סיכך בדבר שאין גדוליו מן הארץ או במחובר לארץ או בדבר שמקבל טומאה פסולה אבל אם עבר וסיכך בדבר הנובל ונושר או בדבר שריחו רע כשירה שלא אמרו אין מסככין באילו אלא כדי שלא יניח הסוכה ויצא וכו'. ובכ"מ הר"ן כתב גבי שוצרי דסני ריחייהו דפסולין אף לדפנות ומשמע אפילו בדיעבד עכ"ל. ונראה דדייק מלישנא דפסולין שכתב דמשמע דיעבד ועיין בר"ן סוכה כ"ח אמר לו א"כ לא קיימת מצות סוכה מימיך שלא כראוי וכרצון החכמים וכדתנן מי שלא אמר ג' דברים בפסח וכו' שלא יצא כראוי עיי"ש ועי' מ"ש לעיל בפ"ד ה"א וצריכין לפרש פסולין לענין דרבנן ובאמת מצינו פסול על לכתחילה וכמ"ש ברשב"א במסכת גיטין וביותר בלשון המפורשים ופוסקים ונראה דהכ"מ מפרש כמ"ש המג"א בסי' תרכ"ט ס"ק י"ד דמותר לישב בה לדעת רבינו ונגד זה נראה מלשון הר"ן דכתב פסולין דמשמע דאין לישב לכתחילה בה ואף דבדיעבד י"ל דס"ל דיוצא אפילו מדרבנן ורבינו מפרש שלא אמרו וכו' יניח הסוכה ויצא נראה דדעתו כיון שאינו מהכשר הסוכה לא שייך לפסלה שאין נוגע כלל לענין מצות סוכה דמשו"ה לא יאכל חוץ לסוכה ונראה יותר משום ביטול עונג יו"ט והוי ביותר עצה טובה מגזירה ועי' מ"ש אח"ז:

[סיככה במיני מתכות או בעצמות ועורות פסולים מפני שאינם גדולי קרקע וכו' פסולה וכו'. עי' מ"ש בפ"ח ה"ז ופי"א ה"א מהל' שבת עיי"ש:]

וצריך להזהר שלא יהיו הוצין ועלין של סכך יורדין לתוך י' טפחים כדי שלא יצר לו בישיבתו וכו'. וכתב ע"ז ברמ"ך שנראה מדברי רבינו דלא מפסלא בדיעבד דטעמא כדאיתא בגמרא שאין אדם דר בדירה סרוחה אבל במצי לדייר לא מפסלא בהכי ולכתחילה למזהר דילמא שביק ונפיק אבל בדיעבד יצא עיי"ש. ומסכים למ"ש רבינו לעיל בריח רע ועליו נושרים ועי' בשו"ע או"ח בסי' תרל"ג סעיף ט' דאינה פסולה עיי"ש וצריכין לחלק להאי דלעיל:

הדלה עלי' גפנים וכיו"ב עד שנעשו סוכה פסולה שהרי לא נעקרו וכו'. ברמ"ך בשם ירושלמי ספ"ז דמסכת כלאים בעי הדלה דלעת בעציץ שאינו נקוב וסיכך על גבה אם כשירה לסוכה ולא אפשטא וכתב דנראה כמו לענין שבת כמ"ש רבינו בפ"ח מהל' שבת וכ"כ לענין גט כתלוש דמי כמו כן לענין סוכה ומחלק בין עץ וחרס כמ"ש ברש"י גיטין דף ז' ע"ב בשל חרס א"צ לנקוב עיי"ש:

סיככה וכו' סיכך בירקות שאם יבשו יבולו ולא ישאר בהן ממש אע"פ שהן עתה לחים הרי מקומן נחשב כאלו הוא אויר וכאילו אינם. ועי' בכ"מ וברשב"א במסכת סוכה י"ג ע"ב שפי' כרש"י משום גזירה מדרבנן שמא יבשו ולפי גירסתו ומביאין את הטומאה וכתב די"מ דגורסין ואין מביאין ומדינא כן דלא בני קיימא נינהו לז' ימים מהשתא הוי כליתנייהו וכתב והראשון יותר נכון עיי"ש ונראה דיותר נכון לפי הסוגיא לאוקמי כשאין עומדין לנפול בימי חג רק הגזירה שיסכך בהנופלין בימי החג דודאי באלה הנופלין בימי החג מדאורייתא פסולין דכל סוכה שאינה לכל שבעה לא הוי סוכה כדאיתא במסכת סוכה כ"ג גבי בהמה:

סיככה בחצים בזכרים כשירה בנקיבות פסולים אע"פ שהוא עשוי להתמלאות בברזל בית קיבול הוא ומקבל טומאה ככל כלי קיבול. מה שיש מהסתירה ממ"ש רבינו בפ"ב מהל' כלים ה"ג עיין בשו"ת הרשב"א בסי' קצ"ה ובשו"ת הרשב"א המיוחסת להרמב"ן בסי' רט"ו ובשו"ת שבות יעקב ח"א בסי' ל"ג עיי"ש. ועי' ברמ"ך בזכרים שהיו תחובים מקודם פסולה דהוי כבלאי כלים ודוקא בחדשים מיירי:

תקרה שאין עליה מעזיבה וכו' ה"ז פסולה שהרי לא נעשו לשם סוכה וכו' לפיכך אם פקפק וכו' הרי זה כשירה ובלבד שלא יהיה בכל נסר ונסר ארבע טפחים וכו'. עי' ברא"ש סוכה ט"ו שהקשה על רבינו ועי' ברשב"א שם ובמג"א בסי' תרל"א ס"ק ח' ליישב דעת רבינו עיי"ש:

חבילי קש וכו' ואין חבילה פחותה מכ"ה בדים. ועי' בראב"ד וברמ"ך כתב דשאני חבילה מאגודה עיי"ש:

העושה סוכתו תחת האילן כאלו עשאה בתוך הבית הדלה עליה האילנות ובדיהן וסכך ע"ג ואח"כ קצצן אם היה הסיכוך הרבה מהן כשירה ואם לא היה הסיכוך שהיה מתחילתו כשר הרבה מהן צריך לנענע אותן אחר קציצתן כדי שתהיה עשויה לשם סוכה. ועי' בהמ"מ וכ"מ ובגמ' לא שנו אלא באילן שצלתה מרובה מחמתה אבל חמתה מרובה מצלתה כשירה וכי חמתה מרובה מצלתה מאי הוי הא קמצטרף סכך פסול בהדי סכך כשר א"ר פפא כשחבטן וכו': ובפי' כשחבטן ארבעה פירושים רש"י פי' השפיל ענפיו למטה מעורבין על סכך כשר ואין נראין בעין וסכך כשר רבה עליו ומבטלה דמדאורייתא כל מילי בטל ברובא וכדתנן במשנה י"א אם היה סיכוך מרובה מהן כשירה וכו' עכ"ל וע"ע מ"ש על המפרשים כשחבטן בדרך אחר עיי"ש ובהמ"מ לדעת רבינו פי' הפרידן ובכ"מ למ"ש רבינו בפי' במשנה קצצן ובבעה"מ פי' חבטן שחבט ענפי האילן עד שנשרו כל העלין ממנו דגליא דעתיה דלא ניח"ל בצילו של האילן כלל ונעשה האילן כעומד בפ"ע עיי"ש וכולמו שלא כפי' רש"י ובמרכבת המשנה דרבינו ממאן בפי' רש"י דלא שייך ביטול בניכר האיסור עיי"ש: ובמשנה ושחמתה מרובה מצלתה פסולה ברש"י המועט בטל ברוב והרי הוא כמי שאינו ועל שם הסכך קרויה סוכה עכ"ל: ועי' בטו"ז בסי' תרל"א ס"ק ג' מ"ש על הלבוש שכתב מהתורה אפי' בניכר האיסור שייך ביטול עיי"ש ובספר יד המלך כתב דבהצל בלתי ניכר אם הוא מהכשר או מהפסול ועי' בר"ן בפי' רש"י הנ"ל במשנה שכתב כמו כן דבהצל הוי מעוטא כמאן דליתא דמי עיי"ש ופי' בפנ"י שם ועוד יקשה דאף דבלתי ניכר בהצל מ"מ כיון דיוכל להפריש הפסול לא שייך ביטול ולא נראה דזה הוי מדרבנן וגם אם נאמר דאזלינן בתר הצל בלבד ולא בתר הסכך הנה לענין איסורא בכה"ג תליא בזה וזה גורם ולענין מצוה למ"ש זה וזה גורם משום ביטול וכמ"ש ברא"ש בהל' חלה שייך במצוה גם כן נהפך וי"ל ועי' בר"ן שכתב דהרי מחצה על מחצה די אלא משום בתערובת גרע וצריך רובא ואף דניכר מ"מ לא יגרע מחצה על מחצה עיי"ש. אבל כל זה לפי' דמיירי כשהסוכה צלתה מרובה מחמתה ואפ"ה מקשינן והא קמצטרף אבל ברש"י שכתב בד"ה הא וכו' ומהני צל האילן לצל הסכך להשלים צלתה של סוכה עכ"ל נראה שדעתו כמ"ש בתוס' בד"ה הא כשצילתה של סוכה מרובה בלעדי האילן לא שייך לפסלה וא"כ בכה"ג שצריכין צלו של האילן להשלים השיעור לא שייך סברת הר"ן ועי' במג"א בסי' תרכ"ג ס"ק ו' ובס' מחצית השקל שם עיי"ש ועי' בהגהות מיימוני שכתב דרש"י חזר כנראה מפי' בסוגין עיי"ש: והנה באופן שכתב בר"ן י"ל בלא"ה דאין דומה לעירוב איסור בהתר דהאיסור העיכוב על שאסור עלינו משא"כ במצוה דאין הסכך הפסול בגדר איסור אלא דאינו מועיל ושייך רובו ככולו דאמרינן בכ"מ ואין חוששין על המיעוט דהתורה לא חששה אלא על הרוב שיהיה מסוכך כהלכתו ובכה"ג פרוץ כעומד אבל לפי פי' רש"י לא שייך לומר כן ונראה דרבינו מיירי ג"כ בכה"ג כדעת התוס' ורש"י משו"ה מיאן לפרש כמוהו ועי' בשו"ת שמן רוקח לאאמו"ז הגאון ז"ל בח"ב בסי' י"א עיי"ש: אמנם בסי' תרל"א סעיף ב' בנפחת פחות מג' דאיתא וישנים תחתיו ומצטרף להשלים לכשיעור י"ל דשייך רובו ככולו וכמ"ש לעיל: ומ"ש בר"ן לחלק במחצה על מחצה לבעין לע"י תערובת מצינו לענין איסור כיו"ב עי' פסחים מ"ד ע"ב וכיו"ב בכמה דוכתי וטעם כעיקר בבעין לכו"ע מדאורייתא ובתערובת פליגי:

סוכה שאולה כשירה וכן הגזולה כשירה כיצד אם תקף על חבירו והוציאו מסוכתו וגזלה וישב בה יצא שאין הקרקע נגזלת וכו'. ובהגהות מיימוני בשם ירושלמי דמפרש גזולה דלמעוטי בכה"ג דנכנס בסוכה של חברו שלא מדעתו נגד הבבלי עיי"ש ובשו"ע בסי' תרל"ז דלכתחילה לא ישב ובדיעבד יצא. ועי' ברשב"א ור"ן דלא הוי בכלל מצוה הבאה בעבירה משום דאין קונה אותה והנה למאן דס"ל מהב"ב מדרבנן יש להבין אבל למאן דס"ל מדאורייתא יש לעיין בהאי חלוקא משום דאין קונה דמ"מ בעבירה עשה ורק במדרבנן י"ל בכה"ג לא החמירו שלא עשה עבירה קיימת וא"צ לקנין בהמצוה שימצא בה ובכפות תמרים הקשה דשואל שלא מדעת גזלן וראוי לומר תפסת מועט תפסת דרק שאלה (נתמעטה מלך) [נתרבה מכל האזרח] משא"כ בשואל שלא מדעת עיי"ש. ונראה כיון דא"צ דוקא לכם לא הוי אלא משום מהב"ב אלא דלפ"ז אפי' בגוזל סוכה המטלטלת לא יהיה אלא משום מהב"ב ויהיה מוכח מהב"ב דאורייתא ולפ"ז כיון דלא שייך בשאינה נגזלת מהב"ב גם שואל שלא מדעת יוצא אלא דלפ"ז יש להבין כמ"ש אם מהב"ב מנ"ל לחלק בין עשה דבר שקונה אותו או לא וצ"ע בכל זה: וברש"י סוכה כ"ז ע"ב בד"ה כל אזרח בישראל ישבו בסוכת כתיב דמשמע סוכה אחת לכל ישראל שישבו בזה אחר זה ואי אפשר שיהא לכולן דלא מטי שוה פרוטה לכל חד אלא ע"י שאלה עכ"ל. ועי' בתוס' שם הנה פי' שלא נאמר דקרא מיירי בשותפות דלא שייך שותפות לכל ישראל ועי' בריב"ש בסי' שמ"ז עיי"ש: והנה לכאורה בשאין לשום אדם שוה פרוטה וא"כ לא הוי לשום אדם וכל המחזיק בראשונה זכה בה אלא למ"ש דבחצי פרוטה איסור דאורייתא משום חצי שיעור למאן דס"ל דאורייתא ולמאן דס"ל בכל דבריו חצי שיעור מתורה אבל למאן דלא ס"ל כן א"כ לכל המחזיק שלו אלא דמכל זה מוכח ביותר דאם המחזיק בראשונה זכה הבאים אח"ז על כרחך משום שאלה יצאו ואם אסור מטעם חצי שיעור מהאי טעמא צריך לומר שאלה ואם דילמא במתנה ע"מ להחזיר נראה דע"ז א"צ לקרא דכל האזרח ועל כרחך לשאלה: