Divrei Yirmiyahu on Mishneh Torah, Sabbath Chapter 6
Can copy this into an AI, or connect the whole library to your assistant. For deeper learning, you can directly use the original seforim, sites, and apps.
אסור לומר לעכו"ם לעשות לנו מלאכה בשבת ואע"פ שאמר לו מקודם השבת ואע"פ שאינו צריך לאותה מלאכה אלא לאחר השבת ודבר זה אסור מדברי הסופרים כדי שלא תהיה שבת קלה בעיניהן ויבואו לעשות בעצמן. (א') במס' שבת דף ק"נ ע"א ובכמה דוכתי בש"ס פשיטא להו דאמירה לנכרי שבות ומקשי מזה בכ"מ ומקורו שם דכתיב ממצוא חפציך ודבר דבר וכו' עיי"ש ודף קי"ג ע"א מעשות דרכיך שלא יהיה הילוכך של שבת כהילוכך של חול וממצוא חפציך חפציך אסורים חפצי שמים מותרין ודבר דבר שלא יהיה דיבורך כשל חול וכו' וברש"י ממצוא חפציך כי ההוא דאמרינן במס' עירובין דף ל"ח ע"ב לא יטייל אדם לסוף שדהו בשבת לידע מה היא צריכה אחר השבת עכ"ל ובד"ה שלא יהיה דבורך של שבת כדבורך של חול כגון מקח וממכר וחשבונות עכ"ל: והנה מ"ש ממצוא חפציך לא יטייל וכו' אף דהרהור מותר כדאי' במס' שבת שם זה בהרהור בלי מעשה אשר ההרהור תגלה לפועל ע"י וכמ"ש לעיל גם יש לומר דהוי ע"י המעשה כמפורש ובכלל דיבור דהוי הרהור מפורש ומ"ש שמגלה דעתו ע"י דבורו או ע"י מעשה ולשון ממצוא חפציך מורה כמ"ש ומ"ש כדבורך של חול מקח וממכר וכו' עיין כיו"ב ברש"י ביצה ל"ז ע"א בד"ה ומשום משא ומתן שכתב דמו"מ אסור מן המקרא דכתיב ממצוא חפציך ודבר דבר וכו' ושם דף כ"ז ע"ב בד"ה אין פוסקין דמים כתב דמו"מ בשבת וביו"ט אסור בספר עזרא נחמיה י"ג עכ"ל ועיין ברש"י שבת ק"נ ע"א בד"ה לא ישכור עיי"ש: אמנם אם הוי דרבנן או דאורייתא במס' שבת ק"נ ע"א ודיבור מי אסור והא רב חסדא ור' המנונא דאמרי תרוייהו חשבונות של מצוה מותר לחשבן בשבת ואר' אלעזר פוסקין צדקה וכו' מפקחין פיקוח נפש ופיקוח רבים וכו' אמר קרא ממצוא חפציך וכו' חפציך אסורין חפצי שמים מותרין ובתוס' שם בד"ה ודיבור מי אסור פי' מהתורה דהא מדשרינן דיבור של מצוה מכלל דמדאורייתא שרי עכ"ל ולפ"ז כדמתרצין חפציך וכו' חפצי שמים מותרין נוכל לומר גם למסקנא דהוי דאורייתא וכן הבין הפרי מגדים או"ח סי' ש"ג ס"ק א' במשבצות זהב שם ומפרש לפ"ז מאי דאמרינן אמירה לנכרי שבות מדרבנן זה בחפצי שמים כגון לומר לעשות מלאכה להדליק הנר וכיו"ב אסור כדאיתא שם סעיף ה' ובסי' רע"ו עיי"ש ועיין בשו"ת חות יאיר סי' נ"ג בפי' התוס' דהוי דאורייתא ובהג"ה שם דעת אחרת לו בזה עיי"ש: ולהסוברים דגם לומר מקודם שבת לעשות מלאכה בשבת אסור וכמ"ש רבינו ואע"פ שאמר לו מקודם שבת וכו' דלא שייך מטעם ודבר דבר דהוי רק בשבת ומטעמים אחרים בזה כמש"ל בס"ד בזה בודאי האמירה לנכרי מדרבנן והאי דהתירו בחולה שאין בו סכנה ומשום ישוב א"י ובדליקה לומר כל המכבה וכו' יש לומר דכולהו בכלל חפצי שמים המה דרק ברשות בלבד נאמר מדאורייתא והנה אמרינן אמירה לנכרי שבות אפי' באיסורי דרבנן עי' בתוס' במס' שבת קכ"א ע"א בד"ה אין עיי"ש מסכים ביותר דאמירה באיסורי תורה מדאורייתא אסור ועיין ברשב"א שהקשה דהוי גזירה לגזירה ולפ"ז לא הוי בדרבנן רק חדא גזירה: ואע"ג דדברי קבלה הוי דרבנן ועי' בתוס' ע"ז כ"ב ע"א בד"ה תיפו"ל עיי"ש מ"מ מצינו כמה הלכה למשה מסיני הנודעים ע"י הנביאים כמו שמקשים בכמה דוכתי עד דאתא יחזקאל וכו' אלא גמרא ואתא יחזקאל ואסמכיה אקרא ועיין בשו"ת צמח צדק סי' כ"ח שכתב דעונג שבת דאורייתא וכן מצאתי בס' יראים לרבינו אליעזר ממיץ בעמוד זמנים סי' צ"ט עיי"ש וע"ע בס' יראים עמוד הנ"ל דף כ"ט ע"ג במלאכת מכבה שהביא ראיה דגם באיסורי דרבנן אסור אמירה לנכרי מלא ישכור ולא יאמר לחבירו לשכור דאוקמינן בגמ' בחבירו נכרי וכתב וז"ל ואם באת לדחות ולומר שכירת פועלים דאורייתא דכתיב ממצוא חפציך ודבר דבר ועד דלא אתיא נביא גמרא גמירי לה וכו' עכ"ל וכאשר נראה מדבריו בעונג שבת נראה שדעתו בהחלט דהוי מדאורייתא: אמנם דעת רש"י במשנה אין אומרים לו כבה רבנן גזרו על אמירה לנכרי משום שבות עכ"ל ובמס' ב"מ דף צ' ע"א ברש"י אמירה וכו' מדרבנן עכ"ל וכדעת רבינו בהל' זאת שכתב ודבר זה אסור מדברי סופרים כדי וכו' אף שמצינו שגם הדאורייתא שאינו מפורש קרא מדברי סופרים מהטעם כדי וכו' שכתב נראה דס"ל דהוי מדרבנן ממש וכיו"ב דעת שאר הראשונים ז"ל ובשו"ע להלכה ובסמ"ג מובא בב"י בסי' רמ"ד דלדעת המכילתא לא יעשה הגוי בשביל ישראל מדאורייתא עי' מה שהקשו ע"ז ועיין בס' מנחת כהן: והנראה לומר דגם לס' היראים ולמ"ש בדעת התוס' דהוי מדאורייתא זה רק במקח וממכר אשר מצינו דנאסר בימי נחמיה וכמו כן בימי ישעיהו היה נאסר כבר ושניהם הוי גלוי מלתא להנאסר כבר מהתורה וכמ"ש ברש"י ביצה ל"ז הנ"ל משא ומתן מדבר דבר ודף כ"ז מקרא דעזרא ובמס' שבת קי"ג דבר דבר מקח וממכר וחשבונות ע"ש נראה דהעיר דדבר דבר עיקרו במו"מ אשר איסורו מפורש בנחמיה ונסמך על דברי ישעיה דבר דבר והרי לומר גלוי מלתא על הלכה למשה מסיני לא מצינו מפורש רק על מו"מ דחזינן דמו"מ חמיר טפי דמפורש בנחמיה וא"כ נאמר ודבר דבר ג"כ רק על מו"מ קאי אבל אמירה בצרכי הבית להדליק הנר וכיו"ב אמירה לנכרי מדרבנן כמו בשאר איסורין ולא מדבר דבר ורק במו"מ ס"ל דהוי דאורייתא ורש"י במס' ביצה הנ"ל שכתב ממקרא דעזרא העיר כי יקשה אם מדבר דבר כל אמירה לחול אסור ולמה נאסר אח"ז מו"מ ומפרש כי הכל חדא הוא וא"כ להדליק הנר ע"י גוי לכו"ע מדרבנן ורק להשכיר פועלים דהוא מעסקי מו"מ הוי לתוספת דאורייתא ומיושב קושית הפרי מגדים במאי דאיתא בכמה דוכתי אמירה לנכרי מדרבנן. ושכר שבת בלי אמירה מפורש נראה לומר דאיסורו בכללו אבל הוי בלי דיבור בשבת דלא שייך דבר דבר ועיין ברש"י במס' כתובות דף ס"ד שכתב גזירה משום מו"מ ושכירות עיי"ש: אמנם אשר הכריחו לתוס' לפרש קושית הגמ' ודיבור מי אסור מדאורייתא נראה דבלעדי פי' זה יקשה מאי מקשינן מחשבונות של מצוה וכו' הרי מפורש של מצוה דוקא ומשם גופא יש למידק שאין של מצוה אסור ולכן פי' בתוס' דעכ"פ נראה משם דאין אסור מדאורייתא ומקרא דא"כ לא הוי מחלקין בין מצוה ורשות ומשני דקרא גופא דייק רק על של רשות ולא של מצוה ולפ"ז להסוברים דהוי מדרבנן יש לפרש הסוגיא לדעתם שלא יקשה כנ"ל ויש לפרש דהנה לפי סוגית הגמ' המשנה דאתיא כר' יהושע בן קרחה דיליף מדבר דבר דהרהור מותר ודיבור אסור ומקשינן ממקרא זה הסותם בכל דיבור מהאי דאי' בשל מצוה מותר ומנ"ל להוציא מסתמא דקרא ולריב"ק דמוציא הרהור משמע דבדיבור בכל דיבור אסור דאל"כ מדהוציא הרהור הו"ל להוציא ביותר גם דיבור של מצוה ומשני דשל מצוה הוי כמפורש בקרא חפציך וכו' ולא הוי הקושיא מעיקרא ודיבור מי אסור על כל אמירה לנכרי רק כי מצינו גם דיבור דמותר ולא הרהור בלבד וריב"ק אמר הרהור מותר ודיבור אסור בסתמא יקשה מחפצי שמים ומשני כמ"ש דזה כמפורש ולא אצטרך ליה לומר אותו ועי' מה שאכתוב להלן בס"ד בדעת המכילתא לדעת הסוברים ודבר דבר דאורייתא עיי"ש: אמנם יש לעיין בהאי איסורא דדבר דבר דהוי אסורא מדרבנן לדעת רוב הראשונים ז"ל אם הוי בכלל איסור ול"ת מדרבנן או בכלל עשה ממצות שביתה מדרבנן כמו בדאורייתא עשה ול"ת ועשו הרבנן כעין דאורייתא כבכל מקום ונפק"מ בזה לענין כמה דברים: והנה דעת רבינו כאן ודבר זה אסור מדברי סופרים כדי שלא תהיה שבת קלה בעיניהן ויבואו לעשות בעצמן ובפ' כ"ד ה"א כתב יש דברים שהן אסורין בשבת אע"פ שאין דומין למלאכה ואינם מביאין לידי מלאכה ומפני מה נאסרו משום שנאמר אם תשיב משבת רגליך עשות חפציך ביום קדשי ונאמר וכבדתו מעשות דרכיך ממצוא חפציך ודבר דבר לפיכך אסור לאדם להלך בחפציו בשבת ואפי' לדבר בהן וכו' שנאמר ודבר דבר דיבור אסור הרהור מותר עכ"ל הנה באלה שאין דומין למלאכה ואין מביאין לידי מלאכה אינם בגדר איסור וחשש מלבוא לידי דאורייתא ועל כרחך משום שביתה יתירה מדרבנן כמו בדאורייתא מצות שביתה מ"ע ועי' בלשון רבינו שם הי"ב אסרו חכמים לטלטל וכו' אמרו ומה אם הזהירו הנביאים וצוו שלא יהיה הילוכך של שבת כהילוכך של חול ולא שיחת השבת כשיחת החול שנאמר ודבר דבר ק"ו שלא יהיה טלטול בשבת כטלטול בחול וכו': וזה לשונו בפ' כ"א ה"א "נאמר בתורה תשבות אפי' מדברים שאין מלאכה חייב לשבות מהן ודברים הרבה הן שאסרו חכמים משום שבות מהן דברים מפני שהן דומין למלאכות גזירה שמא יבוא מהן איסור סקילה וכו'" ועיין בהמ"מ שעמדו על לשונו שכתב נאמר בתורה תשבות ואח"ז כתב ודברים הרבה הן שאסרו חכמים ובלח"מ דחה הפי' שהכתוב מסרו לחכמים אשר רק בחוה"מ מצינו כן ועי' בהמ"מ ומ"ש בשם הרמב"ן בחי' התורה עיי"ש: ולענ"ד בכונת רבינו דתשבות מצות עשה על שביתה בשבת והתורה פירשה השביתה מדאורייתא כמו דאמרינן בכל מלאכת שבת דהוי עשה ול"ת אבל השאירה התורה עוד שביתות למצות רשות וכאשר מצינו זולת זה שיעור למטה ולא למעלה כמו בפאה ותרומה ועי' בר"ש פ"א ממס' פאה ובמל"מ הל' מתנות ענים וברבינו יונה במס' ברכות בענין תוספת שבת שאין להם שיעור וכל מה שמוסיף הוי דאורייתא וכמו בתרומה דחטה אחת פוטרת הכרי וכל מה שמוסיף הוי תרומה דאורייתא וכן בתוספות שבת ועי' כיו"ב בס' קרית ספר למבי"ט בהל' ק"ש וכ"כ במקום אחר בזה וכן בענין שביתה כל מה שמוסיף בשביתה קיים מ"ע דתשבות אשר מדאורייתא רשות והרבה חייבו רבנן ועשו לחובה מדרבנן אבל אם החיוב מדרבנן בקיימו קיים דאורייתא מרשות ודרבנן מחיוב וכבר כתבתי בזה לעיל בפ"ק בענין מלאשצל"ג עיי"ש: והנראה דאף בשהן דומין למלאכה יש לומר כן ומכ"ש באלה שכתב ואין מביאין לידי מלאכה ודאי לא הוי משום גזירה רק משום תשבות וכמ"ש ולכאורה מוכח ונראה כמ"ש דאם לא נאמר כמ"ש יקשה בדבר שאין דומה ואין מביא למלאכה דלא הוי משום גזירה שיבוא לאיסור דאורייתא ולא הוי סייג לתורה היאך שייך בו מדברי סופרים לפמ"ש בהל' ממרים בפ"ב ה"ט ובראב"ד שם דלא שייך בתקנת חכמים בל תוסיף במה שעשו משום סייג עיי"ש וא"כ בכה"ג שאין בו חשש מלאכה וסייג יהי' בכלל בל תוסיף והאי דשאר מצות מדרבנן עי' מ"ש בהל' ברכות בזה עיי"ש וע"כ כמ"ש דגם מדאורייתא הוי מצות רשות לכל מה שהוסיפו ונמצא לפ"ז הנאסר משום דבר דבר יש בו מדאורייתא בקיומו וגם בהאי דשייך גזירה יש גם כן מטעם שביתה ג"כ ונפק"מ לכמה דברים: ומיושב ג"כ בזה קושית הרשב"א בחי' בלא ישכיר וכו' דהוי גזירה לגזירה עיי"ש די"ל בכה"ג לאו מטעם גזירה רק עשו מרשות מדאורייתא לחובה מדרבנן ולהלן בס"ד נדבר עוד מזה ומובן בדברינו זה הסוגיא דמס' ערובין דף ס"ח ע"א ולא שני לך בין שבות דאית ביה מעשה לשבות דלית ביה מעשה דהא מר לא אמר לנכרי זיל אחים ועיין ברא"ש דהרי"ף מפרש לחלק בין מידי דאית ביה מלאכה לאמירה בלבד ועי' ברא"ש במס' שבת דף קל"ד ע"ב עיי"ש דלמ"ש בלית ביה מעשה הוי גזירה לגזירה וצ"ל כמ"ש דהוי מצות רשות מדאורייתא וא"כ במקום מצוה דאורייתא החובה כמו מילה שם נדחה מצות רשות וחכמים לא עשו בכה"ג לחובה ולא שייך העמידו דבריהם בכה"ג אבל במעשה דלא הוי גזירה לגזירה ונאסר משום איסור דרבנן ושייך העמיד וכו' דלא שייך העמידו רק באיסורא ולא במצוה דרבנן ואתי שפיר ועיין ברש"י במס' שבת דף קי"ד ע"ב בד"ה אלא לאו לקניבת ירק בעלמא בתלוש דמידי דלאו מלאכה קאי עלה בעשה דשבתון שבות וכיון דמדאורייתא אסור בכל שבתות השנה הכא לא שריא ליה וכו' עכ"ל עיי"ש ועי' בתוס' שם בד"ה אלא שכתבו דלא הוי מדאורייתא דא"כ גם ביו"כ ליתסר ולמ"ש יש ליישב דברי רש"י דהוי שביתות רשות מדאורייתא וביו"כ לא עשו הרבנן לחובה: ונאמר לפרש בזה סוגיא הגמ' דף ק"נ הנ"ל ודיבור מי אסור והא וכו' חשבונות של מצוה וכו' דכמ"ש לעיל הרי משם גופא נדע דדיבור שאינו של מצוה אסור וכמו שנראה שעמדו בתוס' ע"ז וכמ"ש לעיל אבל למ"ש י"ל דאין דיבור אסור הרהור מותר ונראה דלאו מטעם שבות ובכלל מצות תשבות מדרבנן כדאי' בכ"מ אמירה לנכרי שבות אלא משום איסור ג"כ ונפק"מ משום איסור העמידו דבריהם ומקשינן מדהתירו חפצי שמים על כרחך לאו משום איסורא רק משום מצוה בלבד וכמ"ש לעיל ומשני דחפציך ולא חפצי שמים לא נגזר עליהם מיד ולא היו בכלל האיסור מעיקרא ועל רשות הוי ג"כ בכלל איסור ג"כ ועיקר קושית הגמ' ודיבור מי אסור דלא הוי רק שבות ולא איסור וע"ז משני דשפיר נאמר דיבור אסור ואתי שפיר: (ב') דיבור אסור הרהור מותר": במס' שבת ק"נ ע"א הא קמ"ל לא יאמר אדם לחבירו שכור לי פועלים אבל אומר וכו' לחבירו הנראה שתעמוד עמי לערב וכו' דיבור אסור הרהור מותר וכו' וברש"י הנראה וכו' ושניהם יודעין שע"מ לשכרו לפעולתו הוא מזהירו וכיון דלא מפרש בהדיא שריא כדמפרש וכו' הרהור מותר עכ"ל: ולכאורה יקשה דגם זה נדע מסיפא דאין מחשיכין וכו' לשמור ומביא פירות בידו וברש"י הואיל ועיקר מחשבתו לא היה לכך עכ"ל ונראה כונתו כיון דעיקר לשמור ולא נשאר רק הרהור בלבד על הפירות וא"כ נדע מזה דהרהור מותר גם בתוס' בד"ה אבל דהתירא דבורגנין נדע בלי שמואל עיי"ש וטעמא דבורגנין משום דאפשר בצד התר למחר עכ"פ למ"ש לעיל ואף דדעתו בלי התר הוי הרהור דמותר וא"כ נדע מזה כמו כן הרהור מותר ועיין במהרש"א ובטו"ז בסי' רס"ג שלא פי' כתוס' ובטו"ז לא הביא דברי התוס' עיי"ש: גם עיין בתוס' בד"ה ואין מחשיכין שהוכיחו מלשון המשנה דתוך התחום במינכר אסור ובלא מינכר מותר עיי"ש ואף דהוי הרהור וא"כ יקשה כמו כן כנ"ל ונ"ל לומר בזה דהנה במס' ברכות כ' ע"א מחלוקות אם הרהור כדיבור דמי וברבינו יונה שם הביא מסוגיא דמס' שבת הנ"ל דהרהור מותר ולאו כדיבור דמי כמו כן קי"ל שם הרהור לאו כדיבור דמי ובכ"מ כן ובס' שאגת אריה סי' ו' עמד על דעת רבינו שכתב בפ"ח מהל' ברכות הרהור כדיבור דמי ובפ' כ"ד מהל' שבת כתב הרהור מותר עיי"ש: והנראה דהנה דהרהור מותר בשבת לא מצינו פלוגתא בזה וכו"ע מודו ובק"ש במס' ברכות הנ"ל מחלוקת בזה ויש לומר דוקא בתפילה וק"ש דעיקרן אחרי כונת הלב הן הדברים ועי' ברבינו יונה בספ"ק דברכות שכתב דמהאי טעמא בק"ש לכו"ע צריך כונה אף מאן דס"ל בעלמא א"צ עיי"ש ושם מסתברא דהרהור כדיבור דמי משום דעיקרו המחשבה וההרהור בזה אבל בשבת דנהפוך הוא דעיקרו מה שאסרה התורה הוא המלאכה והמעשה ורבנן הוסיפו הדיבור וגם בדיבור של מה לך ומה בכך שאינו פועל מאומה מותר וא"כ בכה"ג י"ל דכו"ע מודו דהרהור אינו בכלל דיבור גם בכה"ג דהנראה וכו' אינו בכלל דיבור וי"ל דלרבינו לא תליא הרהור בענין שבת להאי במס' ברכות ולא תליא במחלוקת שם ואינם שווים לדינא: ולפ"ז נאמר דיש להבין למה לרש"י צריכין שיהיה עיקר מחשבתו לשמור הרי אם גם יהיה מחשבתו לשניהם בשוה מ"מ בלתי נגלה למה דעתו והוי הרהור שאין מפורש דמותר דדוקא דיבור מפורש אסרו: ונראה דדעת רש"י דאינו די במה שאין מוכיח דעתו לאחרים וגם לו לעצמו צריך שלא יהיה הרהור נחשב לו עד שיהיה מהלך בעבורו דדוקא בעיקרו לשמירה המחשבה להביא פירות לא יחשב מאומה כי לא הלך בעבור זה אבל אם גם בעבור זה הלך הוי כמחשבה בצירוף מעשה כמו שאכתוב להלן בס"ד דאסור ועיין ברשב"א בלשם אני הולך למחר דאם לא הבין חבירו ממנו שילך ג"כ הוא פשיטא ולא צריך התירא עיי"ש. וע"כ בכה"ג דלא פעל מאומה לא הוי בגדר דיבור האסור וכמו כן לרש"י במחשבה שאין עיקרה לכך בגדר לא פעל ובטילה נגד העיקר ולזה לא צריך קרא למעוטי להתיר בהרהור דהרי לא יהיה עדיף מדיבור כה"ג דמותר ואם כן צריכין לא ישכור וכו' למען נדע דאפי' הנראה שתעמוד וכו' דעיקר מחשבתו לכך מותר שלא נדע כן ממחשיכין וכו' ומה שהקשיתי מבורגנין י"ל ג"כ דרק אחרי כי נדע דהרהור מותר אז נדע הסברה דבורגנין וכו' וטעמא דמתני' וכמ"ש בתוספות אבל כ"ז שלא נדע דהרהור מותר לא הוי ידעינן כמו כן סברה דבורגנין ואתי שפיר: (ג') "הרהור עם מעשה שע"י נכרת מחשבתו ואם עיקר מחשבתו להתר" במס' עירובין דף ל"ח ע"ב לא יהלך אדם לסוף שדהו לידע מה היא צריכא כיו"ב לא יטייל אדם על פתח מדינה כדי שיכנס למרחץ מיד וכו' התם מוכחא מלתא וכו' וברש"י מוכחא מלתא מאי בעי בשדהו אם לא לידע מאי היא צריכה ורחמנא אמר ממצוא חפציך וכו' ובתוספות בסוגיא דף ק"נ ע"ב בד"ה אין מחשיכין מחלקין מהאי טעמא בין תוך התחום לחוץ התחום דבזה מנכר ובזה לא מנכר עיי"ש הנראה מזה אף דהרהור מותר זה בלי צירוף מעשה המגלה ומנכרת מחשבתו אבל במעשה המוכיח על מחשבתו הוי כדיבור ובכלל ודבר דבר ומצוא חפציך וכמ"ש ברש"י שבת קי"ג ובמסכת עירובין דשם נלמד האי דלא יהלך וכו' בהרהור הניכר ע"י מעשה ודבר דבר הניכר על ידי דבריו: והנה באין מחשיכין על התחום לשכור וכו' כתב רבינו בפ' כ"ד מהל' שבת משום מצוא חפציך וכו' עיי"ש. אף דהמעשה הליכה בפני עצמה מותרת והרהור בפ"ע מותר שניהם בצירוף אסור וכמ"ש דהרהור המפורש וניכר ע"י מעשה אסור כמו המפורש ע"י הדיבור ובזה נבין כללא דאבא שאול כל שאני זכאי באמירתו אני זכאי בהחשכתו דלמ"ש החשכה והאמירה בגדר אחת בהתגלות המחשבה והרהור אסורים ובלא"ה מותרים: ובמשנה אבל מחשיך הוא לשמור ומביא פירות בידו וברש"י הואיל ועיקר מחשבתו לא היה לכך עכ"ל ובשו"ע או"ח בסי' ש"ז סעיף ח' ואם לא כיון להחשיך אלא לשמרם יכול אף להביאם עכ"ל ורבינו לא הביא כלל האי ומביא פירות וכו' ומלשון השו"ע נראה שכתב אלא לשמרם דלא כרש"י דבשעת השמירה לא היה דעתו כלל להביא פירות ומדעת רש"י בשדעתו מיד להביא הפירות אלא דעיקר מחשבתו היה לשמירה מותר להביא ונראה דרבינו מפרש כנראה משו"ע בלא היה דעתו כלל להביא פירות וזה פשוט ולא הביאו כלל: ובדעת רש"י נראה בטעמו כיון דכמ"ש לכן אסרו להחשיך משום דהמעשה מגלה ההרהור אסור וכה"ג דעיקר מחשבתו בשביל דבר אחר ליכא הוכחה ממעשיו כלל על דבר האסור ולא נשאר על הדבר האסור רק הרהור בלי מעשה המוכחת עליו דמותר דהוי הרהור שאינו מפורש וצריך לומר דנודע וניכר לכל שעיקר דעתו בשביל השמירה ולפ"ז לא תליא בדעתו כלל אלא לפי הנראה וניכר לאחרים ולמ"ש בשו"ע אם לא כיון וכו' נראה דתליא בדעתו וצריך שלא יהיה מכוין כלל: והנה בתוספות הנ"ל ובגמרא במסכת עירובין דמחלקין בין מנכר ועיין ברשב"א ובר"ן ובהמ"מ שהוסיפו משום מראית עין וחשד ולמ"ש להנ"ל טעמים דמנכר משום שעי"ז הוי הרהור בגדר דיבור ועי' במג"א בסי' ש"ז ס"ק י"ג ובמחצית השקל שם אשר לפום רהיטא נראה מדבריו דבסוף התחום אפי' בלא מנכר אסור משום מצוא חפציך ועיין בספר תוספות שבת שפי' דסוף התחום הוי בכל פעם מנכר הרבה משא"כ בתוך התחום ועיקר השגת המג"א דלאו מטעם חשדא משום דגם בסוף התחום לא הוי מנכר בודאי להיות חשדא די"ל דמשכה שמעתיה כדאיתא שם במסכת עירובין עיי"ש: והנה בענין חשד היכא די"ל דהוי באופן ההתר כתבתי במ"א עיי"ש. אבל כנראה דשדהו וסמוך למדינה מנכר לדעת רש"י ושאני מעירב ברגליו דלא מנכר לאיסורא ויותר להתירא משא"כ בזה דנראה ביותר לדבר האסור ליה למעבד בשבת ולכן אסור לזמוניה נפשיה להאי מידי ועי' בפ"ט שם ולדעת המג"א נראה דהרהור בצירוף מעשה בלבד אסור לרש"י אבל יקשה כנ"ל ודברי המג"א צ"ע דלכאורה י"ל כונת רש"י שם כמ"ש: אמנם יקשה לפי' רש"י דאף במכוין להביא כיון שעיקר במחשבתו לשמור מותר האיך נפרש הסוגיא כל שאני זכאי בחשיכתו אני זכאי באמירתו וכו'. והנה על כרחך צריך לומר להביא פירות וכו' במחוברים דבתלושים בלאו הכי מותר משום דאם יש בורגנין וכו' וכדאיתא בגמרא ואם כן האיך נאמר כל שאני זכאי בחשיכתו אני זכאי באמירתו וכי מותר לומר שילך להביא פירות מחוברים מחוץ לתחום למחר דהנה אם נפרש כנזכר ונראה מהשו"ע בשאין הולך לחשוך בשביל הפירות כלל רק בשביל השמירה לק"מ ולרש"י צריך לפרש כיון דעיקר בשביל השמירה כל שאני מתיר בחשיכתו קאי על השמירה בלבד דהבאת פירות אשר מותר בהחשכתו מצד אגב לא מחשב בהתר החשכתו משום דבעבור זה לא הותר באמת ואני זכאי באמירתו לא קאי רק על ההתר לשמור: העולה מדברינו מעשה בצירוף הרהור אסור בשבת ולרש"י בעיקר מחשבתו להתר מותר ולהשו"ע ושאר הראשונים ז"ל נראה דוקא בליכא במחשבתו כלל למעשה האיסור ועי' בתוס' בד"ה אבל שכתבו דכמו דאמרינן כל שאני זכאי באמירתו אני זכאי בחשיכתו כמו כן להיפוך כל שאני זכאי בחשיכתו וכו' ומשו"ה הקשו דדינו של שמואל נודע ממשנה עיי"ש אבל למ"ש דטעמו של אבא שאול דאיסור החשכה לא יהיה עדיף מאמירה דגם אמירה מותר מכ"ש מעשה דהוי בערך אמירה וכמ"ש ולא אמירה ממש אבל להיפוך לא נחליט לפ"ז עוד דמה דמותר בהחשכה שיהיה מותר באמירה בפירוש ומסוגיא להלן דאי' כל שאני זכאי בחשיכתו וכו' לא מכריע כלל כמובן דאמרינן רק כי זה הלשון היה מכוין אבל לא דהוי באמת כן וא"כ למ"ש י"ל קושית התוס' דבלא שמואל לא נדע כן מהמשנה: ועי' ברשב"א שפי' משום חשד בתחום במרחץ עיי"ש ולכאורה לרשב"א שפי' לשמואל לשם אני הולך למחר בא עמי דאל"כ הוי פשיטא עיי"ש והנה אם נאמר כמ"ש בתוס' בתירוצם דעל עצמו פשיטא גם זה פשיטא דהוי רק הנראה וכו' ואם נפרש דברי הרשב"א שאמר לו בפי' בא עמי וא"כ יקשה קושית התוס' על הרשב"א דלא שייך תירוצם עיי"ש ולמ"ש לעיל קושית התוס' מיושבת אבל לפ"ז לא הוי לרשב"א לומר משום חשד רק כמ"ש משום דמנכר ואז גם לדידיה קושית התוס' מיושבת ולהלן בס"ד בענין בשביל ישראל נדבר ליישב בסוגי' עמ"ש עד הנה: (ד') "בהתר אמירה לנכרי בימצא לעשותו באופן ההתר כמו בבורגנין וי"ב": שם בגמ' בע"ב א"ר יהודה אמר שמואל מותר לאדם לומר לחבירו לכרך פלוני אני הולך למחר שאם יש בורגנין הולך וברש"י וכיון דהוא דבר שיש לו התר ע"י תקנה בשבת מותר לאמרו אפי' במקום שאין שם התר עכ"ל: והנה אין לומר וכו' הולך למחר אבל [לא] לומר לנכרי שיעשה לו היום בדבר שימצא לעשותו בהתר והוא יעשהו באיסור עי' בהגהות מרדכי מובא בב"י בסי' ש"ז דאמירה לנכרי בדאורייתא נמי לא אסור אלא בדבר שא"א למצוא תקנה ע"י ישראל לעשותו כגון להחם חמין אבל אם אפשר לעשותו כגון ברה"ר דיכול להביא ע"י מחיצות בני אדם שרי אמירה לגוי עיי"ש ובב"י הקשה על סתירתו ובדרכי משה מיישב לחלק בין היכא דשייך מראית עין עיי"ש. וכיו"ב מחלקים בתוס' במס' שבת קכ"ב בענין בשביל ישראל כעין זה עיי"ש. ועי' בטו"ז בסי' הנ"ל ס"ק ד' שמחלק בין האי דמחיצות לבורגנין דבבורגנין דהוי על למחר וא"כ אף כשאין אפשרות עכשיו בבורגנין מותר לומר על למחר משא"כ במחיצות על היום [והנידון להתיר על ידי נכרי] צריך שיהיה באפשר היום ע"י מחיצות בני אדם עיי"ש: ולכאורה מסתבר לומר דתליא אם אמירה לנכרי אסור מטעם דבר דבר או מטעם שליחות דמטעם שליחות לחומרא באי אפשר שייך שליחות לחומרא אבל באפשר נאמר שעל אופן האיסור לא עשו לשלוחו אבל משום דבר דבר גם במחיצות בני אדם גם באי אפשר היום לא שייך איסורא דדבר דבר דלא שייך רק בדבר האסור מצד עצמו ולא האסור מצד הדרך ואופן עשייתו באיסור שעשהו דזה לא היה נכלל בדבריו. אמנם כאשר נבין בטעמא דהתירא בבורגנין נראה דגם מצד דבר דבר אסור לומר כן בכה"ג: והנה בתוס' בד"ה אבל כתבו דלולי שמואל הוי ס"ד דאין לך דבר שלא יהיה מותר לאדם לומר על עצמו ואפי' אשכור פועלים למחר או אבנה בנין זה יוכל לומר בשבת דהוי אמינא דוקא לחבירו אסור לומר שכור לי פועלים למחר דמהני אמירתו אבל על עצמו יכול לומר כל מה שירצה דלא מהני אמירתו וכו' עיי"ש ולפ"ז שמואל החמיר בעל עצמו והקיל בבורגנין בלחבירו והנה זה בליכא מלאכה ממש אף דפועל בדבריו לא שייך דבר דבר נדע מהרהור דמותר בהנראה שתעמוד וכו' אף דפועל בדבריו ולשמואל דבר דבר אינו תליא בפועל בדבריו אלא אם הדבר אסור מצד עצמו כמו כל מלאכה האסורה והוי חפצי איסור דאסור להזכירם בשבת אבל אם הדבר מצ"ע מותר לעשותו אלא דיש בו דרך איסור והתר אף דהיום לא ימלט לעשותו רק בדרך איסורא מ"מ כיון דהמלאכה לא הוי מצ"ע מלאכת איסור דהרי שייך לעשותה בהתר והרי אומר למחר דהוי בדרך התר גם כן וכיון דגם למחר אפשר לעשותו במחיצות ובורגנין בדרך התר היום ואם כן לא הוי במלאכה ולא בדרך לעשותו שום איסורא ולא נאסר לומר בשבת על למחר באי אפשר לעשותו למחר רק בהאסור בשבת אבל באפשר למחר בדרך המותר בשבת וא"כ לא דיבר כלל מדבר האסור בשבת אף דלא היה בדעתו למחר לעשותו בהתר הוי הרהור דמותר אבל באומר לעשותו בשבת דהוי בודאי א"א רק באיסור וכמ"ש בטו"ז במחיצות בני אדם כשאין בני אדם כאן הוי בכלל דבר דבר בלעדי טעמא דשליחות לחומרא: ונאמר במ"ש דהנה ברשב"א בשם תוס' לומר במי שקיבל תוספות שבת דמותר לומר לעשות מלאכה למי שלא קיבל עליו עדיין דלו הוי התר והביא ראיה מסוגיא להלן קנ"א ע"א מותר אדם לומר שמור לי פירות שבתחומך ואני אשמור פירות שבתחומך וכו' ובר"ן השיב ע"ז דשאני בזה דגם לו מותר משום דאפשר בבורגנין עיי"ש ובב"י באו"ח בסי' רס"ג כתב ע"ז שאינו מבין דברי הר"ן דהרי גם בתוספות שבת היה לו התר בלא קיבל על עצמו ובטו"ז כתב ע"ז דמה לנו שהיה לו התר בפעם אחת אם השתא אסור עליו ובבורגנין גם עתה יש לו התר באפשרות ובספר אבן העוזר כתב להצדיק דברי הב"י דהרי גם בבורגנין אי אפשר בשבת דגם אם יעשהו גוים אסור בשבת זה כמ"ש להוכיח ממסכת עירובין אלא משום דבע"ש אפשר וא"כ כמו כן בזה כיון דימצא אפשרות לעשותו בהתר בקודם שקיבל על עצמו התוספות שבת עיי"ש: הנה דעתו דהתר בורגנין דהוי איסור שאפשר להסירו בשום אופן כמו כן בתוספות שבת וא"כ אין האיסור נקשר בהדבר אבל למ"ש לעיל דעיקר התר הבורגנין משום דלמחר בימות החול היה אפשר לעשותו באופן דמותר בשבת ע"י בורגנין דלא דיבר כלל מדבר האסור לא נשמע מזה לדמותו לתוספות שבת דנעשה באופן שגם היום לו באיסור ודומה למחיצות בא"א לעשותם ע"י בני אדם בשבת וכמ"ש בטו"ז הנ"ל ועיין בטו"ז הנ"ל שכתב להוכיח דהאי דאמר שמואל מותר לומר לחבירו שמור לי פירות שבתחומך וכו' אינו מטעם בורגנין אלא משום דהוי לאחר מעשה התר עיי"ש. ועי' בפרי מגדים ס"ק ג' שהקשה למה לא יהיה אסור משום שליחות בכה"ג דשליח אינו בר חיובא ולמ"ד בכה"ג חייב המשלח עיי"ש. והנה בשמור לי וכו' לא שייך שליחות דהרי השמירה מותר ועל הליכה לשם האיסור להמשלח וע"ז לא עשהו לשליח רק בתוספות שבת יקשה דלא הוי לדבר עבירה כיון דמותר להשליח ועי' בספר בית מאיר באהע"ז בסי' ה' ס"ד שכתב לחלק בין האיסור מצד עצמו תועבה, לשבת שאינו רק משום למען ינוח ולא שייך שליחות כלל דהוי כמו בממילא בעושה מע"ש ונעשה בשבת ממילא דמותר עיי"ש וכונתי לזה אבל הקשה עוד למאן דס"ל אמירה לעכו"ם משום שליחות בשבת והביא ראיה לדעת הר"ן הנ"ל בבורגנין עיי"ש מטעם שכתב הפרי מגדים הנ"ל ולהלן בס"ד נדבר בענין שליחות בנכרי: והנה דעת הרשב"א בבורגנין וז"ל אמר רבי יהודה אמר שמואל מותר אדם לומר לחבירו לכרך פלוני אני הולך למחר פירוש לשם אני הולך בא עמי דאי לא מאי קאמר פשיטא עכ"ל. ובתוס' בסוגיא בד"ה אבל הקשו בלאו האי דשמואל נדע כן ממשנה ותירצו דבלעדי שמואל לא נדע כלל לאסור אמירה על עצמו עיי"ש והבאתיו לעיל: והנה בסוגיא מקשינן בגמ' פשיטא מאי שנא הוא ומאי שנא חבירו א"ר פפא חבירו נכרי מתקיף וכו' אמירה לנכרי שבות. וברש"י שנדע כן ממשנה דאל תכבה עיי"ש ובתוס' בד"ה מה לי וכו' הקשו דלימא דאשמעינן דאפי' לומר לנכרי שישכור למחר אסרו ותירצו דבכה"ג אפי' בלא חבירו על עצמו אסור לומר אשכור פועלים למחר דלא שייך התירא דבורגנין עיי"ש וא"כ לפ"ז יקשה מאי מקשינן פשיטא הוי הגמ' לפרש על למחר ולהקשות דהוי דלא כשמואל דלדידיה אפי' לעצמו בלי חבירו אסור לומר כן כמ"ש בתוס' דשמואל חידש כן. ולכאורה למ"ש בפי' מחשיכין דאסור אף דלא פירש שהולך בשביל חפציו והרהור מותר מ"מ בצירוף מעשה הנכרת גם הרהור אסור והנראה וכו' דמותר משום דלא הוי מפורש כולי האי ולפ"ז בדיבור מפורש שאומר אעשה וכו' לא יגרע ממחשיכין דלא אמר כלום והי' נראה דאשכור שאמר לעצמו הוי כמו מחשיכין אבל יגרע מצד דאינו פועל כלל בדבריו משא"כ במחשיכין ולכן כתבו בתוס' שנדע כן משמואל אמנם לדעת הרשב"א הנ"ל שכתב לשם אני הולך פי' בא עמי וכו' וא"כ כיון שחבירו הבין ממנו פועל בדבריו הוי לכאורה בגדר מחשיכין ובין לרשב"א ולתוס' לא יקשה דממ"נ אם נדע אמירה לעצמו אסור ממחשיכין מאי קמ"ל שמואל ואם לא נדע מאי מקשינן פשיטא וכמ"ש לעיל די"ל לתוס' אשמעינן בלא פועל מאומה ולרשב"א בלא"ה לא יקשה קושית התוס' דשמואל אשמעינן בהבין ממנו דמותר בבורגנין ואתי שפיר: (ה') "באמירה לנכרי בדברים דלא שייך בהם דבר דבר כמו בשאר איסורים או בחפצי שמים האסורים או בע"ש לעשות בשבת": הנה בטעם איסור אמירה לנכרי בשבת מצינו כמה טעמים: א' דעת רבינו כדי שלא תהי' שבת קלה בעיניהן ויבואו לעשות בעצמן ואפי' בע"ש לאסור מה"ט: ב' דעת הסמ"ג מובא בב"י בסי' רמ"ד בשם המכילתא כל מלאכה לא יעשה בהם לא תעשה אתה ולא יעשה חבירך ולא יעשה הגוי מלאכתך משמע מכאן שאסור לישראל להניח לגוי לעשות מלאכתו בין ביו"ט בין בשבת דאורייתא אבל אם אמר לו הישראל מע"ש מותר ובלבד שיהיה בביתו של גוי כאשר ביארנו בה"ש אמנם י"ל שהוא אסמכתא בעלמא שאם היתה מהתורה לא היו החכמים מתירין לעשותה אף בביתו של גוי ואף מסרה מע"ש ולשון לא יעשה הכתוב בתורה מוכיח קצת שהיא דרשה גמורה עכ"ל: והנה במכילתא שם הוא במחלוקת ר' יאשיה ור"י וברמב"ן בפרשת בא כתב שהוא אסמכתא וברא"ם כתב ע"ז דאם מדרבנן אמאי פליג ר' יונתן ע"ז עיי"ש ועי' בט"ז בסי' רמ"ג ס"ק ג' ובלבוש כתב דאפי' הסוברים שהוא דאורייתא דוקא ליתנו לגוי בשבת אבל לא בע"ש ובאליה רבה הקשה ע"ז ממה שהתירו לחולה שאין בו סכנה וי"ב בכ"מ וכן בסמ"ג דעבד גוי אסור מדאורייתא והלא לדידיה בכל נכרי הוא כן (ולמ"ש בלבוש יש ליישבו) וכן בס' מנחת כהן הקשה מבכמה דוכתי אמירה לנכרי שבות והקילו במצוה ולכתוב אונו בקונה בית בארץ ישראל וכיוצא בו עיי"ש: וי"ל ז דבמקום מצוה ובכלל זה לרפואה נמעט מחפציך ולא חפצי שמים דוקא חפצי רשות נאסרו ובקבלה בנביאים גלוי מלתא לפרש לא יעשה וכו' דלא קאי רק על חפצי רשות והאי דאיתא אמירה לנכרי שבות יש לפרשו כמ"ש לעיל דאין בכלל איסור מלאכת שבת אלא בכלל תשבות ושבתון ולכן לא נאמר במקום מצוה אף בעלמא תליא באיזה מצוה קודמת בזה גילה התורה ולא חפצי שמים ומש"ה שפיר כתב בסמ"ג בעבד הוי דאורייתא אפי' במצוה וחפצי שמים אסור ע"י העבד וזה שכתבתי דשבות אינה במקום מצוה לכאורה נגד האי דאמרינן שבת עשה ול"ת ואין עשה דוחה עשה ול"ת הרי במקום מצוה הוי עשה דשבתון בשבת לבלתי להיות נדחה משום מצוה י"ל דאמירה בלבד דהוי שבות שאני מעשה שבתון ממלאכה דהוי כמ"ש במס' קדושין בפ"ק דהוי מענין הל"ת עי' בתוס' ובריטב"א בסוגיא דזמן גרמא שם עיי"ש אבל אמירה ודבר דבר הוי מצות שבות בפני עצמה בלא מלאכה וכמו לרבינו וסייעתו מדרבנן בלבד כמו כן לסמ"ג מדאורייתא מצוה בפ"ע: אלא דיקשה כיון דילפינן מלא יעשה למה לא יהיה בכלל ל"ת (ועיין בתוס' וריטב"א הנ"ל שכתבו במעקה הוי הל"ת מעין העשה עיי"ש וכמו כן י"ל בשביתה דהל"ת אינו רק מענין עשה ויש לחלק למעקה) ואפשר לומר דהוי אסמכתא לכו"ע ועל קושית הרא"ם אמאי פליג ר' יונתן י"ל דר"י ס"ל דהוי דאורייתא מטעם דבר דבר וכמ"ש לעיל דיש מהסוברים כן ואסמכיה אקרא דלא יעשה ומצינו באיסורא דאורייתא בהלכה למשה מסיני אסמכתא מקראי כמ"ש רבינו בכמה דוכתי ובהקדמתו לש"ס וכמו כן הנאמר בקבלה בנביאים מצינו שאמרו רז"ל דהלמ"מ ואסמכוה אקראי וכן ס"ל ר' יאשיה להסמיכו ללא יעשה ור' יונתן פליג וס"ל דגם דבר דבר מדרבנן כן נראה לענ"ד לפרש דעת הסמ"ג ולהסר קושית הרא"ם ודעת הרמב"ן כמו כן: ובפרי מגדים בפתיחתו לאו"ח הביא דעת האליה רבה לחלק בין חפצי ישראל לחפץ של הגוי וכן הוא בס' יראים עמוד זמנים סי' קי"ג וז"ל והיינו דאמרינן לעיל אמירה לנכרי שבות באיסור דאורייתא בשאינה מלאכת ישראל קאמר כגון שאמר לגוי עשה האש שלך לצרכך אי נמי י"ל קרא דמייתי הכא אסמכתא בעלמא וכו' עכ"ל ועיין בס' ברכי יוסף ומחזיק ברכה שם בסי' הנ"ל: ג' דעת רש"י במס' שבת דף קנ"א ע"א דאי' מי שהחשיך בדרך נותן כיסו לנכרי וכו' ובגמ' מ"ט שרו רבנן למיתב כיסו לנכרי קיי"ל כרבנן דאין אדם מעמיד וכו' ואתא לאיתויי ד' אמות ברה"ר וכו' וברש"י מ"ט שרי ליה למיתב לנכרי והרי הוא שלוחו לישאנו בשבת עכ"ל: ובמס' ע"ז דף כ"א ובכל מקום לא ישכור לו את המרחץ מפני שהוא נקרא על שמו וברש"י והרואה מחמין בשבת אומר שהבלנים שלוחין של ישראל הן עכ"ל ושם יש לפרש שיחשדנו שאמר לו כן בשבת אבל ע"ז נראה דלא שייך חשד כמ"ש לעיל דעל לא שביק התירא ועביד איסורא לא חשדינין ועל כרחך פי' מטעם שליחות ממש אף מע"ש ובדף כ"ב ע"א לא יאמר וכו' טול חלקך בשבת וכו' ברש"י לפי שנעשה שלוחו על חצי היום המוטל עליו עכ"ל ועיין בתוס' שבת דף י"ז ע"ב בד"ה ואין מוכרין אבל משם אין הכרע כ"כ עיי"ש וכיו"ב בהגהות מיימוני בהל' זאת אות ב' וז"ל כי יש שליחות לעכו"ם לחומרא עכ"ל: "ובשליחות לנכרי בשאר איסורים": במס' ב"מ דף ע"א בתוס' ורא"ש דהרי"ף ורש"י ור"ח ס"ל יש שליחות לנכרי לחומרא שם בענין ריבית ור"ת לא ס"ל כן עיי"ש ומסוגיא דמס' ע"ז דף נ"ג ע"ב דאי' מדפלחי ישראל לעגל גלו דעתם דניחא להו וכי אתא נכרי ופלח להו שליחותיה דההוא קעבדי וכו' עיי"ש אין הכרע דהרי נאמר מדאורייתא כן אבל הפי' דהוי גלוי דעת ורשות ישראל לזה ולא מטעם שליחות ממש ומצינו לשון שליחות כמה פעמים על רשות: ובשיטה מקובצת בשם הריטב"א ובס' ישועות יעקב באהע"ז סי' ה' בשם הראב"ן דוקא בריבית בלבד יש שליחות לנכרי לחומרא ויהיב טעמא למלתא למה החמירו ביותר בריבית עיי"ש ובשו"ת הרא"ש כלל ק"ח סי' י"א כתב אבל רש"י וכו' ששליחות לנכרי לענין ריבית לחומרא וכו' עכ"ל ועיין בריב"ש בסי' ש"ה שכתב דהוי משום מראית עין דמחזי סובר דישראל מישראל שקיל ריבתא עיי"ש ונראה ג"כ דעתו דרק בריבית שליחות לחומרא ולזה נראה שכיון בס' בית מאיר בסי' ה' שציין הריב"ש הנ"ל ועי' בס' מחנה אפרים הל' שליחות סי' י"ד מרש"י במס' ע"ז ע"א מלטני מעוצר אל יאמר עול תחתי לעוצר וכו' וברש"י משום שליחותיה דיקשה לר"ת ועי' מה שפי' לדעתו עיי"ש ובהגהות מיימוני בפ"ה מהל' מלוה ולוה דעת מהר"ם בר ברוך בכל התורה שליחות לנכרי לחומרא ועי' מ"ש לעיל באות ז' עיי"ש: ובמס' ב"מ דף צ' ע"א מבעיא להו אם מותר לומר לנכרי חסום פרה ודוש בה מי אמרינן אמירה לנכרי שבות בשבת דאיסור סקילה אבל חסימה דאיסור לאו לא או דילמא לא שנא: וברא"ש בשם רבינו סעדיה גאון ז"ל דמשם דאפי' מע"ש אסור כמו קודם החסימה שם וכתב שאין ראיה משום דהוי עכ"פ בזמן איסור החסימה ובנמוק"י בשם הרנב"ר מביא ראיה ממי שהחשיך הנ"ל דדוקא משום דאין אדם מעמיד וכו' אף דהוי קודם שבת וכמו כן דעת רבינו בהל' הזאת אפי' בע"ש אסור ולכאורה מכמה משניות מלא ישכיר במרחץ בספ"ק דע"ז וכמ"ש בחשד הוי רק מקודם שבת דאל"כ דמותר בע"ש הוי לא שביק התירא וכו' דלא שייך חשד ובאגרת וכיו"ב דמוכח דאפי' קודם שבת אסור אמירה לנכרי: והנה קודם שבת לא שייך דבר דבר והיה נראה מטעם שליחות לחומרא וא"כ יקשה להסוברים דלא אמרינן שליחות לחומרא ולהסוברים רק בריבית כן ולא בשאר איסורים וא"כ מ"ט
עכו"ם שעושה מלאכתו מעצמו בשבת אם בשביל ישראל עשה אותה אסור ליהנות באותה מלאכה עד מוצאי שבת וימתין בכדי שתעשה והוא שלא יהא הדבר בפרהסיא עד שידעו בו רבים שדבר זה בשביל פלוני הוא נעשה בשבת ואם בשביל עצמו בלבד עשה מותר ליהנות בה בשבת. במעשה רוקח בשם כת"י שנמחק המילה שלא עיי"ש:
אבל דבר שאין בו להרבות ולמעט כגון נר וכבש הואיל ועשה בשביל עצמו נהנה אחריו ישראל בשבת ואע"פ שהוא מכירו וכו'. במשנה במס' שבת דף קכ"ב ע"א נכרי שהדליק את הנר משתמש לאורו ישראל ואם בשביל ישראל אסור מילא מים וכו' עשה כבש וכו' ואם בשביל ישראל אסור וכו' וכיו"ב להלן דף קנ"א ע"א נכרי שהביא חלילין בשבת לא יספוד בהן ישראל וכו' ובמס' ביצה דף כ"ד ע"ב נכרי שהביא דורון לישראל וכו' תוך התחום מותר חוץ לתחום אסור וכו': ובתוס' במס' שבת דף קכ"ב בד"ה ואם כתבו בטעמא אי שרית ליה אתי למימר לנכרי לעשות בשבילו וכ"כ במסכת ביצה בד"ה ולערב עיי"ש ועי' בלשון רבינו להלן ה"ח: והנה לכאורה יש לשום לב בענין זכיה כשליחות לענין איסורא דבכ"מ קיי"ל זכיה כשליחות ומחלוקת הראשונים ז"ל אם מטעם שליחות או מטעם יד עי' בר"ן בפ"ב במסכת קדושין ודעת רש"י במסכת פסחים דהוי מטעם שליחות מאומדנא דניחא ליה ולכן זכין שלא בפניו וכמ"ש ז"ל: והנה מסתברא אף דמהני זכיה שלא בפניו מ"מ לא שייך לומר במצוה או באיסורא בכה"ג דצריכין לומר דיהיה כעשה בעצמו המצוה או האיסור דע"ז לא שייך זכיה דודאי עונש ושכר לא שייך על דבר שנעשה בלא ידיעת הנעשה בשבילו וכמ"ש במק"א בזה אלא בכה"ג שעשה בפניו ונראה דניח"ל משתיקתו ועי' כיו"ב בב"י בסי' של"ד גבי קטן העושה על דעת אביו שכתב בדליקה אנן סהדי דניח"ל מדשתק עיי"ש וא"כ לפ"ז נאמר דהוי בגדר זכיה מטעם שליחות אף שלא עשאו בפירוש לשליח ואף די"ל משום איסורא לא ניח"ל אבל בכה"ג דנראה דניח"ל שייך זכיה ושליחות וגם אם נתירו כן הרי לא הוי איסורא וממילא יהיה ניח"ל ואיכא זכיה ושליחות וא"כ לפי"ז בשביל ישראל נאמר דמשום שליחות וזכיה נגעו בזה: אבל יש לעיין בזה במסכת שבת קכ"א בדליקה התירו לומר כל המכבה אינו מפסיד ובמסכת כתובות ריש פרק המדיר בס"ד רצו לומר שם דדוקא בדליקה משום דאדם בהול על ממונו ואתי לכבוי עיי"ש ובסוף אמרינן בדליקה למעוטי מאי לאו לשאר איסורים ומשני למעוטי אסורי דשבת וברש"י שם וז"ל שבת דחמירי ולא התירו בהן לומר העושה מלאכה זו אינו מפסיד כדי שישמע נכרי ויעשהו אבל בנדרים לא גזרו עכ"ל נראה מדעתו דאינו מפסיד מותר בשאר דברים רק בשבת החמירו זולתי בדליקה דאסרו משום דבר דבר ואף דלא שייך ענין דשליחות ועי' בנמוק"י בפרק איזהו נשך שכתב בשם הרמב"ן דוקא בשבת ונדרים בשאין לו לאכל התירו ועי' במל"מ בפ"ה מהל' מלוה ולוה מה שפלפל בזה ועכ"פ דעות שונות אם התירו כל וכו' אינו מפסיד מדינא. והנה לכאורה הוי עכ"פ גלוי דעת דניח"ל ולא יגרע מזכיה דהוי בכה"ג בגדר שליחות וכל הזן וכו' יהיה בגדר זכיה: והנה לענין מצוה ולענין שיהיה מחויב לשלם המזונות כבמס' כתובות שם וי"ל שאין יכול לתבוע ממנו דאינו לשון מבורר לחיוב וגם במצוה שצריך לעשותו בעצמו לא הוי לשון מוכרע שיהיה כמוהו ועי' בר"ן נדרים דף ל"ז ע"ב בד"ה ה"נ וכו' אבל אי אמר כל התורם אינו מפסיד אפשר דאפי' לגבי תרומה לא מהני דלאו לישנא מעליא הוא כשיבוא ויתרום וה"נ מוכח דהא האומר כל הזן אינו מפסיד והלך אחד וזן אינו חייב לשלם דלא שויא שליח כלל עכ"ל אבל לענין לחומרא באיסורא קשה כמ"ש למה יגרע מזכיה אשר לכאורה כנראה דעת הרמב"ן שהוא כן בהנ"ל: אמנם דעת רש"י נפלאה בעיני כי המל"מ לא הביא דעתו בהנ"ל ולדעתו יקשה דלדעת זולתו יש לומר דס"ל זכיה אינה מטעם שליחות אבל לרש"י דס"ל במסכת פסחים דף צ"א זכיה מטעם שליחות יקשה כנ"ל: ואולי יש לומר בדעת רש"י דעי' בירושלמי מובא בנמוק"י הנ"ל דוקא בדליקה אבל זולת זה אפילו בהפסד בשבת לא התירו ובנדרים הרי התירו באין לו מה לאכל ולכן חילק דבשבת החמירו אפי' בהפסד ושעת הדחק בלעדי בדליקה בלבד דבהול וכו' ואתי וכו' אבל בשאר איסורים כמו בנדרים בשעת הדחק לא גזרו בהו ושאר הראשונים ז"ל יש לומר דס"ל זכיה אינו מטעם שליחות אבל לפ"ז יקשה למה נאמר שאין צריך לומר אל תכבה משום שאין שביתתו עליהן גם בשביל ישראל שאסרו ואמרו משום גזירה למה לא נאמר לרש"י והגהות מיימוני שכתבו באיסור אמירה לנכרי משום שליחות לחומרא וכמו כן נאמר דבפניו אסור משום דניח"ל ומשום דהוי משום שליחות כמו כן לחומרא באיסורים אף שאין זכיה לנכרי ועי' לענין בכור וסירוס בשביל ישראל עיי"ש ונראה מזה דאף דהחמירו מדרבנן בשליחות לחומרא בגוי דוקא בשליחות מפורש אבל בזכיה דהוי שליחות שאינו מפורש לא החמירו אף מדרבנן: ויש ליישב במ"ש קושית הרשב"א בדף קכ"ב גבי בשביל ישראל דהוי גזירה לגזירה דאמירה גופה מדרבנן ותירץ דהוי בגדר חדא גזירה כדאמרינן בריש מס' ביצה עיי"ש ועי' בפ"ק דמסכת שבת מחלוקת אביי ורבא בגזירה לגזירה עיי"ש אמנם יקשה עוד לפמ"ש בפי' משניות לרבינו בפרק אין טומנין דחדא גזירה לא שייך אלא אם ב' הגזירות נעשו בזמן אחד עיי"ש וזה לא שייך בכה"ג דידן דדבר דבר נגזר בימי הנביאים והאי דבשביל ישראל ודאי אח"ז נגזרה דהרי הרהור דלא מצינו במקרא אמרינן דמותר מלשון ודבר וכו' ונראה דהוי גזירה מאוחרת וא"כ לא שייך לפי זה לומר חדא גזירה הוי (והנה באיסורי דרבנן ג"כ אמירה לנכרי שבות ונדבר בס"ד להלן בזה וכמ"ש לעיל דעת הסוברים דדבר דבר דאורייתא) וא"כ יקשה לרבא דס"ל במסכת שבת הנ"ל דלא גזרינן גזירה לגזירה למה אסרו בשביל ישראל ולדעת הסוברים דאמירה מצד דבר דבר דאורייתא לא יקשה אבל רוב הפוסקים לא סבירא להו כן: ולכאורה י"ל אף דדבר דבר מדרבנן מ"מ לפי מ"ש לעיל לדעת רבינו לומר בקיומו קיים דאורייתא ברשות דהוי בכלל תשבות וא"כ י"ל דאינו דומה לשאר גזירה לגזירה ובזה גם רבא מודה דרק אם שניהם מדרבנן בלבד אמר כן אבל בזה באם קיימו קיים דאורייתא גזרו ביותר: אמנם גם בזה יש לעיין דלכאורה יש לומר בטעם שאין גוזרין גזירה לגזירה ב' טעמים א' משום דאיסורי דרבנן קילי לגזור עליה כ"כ וכמו שהקילו בספקן ב' י"ל דלא יכלו לגזור כלל דכמ"ש בהל' ממרים בפ"ב ועי' בראב"ד שם דכל שעשו משום סייג לא הוי בכלל בל תוסיף עיי"ש משום דהתורה נתנה רשות לרבנן לעשות סייגים ומשמרת לאיסורי תורה אבל בגזירה לגזירה שאין גוזרין עיין ברש"י בריש מסכת ביצה שכתב משום דהוי משמרת למשמרת עיי"ש וא"כ י"ל דהוי בכלל בל תוסיף ולא יכלו לגזור כלל. ונפק"מ בהטעמים הנאמרים דמשום זה דמדרבנן קילי לא גזרו י"ל כמ"ש דהיכא דבקיימו הוי דאורייתא לא הוי בגדר קל עוד אבל אם נאמר דלא יכול לגזור רק מה שהרשה התורה משמרת חדא וכה"ג דהוי מדאורייתא רשות י"ל לעשותו חובה מדרבנן הוי בל תוסיף בליכא משום סייג. והנה יש מקום לומר כיון דמצד עצמו מצות רשות מדאורייתא לא הוי בל תוסיף בגזירות דרבנן לעשותו חובה וצ"ע: אבל למ"ש יש לישב וזה דנאמר עוד ליישב במאי דיקשה מאוד להבין דברי תוספות דף קכ"ב שהקשו בסתירות דברי המשנה דאי' בדף קכ"א ע"א נכרי שבא לכבות אין אומרים לו כבה ולא תכבה ובדף קכ"ב במשנה בכבש ובנר וכו' אי' בשביל ישראל אסור וכתבו שם בד"ה ואם אחרי שכתבו הטעם לאסור בשביל ישראל שמא יאמר לנכרי בעצמו שיעשה כתבו וז"ל ולא דמי להאי דאמרינן נכרי שבא לכבות וכו' והכא אסור כשעשה בשביל ישראל דכי אמרינן אדעתיה דנפשיה וכו' הנפק"מ בכבוי וכיו"ב שאין ישראל נהנה במעשה הנכרי אבל הכא שגוף ישראל נהנה במעשה של נכרי לא אמרינן אדעתיה דנפשיה קעביד הואיל והנכרי מתכוין להנאתו עכ"ל וכיו"ב בהגהות אשר"י בפ"ק דמס' שבת עיי"ש. ולכאורה יקשה להבין החילוק בזה. וביותר למ"ש בתוספות בטעמא דאסור בשביל ישראל שלא יאמר לו בעצמו שיעשה ומאי שנא להאי טעמא אם הגוף נהנה או לא ומסברה יותר שייך לחוש כן בדליקה שיאמר בעצמו מבכבש ונר וכיו"ב שגוף נהנה: ונראה לענ"ד לפרש דברי התוס' בין לטעמא דאמירה לנכרי דאסור משום דבר דבר או משום שליחות לחומרא: דהנה משום דבר דבר דאי' הרהור מותר כבר כתבתי לעיל באות ג' דמהאי לא יטייל וכו' מוכח דהרהור עם המעשה המגלה ההרהור הוי כדיבור מפורש ובכלל דבר דבר וכמו כן נאמר מטעם זכיה דכמ"ש דלא החמירו בשליחות שאינו מפורש מ"מ בניכר מתוך מעשה דניחא ליה הוי כמו שליחות מפורש וא"כ לפ"ז שפיר לחלק בין כבוי בדליקה וכיו"ב אף דשותק ואומדן דעתיה דניח"ל מ"מ הוי בגדר שליחות שאינו מפורש אבל בכה"ג דנר ומשקה בהמתו וכבש דמשמש ונהנה בגופו אח"ז בהם וא"כ הרי מגלה במעשיו דניח"ל וגילוי דעת במעשה הוי כמו דיבור מפורש בין מצד דבר דבר ובין מטעם שליחות וזכיה והוי בעשיתו גלוי דעת למפרע ובגדר מפורש דאסור לכו"ע ודברי התוס' מובנים היטב לחלק בין כיבוי לכאן שגוף נהנה וכמ"ש אבל כשעושה הגוי בשביל עצמו מותר לשמש אף דגם אז מגלה דניח"ל מ"מ השליחות צריך שתהיה משליח ומשלח וכה"ג אף דלו ניח"ל וגילה דעתו, עם זה בשליחתו הגוי לא גילה דעתו בפירוש בשליחתו והוי בגדר שליחות שאינו מפורש מצד הגוי כמ"ש בשליחות צריך שתהיה מצד שניהם. וגם מצד דבר דבר כיון שהגוי לא עשה ברצונו להנאת ורצון הישראל לא שייך למפרע הוי דבר דבר דגם למפרע לא נעשה ע"פ רצון הישראל ואתי שפיר. ודברי התוס' כך עולין דבראשונה שכתבו בטעמא שלא יאמר בעצמו כמו כן דמהאי טעמא אסור אפי' למי שלא נעשה בשבילו עיי"ש דבזה לא שייך שליחות ודבר דבר אבל בישראל עצמו הטעם משום שליחות ודבר דבר וכמ"ש ומובן ביותר דזולת זה לא שייך לכאורה בכה"ג שלא בשבילו וכו' ג"כ לחוש שיאמר לו שיעשה בשביל ישראל אחר אבל כמ"ש דהוי כה"ג בזה הישראל שעשה בשבילו כשליחות מפורש יש לחוש באחרים ג"כ שמא יאמרו וכו' דאם בשביל ישראל לישראל אחר אף דהוי לראשון כדיבור מפורש יטעו להתיר אף באמירה בפה דהוי בגדר אחד וצריכין לתרוייהו. וצ"ל על כרחך למאן דס"ל משום שליחות דלאחרים אסור משום שלא יאמרו וכו' דיטעו משום דנראה כשליחות וכמ"ש ועי' בהל' ה' בהמ"מ בשם הראב"ד אם שייך באחר שמא יאמרו עיי"ש: וא"כ למ"ש מיושב קושית הרשב"א הנ"ל דהוי גזירה לגזירה דאם מטעם שליחות בשביל ישראל במעשה מפורש הוי בגדר שליחות ובכלל גזירה הראשונה ואפכא דאפי' שאינו מפורש יקשה דיהיה אסור משום זכיה ונהפך דצריכין לומר דהקילו בשאינו מפורש וכמו כן מטעם דבר דבר בכה"ג דמפרש ע"י מעשיו כמ"ש הוי דבר דבר ומצוא חפציך ולא הוי גזירה לגזירה כלל: ובענין גלוי למפרע בשליחות בכה"ג עי' ברש"י במסכת ע"ז דף כ"ב ע"א בד"ה ואם באו לחשבון וכו' כלומר אם קיבלו סתם ועשו סתם ועייל הנכרי בשבת וישראל בחול ולא צוהו ישראל ובאו לחשבון לאח"ז לומר כמה ימי שבת נטלת אתה ואני אטול כנגדן ימי החול אסור דשכר שבת הוא נוטל דגליא דעתיה דנכרי שלוחו היה עכ"ל וכל זה מסכים עמ"ש לעיל לענ"ד: (יא) "במחצה על מחצה נכרים וישראל ובספק אם בשביל ישראל":
נר הדלוק במסיבה בשבת אם רוב ישראל אסור להשתמש לאורה שהמדליק על דעת הרוב מדליק ואם רוב עכו"ם מותר להשתמש לאורה מחצה על מחצה אסור וכו'. ועיין בהמגיד משנה ובלח"מ עיי"ש במס' שבת קכ"ב ע"א ובמשנה במס' מכשירין פ"ב מ"ב עיר שישראל ונכרים דרין בתוכה והיה בה מרחץ המרחצת בשבת אם רוב נכרים מותר לרחוץ בה מיד ואם רוב ישראל ימתין בכדי שיעשו וכו' נר הדלוק במסיבה אם רוב נכרים וכו' מחצה על מחצה אסור וכו' התם נמי כי מדליק אדעתא דרובא מדלקי וכו' ועיין להלן בהל' ז' בזה: וברש"י בד"ה אדעתא דרובא הילכך ישראל עיקר ומחצה על מחצה נמי ליכא למיקם עלה דמלתא דאיכא למימר דמדליק בשביל ישראל ואיכא למימר עיקר דעתיה דמדליק בשביל עכו"ם אבל עכו"ם וישראל והמדליק עצמו משתמש לאורה ודאי עיקר אדעתיה דידיה עביד וכיון דנר לאחד נר למאה שרי עכ"ל ולהלן דף קנ"א ע"א מאי מקום קרוב רב אמר מקום קרוב ממש ושמואל אמר חיישינן שמא חוץ לחומה לנו ושם ב' גירסאות ברש"י ללישנא קמא מביאין ראיה לרב דמספיקא לחומרא מדאי' בעיר שישראל וכו' והיה מרחץ וכו' מחצה על מחצה אסור הרי מספיקא לחומרא וללישנא בתרא אין מזה ראיה לרב דמחצה על מחצה כמ"ש ברש"י דמחצה על מחצה ודאי בשביל ישראל ונכרי הוחמו והראיה לשמואל מר' יהודה שאמר שאם יש בה רשות רוחץ בה מיד עיי"ש ובתוס' בד"ה דיקא עיי"ש וא"כ מ"ש ברש"י ס"פ כל כתבי הנ"ל הוא ללישנא קמא דידן וללישנא בתרא שנראה כמ"ש ז"ל לעיקר דבמחצה על מחצה ודאי בשביל שניהם: ובס' תוספת שבת בסי' רע"ו ס"ק ט' כתב דפסקינן כשמואל דספיקא לקולא בסי' שכ"ה ובסי' תקט"ו וע"כ דמחצה על מחצה לא הוי בכלל ספיקא והקשה על הב"י שם שהביא דברי רש"י ס"פ כל כתבי על דעת הטור עיי"ש: ויש לעיין למ"ש לעיל דבין מטעם שליחות או דבר דבר דוקא בכה"ג דיש גלוי דעת לזכיה ולרצון שניהם לישראל ולנכרי שייך לאסרו בשביל ישראל וא"כ דיש ספק אם הוי בשביל ישראל לא הוי גלוי דעת מפורש ושאני מכל ספק דעלמא דאסור מספיקא משא"כ כאן דהספק מפקיע האיסור מכל וכל ואפי' בדאורייתא בכה"ג לקולא ואפי' לדעת הרי"ף דפי' חיישינן וכו' לחומרא כה"ג דהוי בספק ודאי התירא לא שייך חומרא בספיקא וצריכין לומר כיון דמצד הישראל הוי גלוי דעת מפורש שניחא ליה אלא הספק מצד הגוי א"כ הוי ספק בשליחות אבל היותר נראה לומר דבמחצה על מחצה הוי כודאי בשביל שניהם דמה לנו לומר בשביל זה יותר מבשביל זה ובליכא הוכחה ודאי בשביל שניהם רק באיכא רשות די"ל בשבילו עשה אז מותר מספיקא אם משום דספק דרבנן לקולא או כמ"ש דלא הוי גלוי דעת מהגוי: ונאמר נמי להבין במס' שבת קכ"ב הנ"ל האי נכרי דאדליק שרגא אהדרינא שמואל לאפיה כיון דהוי חזא דאייתי שטר וקא קרי אמר אדעתיה דנפשיה הוא דאדליק אהדרינה איהו לאפיה גבי שרגא ועיין בב"י בסי' רע"ו באם מטריחין לצאת מביתו ומ"ש בירושלמי בזה עיי"ש ולמ"ש י"ל דלא היה צריך שמואל רק להפוך פניו וא"כ גילה בדעתו שלא ניחא ליה בזה ואינו רוצה בשליחתו ולא הוי זכיה מפורש וכיון שבטלה גלוי דעת דגוף נהנה דהוי כזכיה מפורש אח"ז לא היה צריך לצאת מביתו וגם ליהנות מאורו היה רשאי כיון דלא התחיל השליחות בעבורו והוי כנדלק שלא בשליחתו דמותר ליהנות ובהנאה אח"ז אינו מבטל במה שגילה שאין ברצונו להשליחות ומובן כמ"ש לעיל דכיון דביטל השליחות במעשה דהיפוך אפי' הוי כמבטל בפירוש שליחתו וא"כ לא הוי כשליחות מפורש עוד: (יב) "באדעתא דנפשיה עביד":
נפלה דליקה בשבת ובא נכרי לכבות אין אומרין לו כבה ואל תכבה מפני שאין שביתתו עלינו וכן כל כיו"ב. במס' שבת קכ"א ע"א נכרי שבא לכבות אין אומרין לו כבה ואל תכבה מפני שאין שביתתו עליך אבל קטן שבא לכבות אין שומעין לו מפני ששביתתו עליהן ובגמ' ש"מ קטן אוכל נבילות בי"ד מצווין וכו' א"ר יוחנן בקטן העושה לדעת אביו דכותיה נכרי דקא עביד לדעתא דישראל מי שרי נכרי לדעתיה דנפשיה עביד. וברש"י אפי' יודע שנוח לו לישראל הוא להנאת עצמו מתכוין שיודע שלא יפסיד עכ"ל: ויש להבין בכבש ובנר אפי' כשיודע שלא יפסיד לא מצינו להתיר גם לפי מ"ש עיקר הטעם להתר דלא הוי גלוי דעת מפורש מישראל וא"כ מה לנו דנכרי יתכוין לטובת ישראל וי"ל למ"ש בב"י בסי' של"ד בדליקה הוי אנן סהדי דניח"ל לישראל ולכן צריכין לטעמא דנכרי אדעתא דנפשיה קעביד ובכבש ובנר צריך גלוי דעת מפורש משום דלא הוי אנן סהדי דניח"ל כמו בדליקה שהוא הפסד רכושו: אמנם יש להבין דהרי אפי' בקציצה [מ"מ] בפירוש לא מהני בשבת וגם קודם שבת עי' בפ"ק דמס' שבת י"ט ע"א באגרת ביד נכרי אין משלחין ערב שבת אלא א"כ קצץ לו דמים וברש"י כיון דקצץ לו דמים בדידיה קטרח עיי"ש וזה כשאינו מפרש שיעשה בשבת ובקצץ אמרי' בעושהו בשבת בשביל דידיה קטרח אבל בשבת שנאמר בעשה בשביל ישראל להתיר משום אדעתא דנפשיה כיון דעיקר המעשה שישראל נהנה בו אי אפשר רק בשבת ומטעמא דשליחות וכיו"ב שכתבתי מה יועיל שעשה גם עבור עצמו ולשון רבינו בהל' ב' ואם בשביל עצמו בלבד עשה מותר וכו' ובמרכבת המשנה כתב בפי' משניות כתב רבינו ג"כ דוקא בשביל עצמו בלבד ועי' בהמ"מ הל' זאת ועיין ברש"י ונראה כונתו דאף באגרת וכיו"ב בעי קציצה בפירוש דודאי בשליחות בפירוש לא מהני קציצה [רק] בעושה מעצמו או שאמר לו שיעשהו והוא עשהו בשבת מהני קציצה דע"י התשלומין לא הוי המעשה מצד הגוי גלוי דעת כאלו אמר בפירוש שהוא שליחו לומר בו דהוי כשליחות לחומרא דכיון דעושה להנאתו ואף דבשליחות דעלמא דבפירוש לא מעלה ולא מוריד אם מקבל השליח השכר או לא נראה דשאני שבת בנכרי דנכרי לאו בר שליחות רק לחומרא וכמ"ש בס' בית מאיר הנ"ל מעשה שבת לא הוי בתורת שליחות לגוי כלל דהוי כנעשה ממילא דמותר עיי"ש אלא עם כל זה לרש"י וכיו"ב אמרינן לחומרא בשליחות בפירש בשבת ובשביל ישראל בגלוי דעת הוי כמפורש וא"כ בקוצץ ואדעתי' דנפשי' עביד וא"כ אינו עושה בשבילו וליכא גלוי דעת מצד הגוי רק לעשות עבור עצמו ולא בשביל ישראל ושאני בשליחות מפורש שאומר שהוא שליחו לא מהני שעושה בשכר כיון דהרי עכ"פ שלוחו הוי אבל בסתמא דלא אמרינן דהוי כשליחות מפורש רק בגלוי דעת המוכח ובכה"ג דעושה הגוי בעבור עצמו לא הוי מסתמא גלוי דעת שעושה בשביל הישראל ונהפוך מסתמא בשביל עצמו (ובשביל ישראל בבכור במטיל בו מום ובסירוס ואם גם נאמר שם מטעם שליחות שאני שבת כמ"ש לעיל וגם שם אי' משום הערמה ושמא יאמרו לו עיי"ש): ונאמר ביותר להסביר ענין קציצה גם לפרש הגהות אשר"י בפ"ק דמס' שבת שכתב דבגוף נהנה לא מהני קציצה עיי"ש ולכאורה בלתי מובן וכי ע"י הקציצה לא יהיה בגדר שליח הכי מצינו לחלק בשליחות בין בשכר לשלא בשכר ולמה לא תהיה כעושה בשביל עצמו ובשביל ישראל דעכ"פ גם בשביל ישראל עשהו: ונראה דלכאורה להבין בקבלנות למה התירו היכא דלא שייך חשד ומראית עין דגם שם כשעושה הנכרי בשבת בשביל ישראל הוא עושה וביותר לדעת מהרי"ט דהשליחות מתחיל משעת עשות השליחות ולא בשעת שעשה אותו לשליח וא"כ הוי שלוחו בשבת וצריכין אנו לומר דלא נעשה שליח רק על המעשה ולא על היום וכה"ג אי' במס' ע"ז דף ס"ג ע"א אומר אדם לחמריו ולפועליו וכו' אכלו בדינר זה צאו ושתו בדינר זה ואינו חושש לא משום שביעית ולא משום מעשר ולא משום יין נסך וכו' ומוקי שם בחנוני המקיפו ועי' בתוס' כתובות דף ע"ב ע"ב בד"ה ופרנס עיי"ש משום שלא עשהו שליח שיתן להם איסורא ומה שנתן איסורא לדעת עצמו הוא נותן ועי' בהל' פסח בסי' ת"נ ובירושלמי פ"ו דדמאי משנה י"ב עיי"ש וכן נאמר על זמן האסור לא עשהו לשלוחו אמנם יקשה עוד דאף דנאמר דשליחתו לא הוי רק על המלאכה ולא על הזמן האוסר זה מצד המשלח מ"מ בשבת דבשביל ישראל בעושה מעצמו אסור וזה ודאי דגוי לא עשהו רק בשביל ישראל בלבד אמנם כל זה בשלא קיבל שכר אבל בקיבל שכר יש לומר שפיר דנהי על המלאכה הוי שלוחו של ישראל על היום שלא הוי שלוחו הוא עושה לעצמו להרויח זמן לדברים אחרים וכ"ז בקוצץ אבל בחינם הכל בשביל ישראל וא"כ הקציצה למ"ש שלא יהיה בשביל ישראל מצד הזמן האסור ג"כ ומובן בגוף נהנה בשבת דהוי כמ"ש לעיל גלוי דעת מצד המשלח לא מהני קציצה דהוי ג"כ על היום גלוי דעת ודברי הגהות אשר"י מובנים ומובן היטב דעת רבינו שאינו מחלק בענין קוצץ בין ד' וה' (ו)ערב שבת ועיין בסי' רמ"ז ובב"י שם ועי' מחלוקת הב"ח ומג"א ואליה רבה בסי' רמ"ג במרחץ בקבלנות עיי"ש: ועי' עוד בפי' משניות לרבינו בפ"ב מ"ו דמכשירין שכתב דלכן אסרו בשביל ישראל כדי שיעשו שאנו חוששין שמא הישראל רמז לעכו"ם ועוררו לעשות הדבר הזה בשבת כדי שימצא אותו מזומן למוצאי שבת ומשו"ה אסרו כדי שיעשה עיי"ש ונראה שהוציא כן מסוגיא דמס' בכורות [לה] גבי מעשה דקסדור וכיו"ב שם וגבי סירוס במס' ב"מ הנ"ל והלשון שמא רמז שכתב רבינו דנראה דלא חיישינן שאמר לו בפירוש רק רמז לו כן ועיין בסי' ש"ז סעיף כ"א דאסור לרמוז לו שיעשה בשבת ומותר לרמוז לו שיעשה מלאכה לאחר שבת ועיין במג"א ס"ק ל"א עיי"ש ועי' בב"ח שכתב להקל וכמ"ש הוא נגד דעת רבינו ודוחק לומר דלשון לרמוז שכתב רבינו לאו דוקא דאו שעוררו שכתב מוכיח דלרמוז דוקא קאמר ולכאו' לרמוז הוי כגלוי דעת מפורש דניח"ל ובכה"ג כמ"ש לעיל הרהור כדיבור ושייך ג"כ מטעם שליחות וכמ"ש לעיל ודעת הב"ח נראה להטיב הנר לא שייך גוף נהנה משום דבלא"ה רואה ואינו ניכר בשמושו אבל עכ"פ אינו יוצא מגלוי דעתו ועי' בהגהות מיימוני ובלח"מ כאן: ובענין בשביל ישראל בשאר איסורים עיין בתוס' במס' ב"מ דף צ' ע"ב בד"ה מחלפי וברא"ש שם דנראה דיעות שונות דמדברי התוס' נראה שאם ודאי מדעתם עשו אף לטובת ישראל מותר וכ"כ בהג"א שם ומרא"ש ולשונו נראה אף היכא דל"ש הערמה שאמרו לנכרי אפ"ה כיון שהנכרי עושה בשביל ישראל אסור עיי"ש ועיין במס' בכורות דף ל"ה ע"א במעשה דקסדור שם לענין גוי שהטיל מום בבכור שלא מדעת ישראל ועי' בטור אהע"ז בסי' ה' וביו"ד סי' רצ"ז הל' כלאים ובש"ך שם: (יג) "אמירה לנכרי באיסור דרבנן" במס' שבת דף קכ"א ע"א אין אומרים לו כבה ובתוס' שם אפי' באסורי דרבנן אמירה לנכרי שבות כדאיתא במס' שבת ק"נ לא יאמר אדם וכו' שכור לי פועלים דמוקי בחבירו נכרי וכן מוכח במס' עירובין דף ס"ז גבי נייתי חמימי מגו ביתא עכ"ל הנה לא הביאו ראיה ממשנה דאין אומרים לו כבה דהוי מלאכה שא"צ לגופה דמדרבנן דכמו שהוכיחו בתוס' בד"ה ש"מ קטן וכו' בי"ד מצווין להפרשו דע"כ מוקי המשנה כר' יהודה או כר' שמעון ושצריך לפחמין דאם לא כן בדרבנן לכו"ע א"צ להפרישו עיי"ש. ולכן הביאו ראיה מלהלן בלבד: ובס' בית מאיר אהע"ז בסי' ה' הקשה מאי מקשינן בדף ק"נ בלא יאמר לחבירו שכור לי פועלים פשיטא וכמ"ש ברש"י דאמירה לנכרי שבות נדע מאין אומרים לו כבה עיי"ש והרי משם לא נדע רק באיסורי דאורייתא וצריך לאשמעינן דאפי' בדרבנן אמירה לנכרי שבות עיי"ש וי"ל ע"ז דלכאורה באומר לנכרי כבה לא שייך כלל צריכה לגופה דאם הגוי עושה בשביל הגחלים, לישראל הוי השליחות שאצל"ג ואם לישראל לצורך, לגוי הוי רק משום שכרו ולא צריך לגופה וא"כ אין שייכות צל"ג בזה ובתוס' כתבו כן לענין קטן שם י"ל דצריך הקטן לגופה והרי שייך מצווין להפרישו בדאורייתא דשביתתו עליך משא"כ בגוי: גם י"ל באומר לגוי לכבות אף דגוי מכבה משום הגחלים וצל"ג כיון דאפשר שיעשה כן בלא צריך לגופה ובהתר מדאורייתא אף לישראל עי' בתוס' קכ"ב בד"ה משקה ובהגהות מיימוני בפי"ב הי"ז מהל' שבת ובסוגיא דבורגנין דלא שייך אמירה לנכרי וא"כ גם בכבוי הוי רק מדרבנן ואתי שפיר ועיין להלן מ"ש בס"ד באות ט"ו עיי"ש אבל א"כ הוי לתוס' להביא ראיה מסוגיא דאל תכבה ונראה משום שכתבו אח"ז או דמוקי כר' יהודה עיי"ש אבל קושית הגמ' פשיטא דלא צריך לאוקמי כר"י דוקא ולכו"ע אזלא המשנה אפי' לר' שמעון ג"כ: ולשון שבא לכבות דאי' במשנה י"ל דנקטי משום סיפא וקטן שבא לכבות אבל אין מהדרך להביא ברישא לישנא יתירא משום הסיפא וי"ל דאפי' בלא"ה בא לכבות לא יאמר לו ואיסורא עביד גם אפי' בבא מעצמו ועל דעתיה דנפשיה קעביד לא יאמר לו: אמנם ראיתי בס' מנחת כהן בפ"ב שכתב לדידן הסוברים כר' שמעון במשאצל"ג ואפ"ה אסרו לומר לגוי כבה שמא יעשה הגוי פחמין דבלא"ה במקום הפסד גדול מותר שבות דשבות עיי"ש ולמ"ש אפי' במכוין לעשות פחמין יהיה דרבנן וגם כמ"ש כיון דאפשר לעשות שלא יהיה צריך לגופה וצ"ע לכאורה והיותר מסתבר בזה מ"ש הר"ן בפ' החביות מובא בס' מנחת כהן הנ"ל שם דשאני כיבוי כיון שצל"ג אסור מהתורה ואין הכל בקיאין לחלק בזה אסרו בכל אופן ואפי' ע"י גוי שמתוך שאדם בהול וכו' אתי לכבוי הוא גופו עיי"ש ועיין מ"ש לעיל בפ"א ה"ז ובכ"מ למה להחמיר בשאצל"ג אף דהוי מדרבנן וטעמא בזה עיי"ש ועי' באמירה לעכו"ם באיסור דרבנן במל"מ ה"ט עיי"ש: (יד) "באמירה לנכרי ביה"ש ובתוספת שבת" בסי' רס"א סעיף א' בהג"ה וכן מי שקיבל עליו שבת שעה או ב' קודם חשיכה יוכל לומר להדליק הנר ושאר דברים שצריך מהר"י וייל סי' קט"ז ועי' במג"א ס"ק ז' עיי"ש: ובדגול מרבבה שם ס"ק ד' כתב לחלק בין קיבל עליו תוספת שבת לאומר ברכו דאז מסתמא קיבל עליה קדושת השבת עיי"ש וכ"כ לעיל בכונתו דאף דאין שבות בתוספת שבת דלא גזרו מ"מ בקיבל על עצמו שבות דשבת הוי כמו קבילי עלי דהוי מטעם נדר כדאיתא במס' פסחים בבני ביישן וביו"ד בסי' רי"ד עיי"ש ואף דבקיבל ע"ע קודם זמן התוספת לא מהני מידי כמ"ש הר"ן בפ"ב דמס' שבת עיי"ש משום דאז הוי חול ולא שייך לקבל ע"ע בחול איסורא דשבת אם לא שפי' בנדר ע"ע מלעשות מלאכה וכיו"ב אבל בתוספת שבת בזמן דשייך ביה תוספת שבת דמהתורה אין לה שיעור והוי השבת לדידיה מדאורייתא ואף במאי דלא גזרו הרבנן יוכל לקבל ע"ע ושייך מטעם קבילי עליה כמו נדר כיון דהוי בזמן נכון וראויה לקבלה ובעל כרחו אז מקבל ע"ע ככל הקהל באומר ברכו וכשבת ממש ועי' במג"א הנ"ל מ"ש לחלק בין קיבל קהל דעל כרחו מקבל ע"ע דנראה להיפוך דלמ"ש ברצון שייך יותר הוספה וקבלה ע"ע ור"ל דבעל כרחו אז מקבל ע"ע ככל הקהל כשבת ממש אבל סוף דבריו שכתב להקל עם כל זה צ"ע לפמ"ש: ונראה לומר דוקא בשעה ושתיים שכתב ברמ"א מותר לו באמירה לנכרי אבל בזמן הראוי לקבלה לכל נראה שדעתו כשבת ממש כמו באומר ברכו קודם לזה דהוי מהאי טעמא ובזה נראה ביותר ובמקום אחר כתבתי דיש לספק בביה"ש דיהיה מתורת תוספת שבת ודאי דמשום ספק פורש עצמו ומקבל על עצמו וצ"ע בזה. והנה זה דלא גזרו בתוספת שבת באמירה לנכרי עיין במג"א ס"ק ח' שכתב דתוספת שבת מצות עשה ועי' בסה"מ ועיין בתוס' מנחות דף ע"ב אם גזרו ועשו משמרת למצות עשה ובפרי מגדים בפתיחתו לאו"ח עיי"ש ונפק"מ ג"כ דאם הוי עשה שייך דוחה לל"ת אבל במ"ע לא שייך דחיה וצ"ע בכל זה וגם אולי יש לחלק בין אמירה לנכרי לשאר שבות וראיתי בס' ישועות יעקב שחקר בזה אם לחלק בין אמירה לשאר שבות בתוס' שבת עיי"ש: ושם סעיף א' ומותר לומר לעכו"ם ביה"ש להדליק נר לצורך שבת וכן לומר לו לעשות כל מלאכה שהוא לצורך מצוה או שהוא טרוד ונחפז עליה עכ"ל השו"ע ועיין בסי' שמ"ב כדאי' במס' עירובין דכל משום שבות לא גזרו ביה"ש ולדעת רבינו רק במצוה בלבד עיי"ש ולפי מ"ש לעיל די"ל דכל הביה"ש ודאי מטעם תוספת שבת וצ"ל בתוספת שבת לא גזרו ובטעמא שכתבתי לעיל: (טו) "באמירה לנכרי באינו מכוין והוי פסיק רישא: בסי' רנ"ג סעיף א' בהג"ה בסופה י"א דאפי' אם הקדירה עומדת אצל האש כל זמן שהיא מגולה וכו' אם לא נתקו מן האש בשבת יש להסירו משם ע"י עכו"ם ואם ליכא עכו"ם מותר לישראל וכו' ובמג"א ס"ק י"ח אבל אם הגחלים מונחים סביב הקדירה כתב במרדכי פ"ד דשבת דאסור לישראל להסירה משום שמחתה ומבעיר העליונות ומכבה התחתונות כדאיתא בכריתות ובהגהות מרדכי כתב שם דאפי' לומר לעכו"ם יש ליזהר מיהו בהג"ה פ"ו כתב דמותר ע"י עכו"ם דאין אנו אומרים לו לכבות ולא להבעיר רק להסיר המאכל ע"כ אבל ע"י ישראל אסור לכו"ע עכ"ל ובמחצית השקל ע"ז דאע"ג דישראל באינו מכוין ופסיק רישא אסור בזה שנעשה ע"י הגוי מותר היכא שאין האיסור רק משום פ"ר ואע"ג שפסק המג"א בסי' שי"ד דאפי' באיסורא דרבנן פ"ר אסור דלא כתה"ד מ"מ שבות דאמירה לנכרי קיל וכ"כ במג"א בסי' זה ס"ק מ"א זה תוכן דברי המחצית השקל שם ועי' במג"א בס"ק מ"א, בהג"ה שם לכן נוהגין שעכו"ם מוציאין הקדירות מן התנורים וכו' אבל ע"י ישראל אסור בכה"ג תרומת הדשן ובמג"א כתב ע"ז דהו"ל כאחד נותן וכו' דפטור אבל אסור משא"כ באמירה לנכרי דשרי דהא עיקר כונתו לחמם הבית דשרי כמ"ש בסי' רע"ו ואע"ג דהוי פ"ר לגבי התבשיל מ"מ באמירה לעכו"ם לא קפדינן כולי האי ועי' סוף סימן א' ובסי' שי"ד ס"ס א' מ"ש עכ"ל. וגם שם כתב דאמירה לנכרי יש להתיר בפ"ר עיי"ש: והנה משום שליחות לחומרא י"ל דלא שייך שליחות רק על הדבר שרצון המשלח בו אבל לא במאי שאין רצונו ולא כיון לזה ואף שנעשה ממילא ומהאי טעמא אסור לעשות בעצמו דפסיק רישא כמכוין על אותו הדבר כיון שאי אפשר לחלק הדבר מהדבר בפ"ר והוי כמכוין על הנגרר ג"כ כמ"ש לעיל בפ"א בענין פ"ר ושאינו מתכוין עיי"ש כ"ז בעשהו בעצמו המעשה שא"א לחלק הכונה מהמעשה אבל בשליחות דתליא במה שרצון המשלח ורצונו יש לחלק דבחצי המעשה דברצונו הוי הוי שלוחו ועל מה שלא חפץ בו אף שנעשה ממילא לא מקרי שלוחו ע"ז ומשום דבר דבר צריכין לחלק כמו כן כיון שאין בכלל כונתו ואמירתו רק על ההתר לא הוי דבר דבר ומה שנעשה ממילא ולא היה כונתו לזה לא נקרא אמירה דאיסורא דבכלל כונתו לא היה האיסורא כן צריכין לומר להבין הנ"ל וצ"ע: (טז) "אם יש לחלק בין חובת הגוף באמירה לנכרי לשאינו חובת הגוף": ביו"ד בשו"ע בסי' רצ"ז סעיף ב' אסור לזרוע כלאים לעכו"ם ומותר לומר לעכו"ם לזרוע לו כלאי זרעים ובטו"ז ס"ק א' הקשה דגבי כלאי כרם בסי' רצ"ו כתב דוקא בעכו"ם קטן מותר ולא גדול אף שהוא דרבנן וכאן בכלאי זרעים דדאורייתא בארץ ישראל התיר בכל עכו"ם ועוד הקשה מסירוס באהע"ז סי' ה' ומהל' כלאים פ"א שכתב רבינו ואסור לישראל להניח לעכו"ם שירכיב אילנו וכתב ע"ז ואפשר דס"ל להרמב"ם כל מה דאסור אפי' בחו"ל הוי חובת הגוף בזה אסור אפי' אמירה לעכו"ם משא"כ בכלאי זרעים דאינו אסור אלא בא"י לא הוי חובת הגוף ומותר בו אמירה לעכו"ם ועי' שכתב עוד דמה שמתיר שם הוי לעכו"ם לצורך עצמו של עכו"ם אבל לא לצורך ישראל וקמ"ל דאף דאין קנין לעכו"ם בא"י אפ"ה מותר עיי"ש: ועי' בהל' כלאים פ"א ה"ג ובראב"ד שם כיון דאסור לקיימו האיך נתיר אמירתו ועי' בכ"מ שכתב נפק"מ בזה ולדברי הטורי זהב אף דמסתבר להיפוך דחובת קרקע יהיה אמירה לנכרי חמיר מחובת הגוף דעל כל פנים צריך לעקרו דאסור בקיומו מכל מקום לענין מעשה הזריעה בחובת הגוף שייך לומר שלא יבוא בגללו אפי' ע"י נכרי משליחות לחומרא אבל בחובת קרקע ולא על גופו אף דאסור לעשותו בעצמו דבזה מקיימו לפי שעה מ"מ ע"י גוי לא שייך שליחות כיון שעליו אין האיסור משום המעשה רק משום קיומו ונפק"מ כמ"ש בכ"מ ועדיין צ"ע דעכ"פ הוי כשלוחו על הזריעה דהוי כקיום לפי שעה ועי' בברכי יוסף שם ודברי הטו"ז במ"ש לחלק בין חובת גופו לחובת קרקע לענ"ד בלתי מובנים ומסברא היה נראה להיפוך דכה"ג אפי' גורם יהיה אסור:
דבר שאינו מלאכה ואין אסור לעשותו בשבת אלא משום שבות מותר לישראל לומר לעכו"ם לעשותו בשבת והוא שיהיה שם מקצת חולי או יהיה צריך לדבר צורך הרבה או מפני מצוה. כיצד אומר ישראל לעכו"ם בשבת לעלות באילן או לשוט על פני המים כדי להביא לו שופר או סכין למילה או מביא לו מחצר לחצר שאין עירוב ביניהן מים חמין לרחוץ בהם קטן ומצטער וכן כיו"ב. הלוקח בית בא"י מן העכו"ם מותר לו לומר לעכו"ם לכתוב לו שטר בשבת שאמירה לעכו"ם בשבת אסורה מדבריהם ומשום ישוב א"י לא גזרו בדבר זה וכן הלוקח בית מהם בסוריא שסוריא כא"י לדבר זה. ועי' בשו"ע בסי' ש"ו סעיף י"א ועיין בתוס' במס' גיטין ח' ע"ב ובמס' ב"ק פ' ע"ב בד"ה אמר שהביאו דעת בה"ג דאפי' איסורא דאורייתא מותר משום מצוה ודעת התוס' דוקא מילה שניתנה לדחות בשבת ומשום א"י מותר לכתוב אונו ע"י נכרי בשבת עיי"ש ודעת רבינו בכל מצוה אלא שיהיה שבות דשבות: והנה יש להבין למה הקילו ביותר משום ישוב א"י מבשאר דברים ואפי' בסוריא וכמ"ש במג"א שם ס"ק ב' דהוי רק קצת מצוה מותר עיי"ש וביותר לדעת התוס' גיטין ח' הנ"ל דגם במילה לא התירו רק אגב אמו ולמה נקל משום ישוב א"י יותר ממילה: ולכאורה י"ל לפי מ"ש בכ"מ בפ"ג מהל' חמץ ומצה מובא במג"א בסי' תמ"ו ס"ק ב' לחלק בדרבנן באם הוי בעידנא דמעקר האיסור מקיים המצוה עיי"ש וא"כ יש לומר דכותב עליו אונו הוי בעידנא משא"כ במילה לחמם המים דהוי הכשר בלבד: ובירושלמי במס' מו"ק בפ"ב מ"ד ריב"ל שאל לרשב"ל מהו ליקח בתים מן העכו"ם א"ל אימת ר' שאל בשבת ותני בשבת מותר כיצד הוא עושה מראה לו כיסין של דינרין והעכו"ם חותם ומעלה לארכים שכן מצאנו שלא נכבשה ירחו אלא בשבת דכתיב כה תעשה וכו' וביום השביעי וכו' וכתיב עד רדתה אפי' בשבת ובקרבן העדה שם מהו ליקח בתים בא"י כיצד הוא עושה דר"ל סובר משיכה מפורשת מן התורה וכתיב או קנה מיד עמיתך לעמיתך במשיכה ולעכו"ם בכסף ואיך נותן הכסף בשבת מראה לו הכסף בשקים ומקנה לו מקומו או שהעכו"ם לקחו מעצמו שכן מצינו וכו' כלומר שמצינו בשביל ישוב א"י מותר לחלל שבת עכ"ל עיי"ש: והנה לפי הירושלמי טעם אחר בדבר משום דהוי בערך כיבוש א"י אף דלא הוי ככיבוש ממש דדאורייתא לא התירו ועיין לעיל בפ"ב הל' כ"ה ובכ"מ שם: גם י"ל דנכרי הכותב עושה על דעת דנפשיה ואף שכותב גם בשביל ישראל וכה"ג אסור כמו במחצה על מחצה דלדעת שניהם אסור מ"מ י"ל לדעת הרי"ף שכתב לחלק בין אמירה דאית ביה מעשה לאמירה דלית ביה מעשה במס' עירובין עיי"ש וא"כ מסתבר לומר בכותב גם לדעת עצמו הוי כאמירה בלי מעשה דהמעשה עושה בלעדי לעשות רצון הישראל רק להשלים המקח אלא דבכל אמירה לעכו"ם אסור בכה"ג אבל במקום מצוה בעל דעת דנפשיה קעביד המעשה יש לומר דהוי כאמירה בלי מעשה וא"כ יש לחלק אם המוכר בעצמו הכותב דשייך ע"ד דנפשיה קעביד ומהני עכ"פ שלא יהיה בגדר מעשה אפי' בכותב נכרי אחר וכותב בשביל ישראל ובשביל נכרי י"ל ג"כ כיון דבשביל הנכרי ג"כ היה כותב הוי כאמירה בלי מעשה וצ"ע וי"ל דלפי מה שכתבתי דמשו"ה להקל בזה יותר ממילה לדעת התוס' הנ"ל וע"ע בדעת הר"ן בחפצי שמים לחלק באמירה לנכרי היום ולמחר מובא בב"י בסי' ש"ו עיי"ש ומהר"א ששון קכ"ו מובא במל"מ כאן: ועי' בר"ן במס' שבת י"ט שכתב בכותי שהדליק בשביל ישראל מותר בקצץ משום דאדעתא דנפשיה קעביד עיי"ש וא"כ מזה בעשה שלוחו דאסר אף בקצץ כמ"ש לעיל משום אמירה בפה אסור והוי כמ"ש אמירה בלי מעשה כיון דבלי אמירתו לא יהיה אסור בהמעשה אשר יעשה הנכרי לדעתיה דנפשיה ועי' ברש"י גבי שבא לכבות ובשו"ע סי' של"ד סעיף כ"ד עיי"ש. ועי' עוד בר"ן ביצה ל"ו ע"ב בקונה קנין בשבת במצוה דהוי כחפצי שמים דמותר לר"ת עיי"ש:
פוסק אדם עם העכו"ם וקוצץ דמים וכו' וכן השוכר את העכו"ם לימים הרבה מותר אע"פ שהוא עושה בשבת כיצד כגון ששכר העכו"ם לשנה או לשתים שיכתוב לו או שיארוג לו הרי זה כותב ואורג בשבת ומותר כאלו קצץ עמו שיכתוב לו ספר או שיארוג לו בגד שהוא עושה בכל עת שירצה והוא שלא יחשוב עמו יום יום. ועי' בראב"ד שהשיג עליו ועי' בב"י בסי' רמ"ד בשוכר למלאכה מיוחדת שאין לו ריוח במה שעושה בשבת ולא סתם למלאכה ומיירי בביתו של עכו"ם עיי"ש ובדגול מרבבה שם ובטו"ז ס"ק ה' ומג"א ס"ק י"ד עיי"ש:
וכן מותר לאדם להשכיר כרמו או שדהו לעכו"ם אע"פ שהוא זורען ונוטען בשבת שהרואה יודע ששכורין הן או באריסות נתן להן ודבר ששם ישראל בעליו קרוי עליו ואין דרך רוב אנשי אותו המקום להשכירו או לתנו באריסות אסור להשכירו לעכו"ם מפני שהעכו"ם עושה באותו המקום מלאכה בשבת והוא נקרא על שם הישראל בעליו. הנה כתבתי במקום אחר במ"ש בשו"ת שבות יעקב בשם הגאון מו' דוד אפענהיים ז"ל דלא שייך חשד אלא באין הוכחה שעושה נגד דרך בני אדם והביאו ראיה ממס' ברכות בפ"ק עיי"ש וכן מטין לשון הגמ' במס' ע"ז ספ"ק אריסי למרחץ לא עבדי אינשי דמשמע משום דלא עבדי שייך חשד ולא באם מקצת עושים אריסים ומקצת אין עושין וכן נראה ממס' שקלים פ"ג במשנה אין התורם וכו' שמא יעני ויאמרו מעון הלשכה העני או שמא יעשיר ויאמרו וכו' ובפי' מהר"א פולדא שם בד"ה שמא וז"ל אבל מן הסתם ליכא למיחש לחשדא עכ"ל: ונוכל לפרש כן בזה בגמ' במס' ע"ז שם חדא ועוד קאמר משום לפני עור ועוד שנקראת על שמו דמשום דעובר על לפני עור ריע חזקתו ונחשד ג"כ על אמירה ושליחות לנכרי ובטו"ז סי' רמ"ד ס"ק ב' נחית להאי סברה באין שני צדדים להתיר עיי"ש ולמ"ש יהיה צריך שני צדדים לאיסור: אמנם לפי הנראה מדעת הפוסקים אין לחלק כן כאשר נדייק בלשון התוס' במס' ע"ז שכתב דשכירות שדה דשמעתין דלעולם הוא רגילות לקבל שדה באריסות וכו' אבל בבנין בית רגילין לשכור מדי יום ויום וכו' ובטו"ז עמד ע"ז דעינינו רואות דגם בבתים קבלנות אבל כנראה כונת התוס' לחלק דבשדה לעולם הוי כן אבל בבית רגילים בזה ובזה וכנראה מחלוקת ר"ת והר"י בזה אם יש לחוש למראית עין אם הוי מחצה על מחצה ולא נוטה יותר לצד האיסור ובלשון הרא"ש אין הכרע שפתח לפי שאין רגילות בשדה אלא באריסות וסיים אבל רוב בנין בתים ע"י שכיר יום וכו' ובסמ"ג ל"ת ס"ה בשדה שרגילות וכו' אבל בבית שרגילות וכו' נקיט בשניהם לשון שוה. ולשון רבינו כאן ואין דרך רוב אנשי אותו המקום להשכירו או ליתנו באריסות אסור להשכירו לעכו"ם וכו' נראה דאפי' בליכא הוכחה ונוטה ביותר לצד האיסור שייך חשד ומראית עין ודוקא ברובא להתירא לא שייך מראית עין וכן נראה מדברי הרמב"ן בטור בסי' רמ"ג עיי"ש ולפ"ז לרשב"א אפי' רובא להיפך לא מהני וטעמא בעי: אמנם י"ל עוד טעם אחר במראית עין והוי בהיפוך מחשד הנאמר וזה לטועים שלא יחשדו שעושה באיסור ויסברו שמותר בשכיר יום ג"כ ולחשש כזה מצינו הרבה פעמים בש"ס ופוסקים כמו כן ונראה דאם לחשש חשד דהוי נגד חזקת כשרות דלא היה למחשד רק כשעושה נגד דרכי בני אדם ואיכא הוכחה שיצא מחזקה ואז שייך חשד אבל חשש טועין חיישינן אפי' בשאין יצא מדרכי בנ"א וליכא הוכחה שנוטה יותר שעשה בדרך האסור ויש לפרש בזה הסוגיא במס' ע"ז כ"א ע"ב תניא רשב"א אמר לא ישכור אדם שדה לנכרי מפני שנקראת על שמו וכותי זה עושה בו מלאכה בחוש"מ אבל נכרי מאי שרי דאמרו אריסא אריסותא עביד א"ה כותי נמי אמרי אריסא אריסותא עביד אריסותא לרשב"א לית ליה אלא נכרי מ"ט מותר דאמרינן ליה וציית כותי נמי אמרינן ליה וציית כותי לא ציית דאמר אנא גמירנא טפי מינך א"ה מאי איריא מפני שנקראת על שמו תיפוק ליה משום לפני עור לא תתן מכשול חדא ועוד קאמר חדא משום לפ"ע ועוד מפני שנקראת על שמו: ובתוס' בד"ה אי הכי וכו' הקשו מאי קאמר אי הכי דאמלתא דרשב"א גופא הו"ל להקשות תיפו"ל משום לפני עור עיי"ש גם האי חדא ועוד יקשה דעיקר חסר מהספר ונראה לומר דבתוס' שם בד"ה תיפו"ל נשאו ונתנו אם אמרינן לפ"ע בחוה"מ מדרבנן עיי"ש וא"כ נאמר בהאי שנקראת על שמו ומאיסור מראית עין כמ"ש ב' טעמים משום חשדא או להיפוך שיחזיקו אותו בכשרות וילמדו להתיר האסור בשכיר יום בשבת והנה להטעם השני הוי גם שנקראת על שמו ומראית עין משום לפני עור דיש לחוש שיבואו אחרים למכשול מזה ואם נאמר בדרבנן לא שייך לפ"ע אפי' בודאי יבוא לידי איסור במזיד וכמו כן אין לחוש לטועין בשוגג ואף שיש לחלק מ"מ י"ל דסלקא דעתין כן ועל כרחך משום חשד בלבד אבל חשד לא שייך רק היכא דיש לחשוד לישראל אבל אם כדמסקינן דכותי לא ציית וכמו שלא ציית בשוכרו על תנאי וא"כ בגזל עושה מלאכתו בשבת בשאינו שלו כמו כן אם יהיה שכיר יומו על חול יקשה שלא יציית ויעשנה בשבת דכמו בזה כן בזה יש למחות בדינא ועל כרחך שאין בידינו להיות תקיף נגדו ואם כן לא שייך חשדא דלמה יחשוד לישראל יחשוד ביותר להכותי דלא ציית ונודע לעובר על דברי החכמים וא"כ מדליכא למימר מטעם חשדא וצריכין לומר על כרחך דאיסורא דמראית עין משום טועין וכמ"ש ומשום לפני עור אפי' באיסורי דרבנן ומשו"ה מקשינן אי הכי דכותי לא ציית תיפוק ליה משום לפ"ע ומשני חדא ועוד קאמר דהרי מפני הטועין שיחשבו שמותר הוי ג"כ בכלל לפ"ע וא"כ בשנקראת על שמו נכלל לפ"ע זה ג"כ. ועי' בהל' יו"ט פ"ד הל' כ"ה ועיין בשו"ת מהריט"ץ סי' ס"ו שהקשה דממ"ש רבינו כאן ברוב נוהגין בקיבולת מותר ובהל' יו"ט שכ' עכו"ם שקיבל וכו' אפי' חוץ לתחום אין מניחו לעשותו במועד שהכל יודעין שמלאכה זו של ישראל ויחשדו אותו שהוא שכר את העכו"ם לעשות לו במועד שאין הכל יודעין ההפרש שיש בין המשכיר ובין הקבלן ולפיכך אסור עכ"ל וא"כ לפי זה אפי' בהכל יודעין יהיה אסור עיי"ש: והנראה דדעת רבינו דלכן חיישינן לחשד אף ביש דרך התר שוה להאיסור משום דאין הכל יודעין החילוק בין קבלנות שיחשבו שג"כ אסור ומשו"ה שייך חשד על שכיר יום וכ"נ מלשונו ויחשדו אותו שהוא שכיר יום וכו' ובמהריט"ץ הנ"ל עמד ע"ז. וגם רבינו אתא לפרש למה נחוש בכה"ג די"ל בשוה שעשה בדרך התר לחשדו ומשו"ה כתב הטעם דשייך בכה"ג ג"כ חשדא בזה אלא לאסור המותר באמת והיכא דרוב עושין כן וא"כ ידעו הכל שהוא בדרך התר לא נאסר משום שאין יודעין ההפרש בין קבלנות ושכיר יום: ובהמגיד משנה יש שכתב כיון דמותר להשכיר שהרואין תולין באריסות אף מותר בקבולת לפי שהרואין תולין באריסות וכי דעת רבינו אינו כן שלא התירו רק אם האמת כן עיי"ש. ועי' מ"ש בזה במס' גיטין פ"ח בסוגיא דקול עיי"ש:
הנותן אגרת וכו' ושולח אותם לכל מדינה וכו'. עי' בכ"מ שדקדק שרבינו פתח במדינה וסיים בעיר ע"ש ובמרכבת המשנה ע"ז דמצינו מדינה על עיר וציין סמ"ע י"א ס"ק י"ב עיי"ש: ועי' עוד בזה ברד"ק מובא בב"י אהע"ז סי' קכ"ח ועיין בהל' ע"ז שכתב רבינו מדינה על עיר שם בפ"ד ה"ו וה"ח וה"י והל' י"ד ובפ"ז ה"ו ובגמ' במס' ע"ז דף מ' ע"ב ובש"ך יו"ד סי' קמ"א ס"ק ב' עיי"ש ועי' [דף] י"ט ע"א דליכא בי דואר וברש"י שם דנראה בספק שמא יהיה באופן שיהיה מראית עין אסור שאם לא ימצאנו אסור ועי' בב"י בסי' רמ"ז בשם מהרי"א מ"ש ומ"ש עליו דאם היה ספק ספיקא מותר עיי"ש ולמ"ש בריטב"א במסכת ע"ז רובא לא מהני במראית עין וחיישינן על המיעוט עיי"ש וצ"ע לדעת הסוברים דרוב עדיף מס"ס ומלשון רבינו "שמא זה שמקבל האגרת ושלחן ביתו סמוך לחומה הוא" ועי' בכ"מ דנראה דס"ל דלא חיישינן על הספק במראית עין ונראה דהכל תלוי בשעת נתינתו ליד הגוי דאז שייך מ"ע ולרש"י ביש ספק הוי מראית עין ולרבינו בספק לא הוי מ"ע אז אבל להוכיח מזה דלא חיישינן לספק מ"ע ליכא למידק מזה דבזה הכונה בספק בשעת שליחות לא הוי בודאי מראית עין וא"כ עכ"פ כנראה דעת רבינו אינו כרש"י וצ"ע:
מי שהיה בדרך וקדש עליו היום והיה עמו מעות נותן כיסו לעכו"ם וכו' בד"א בכיסו אבל מציאה לא יתן לעכו"ם אלא מוליכה בפחות פחות מד' אמות. ועי' בכ"מ בפ"כ שם עיי"ש וברא"ש במס' ב"מ דף ח' עיי"ש: ובכת"י לאאמ"ו הגאון ז"ל בפ' כ' ה"ז נ"ב לעיין במס' ע"ז דף ע' ע"א המוציא כיס בשבת מוליכו פחות מד' אמות וי"ל דרבינו גריס המוצא בלא יו"ד והוא לשון מציאה ולא המוציא כשהוא לפנינו עכ"ל וכן ראיתי בספר נתיב חיים הנדפס מחדש סביב השו"ע בסי' רס"ו עיי"ש שמשם הוציא רבינו דינו והטעם לחלק כמ"ש ז"ל במציאה דאינו בהול כ"כ לא חיישינן בפחות מד' שיקיל בד' ועם כל זה התירו משום דעכ"פ בהול ואינו מעמיד על ממונו עיי"ש:
ישראל שעשה מלאכה בשבת אם עבר ועשה במזיד אסור לו ליהנות באותה מלאכה לעולם ושאר ישראל מותר להם ליהנות בה למוצ"ש מיד שנאמר ושמרתם את השבת כי קודש היא היא קודש ואין מעשיה קודש כיצד ישראל שבשל בשבת במזיד למוצ"ש יאכל לאחרים אבל לו לא יאכל עולמית ואם בשל בשגגה למוצאי שבת יאכל בין הוא בין אחרים מיד וכן כל כיו"ב. ועי' בהמ"מ דיש חולקים דצריכים לאחרים להמתין אף בשוגג כדי שיעשה שלא יהיה נהנים ממלאכת שבת ובלח"מ כתב לדעת הרמב"ן לחלק בגוי בשביל ישראל לא שייך איסור ליהנות ממלאכת שבת דשייך רק כשנעשה ע"י ישראל ועי' ברש"י ביצה דף כ"ד ע"ב בד"ה ולערב ובתוס' שם ובמס' חולין ט"ו ע"א ובתוס' שם בד"ה מודי ועי' בירושלמי פ"ג דמסכת שבת מ"א ובמראה פנים שם בד"ה יאות ובירושלמי במסכת תרומות פ"ב מ"ב ובמפרש שם ומ"ש לעיל בפ"ג ה"א בדעת רבינו ורש"י בענין שלא יהנה ממלאכת שבת עיי"ש ועי' בסי' שי"ח סעיף א' ובמג"א שם:
פירות שיצאו וכו'. עי' במרכבת המשנה מ"ש בפי' מקומו ושלא מקומו ומ"ש בשם התוספתא עיי"ש:
השוכר את הפועל לשמור לו את הפרה וכו' לא יתן לו שכרו של שבת וכו'. והנה בטעם איסורו דשכר שבת ברש"י במסכת כתובות דף ס"ד כשכר שבת וגזירה משום מקח וממכר ושכירות עכ"ל. ולכאורה הוי גזירה לגזירה. ועי' מ"ש לעיל בזה ונראה דהוי בכלל מו"מ להטעם שמא יכתוב שייך ג"כ בשכר שבת. ולמ"ש ברש"י בפרק אין צדין ובהמ"מ לעיל בשם יש אומרים משלא יהנה ממלאכת שבת אף דאין מעשיה קדושים ואפי' ע"י גוי כמו כן בדבר שאינו מלאכה ע"י ישראל לא יהנה וירויח מעסקיה בשבת אף דלא יהיה במלאכה: ועי' בשו"ע סוף סי' רמ"ג עבר והשכירו במקום שאסור י"א ששכרו מותר וי"א שאסור וכן עיקר ובמג"א ס"ק ה' וב"ח כתב דלא פליגי דבמקום דמותר מדינא כגון שהשכירו לעכו"ם לשנה דאינו אסור אלא משום מראית עין בדיעבד שכרו מותר אבל אם הביא שכר שבת לבדו אסור וכו' עכ"ל. ולכאורה למה נחמיר בשכר שבת יותר ממראית עין אבל הטעם בפשוט במראית עין לא נסלקו אם נאסר השכר דמראית עין בכל אופן נעשה משא"כ בשכר שבת אם לא יקבלו נתקן האיסור במה שקצב ליתן לו ומצינו כיו"ב ופשוט: