כל כלי האורג וכו' חוץ מכובד העליון וכו'. עיין בהמ"מ ומ"ש לעיל בפכ"ה אות ד' עיי"ש:

מכבדות של תמרה וכו' לבנים שנשארו וכו' ואם צבר אותן הרי הקצם ואסור לטלטלם. עיין מ"ש לעיל בפ' הקדום באות י' עיי"ש ועי' בשעה"מ כאן:

מנעל שעל גבי האמום שומטין אותו בשבת וכו'. עיין בירושלמי בפ"ק דמס' ביצה הי"ב ובשו"ת אמרי אש ח"א או"ח סי' מ"ד עיי"ש:

שמן שיוצא מתחת הקורה וכו' כיו"ב קמיע שאינו מומחה אע"פ שאין יוצאין בו מטלטלין אותו וכו'. תוספתא פ"ה דמס' שבת עיי"ש מובא במרכבת המשנה:

כל שהוא ראוי למאכל בהמה וכו' כל הקליפין והגרעינן הראוין למאכל בהמה מטלטלין אותן ושאינן ראוין אוכל את האוכל וזורקן לאחריו ואסור לטלטלן וכו'. ועיין בהמ"מ מקורו שבת קמ"ג ע"א רב ששת זריק להו אחורי מטה אמרו עליו על ר' זכריה בן אבקילוס שהיה מחזיר פניו אחורי המטה וזורקן עיי"ש: ובתוספתא במס' שבת בפי"ז ב"ה אומר מגביהין מעל השולחן עצמות וקליפין ב"ש אומר מסלק את הטבלא כולה ומנערה זכריה בן אבקילוס לא היה נוהג לא כדברי ב"ש ולא כדברי ב"ה אלא נוטל ומשליך לאחר המטה אמר ר' יוסי ענותנותו של ר' זכריה בן אבקילוס שרפה את ההיכל עיי"ש: ונראה בפי' והנה כיוצא בזה דמצינו במסכת גיטין בפרק הנזקין במעשה דקמצא דאיתא ענותנותו של ר' זכריה בהאי דסבור למקטליה דלא ליזול ולימא אמר להו ר' זכריה בן אבקילוס יאמרו מטיל מום בקדשים יהרג א"ר יוחנן ענותנותו של ר' זכריה וכו' עיי"ש ויש להבין מאי ענין ענוה בזה אם מהתעוררות רחמים כרחמי שאול על אגג שלא כדין או כנאמר ממנו שלא יאמרו וכו' ונראה לפרש עם מ"ש ברשב"א מובא בב"י ובש"ך בסי' שפ"ח בחו"מ ס"ק נ"ה דלאחר שעשה המעשה צריך להיות מוחזק למסור דא"צ בי"ד של כ"ג ומומחה וסיים שכל הנעשה ענותן ומרחם על אלו נעשה אכזר וכו' עיי"ש וא"כ י"ל דר' זכריה מרוב ענותו הוא שהיה הראש לשם וממנו תצא ההוראה להרגו חשב בלבבו שאינו כדאי להורות בזה סברה אלא כן להורות לבי"ד מומחה ממנו וא"כ מענותנותו מנע דמים ממסור וגם אמר יאמרו מטיל מום בקדשים יהרג אף כי אכל קורציא בי מלכא מרדו בך היהודים וזה היה אחר המעשה ואחר המעשה צריך שיהיה מוחזק כמוזכר בסי' הנ"ל סעיף י"א ומה שהטיל מום בקדשים שהיה נראה לכל שעשה משום למסור והוי קודם המעשה וע"ז אמר שיאמרו וכו' ולא היה לבו עמו לעמוד נגד מורדי ה' מפחד העם כי יאמרו כי שלא כדין נהרג הן חטאים כאלה לרחמי לב בנפש ענוגה הרחמים והענוה שלא לבטח בכבוד שמו בין העם וכיו"ב אשר ממדות המשובחות ישרים יתהללו בהם אבל לפעמים נגד רשעי ארץ לחטאה הענוה והרחמים כשאול נגד האגג וזה אשר יקשה לצדיקים למשול ברוחם המלא רחמים וענוה לצאת מגבולם נגד מורדים ומשחיתים וחטאת צדיקים בזה עדות על גודל צדקתם מבלעדי זאת ור' יוחנן דן את ר' זכריה בן אבקילוס כי מה שאמר יאמרו וכו' לא היה מעיקר טעמא בזה אלא מרוב ענות לבבו לא מצא בנפשו שיהיה אדם נידון על ידו להריגה ולכן אמר מענותנותו וכו': והנה בהאי דאין מגביהין וכו' דאיתא ר' זכריה וכו' שהיה מחזיר פניו אחורי מטה וזורקן בהמ"מ כאן פירוש וטעם לאחוריו כדי שלא יעשו כגרף של רעי לפי שאין עושין גרף של רעי לכתחילה וכן נראה שם עיי"ש ברא"ש רב ששת זריק וכו' רב פפא זריק וכו' אמרו על ר' זכריה וכו' והך סוגיא כר' יהודה ואנן קיי"ל כר' שמעון דלית ליה מוקצה ושרי לטלטולי ומה שכתב הרי"ף ז"ל אע"ג דקיי"ל כר"ש לאשמעינן דאדם חשוב מבעיא ליה לאחמור אנפשיה כאביי ורבא דלעיל וכן לשמואל דס"ל כר"ש בפ' בתרא ואפ"ה הוה מחמיר אנפשיה עכ"ל וכן איתא בשו"ע בסי' ש"ח דאדם חשוב יש להחמיר על זה עיי"ש והנה בתוספתא הנ"ל דנאמר כן על אין מגביהין וכמ"ש בתוס' שם בד"ה עצמות דמיירי בשאין קשים אפי' לר"ש וכו' עיי"ש וא"כ הוי בגדר גרעינן אשר לאדם חשוב להחמיר והנה כמוזכר ר' זכריה בן אבקילוס החמיר על עצמו ועשה א"ע כאדם חשוב כאשר היה באמת כן וע"ז הרים ר' יוחנן בקינה שענותנותו החריב מקדשינו ואם אז היה מחזיק עצמו לחשוב ומומחה לדון דין מיתה על המסור לא היה המקדש נחרב וכאשר הסיר הענוה בחומר המוקצה כי בדבר ה' לא יבוא איש בנטית לבבו כן אז היה לו לגבור על מדת טובו ורחמי וענות לבבו ולא הגדיל האויב להרוס מקדש ה':

מת שהסריח בבית ונמצא מתבזה בין החיים והם מתבזים ממנו מותר להוציאו לכרמלית וכו'. עי' בהמ"מ ומ"ש לעיל בפט"ו הל' כ"ב עיי"ש: ועי' מ"ש במקום אחר אם שייך מחילה בכבוד הבריות עיי"ש דאם נאמר דמשום כבוד החיים עי' בהמ"מ א"כ להני מחילתם ונגד איסורא נאמר דודאי מחלי וי"ל דרבנן לא עשו מעיקרא בכה"ג ולא הוי נגד איסורא ולא הוי מטעם דחיה אבל בדאורייתא מטעם דחיה יש לעיין כזה וכמ"ש במ"א בזה: