כה"ג בונה ולכן כתב משום סותר דהוי ודאי לפי שעה ועי' באוהל תולדה דבונה באוירי דלבני אוהל מדרבנן וכמו כן בכה"ג שאפשר בכל שעה להסתר מעצמו לא הוי אפי' דומה לבנין דמדרבנן ועכ"פ י"ל דלא שייך גזירה ודומה בכה"ג: ורבינו בחר לומר דכולהו משום סותר אף דגם בונה שייך בזה ומשפט הקדימה לבונה מלסותר וכתב משום כסותר דכמ"ש כסותר שייך בכל גונא שנאמר משום ביטול כלי מהיכנו משא"כ בונה כמ"ש דיש דלא שייך בהם כן: גם כנראה לר' שמעון דקיי"ל כותיה על כרחך ביטול כלי מהיכנו מטעם סותר עי' בתוס' מ"ג ע"ב בד"ה ואין שכתבו דואין נאותין ממנו לפי שאינו מן המוכן דאתיא כר"ש דמתיר מוקצה במותר השמן שבנר ואין נאותין דקתני הכי היינו כ"ז שדולק דמוקצה מחמת מצוה מודה ר"ש כדאי' בגמ' לקמן מ"ה ע"א אין מוקצה אלא וכו' והוקצה למצותו הוקצה לאיסורו ולא שבנר ממש קאמר דהוי אסור בלא"ה משום מכבה וכו' אלא כלומר שמן המטפטף מן הנר וטלטול דהנר עצמו אין לאסור מטעם הוקצה למצותו דלא אסור רק משום בסיס וכו' עכ"ל עיי"ש ועי' במהרש"א שכתב דדחקי לתוס' לאוקמי מתני' כר"ש מדאי' אין נאותין שפי' נהנין ולר' יהודה אפי' בטלטול אסור ועי' שפי' האי דביטול כלי מהיכנו לר"ש דס"ל דמותר בטלטול מ"מ כיון דאסור באכילה ואף דיוכל לטלטלו מכלי לכלי יבטל עכ"פ כלי אחר מהיכנו ועי' מ"ש על דברי התוס' שם בד"ה בעודן עליו עיי"ש: ולפ"ז על כרחך לר' שמעון איסור ביטול כלי מהיכנו רק משום סותר דלא שייך כבונה וכמ"ש ברש"י כמחברו בטיט כיון שאינו יכול לטלנו משם כמ"ש לעיל משם רש"י הנ"ל והרי לר"ש מותר לטלטלו מכלי לכלי וא"כ לאו כמחברו הוא אבל מטעם סותר הוי וכמ"ש לעיל דסתירה שייך בכל גונא ואפי' לזמן ועל כרחך צ"ל לר' שמעון דס"ל ביטול כלי מהיכנו לזמן נמי אסור דהרי לר"ש מותר לאחר הכבוי ולהלן קנ"ד מחלוקת הראשונים ז"ל בזה עיי"ש ולא דמי לטבל מוכן וכו' דלא הוי אפי' לזמן משום דבכל עת יוכל להיות מסולק האיסור ולדעת רש"י כתבתי במ"א בזה עיי"ש ועי' בפכ"ו הל' י"ד: