תרועה זו האמורה בתורה נסתפק לנו בה ספק לפי אורך השנים ורוב הגלות ואין אנו יודעין האיך הוא אם היא היללה שמיללין הנשים ביניהן בעת שמייבבין או האנחה כדי שיאנח האדם פעם אחר פעם כשידאג לבו מדבר גדול או שניהם כאחד האנחה והיללה שדרכה לבוא אחריה הן הנקראים תרועה שכך דרך הדואג מתאנח תחילה ואח"כ מילל לכך אנו עושין הכל. ועי' ברא"ש ובר"ן שהביאו דברי רבינו האי גאון ז"ל שכתב בתשובה שאל נחשוב כי נפלה ספק כזה בימי ר' אבהו שהרי משניות קדומות אחת אמרה ג' יבבות ואחת אמרה ג' שברים וקאמר אביי בהא פליגי וכך היה מעולם מנהג ישראל אלו עושין כן ואלו כן ושניהם יוצאין יד"ח ומה שאמר אביי פליגי לא שהיו מטעים אלו לאלו אלא כל מקום לפי מנהגו כשבא ר' אבהו ראה שיהיו כל ישראל עושין מעשה אחד ולא יהיה נראה כחלוקה עיי"ש וביתר ביאור בס' תמים דעים בסי' קי"ט עיי"ש. והנה זה מסכים לדעת רבינו שכתב בהקדמתו לש"ס דדברי קבלה לא שייך שכחה ומחלוקת ועי' בזה בהל' ממרים פ"א ה"ג ובפי' למס' עדיות עיי"ש וכאן לא כתב כדעת הגאון הנ"ל אלא כתב שנשתכח מרוב הגלות ונסתפקו בזה: והנה יש להבין לדעת הגאון ז"ל בהאי דמקשינן ר"ה ל"ד ע"א אלא ר' אבהו מאי אתקין אי גנוחי גנח הא עבדינן אי ילולי יליל הא עבדינן מספקא ליה דילמא גנח וילל וכו' וא"כ אף דנפרש לשון מספקא דלא כפשטיה מ"מ האי דאתקין תרוייהו על כרחך משום ספק דלקיום מנהגם היה די בכל אחד בפ"ע כקושית הגמ'. ונראה דהנה זה דלא שייך שכחה בדבר הנעשה תמיד מימות עולם זה אם לעשות דבר בדרך הזה או בדרך אחר דהאיך שייך ספק בהנעשה תמיד ונודע באיזה הדרך נעשה ולא שייך שעשהו פעם אחת בדרך אחר בלי שיהיה נשמע שהיה מהחולקים על הקבלה כצדוקין וקראים אמנם זה ימצא שיקילו ברוב ימים וימעטו במצוה מהמצות לעשותו בפחות מעט כאשר רואין להקל בכמה ענינים ואח"ז נעשה כהתר ועל שמא פחתו מזמנים יש להסתפק וא"כ י"ל דבגמ' מפרשינן לבסוף דמאי דאיתא דר"א מספקא ליה ולפי פי' ר' האי גאון לא היה ספק דפי' דבזה היה מסופק שמא שניהם כאחד ופחתו אחד וע"ז שייך שכחה אבל לעשות דבר שלא היה כלל לא שייך שכחה אבל בדעת רבינו נראה דהוי ספק ממש לר' אבהו וכמ"ש פשטיה דגמ' וגם מדתיקן לשניהם ביחד ג"כ נראה כן ודעתו בכה"ג דגוף הדבר נשמר ובשנוי הקולות דשניהם דומות ושנוי קל לדאגה או לבכי שייך שכחה ברוב הימים ולכן פי' רבינו הספק לברר האיך יעלה שכחה וספק בהנעשה מדור לדור ועי' בה"ג שכתב רבינו ג"כ לצאת מידי ספק שלא כהגאון הנ"ל:

היללה היא שאנו קורין תרועה וכו' נמצא מנין התקיעות שלשים כדי להסתלק מן הספק. ועי' במ"מ מלשון זה למידק ההפסק בין שברים ותרועה עיי"ש. ובפר"ח כתב זה בלתי מכריע דשנוי קולות שלשים המה אלא מדכתב רבינו ואחריה שלשה שברים ואחריה תרועה ולא כתב שלשה שברים ותרועה נראה יותר דבהפסק לעשותם עיי"ש: ובמ"ש לעיל בפ"א ה"א בפי' כמה דכייף וכו' וכמה דפשיט וכו' י"ל הספק אם גנוחי גנח או ילולי ילל לפי פי' רבינו זה לדאגה וזה לבכיה דיש מקום לומר לבכות על חטאים ביום הדין וגם לומר הנראה בעזרא שאמר אכלו וכו' שאמר להם שלא ירבו בבכיה ויבטחו בה' הסולח אבל לא מנע מהם הדאגה ורעדה מיום הדין ושמא שניהם יחד דמספקי לר' אבהו דידאג מהדין ויבכה על חטאיו:

שמע תשע תקיעות מתשעה בני אדם כאחד לא יצא אפי' ידי אחת וכו'. עי' בלח"מ לטעמו דר"ן דצריך פשוטה לפניה ותרועה לאחריה למה אינו יוצא ידי אחת ועי' מ"ש ע"ז ובפר"ח בסי' תקפ"ח השיג על פי' וכמו כן בכפות תמרים ר"ה כ"ז השיג על הלח"מ וכתב בדעת רבינו כיון דלא כיון בשמיעת התקיעה שתהיה לפני התרועה אלא שתהיה תקיעה ותרועה יחד אפי' ידי תקיעה לא יצא דבעינן שיכוין בתקיעה לעשותה לפני התרועה עיי"ש ובקל לחלק בהאי דהל' ד' במשך התקיעה דלא אמרינן דהוי כב' תקיעות דדעת רבינו דלא כירושלמי דאמר אפי' אחת אין בידו עי' בכ"מ שם דשם בתחילת התקיעה דעתו על הראשונה בלבד וסוף התקיעה במה שהאריך היה דעתו על התקיעה לאח"ז ותחילת התקיעה בכונה הראויה משא"כ כאן ועיי"ש בכפות תמרים דף ל"ד ע"ב בתוס' בד"ה מט' בני אדם מ"ש בטעם מחלוקת רש"י עם תוס' ורבינו אם צריך שלא יהיה כנגד הסדר שישמע תרועה אחר התקיעה או שיהיה כסדר זה אחר זה דוקא ואפילו בפעם אחת לא עיי"ש:

ג' ברכות אמצעות של ר"ה ויו"כ של יובל שהן מלכיות וזכרונות ושופרות מעכבות זו את זו וצריך לומר בכל ברכה מהן עשרה פסוקים מעין הברכה וכו'. במסכת ר"ה ל"ב ע"א הני עשרה מלכיות כנגד מי אמר רבי כנגד עשרה הילולים שאמר דוד בספר תהילים הילולים טובא הוו הנך דכתיב בהו הללוהו בתקע שופר (תהילים ק״נ:ג׳) ר' יוסף אמר כנגד עשרה דיברות שנאמרו לו למשה מסיני ר' יוחנן אמר כנגד עשרה מאמרות שבהן נברא העולם: הנה י"ל דלא פליגי ולכל הכונות תיקנו עשרה וכדאיתא בפ"ק דמגילה ככולהו תנאי וככולי אמוראי דכמה טעמים בדבר אחד. וי"ל נגד י' מאמרות שנברא בהן העולם אשר ע"י בריאות העולם נתגלה כבוד ה' לעין כל מעשיו וא"כ כנגד י' אלו אשר בהן הכרת ה' ית' ע"י הבריאה ונגד י' דברות וכמ"ש ברש"י בשם ר' סעדיה גאון ז"ל שנכלל בהם כל התורה וזה כנגד קבלת מלכות שמים לקבל עליה רצון ה' ית"ש להיות מושל ברוחינו כמו שגילה רצונו בהתורה ולהדמות אליו כאשר נגלה לנו בי"ג מדותיו וכמ"ש רז"ל מה הוא רחום וכו' ובכלל העבודה השלימה לנו בראשונה הכרת אחדות ה' ואח"ז קבלת מ"ש ונגד י' הלולים בס' תהילים הנאמרין על מעשי ה' ית"ש אחרי הבריאה והשגחתו ורחמיו על כל מעשיו אחרי הבראם. והנה בגמ' הני י' מלכיות כנגד מי יש לפרש כנגד הנאמרים עם מ"ש גם נגד זכרונות ושופרות ועי' בפי"ב מהל' תפילה ה"ג ומ"ש שם עיי"ש: