Divrei Yirmiyahu on Mishneh Torah, Scroll of Esther and Hanukkah Chapter 3
Can copy this into an AI, or connect the whole library to your assistant. For deeper learning, you can directly use the original seforim, sites, and apps.
בבית שני כשמלכו יון גזרו גזירות על ישראל וכו' וגברו בני חשמונאי הכהנים הגדולים והרגום והושיעו ישראל וכו'. וכשגברו ישראל על אויביהם ואבדום בכ"ה בחודש כסלו היה ונכנסו להיכל ולא מצאו שמן טהור במקדש אלא פך אחד. ולא היה בו להדליק אלא יום אחד בלבד והדליקו ממנו נרות המערכה ח' ימים עד שכתשו זתים והוציאו שמן טהור. ומפני זה התקינו חכמים שבאותו הדור שיהיו שמונת ימים האלו שתחילתן כ"ה בכסלו ימי שמחה והלל ומדליקין בהן הנירות בערב וכו' להראות ולגלות הנס וכו'. הנה רבינו שם בראש נצחון החשמונאי על אויבי ה' והאריך לתאר מעמדינו בימי היונים כמה פגע בנפשינו וברכושינו ובכבוד בנותינו. ואח"ז הנס דנרות ועל זה כתב ומפני זה התקינו וכו' אשר נוכל לפרש על שניהם על הנצחון מאויבים ימי שמחה והלל ועל נס דנרות להדליק הנירות וכמ"ש להראות ולגלות הנס וכו': ובגמ' במס' שבת כ"א ע"ב מאי חנוכה דת"ר בכ"ה בכסלו יומי דחנוכה תמניא אינון דלא למספד ודלא להתענות בהון שכשנכנסו יונים להיכל טמאו כל השמנים שבהיכל וכשגברה מלכות בית חשמונאי ונצחום בדקו ולא מצאו אלא פך אחד של שמן שהיה מונח בחותמו של כה"ג ולא היה בו אלא להדליק יום אחד. נעשה בו נס והדליקו ממנו ח' ימים לשנה אחרת קבעום ועשאום ימים טובים בהלל ובהודאה עכ"ל הגמ' וברש"י מאי חנוכה על איזה נס קבעוה ועשאום יו"ט בהלל ובהודאה לא שאסורין במלאכה שלא נקבעו אלא לקרות הלל ולומר על הניסים בהודאה עכ"ל: ויש להעיר בראשונה בהקושיא מאי חנוכה שלא מצינו בשום מקום להקשות כדומה לזה שלא מצינו מאי ק"ש ומאי סוכה וכיו"ב. וכמ"ש רבינו בפי' המשנה בפ' התכלת דדברים המפורסמים לא פירשו במשנה וסמכו על הפירסום עיי"ש ורש"י שכתב על איזה נס קבעו שלא נפרשו כפשוטו: אבל עוד יפלא דאיתא ועשאום יו"ט בהלל ובהודאה וכמ"ש ברש"י לומר על הניסים בהודאה. והנה בגמ' לא נזכר מהנצחון במלחמת ה' בגבורים רק מנס דנרות הרי דהנרות גורמים קביעת היום ועבורם קבעו בהלל ובהודאה. וכמ"ש ברש"י בעל הניסים והרי בהודאה בעל הניסים לא נזכר רק מהנצחון ולא מנרות כלל. גם לשון הגמ' קבעום ועשאום וכו' יש לדייק בו: ונראה דיש להבין למה קבעו העיקר החנוכה על נס הנרות ולא על הנצחון והצלת כל ישראל וקיום הדת והביהמ"ק ועיין בטו"ז בסי' תר"ע ס"ק ג'. ונראה לומר לפי מאי דאיתא במס' שבת דף י"ג ע"ב ת"ר מי כתב מגלת תענית אמרו (בי) חנניה בן חזקיה וסייעתו שהיו מחבבין את הצרות ארשב"ג אף אנו מחבבין את הצרות אבל מה נעשה שאם אנו באנו לכתוב אין אנו מספיקין. ד"א אין שוטה נפגע ד"א אין בשר המת מרגיש באזמל. וברש"י מחבבין את הצרות שנגאלין מהן והנס חביב עליהן להזכירו לשבחו של הקב"ה וכותבין ימי הנס לעשותן יו"ט כגון אלין יומין דלא להתענות בהון וכו' אין אנו מספיקין לפי שהן תדירות ל"א אין אנו מספיקין מלעשות יו"ט בכל יום אין שוטה נפגע אין פגע רע בא עליו כלומר אינו מכיר כמה נסים באין לנו ואין אנו מכירין בהן עכ"ל והן היו כמה וכמה גזירות והצלות בלוד ובביתר וכיו"ב אין מספר למו. וכמ"ש רז"ל הן הן גבורותיו שה אחת בין ע' זאבים וכו' ומטעם הנאמר לא היו קובעין ע"ז כי אין אנו מספיקין וכמ"ש ברש"י הנ"ל ואף כי לא היו קובעים עלינו להודות לה' בכל עת ועת על חסדיו הנפלאים אבל לא קבעו יום קבוע בכל שנה ושנה תמיד לדורות דהיה נראה כי רק אז נראה חסדי ה' והן לא כלו בכל עת ורגע בכל יום ויום ועת ועת. אבל בנס חנוכה הנס של הנרות שהיה יוצא ממירוץ הטבעי דע"ז לא נאמר אין אנו מספיקין כי הניסים שלא כדרך הטבעי בלתי מרובין כמ"ש לעיל משלימות המופת מעוטו וארז"ל האומר הלל בכל יום הרי זה מחרף וכו' וכמ"ש ז"ל בזה. ולכן עבור כי בזמן הזה נעשה בו נס נפלא היוצא מגדר אין אנו מספיקין ייחדו ימים האלה והוציאו מכלל שאר ימים ימי התשועה וקבעו יו"ט עבור הצלת ישראל ונצחון המלחמה נגד אויבי ה' אשר בכל עת היה ראוי לזה רק על כי אין אנו מספיקין. הנס דנרות הגורם כי יצאו ימים אלה מכלל זה ועשו יו"ט עבור הצלה ליהודים. וא"כ עיקר קביעת היו"ט היה משום תגבורת המלחמה אשר היה על דרך הפלא ופלא מעטים נגד הרבה יודעי נשק מלומדי מלחמה מאנשי אלכסנדר אשר אחרי מותו נחלק ממלכתו ונפל א"י ביד יונים אשר שר צבאו היה למלך להם. וענין המלחמה גדולה כי קיום האומה והתורה כולה וביהמ"ק הכל תלוי בה וראוי לקבוע ליו"ט רק בלעדי נס הנרות לא היו קובעים כמ"ש והיה הנס דנרות הגורם לקבוע יו"ט עבור ההצלה על כי היו ע"י נוסף על שאר התשועות התמידים והרגילים להיות ומדויק מאי חנוכה וכמ"ש ברש"י לאיזה נס קבעוה ומשני על הנס דנרות וסיימו וקבעום ועשאום יו"ט בהלל והודאה שע"י נס דנרות משם יצא לקבוע ולעשותו ליו"ט על הצלת ישראל בהלל ובהודאה וכמ"ש ברש"י בעל הניסים דמוזכר שם הצלת ישראל וטהרת מקדש אל: גם י"ל כמו דאיתא שם אין בשר מת וכו' כי המורגל והוא בתמידות אין אדם שם על לב וכמ"ש ז"ל מעלות הניסים על נפלאות ומעשי ה' בשמים ובארץ כי אלה המה תמידים משא"כ הניסים והניסים גורמים לתת לב על נפלאות ה' בהטבע ועי' מ"ש בבינה לעתים בפי' השמים מספרים כבוד אל עיי"ש ולכן הנס דנרות היה אשר העיר ביותר לדור ודור כי ה' ית"ש ויתעלה שוכן בקרבינו וממנו הנפלאות בכל עת ועת. לכן שם רבינו בראשונה הצלת האומה וטהרת המקדש ואח"ז הנס דנרות וכתב ומפני זה התקינו וכמ"ש עבור הראשון יו"ט ימי שמחה והלל ועבור הנר להדליק להראות ולגלות הנס וכו':
והדליקו ממנו נירות המערכה ח' ימים עד שכתשו זיתים והוציאו שמן טהור. בר"ן במס' שבת שם משו"ה היה ח' ימים מפני שהיה להם שמן טהור רחוק ד' ימים והוצרכו ח' ימים בין הליכה וחזרה עכ"ל. והרא"מ בחי' להסמ"ג בהל' מגילה ועי' בב"י בסי' תר"ע דהיו ממתינין ח' ימים משום טומאת מת שהיו כולמו בחזקת טמאי מתים והקשה דטומאה הודחה בציבור וכתב ע"ז דזה דוקא בעבודה עצמה ולא במכשירין כמו דאמרינן במילה וכיו"ב עיי"ש ובפר"ח בסי' הנ"ל. ובלתי מובן דשאני במילה וכיו"ב דאין לדחות השבת בשביל מכשירין משא"כ בזה דבעשית השמן בטומאה אין דחיה דלא מצינו שהזתים צריכין להיות נקדשים וא"כ ליכא שום איסור בעשית הזתים לשמן. ואח"ז כשאין לו שמן להדליק אלא השמן הטמא וא"כ הוי מהעבודה שדוחה הדלקה הטומאה דנלמד מלהדליק תמיד שדוחה טומאה ומדברי רבינו אין הכרע אם היה ח' ימים משום טומאה או כמ"ש הר"ן ועל מאי דלא הדליקו בשמן טמא שמצאו כתב בפר"ח שנטמאו בשאר טומאת דלא נדחו בציבור דנאמר בטומאת מת בלבד ועי' בזית רענן להמג"א בפרשת אמור שכתב ששקצוהו לע"ז עיי"ש:
כל שחייב בקריאת המגילה חייב בהדלקת נר חנוכה והמדליק אותה בלילה הראשון מברך שלש ברכות ואלו הן ברוך וכו' להדליק וכו' ושעשה ניסים וכו' ושהחיינו וכו' וכל הרואה אותה ולא בירך מברך שתים שעשה ניסים וכו' ושהחיינו וכו' ובשאר הלילות המדליק מברך שתים והרואה מברך אחת שאין מברכין שהחיינו אלא בלילה הראשון. ובהמ"מ ופי' רבינו הרואה אורו ולא בירך דעתו ז"ל שאע"פ שיצא מן המצוה כגון שהדליקו עליו בתוך ביתו מברך וכו' עכ"ל עיי"ש. ועי' בשו"ע בסי' תרע"ו סעיף ג' מי שלא הדליק ואין עתיד להדליק וכו' וגם אין מדליקין עליו בתוך ביתו כשרואה נר חנוכה מברך וכו' ועי' במג"א בס"ק א' וס"ק ב' ובפר"ח שם ס"ק ג' בדעת רבינו דכל שלא הדליק אף שעתיד להדליק יברך ברואה ובבוא לבית לא יברך אלא להדליק בלבד עיי"ש: והנה בלתי מובן כיון שהדליקו בעבורו ויצא כבר דיהיה מה שמוציאין זה לזה מטעם שליחות או כמ"ש ברא"ש מטעם ערבות מ"מ הוי כאלו עשה בעצמו המצוה אף דמצוה בו ביותר מבשלוחו מ"מ למה יברך עוד על הראיה וכמ"ש בהמ"מ בשם הרשב"א דלא מצינו יוצא מהמצוה וחוזר ומברך עיי"ש: ונראה דהנה יש להעיר למ"ש בתוס' רי"ד דלא שייך שליחות במצוה שבגופו וא"כ האיך שייך שליחות על הברכה דלא שייך שליחות על ק"ש ותפילה דהוי שבגופו. ונראה דעיקר השליחות על המצוה וברכה נגרר להעושה המצוה וא"צ שליחות לזה. ועל הדבר בעצמה ההדלקה וכיו"ב שייך שליחות. אמנם בלתי מובן כיון דהברכה על הדבר ולא על העושה השליח וא"כ למה הרואה מברך הרי אינו עושה הדלקה והברכה אינה אלא הדלקה ועל כרחך מזה הברכה שעשה ניסים אינה על המעשה הדלקה אלא חל עליו ולא שייך שליחות וערבות בזה וכיו"ב כתב בטו"ז בשו"ע יו"ד סי' א' ס"ק י"ז בברכת אירוסין וכיו"ב שאינה על הדבר אלא שקבעו אותה בשנעשה המעשה עיי"ש. וכמו כן ברכת שעשה וכו' דהוי עליו ודוקא ברואה הדלקה נקבע וא"כ מזה יש לומר שפיר אף שהוציאוהו אחרים מברך ברואה שעשה ניסים וכו' כיון דלא שייך שיוציאו בברכה זאת דהוי מצוה שבגופו ומובן דעת רבינו לפמ"ש הה"מ ולמ"ש הפר"ח בלתי מוכרע ודיוק לשון רבינו שכתב ולא בירך ולא כתב ולא הדליק ובברכת נהנין שמוציאו בברכה משום שומע כעונה וגדול העונה וכו':
בכל יום ויום וכו' ומברך וכו' את ההלל אע"פ שקריאת ההלל מצוה מד"ס מברך עליו אקב"ו וכו'. ועי' בראב"ד ובהמ"מ ולח"מ. ועיין מ"ש לעיל בהל' ברכות בפ"א ה"א ובפי"א הט"ז עיי"ש ונקט רבינו הלל ובגמ' אי' כן על ברכת להדליק עבור מ"ש בהל' אח"ז:
ולא הלל של חנוכה בלבד הוא שמדברי סופרים אלא קריאת הלל לעולם מדברי סופרים בכל הימים שגומרין בהן את ההלל וכו'. כתב כן נגד דעת בה"ג בסה"מ ובראב"ד א"א ויש בה עשה מדברי קבלה השיר יהיה לכם עכ"ל ועי' בהמ"מ ובכ"מ: בסה"מ שורש א' השיג רבינו על הבה"ג שמנה הלל בין תרי"ג מצות. וברמב"ן שם כתב דהלל דאורייתא והביא ראיה ממקרא המובא במס' ערכין דף י"א ע"ב מנין לעיקר השירה מן התורה מהכא תחת אשר לא עבדת את ה' אלוקיך בשמחה ובטוב לבב הוי אומר זו שירה. וא"כ אפשר שנדרוש בימים טובים שכתוב ונתרבו כל מיני שמחות גם מדרשם שם דף י' מהשיר זה לכם כליל התקדש החג לילה המקודש לחג טעון שירה שאין מקודש לחג אין טעון שירה. והקשה על דברי עצמו ממס' ברכות י"ד ע"א שהובא בהמ"מ לסייע לדעת רבינו דאי' שם הלל דרבנן וכתב דקאי על ר"ח וחנוכה ובמגלת אסתר השיג עליו וגם מדאיתא שם לחלק בין ימים שגומר וכו' נראה דקאי על היו"ט דמדאורייתא עיי"ש. ועי' בשאגת אריה בסי' ס"ט: והנה סוגית הגמ' שם בעיא מיניה אחי תנא דבי ר' חייא מר"ח בהלל ומגילה מהו שיפסיק אמרינן ק"ו ק"ש דאורייתא פוסק הלל דרבנן מבעיא או דלמא פרסומי ניסא עדיף א"ל פוסק ואין בכך כלום. אמר רבה ימים שהיחיד גומר בהן את ההלל בין פרק לפרק פוסק באמצע הפרק אינו פוסק וימים שאין היחיד גומר בהן את ההלל אפי' באמצע הפרק פוסק אינו והא רב בר שבא איקלעי לגבי דרבינא וימים שאין היחיד גומר את הלל הוה ולא פסק ליה שאני רב בר שבא דלא חשיב עליה דרבינא עכ"ל הגמ' שם: ועי' בפנ"י שהעיר על הלשון מיותר פוסק ואין בכך כלום וכתב די"ל דהלל ומגילה לאסור ביותר בהפסק מבק"ש משום דבק"ש לא הוי הברכה על הק"ש כמ"ש ברשב"א ובתלמידי רבינו יונה משא"כ בהלל דהוי הברכה על ההלל וכיו"ב במגילה עיי"ש וכונתי לדעתו הגדולה. ועי' בלח"מ פ"ג מהל' מגילה וחנוכה הל' ט' עיי"ש: ונראה לענ"ד בזה. ומקודם נדבר בענין הפסק בהלל ומגילה בענינו ומה גורם וחשש בזה. והנה בטור או"ח בסי' תפ"ח בשם מהר"מ (במבז"ל) [מרוטנבורג] שאין לומר לגמור דא"כ אם מחסר קצת מברך ברכה לבטלה. וכתב שהרא"ש חולק ע"ז דלגמור פי' לקרות כמו הותיקין היו גומרין עם הנץ החמה עיי"ש. וכ"כ בתוס' בסוגיא הנ"ל בד"ה ימים עיי"ש. ועיין בס' ברכי יוסף בסי' נ"ח שהעיר על סתירת הטור דבק"ש פי' גומרים גומר ממש ובהלל כתב כהרא"ש הנ"ל וכתב כי בס' מעדני מלך העיר ג"כ ע"ז: ולכאורה היה מובן החילוק שמחלקים בין יחיד גומר את ההלל או אין גומר אם נאמר היכא דגומר אומר לגמור וכשאין גומר לקרות. יש הבדל גדול לפ"ז לדינא דבאם אמר לגמור ומפסיק הוי ברכה לבטלה דהוי בכלל לא תשא איסורא דאורייתא וכה"ג שעושה נגד מה שנכלל בהברכה י"ל לכו"ע אף בברכה שייך לא תשא. משא"כ כשאומר לקרות ומפסיק אינו אלא מבטל הברכה על החלק האחר שלא אמר עוד וביטל ברכה דמדרבנן וא"כ מדאבעיא בהלל ומגילה דהלל דרבנן ומעלתו משום פרסומי ניסא אבל ק"ש דאורייתא ופשיט דימים שגומרים הלל וא"כ אומרים לגמור ואיכא בהפסק איסורא דאורייתא משום לא תשא וגם פרסומי ניסא וממילא עדיף מק"ש. אמנם לא ניתן לומר כן שהרי לשאלת שלום בין פרק לפרק ג"כ לא יפסיק דלא מסתבר להתיר משום שאלת שלום איסורא דאורייתא. ועי' בתר"י שכתב דלכן מותר בשאלת שלום בהפסק בק"ש משום שאין הברכות על הק"ש. ויקשה לפ"ז מאי מדמין להלל דהברכה על ההלל. וצ"ל משום דבברכה לקרות יוצא בקרא במקצתו ג"כ וכמו כן במגילה שאין שיעור לקיום הברכה לקרות. ולפ"ז אם נאמר דמברך לגמור כשגומר ההלל אין לדמותו לק"ש דבזה הוי בהפסק איסור דאורייתא משא"כ בק"ש וצ"ל לדעת מהרמב"ב דסוגיא דגמ' קאי בלא בירך לגמור אפי' בשיחיד גומר ההלל. וכנראה מתוס' הברכה לגמור נתקנה בזמן מאוחר עיי"ש: ויש להבין למה באמצע משיב מפני הכבוד דעכ"פ איסורא איכא וצ"ל דכבוד התורה עדיף לאדם נכבד. ועי' בדרשות אאמ"ו הגאון ז"ל בשערי תורה חלק ראשון דאע"ג דהחכם יוכל למחול מ"מ במכבדו במחל מקיים מ"ע דכבוד התורה עיי"ש. ומכ"ש בכה"ג דשואל דנראה שאין רוצה למחול ממילא כבוד התורה עדיף וגדול כבוד הבריות וכו' ומובן טעמא דמשיב: אמנם עם כל זה יש לעיין דמאי מדמין ק"ש דאין הברכות על ק"ש כמ"ש ז"ל להלל דאע"ג למ"ש דלא הוי ברכה לבטלה דבקצת שקרא מהלל יצא ידי הברכה לדעת התוס' והרא"ש אפי' כשאומר לגמור ולמהר"מ ב"ב בהברכה לקרות מ"מ עכ"פ על חלק שלא קרא עוד הוי ע"י ההפסק בלי ברכה דלא שייך בק"ש כמ"ש: והנה יש לעיין אם ברכת המצות במצוה דאיתא מדאורייתא ולהרמב"ן הלל ביו"ט מדאורייתא. ואפי' נאמר מדרבנן י"ל למ"ש רבינו דכל דרבנן דאורייתא מלא תסור וא"כ לא יהיה מסתבר לבטל הברכה על ידי ההפסק במה שלא קרא עוד משום שאלת שלום ולא מצינו וכנראה מהגמ' שאין מברך עוד הפעם אחר ההפסק גם כי זה יגרום ברכה שאין צריכה דהוי ג"כ בלא תשא כדאי' במס' יומא וכיו"ב. ועיין מ"ש לעיל בפ"א מהל' ברכות ה"ג דמירושלמי נראה דברכת המצות מדאורייתא וכן נראה דעת רש"י במס' ברכות ודעת התוס' במס' שבועות. אבל דעת רבינו ושאר הראשונים ז"ל נראה דהוי מדרבנן עיי"ש. וא"כ לדעת הסוברים דברכת המצות דאורייתא ולרמב"ן הלל ביו"ט מדאורייתא יקשה מאי מדמין ק"ש דלא שייך הפסק לביטול ברכה להלל דהוי ביטול דאורייתא. (והנה דרבנן משום לא תסור לרמב"ן לא נאמר דלא ס"ל כן ורבינו דס"ל כן דעתו דברכת המצות דרבנן): אמנם אם דיבור הוי הפסק לומר דהוי ע"י כלא בירך על מה שאומר אחר ההפסק במחלוקת שנויה במס' ר"ה בפ"ג בשח בין תקיעה לתקיעה דעת הגאונים ז"ל דצריך לברך עוד הפעם ועי' בר"ן שכתב וז"ל הרי לא שמענו בשום מקום שמי שבירך על המצוה והתחיל שלא יהיה רשאי לדבר עד שיגמור ואטו מי שיתחיל לבדוק חמצו כלום אסור לו לדבר עד שיגמור ביעורו. א"כ בא ונאמר שמי שמברך המוציא יהיה אסור לדבר עד שיגמור סעודתו וליתא וכו' והואיל ונפיק וכו' עכ"ל ועי' ברא"ש בפ' כסוי הדם שכתב ג"כ במגילה במפסיק א"צ לחזור ולברך וכיו"ב בפ"ק דפסחים בברכת ביעור חמץ עיי"ש: והנה בהסח הדעת ע"י דיבור שאין בו צורך היה נראה דהוי הסח הדעת ביותר מאם דיבר מה שצורך לו ומוכרח לכך שבזה שמדבר מהכרח אין נראה כך שברצונו להסחת דעת ממה שמדבר מבלי צורך והכרח. אמנם דעת התוס' במס' ברכות כ"ב ע"ב בד"ה אלא בשם השר מקוצי לחלק בין גברא חזי דאין חוזר לראש לאין חזי שחוזר לראש עיי"ש שנראה דמשום דהוכרח להפסיק הוי הפסק מצ"ע דמחלק מהקודם משא"כ בלי הכרח להפסיק ועי' בסי' ח' באו"ח בטור ובד"מ שם בזה ובכמה דוכתי. ולעם זה נמצא בכה"ג דשאלת שלום כיון דנאמר דמדינא צריך להפסיק יהיה בגדר הפסק גמור: ונאמר לפ"ז לפרש הסוגיא ולתרץ קושיא הנ"ל דהאיבעיא ק"ו ק"ש דאורייתא פוסק הלל דרבנן מבעיא או דלמא פרסומי ניסא עדיף דלמ"ש הרמב"ן האיבעיא בר"ח וחנוכה ולא ביו"ט דהוי מדאורייתא. ויקשה כנ"ל למה לא השיב לחלק בין יו"ט לר"ח וחנוכה כמו שמחלק בין גומר הלל וכו' דנראה אפי' ביו"ט וי"ל דלמ"ש הטעם שנאמר שלא יפסיק משום ביטול מצות הברכה דמדאורייתא וכמ"ש עיקר הביטול משום דהפסק הוי מדינא ומוכרח ומשו"ה הוי הפסק והשיב ליה ממ"נ יפסיק אם הדין דהוי כק"ש יפסיק ואם הדין דעדיף וא"צ שיפסיק ממילא רשאי להפסיק דכיון שאין הפסק מוכרח אינו ביטול ברכה כלל. וא"כ אמר ליה שפיר פוסק ואין בכך כלום יהיה מה שיהיה פוסק. וא"כ לא הוצרך לחלק בין יו"ט דביו"ט ודאי רשאי להפסיק כיון שאינו מוכרח להפסיק ומדויק הלשון ושיטת הרמב"ן מיושבת. ועי' בפנ"י שהקשה למה לא איבעיא בפרסומי ניסא עדיף להאי נפקא מינות דאיתא במס' מגילה בפ"ק עיי"ש. ולכאורה יקשה טפי דשם קי"ל פרסומי ניסא עדיף וכאן נראה להיפוך. אבל למ"ש אתי שפיר דלא נפשוט כלל אי עדיף או לא ואתי שפיר כ"ז כתבתי לדעת רמב"ן והראב"ד. אבל דעת רבינו דהלל ביו"ט ג"כ מדרבנן וברכת המצות מדרבנן. ולא שייך לומר מ"ש ולרבינו מדויק פוסק ואין בכך כלום כמ"ש בלח"מ בהל' ט' עיי"ש: