Divrei Yirmiyahu on Mishneh Torah, Shofar, Sukkah and Lulav Chapter 6
Can copy this into an AI, or connect the whole library to your assistant. For deeper learning, you can directly use the original seforim, sites, and apps.
חולים ומשמשיהן פטורין מן הסוכה וכו' וחתן וכל השושבינין וכל בני החופה פטורין מן הסוכה כל שבעת ימי המשתה. עי' מ"ש בפ"ד מהל' ק"ש עיי"ש:
שלוחי מצוה פטורין מן הסוכה בין ביום ובין בלילה וכו'. והמ"מ שם ויש מי שכתב והוא שיהיה בענין שאם ישבו בסוכה יתבטל קצת מאותה מצוה ואין נראה כן מדברי הגאונים ולא מדברי רבינו שסתם וכתב למעלה שלוחי מצוה פטורין מן הסוכה אלמא בכל גונא פטורין כ"ז שעוסקין במצוה שהעוסק במצוה פטור מן המצוה עכ"ל ועי' בהגהות מיימוני אות ד' בזה: והנה נשים עינינו בסוגיא דעוסק במצוה פטור ממצוה ומה שמדובר בזה מהמפורשים ז"ל: מקורו במס' ברכות דט"ז ע"א במשנה חתן פטור מק"ש ודף י"ז ע"ב ובמס' סוכה במשנה כ"ה ע"א שלוחי מצוה פטורין מן הסוכה וכו' ובמסכת זבחים י"ט ע"א כהנים בעבודתם ולוים בדוכנן וישראל במעמדן פטורין מן התפילה ומן התפילין וכו' וברש"י ומן התפילין דקיי"ל סוכה כ"ה העוסק במצוה פטור מן המצוה עכ"ל ובמסכת סוטה מ"ד ע"ב במשנה בד"א במלחמת רשות וכו' ובגמ' וברש"י שם עיי"ש ובסוגיא דפרוטה דרב יוסף שאביא להלן בס"ד וברש"י במס' סוכה שם בד"ה שלוחי מצוה הולכי בדרך מצוה כגון ללמוד תורה ולהקביל פני רבו ולפדות שבוים עכ"ל וברייתא שם כ"ו ע"א הולכין לדבר מצוה פטורין בין ביום ובין בלילה: ובהמ"מ כתב על לשון רבינו משנה כלשונה עכ"ל ובאמת אינו כלשון המשנה דבמשנה ליתא האי דבין וכו' ובברייתא ליתא לשון שלוחי מצוה אלא הולכין לדבר מצוה וכו' ורבינו נראה דבחר מלשון המשנה ומלשון הברייתא ועל כרחך טעמא בזה: ולכאורה לשון שלוחי מצוה שפי' ברש"י הולכי בדרך מצוה כגון ללמוד תורה וכו' יש להבין האיך שייך ע"ז הלשון שלוחי מצוה דלשון שלוחי משמע דנשלחו מאחרים לעשות מצוה עבורם כלשון שליח בכ"מ. והנה בכה"ג יש לעיין דהוי כחטא בשביל שיזכה חבירך או דנאמר דשאני כשיעשה איסור להציל חבירו מאיסורא רבה שייך לומר אין אומרים חטא בשביל שיזכה חבירך. אבל במצוה שהשליחות לקיים מצוה עבור חבירו ג"כ מצוה ואף שקלה משיעשה בעצמו מצוה לעצמו מ"מ הוי כמו בכל עוסק במצוה שפטור ממצוה חמורה. וי"ל משו"ה בחרו לומר שלוחי מצוה ולא הולכים לדבר מצוה אלא דרש"י לא פי' כן ומצינו לשון שלוחי מצוה על מצוה שעושה בעצמו והולך לעשותה במס' פסחים דף ח' שלוחי מצוה אינו נזוקין בבודק החמץ לעצמו עיי"ש ובכמה דוכתי. אמנם בכל מקום איתא דאמר ר' אלעזר שלוחי מצות וכו' ואולי ר"א אמרו ג"כ בשליח מאחרים למצוה שג"כ אין ניזוק ומכ"ש כשעושה בעצמו מצוה שלו והולך לעשותה וא"כ בלתי מוכרע לומר לשון שליח מצוה ע"ע ועכ"פ נראה לדינא גם רש"י מודה ולרבינו י"ל משו"ה בחר מלשון משנה ומלשון ברייתא דיש נפק"מ בשניהם ומלשון משנה שלוחי מצוה ומכ"ש הולכי לדבר מצוה דאי' בברייתא. ועי' מ"ש לקמן בהל' שקלים בפ"ג ה"ח וט' עיי"ש ועי' מדרש רבה במדבר פט"ז עיי"ש: והנה מלשון הולכין לדבר מצוה ושלוחי מצוה נראה דאפי' בשאין עוסקים במצוה ממש רק הולכים לעשותה פטורין ממצוה וברשב"א במס' ברכות י"א וכאן בסוגיא מפרש הסוגיא דבשבתך וכו' ע"פ דרך הזה דבס"ד לחלק בין עושה ממש המצוה להולך לעשות מצוה עיי"ש: וכנראה דאפי' בעוסק במצוה קלה פטור בחמורה ועי' בפנ"י שכתב דבמצות שוות פשיטא דמאי אולמי האי מהאי אלא בק"ש דאית בה מלכות שמים צריכין קרא למעוטי עיי"ש. והנה לדעת הרשב"א דלעוסק במצוה המצוה האחרת כרשות ואין רשאי לבטל המצוה שעוסק בה לקיים האחרת. וא"כ גם במצות השוות צריכין לקרא וליכא למידק במ"ש בפנ"י הנ"ל: והנה יש להבין דלפי הנאמר והנראה דאפי' למצוה חמורה ממנה אמרינן העוסק במצוה פטור ממצוה האיך נפרנס מאי דאיתא במס' מגילה ג' ע"א דמגילה דוחה ת"ת ומבטלין ת"ת עבור מקרא מגילה. ובמס' שבת י"א מפסיקין לק"ש ולמה לא נאמר העוסק במצוה פטור אף מהחמורה ממנה. והנה על מפסיקים מת"ת לק"ש ולמגילה יש לומר כמ"ש בירושלמי בפ"ק דמס' ברכות שפוסק לעשות לולב וסוכה שכל הלומד שלא לעשות נוח לו וכו' עיי"ש אבל מאי דאיתא במס' מגילה שם כהנים בעבודתן ולוים בדוכנן וישראל במעמדן כולן מבטלין עבודתן ובאין לשמוע מקרא מגילה יש להבין עוד. וצריכין לומר דמשום פרסומי ניסא יצא מכלל ולא אמרינן בו כל העוסק במצוה וכו' ועי' במס' מ"ק ט' ע"א רמי קרא אהדדי כתיב פלס וכו' וכתיב אורח חיים פן תפלס לא קשיא כאן במצוה שאפשר לעשותה ע"י אחרים כאן במצוה שא"א לעשותה ע"י אחרים וברש"י מצוה שאפשר וכו' תפלס וכו' שתעשה אותה הגדולה וחבירך הקטנה ובמצוה שא"א לעשותה ע"י אחרים אל תפלס אלא מצוה שבא לידך גדולה או קטנה עשה עכ"ל. הנה טרם כי עשה המצוה שייך כן. אבל כשכבר התחיל במצוה שייך לומר העוסק במצוה וכו' ומצוה שעליו בכל פעם הוי א"א לעשותה ע"י אחרים. אחר שכתבתי ראיתי בברכי יוסף בסי' ל"ח באו"ח עמד ע"ז ועי' מ"ש לחלק בין ת"ת לשאר מצות: והנה כמ"ש לעיל אפי' בשאין עוסקים במצוה אלא הולכים לעשותה פטורים ממצוה אחרת עי' בנמוק"י במס' ב"מ דף ל' בשמירת אבידה אם הוי מצוה או בכלל מכשירים עיי"ש ואפ"ה בפרוטה דרב יוסף אמרינן העוסק במצוה וכו': ועוד לשום לב. דבגמ' במס' סוכה הנ"ל ב' למודים על העוסק במצוה וכו' מבלכתך בדרך וכו' ומפסח שני וכו' ומשוי צריכותא בפסח הוי בלא מטא זמנו דחיובא. עוד ובק"ש ליכא כרת עיי"ש: ויש להבין למאן דס"ל ק"ש דרבנן מנ"ל עוסק במצוה וכו' במטא זמן המצוה דפטור מהמצוה ולמ"ש בתלמידי רבינו יונה ומובא בס' שאגת אריה בסי' א' דאם לא למד תורה לכו"ע ק"ש דאורייתא דלמאן דס"ל ק"ש לאו דאורייתא ודברת בם בד"ת כתיב עיי"ש וראיתי בפנ"י בפ"ג ממס' ברכות בסוגיא דספק קרא ק"ש שכתב כן אבל לפמ"ש בירושלמי הנ"ל דבתורה י"ל כל הלומד שלא לעשות וכו' וא"כ לא נדע מזה בשאר עוסק במצוה וכו' דשאני ק"ש דמטעם למוד תורה דשייך לומר הלומד ע"מ שלא לעשות וכו' משא"כ בשאר מצות. וי"ל ע"ז מדחזינן מבלכתך וכו' פרט לחתן דאין עוסק במצוה אלא טרוד במחשבה דהוי ג"כ בלי מעשה וכמ"ש ברש"י דאין צריך לבטל טרדת מחשבתו ועי' ברשב"א שהוכיח דלא מיירי שהולך לעשות נשואין עיי"ש. וא"כ אין טרדת והכנה במעשה. וא"כ מזה נדע מדאמרינן גם בזה דפטור מק"ש על כרחך משום דעוסק במצוה וכו' דלא שייך שלא לעשות וכו' בזה וא"כ למאן דס"ל ק"ש לאו דאורייתא עיקר למודא מחתן בק"ש ללמוד בכל התורה העוסק במצוה פטור ממצוה. ובזה יש להבין דברי התוס' בד"ה בלכתך שגירסתו במס' ברכות בשבתך פרט לחתן ובלכתך פרט לעוסק במצוה וכו' ועי' במהרש"א שכונת התוס' שגם כאן הכונה כן עיי"ש וי"ל דאם נאמר בלכתך פרט לחתן וא"כ יש לפרש שאזיל לנשואין וא"כ הוי במעשה ולא נדע מזה העוסק במצוה פטור ממצוה אלא בק"ש דשייך כל הלומד שלא לעשות וכו' וכדברי הירושלמי ולא נדע העוסק במצוה וכו' למאן דס"ל ק"ש לאו דאורייתא ורק משום למוד התורה ולא נדע בעלמא עוד דהעוסק במצוה וכו' אבל אם בשבתך פרט לחתן ומשום טרדות נדע כן אף בכל מצות שהעוסק וכו': ולמ"ש י"ל ר' שילא דאמר חתן פטור ושושבינין חייבין וברש"י מק"ש דטרוד ושאר בני חופה חייבין ולית להו להני תנאי העוסק וכו' פטור וכו' וי"ל דחתן פטור משום טרדה והעוסק וכו' לא נלמד מבלכתך בדרך די"ל דהולך לדבר מצוה דהוי במעשה ודוחה ק"ש וכמ"ש ולא שאר מצות וכמ"ש: והנה לומר דטרדת מחשבה לעשות מעשה עדיף מתורה דהוי בלי מעשה לא נראה כן דתורה הוי בודאי טרדת מחשבה על כל מעשי המצות ודוחק לחלק משום דהוי הטרדה להמצוה שרוצה לעסוק עכשיו: וע"ע מ"ש לעיל בפ"ד מהל' ק"ש בחתן שקיים פריה ורביה ללא קיים עיי"ש מ"ש בזה: (ב) דעת הרשב"א במס' סוכה הנ"ל דעוסק במצוה דפטור מהמצוה אינו רשאי לבטלה למען לקיים האחרת דהוי כרשות כנגדה עיי"ש: ולכאורה לשון פטור ומלמודא מק"ש לא נדע עוד שאינו רשאי אלא שאין צריך להפסיק. ובפסח לא שייך הפסק שהרי נטמא כבר וצריכין לומר דמסברה כן כיון דהתורה ריבה לנו דאין מצוה נדחה ממצוה אף להגדולה ממנה מזו שעוסק בה מזה נדע שאין רשאי לבטלה זו שעוסק בה לקיים האחרת דאם היה רשאי היה מוכרח לבטל הקטנה עבור הגדולה (ולא מצינו דעשה דוחה עשה אלא בעשה דכרת עי' זבחים כ"ג עיי"ש) ועל כרחך טעם בדבר שאין יכול לבטל בהעוסק בה ואולי משום בזיון המצוה שעוסק בה כבר מ"מ נראה כן: ויש לעיין לדעת הרשב"א א"כ למה קרא רבן גמליאל ק"ש אף דהיה יכול לכוין כמ"ש בתוס' שם ולפי הסוגיא שם נראה דכל אדם יהיה רשאי לעשות כן אלא שאין ביכולתם לבטל טרדת לבבם כר"ג ולרשב"א הרי עכ"פ ביטל טרדה דמצות הנשואין שאינו רשאי דהוי לדעתו ק"ש כמצות רשות נגדה וע"כ הלמודא דעוסק במצוה פטור ממצוה דנילף מק"ש הוי מאלה היכולין לסלק טרדת לבבם דאל"כ בלא"ה פטורים מאונס טרדתם וכן נראה מלשון רש"י עמ"ש לחלק בין טבעה ספינתו שיסלק טרדתו. וא"כ לרשב"א למה יהיו רשאין לסלק טרדת המצוה כיון שפטור מק"ש: והנה בסוגיא במס' סוכה ת"ר חתן והשושבינין וכל בני החופה פטורין מן התפילה וחייבין בק"ש. וברש"י וחייבין בק"ש דמצות כונתה אינו אלא פסוק ראשון ויכולין ליישב דעתן שעה קטנה כדי לקרוא פסוק ראשון עכ"ל. ולפ"ז הוי כאפשר לקיים שניהם ולרשב"א רק בלא אפשר לקיים שניהם פטור. וא"כ לדידן צ"ל דגם פסוק ראשון לא הוי אפשר וי"ל דפליגי אם פסוק ראשון מהתורה או כל הפרשה או ג' פרשיות ועי' בשו"ת שאגת אריה סי' ב' בזה. ובמשנה איתא חתן אם רוצה לקרוא בלילה ראשונה קורא ונראה דרשאי אם יוכל לכוין ומזה דבחתן תליא דלפעמים יוכל לסלק טרדות לבבו שלא יהיה לו לצורך כלל בהם ואפשר לקיים שניהם וכן היה ברבן גמליאל אבל בא"א לקיים שניהם באם סלק לבבו מטרדות אין רשאי לעשות כן לדעת הרשב"א: אמנם דעת רש"י במס' ברכות דף י"ז ע"ב ואינו שותה יין ואינו מברך ואינו מזמן וז"ל בד"ה ואינו מברך ואינו צריך לברך ברכת המוציא. ואינו מזמן אינו צריך לברך ברכת המזון עכ"ל. ובתוס' שם בד"ה ואינו חלקו עליו שאינו רשאי עיי"ש ועי' בר"ש במס' דמאי פ"א מ"ד עיי"ש וא"כ מדברי רש"י נראה שהברירה בידו לעשות המצוה האחרת בשאי אפשר לקיים שניהם כהאי דשם: (ג) דעת התוס' בד"ה שלוחי וברא"ש ורשב"א דלא אמרינן העוסק במצוה פטור ממצוה אלא בשאי אפשר לקיים שניהם דאל"כ הלובש תפילין וכיו"ב יהיה פטור מכל המצות עיי"ש ובתוס' ב"ק דף נ"ו ע"ב בד"ה בהאי עיי"ש ובמס' ב"מ דף ק"ט ע"א בתוס' בד"ה והוי עיי"ש: אמנם דעת הר"ן במס' סוכה הנ"ל ובהגהות אשר"י שם דבכל גונא פטור העוסק במצוה אף באפשר לקיים שניהם ושאני בפרוטה דרב יוסף דדוקא עוסק במצוה פטור ולא מקיים המצוה ולכן דוקא בעת ששטחה פטור וכמו כן בשאר מצות ואם בקל יוכל לקיים שניהם כאחת כמו דאמרינן שישמחו בסוכה כדאי' בסוגיא צריך לקיימן אבל בטירחא לא עיי"ש. והביא ראיה לדבריו מחתן דפטור מק"ש אף דאפשר לבטל א"ע מטרדתו שהרי איתא במשנה דאם רצה לקרות קורא עיי"ש. ולדעת התוס' וסייעתו י"ל דאם יבטל טרדת לבבו מבטל מצוה דטרדה גופה מעין המצוה ולא אפשר לקיים שניהם כלל ולא שייך ק"ש וקיום מצוה דטרדה ביחד והאי דאיתא להלן וחייב בק"ש וכמ"ש ברש"י דדי בפסוק אחד כמו כן בזה לעיל. ועוד הביא בר"ן ראיה לדבריו ממשמר את המת דפטור מק"ש ושם הוי אפשר כמו כן לקיים שניהם עיי"ש: אבל בירושלמי המובא בתוס' הנ"ל שם דפטור משום כבודו של מת עיי"ש וא"כ הוי אי אפשר לקיים שניהם ג"כ שם לפ"ז דמבטל לפי שעה כבודו של המת. ולמ"ש ההמ"מ הנ"ל דעת רבינו כדעת הר"ן: ונאמר בזה לפרש ענין הסוגיא במס' נדרים ל"ג ע"ב. מחזיר לו אבידתו פליגי בה רב אמי ור' אסי חד אמר לא שנו אלא בשנכסי מחזיר אסורין על בעל אבידה דכי מהדר ליה מידעם דנפשיה קא מהדר ליה אבל נכסי בעל אבידה אסורין על המחזיר לא קא מהדר ליה דקא מהני ליה פרוטה דרב יוסף וחד אמר אפי' נכסי בעל אבידה אסורים על מחזיר מהדר ליה ומשום פרוטה דר"י לא שכיח וכו' איכא דמתני בהאי לישנא פליגי בה ר' אמי ור' אסי חד אמר לא שנו אלא בשנכסי בעל אבידה אסורין על מחזיר ומשום פרוטה דר"י לא שכיח אבל נכסי מחזיר אסור על בעל אבידה לא מהדר ליה משום דקא מהני ליה. וחד אמר אפי' נכסי מחזיר אסור על בעל אבידה מותר דכי מהדר ליה מידי דנפשיה קמהדר ליה וכו': וברש"י בד"ה פרוטה וכו' וז"ל דלא שנו בכה"ג דלהוי שביק ולא יהיב פרוטה לעני בשביל אותה מצוה ולא מתהני מניה כלל ולפיכך מחזיר לו אבידתו עכ"ל. ולשון הר"ן לא שכיח שיבוא עני לשאול ממנו באותה שעה דנימא לא מהדר משום דמתהני מידי דכה"ג כיון דלא שכיח לא הוי בכלל איסור הנאה מיהו כיון דאפשר דאתי ומתהני מיניה שומר שכר הוי עליה וחייב בגניבה ואבידה עכ"ל: ולדברי רש"י נראה אף באומר שחשובה בעיניו ואין נותן לעני אפ"ה לא הוי הנדר עליו משום דהוי נגד בני אדם שרובם אין מקפידים ע"כ וא"כ לא נכלל בלשון הנדר ולא הוי בשפתיו דבנדרים אזלינן בתר דעת המדיר: ובדעת הר"ן דס"ל דלא היה דעתו על לא שכיח יקשה להבין כיון דדעתו על הנאות שבעולם וכי צריך לאסיק אדעתו על כל הנאה והנאה שיקרה לו ממנו ומסתברא כיון שרצה שלא יהנה ממנו מסתמא דעתו על כל הנאה שיקרה לו ממנו על כולם היה בדעתו ואם היה יודע שיקרנו לו הנאה זאת גם זאת היה בדעתו שתאסר עליו וכי צריך שידע ויסיק אדעתו על כל הנאה שתוכל לבוא: וביותר יקשה בהאי דאיתא לא שנו אלא כשנכסי בעל אבידה אסורין על המחזיר דפרוטה דרב יוסף לא שכיח אבל כשנכסי המחזיר על בעל אבידה לא דקמהני ליה. וברש"י משום דדמי כמהני עיי"ש ולכאורה זה יותר לא שכיח שיאבד המודר וימצא המדיר מפרוטה דר"י בהנאתם. וגם יקשה למה לא מפרשינן דפרוטה דר"י לא שכיח דהוי נפילה דיחיד ומציאה דיחיד כדאמרינן במס' ב"ב קע"ב ע"ב דהוי לא שכיח ודוחק לומר שנדר בזמן שבין אבידה ומציאה דאז הוי רק מציאה דיחיד בלבד: ונראה לענ"ד לומר דהנה בתוס' במס' נדרים בד"ה דמהני וכו' וז"ל פי' בשעה שעוסק במצות אבידה וא"ת ישיב לו אכילת הנאה להקדש אותה פרוטה במקום שנוטלין שכר. וי"ל דלא מצי הדיין לדעת כמה פעמים פטור הוא ע"י למיתב רפתא לעני עכ"ל ותירוצם צריך פירוש למה לא ידע הוא כמה פעמים תבע העני ממנו ולא נתן לו והוא נאמן ע"ע כמו בשאר איסורין הנוגעים לו בלבד ודוחק לומר משום דהוי איסורא דאית בממונא וכנראה מלשון התוס' שכתבו שאין הדיין יודע וכו' משמע שאין הלה נאמן להדיין ומשו"ה אינו יודע: גם יקשה למה יבטל עודנו המצות עשה דהשבת אבידה נאמר דישיב האבידה ויהיה מחויב ג"כ ליתן לעני משום הנדר שלא יהיה נהנה וע"ז לא שייך תירוץ התוס' גם ראשית דברי התוס' שכתבו פי' בשעת שעוסק במצות אבידה וכו' צריך פי' במה שרצו לומר בזה ומאי סמיכות בזה למה שכתבו כאן: ונראה דהנה דעת הר"ן וסייעתו נגד דעת התוס' כמ"ש לעיל דבאפשר לקיים שניהם להר"ן ג"כ אמרינן העוסק במצוה פטור ממצוה ולדעת התוס' וסייעתם דוקא באי אפשר לקיים שניהם אמרינן כן והביאו ראיה מפרוטה דרב יוסף עיי"ש. וא"כ לתוס' מיושב קושיא הנ"ל דיחזיר האבידה ויתן לעני דהרי באפשר לקיים שניהם בלא"ה מחויב בשניהם והפטור רק בשאי אפשר לקיים שניהם וא"כ אין לבטל מצות השבה משום העני דעוסק במצוה וכו' וא"כ מדויק לשון התוס' במס' נדרים הנ"ל שהקדימו בתחילת דבריהם פי' בשעה שעוסק במצות אבידה וכו' הכונה ולא בשעה שמקיימה בתוך ביתו וכשיטתם במס' סוכה דרק בא"א לקיים שניהם פטור. וא"כ ממילא לא יקשה שיקיים השבה ויתן גם לעני דשניהם כאחת א"א בשעה שעוסק דבאפשר חייב בלא"ה ובא"א לא יבטל השבת אבידה. אבל מ"מ הקשו שפיר דיפיל הנאה להקדש. וע"ז מתרצין שפיר דאינו יודע כמה וכו' כיון דמיירי בא"א לקיים שניהם ובאופן שאין העני יוכל לבוא לפניו ואין יודע כלל ממנו דרק באפשר י"ל דעל כרחך ידע כמה פעמים בא לפניו העני אבל באי אפשר י"ל שאינו יודע: אמנם לדעת הר"ן דאף באפשר לקיים שניהם פטור בעוסק במצוה יקשה כה"ג דעכ"פ יקיים העשה דהשבה ויתן לעני דודאי העוסק במצוה פטור ממצוה אבל אין רשאי לעשות איסור לעבור על הנדר וצ"ל דגם לדעת הר"ן יוכל שיקרה שיהיה באופן שא"א לקיים שניהם ואז יפטור ועיין בר"ן סוכה שם וצ"ע: אמנם יקשה ממ"ש בס' החינוך וברשב"א במס' נדרים בפ"ב דנדר על דבר מצוה לא שייך לומר עשה ידחה לל"ת דנדר עשה ול"ת עיי"ש. וא"כ בכה"ג דהשבת אבידה אף דהוי ג"כ עשה ול"ת מ"מ לא יקשה דידחה העשה ול"ת דהשבה לעשה ול"ת דנדר דכדאי' במס' ב"מ בפ"ב דאין עשה ול"ת דוחה לעשה ול"ת עיי"ש. אלא דיקשה די"ל דכל זה דוקא בבאים כאחת ואמרינן מאי אולמי האי מהאי ושב ואל תעשה עדיף כמו דאמרינן במתן ארבעה שנתערבו במתן שתים. אבל בכה"ג דהשבת אבידה דחל מיד וקודם לעשה ול"ת דנדר נאמר לכאורה דיהיה מחויב במ"ע דהשבה ואם דשמא יבוא להנאה כשיקרה לפני עני ע"ז נאמר להיפוך מאי אולמי האי עשה ול"ת מהאי עשה ול"ת דנדר מעשה ול"ת דהשבת אבידה דהרי השתא ליכא עני לפניו וליכא הנאה לו. וכיון דהשתא ליכא לפניו ואח"ז הוי שוא"ת שלא יתן לעני וכמ"ש בהאי דמתן ארבעה וכו' גם דיש לעשה ול"ת הודאי לדחות ל"ת ועשה דספק דנדר דהרי הוי ספק שמא לא יבוא עני והרי לחד דאמר דלא שכיח: אמנם יש לומר דלא הוי ספק הנאה אלא ודאי הנאה ולא כי הנאה באה לו אח"ז כשיבוא העני דלפ"ז הוי ספק שמא לא יבוא העני אלא מיד בתחילתו הנאה לו בודאי אף דספק אם יבוא עני להרויח פרוטה מ"מ הנאה ודאי לו עכשיו על שאם יקרנו ירויח ואף דהריוח ספק הנאה על הריוח הספק הוי ודאית דאל"כ בשומר שכר דאמרינן דשומר אבידה שומר שכר משום פרוטה דרב יוסף וא"כ מה הדין באם לא בא עני לפניו בכל עת שהאבידה בידו ועל כרחך משום דנהנה שאם יבוא עני יפטור ומשום ספק זה הוי הנאה ודאי לו ולא תבטל למפרע אבל בלא בא עני כלל ולפ"ז לא יקשה דעשה דאבידה ידחה לל"ת דנדר משום דעשה דאבידה מהשתא והנדר אח"ז בשעת הנאה ועשה דאבידה ודאי ושל נדר ספק דלפמ"ש גם הנאה של הנידור הוי מיד וכאחת עם ההשבה והוי ג"כ ודאי ואמרינן שפיר ע"ז מאי אולמי וכו' ולא ידחה העשה ול"ת לעשה ול"ת. אבל כל זה אם נאמר דפרוטה דר"י שכיח וא"כ מסיק אדעתו על הספק ונהנה מיד אבל אם פרוטה דר"י לא שכיח ולא אסיק אדעתו כלל ולפ"ז לא נהנה בתחילת השבה רק אח"ז כאשר יבוא העני לפניו וא"כ לפ"ז העשה ול"ת של השבה קודם ואמרינן שפיר ע"ז דמאי אולמי וכו' ותקדם לל"ת ועשה של הנדר. ואתי שפיר לפ"ז דעת הר"ן דלפמ"ש גם אם הקרה לו אח"ז לא אכפת לן שהרי דוחה עשה ול"ת לעשה ול"ת בכה"ג ואין מוכח לומר לפ"ז כמ"ש לעיל דבלא שכיח לא הוי נכלל בלשון הנדר די"ל דסבירא ליה כמ"ש: ומיושב הקושיא הנ"ל למה לא אמרינן דלא שכיח משום דהוי אבידה ומציאה דיחיד וגם מה שהקשתי על מאי דאיתא אבל כשנכסי המדיר לא דמהני דיאבד הוא וימצא הלה לא שכיח ביותר מפרוטה דר"י דלמ"ש לק"מ דבפרוטה דר"י די"ל דעשה דוחה לל"ת דמאי אולמי משום דקדים וכמ"ש מה שא"א לומר אם נאמר דהשבת אבידה לא שכיח מה"ט שכתבתי דמ"מ נהנה ומובן במ"ש ואתי שפיר: ונראה דיש ג"כ לומר דהמחלוקת אם פרוטה דר"י שכיח או לא שכיח תליא דאם נאמר דלא אמרינן עוסק במצוה פטור ממצוה אלא באי אפשר לקיים שניהם וזה לא שכיח שיבוא עני רק בעת שאי אפשר לקיים שניהם כאחד באותו הזמן ובכה"ג. אבל אם נאמר באפשר לקיים שניהם ג"כ פטור הוי שכיח וא"כ יתלה אם נאמר באפשר לקיים שניהם דפטור אם קיי"ל כרבה או כר"י וצ"ע: ולכאורה י"ל דנפק"מ באם פטור משום עוסק במצוה אלא דאסור לו להרויח פרוטה דר"י משום איסורא דנדר למ"ש י"ל דבצדקה וכן בכל המצות איכא שעבוד נכסים עי' בר"ן כתובות בפ' נערה ובהגהות מיימוני הל' ת"ת ובס' מחנה אפרים בהל' ריבית סי' א' בזה עיי"ש. אבל משום איסורא דנדר לא שייך שעבוד נכסים עכ"פ. אמנם למ"ש הר"ן במס' כתובות הנ"ל דבמיניה דידיה אף בלא שעבוד נכסים אמרינן דעד שכופין בגופו יכופו בנכסים לא נפק"מ בזה אלא במת וכיו"ב: (ד) בגמ' סוכה הנ"ל והעוסק במצוה וכו' מהכא נפקא דתניא ויהיו אנשים וכו' נושאי ארונו של יוסף היו וכו' אלא עוסקין במת מצוה היו שחל ז' שלהן להיות בע"פ וכו' וצריכי דאי אשמעינן התם משום דלא מטא זמן חיובא דפסח אבל הכא דמטא זמן ק"ש אימא לא צריכא ואי אשמעינן הכא משום דליכא כרת וכו' צריכא: ועי' במס' שבת י"ט ע"א ת"ר אין מפליגין בספינה פחות מג' ימים קודם לשבת במד"א לדבר רשות אבל לדבר מצוה שפיר דמי וכו' וברא"ש ורי"ף שם משום ביטול עונג שבת ובדבר מצוה הוי עוסק במצוה פטור ממצוה עיי"ש ובמ"א כתבתי בדעת הסוברים דעונג שבת דאורייתא עיי"ש ובבעה"מ שם פי' משום שיכול לבוא לידי סכנה ולחילול שבת משום פקוח נפש ואסור בג' ימים דהוי קמי שבתא דהוי כמתנה ע"ז עיי"ש. וא"כ לדבר מצוה דמותר לא שייך מטעם העוסק במצוה וכו' דלא מצינו בהעוסק במצוה וכו' שיהיה מותר לעבור על ל"ת או להביא את עצמו לזה ושבת ל"ת בכרת. ונראה דשם לאו מה"ט שרי דלכאורה אם לא יהיה כמתנה יקשה ג"כ יהיה אסור ועל כרחך משום דתחילתו בהתר וסופו פקוח נפש דוחה ומחלוקת אם נאמר הותרה עי' בב"י או"ח בסי' שכ"ה בזה ובשו"ת תשב"ץ בזה רק כמתנה לא יהיה בבתוך ג' ימים: ובתוספות כאן בד"ה משום הקשו ממס' זבחים דף ק' ע"ב דאיתא אידי ואידי לאחר חצות וכאן קודם שזרק ושוחטו וכו' ומנ"ל בכה"ג במטא זמניה דפסח דלא מצינו ללמוד פסח במטא זמניה מק"ש דשאני פסח דחמור דהוי בכרת כדאי' בסוגיא וא"כ יקשה פסח במטא זמניה דעוסק במצוה פטור ממצוה מנ"ל: וי"ל דבלא"ה יש להבין דהרי לאחר חצות חיובא דפסח קדים וצריכין לומר דכל זמן שלא שחטו הוי אנינות ועי' ברש"י שכתב משום אנינות המפקיע עיי"ש ואנינות קדים שאין מחוסר מעשה והוי כעוסק בה כבר ובפסח דבעי מעשה לא הוי כעוסק עודנו ושפיר אנינות קדים. אמנם יקשה עוד מנ"ל אף בכה"ג דשם בפסח שני היו אח"כ אנוסים אבל בכה"ג דאפשר עוד לקיימו ולענין מ"ע דטומאה פסח קדים דטומאה ג"כ מחוסר מעשה וראיתי בס' טהרות הקודש שכתב דבאנינות לא שייך דחיה משום דאונן לא הוי ראוי שאינו שלם כדאי' בגמ' ואינו מקיים העשה דכרת כלל עיי"ש. אבל לפ"ז גם לאחר שחיטה נאמר כן. וי"ל דהנה ברש"י הנ"ל במס' זבחים שכתב משום אנינות ולא משום מ"ע דלה יטמא וי"ל דצריך לשניהם דמשום אנינות ומשום מ"ע דטומאה י"ל דפסח דחיה רק שניהם ביחד י"ל שפיר דלא ידחה דהנה בעוסק במצוה למדנו בקדים אפי' המאוחר חמיר אין מבטל העוסק בו וכמ"ש לעיל רק בעשה שיש בה כרת לא ידענו עוד אלא כדאי' בסוגיא בגונא דלא מטא זמנו כמו בפסח שני אבל במטא זמנו דפסח לא נדע עוד. והנה במ"א כתבתי בלאו הניתק לעשה דאין לוקין י"ל בטעמא דלא נדע מלקות אלא כשעובר לאו שאי אפשר לתקנו דעבר הלאו בשלימות אבל בכה"ג דע"י קלקולו בהלאו יקיים העשה לא הוי הלאו בשלימות ולא ידעינן מלקות בכה"ג. וכמו כן י"ל דאף דפסח הוי בכרת בעובר על העשה אבל בכה"ג אם ע"י ביטולו מקיים עשה אחרת נהי שאינו רשאי עכ"פ עשה דכרת לא עבר דלא עשה ביטול המעשה בשלימות כאשר חייבה התורה בעונש כרת משום דקיים ע"י ביטול העשה עשה אחרת אף דהיא קלה ממנה וא"כ י"ל כה"ג לפמ"ש אנינות קדים אלא אף דקדים פסח ידחה לל"ת דאנינות אבל אם הוי בצירוף עוד עשה דטומאה וא"כ כה"ג אמרינן דלא ידחה אנינות הקדום ואם דהוי עשה דכרת הרי מצד העשה דטומאה דמצורף לאנינות לא הוי פסח בכרת עוד כמ"ש אלא חמור בלבד ובחמור עוסק במצוה פטור ממצוה וא"כ מיושב שפיר דיש ללמוד מק"ש כ"ז וקושית התוס' מיושבת לענ"ד: (ה) יש לעיין לדעת הרשב"א דעוסק במצוה אין רשאי לבטלה לעשות מצוה אחרת דהוי כרשות נגדה ולא נאמרה כה"ג עיי"ש כנ"ל בכה"ג בב' מצות הרשות אם רשאי לבטל האחת בשביל אחרת דכיון דביטול מצוה בשביל אחרת שאינו רשאי דהוי פגם בהמצוה שעוסק בה לפ"ז גם במצות רשות אין רשאי או דנאמר דוקא במצות חובה כגון שזו קדמה עליו בחובה וחל עליו כבר והשניה כרשות ולא נאמרה כלל ע"ז לבטל במה שחל החיוב עליו מקדם משא"כ בשניהם רשות ובשוין ובשאין שוין יש לספק וצ"ע: ויש לעיין עוד במס' זבחים ק' ע"א בגמ' ממאי דילמא לעולם אימא לך אידי ואידי אחר חצות והא ר' ישמעאל והא ר' עקיבא דתניא לה יטמא רשות דברי ר"י ור"ע אומר חובה וכו'. ועי' ברש"י ובתוס' שם בד"ה הא ואפי' מת לאחר חצות נמי קאמר ר"ע יטמא משום דסבר לה יטמא מצוה ואין לה תשלומין הילכך מטמאים ליה וממילא אזיל ליה כרת דהו"ל טמא דפסח יש לו תשלומין בשני ולא דמי לעשה דהשלמה דאתי עשה דפסח ודחי ליה ואע"פ שיש לו תשלומין וכו' עיי"ש. ויקשה דנהי דלה יטמא רשות מ"מ כדאיתא במס' סנהדרין מ"ו ע"ב בקבורת מת הוי עשה ול"ת וא"כ נהי דל"ת יוכל לתקן ע"י נכרי או ע"י טמא כבר וכיו"ב אבל העשה אין שליחות לנכרי וגם ע"י טמא יש לעיין אם לא נאמר בכה"ג כל מילתא דלא מצי עביד לא מצי משוי שלוחו ועי' ב"ק ק"י ע"א ואי לא מצי לעבוד עבודה שליח האיך מצי עביד עיי"ש. ועי' בתוס' ישנים במס' עירובין דף י"ג ע"א עיי"ש. וברמב"ם פי"ב מהל' אבל ה"א ופט"ו מהל' סנהדרין ה"ח ובלח"מ בהל' אבל שם עיי"ש וי"ל דמ"ע דקבורה הוי על כו"ע אלא ביש קרובין המה הקודמים אבל באיכא עיכוב בהם המצוה על האחרים ונבטל הקדימה להקרובים ואחרים הראוין ביותר קודמין שאין מבטלין המ"ע דפסח וא"כ עליהם המ"ע דקבורה ולא על הקרובין דנבטל הקדימה עכ"פ כן נראה לענ"ד לומר: וע"ע בענין העוסק במצוה וכו' בר"ן ובריטב"א במס' קדושין דף ל"ב ע"א בד"ה איסי בן יהודה עיי"ש. וברמב"ם פ"ו מהל' ממרים הי"ג עיי"ש ובפ' ט"ו ה"ב מהל' אישות בת"ת ופו"ר עיי"ש ועי' בשאגת ארי' בסי' ל"ז עיי"ש: וי"ל במס' סוטה מ"ד ע"ב במשנה בד"א במלחמת הרשות אבל במלחמות מצוה הכל יוצאין אפי' חתן מחדרו וכלה מחופתה אמר ר' יהודה בד"א במלחמת מצוה אבל במלחמות חובה הכל יוצאין אפי' חתן וכו' ובגמ' אמר רבא מלחמת יהושע לכבש ד"ה חובה מלחמת בית דוד לרווחה ד"ה רשות כי פליגי למעוטי נכרים דלא ליתי עלייהו מר קרי ליה מצוה ומר קרי ליה רשות נפקא מיניה לעוסק במצוה שפטור מן המצוה עיי"ש: ויש לעיין למה (לא) יקרא דנכרים דלא לייתי עלייהו רשות ולא מצוה והרי מקילין בשבת צרין וכו' בפ"ק דמס' שבת ועי' במס' תענית ובמס' עירובין וכיו"ב שהקילו משום זה ולא יהיה בכלל מצוה:
אכילה בלילי יו"ט הראשון בסוכה חובה אפי' אכל כזית פת יצא יד"ח מיכן ואילך רשות רצה לאכול סעודה סועד בסוכה רצה אינו אוכל כל שבעה אלא פירות או קליות חוץ לסוכה אוכל כדין אכילת מצה בפסח. עי' במס' ברכות מ"ט ע"ב אלא מעתה שבתות ויו"ט [דלא סגי] דלא אכיל ובתוס' שם בד"ה אבעי הקשו מסוכה כ"ז אי בעי אכיל אי בעי לא אכיל חוץ מלילה הראשונה ויליף ט"ו מחג המצות ותירצו שא"צ לאכול בסוכה אם לא ירצה אבל בשביל יו"ט צריך לאכול וכתבו ע"ז וא"ת מאי נפק"מ אם צריך לאכול בשביל יו"ט או בשביל סוכה ותירצו כשירדו גשמים עיי"ש ובמס' סוכה דף כ"ז בתוס' בד"ה איבעי עיי"ש: ובצל"ח במס' ברכות שם מדלא כתבו בתוס' דמשום יו"ט סגי בכזית ולענין סוכה מחשב סעודות עראי נראה דדעת התוס' דאכילת יו"ט הוי קבע אף באכילת ארעי דחובתו משוי קבע וחייב לאכול בסוכה וכתב דדעת הטור בסי' תרל"ט לא ס"ל כן מדכתב בליל הראשון כיון שחובה בכזית לא רשאי לאכול כזית חוץ לסוכה משמע דשאר סעודת יו"ט אף שהוא חובה יכול לאכול חוץ לסוכה באינו אוכל אלא כזית עיי"ש ובשעה"מ כאן שדעת התוס' דכמו שבת קובע למעשר דעראי דידהו הוי קבע כמו כן ביו"ט וא"כ משו"ה הקשו בתוס' שפיר דלא שייך לשנוי בכזית וכתב כמו כן דהטור הנ"ל לא ס"ל כן עיי"ש ועי' בצל"ח ביצה ל"ד מ"ש אם יו"ט קובע למעשר עיי"ש: ונראה דהנה יש לעיין בהאי דאמרינן שבת קובע למעשר בסעודתו אפי' בעראי אם משום דעתו ומחשבתו דהוי סעודת שבת מצוה וגם העראי חשוב לו ועי"ז בגדר קבע מטעם חשיבת או דנאמר מצד עצמו משום חשיבות המצוה הוי קבע ואפי' בדעתו לאכילת עראי הוי קבע: וכמו כן יש לעיין לענין גמר מלאכה בכה"ג דגרוגרת וצמוקין בהאי דעומד אדם על המוקצה ערב שביעית ואומר מכאן אני אוכל למחר במס' ביצה ל"ד ע"א במשנה וברש"י דמיירי באחזי ולא אחזי דאיכא דאכלי ואיכא דלא אכלי עיי"ש אם נאמר כיון דהוי נגמר אלא דהרבה אין אוכלין אותו על דרך זה לא הוי גמר מלאכה ואם אזלינן בתר דעתו בשאכלו או הזמינו דהוי עי"ז גמר מלאכתו: הנה בזה שכתבתי באחרונה אם נאמר דאזלינן בתר דעתו למשוי גמר מלאכתו וא"כ מחויב במעשר מדאורייתא יש להבין הסוגיא דמס' ביצה הנ"ל דס"ד למפשוט דשבת קובע אפי' בלא נגמר מלאכתו ממשנה דעוד אומר ר' אליעזר עומד אדם וכו' הנ"ל ואמרינן שאני התם כיון דאמר מכאן אני נוטל למחר קבע עלויה וכו' דיקשה דמנ"ל לומר דהזמנתו מלהוציאו ממוקצה משוי לקבע למעשר נאמר להיפוך דעל כרחך לעראי דעתו דאל"כ מאי הועיל בהזמנתו דהוי עי"ז טבל ואף נותן בצד זה עי' בתוס' חולין אסור בשבת עיי"ש וגם מתורת מוקצה לא הוציאו דטבל מוקצה. [ועי' במל"מ פ"ה הכ"ב ממעשרות אם בשלא נגמרה רשאי לעשר בשבת עיי"ש]. אבל אם נאמר דהזמנתו משוי לגמר מלאכה אתי שפיר דלמ"ש ב"ה בפרק ג' דבאחזי ולא אחזי בגלוי דעתו על מקצתו הנשאר בגדר חזי עיי"ש. ולענין מעשר נמי כיון דהזמין מקצתו הוי בגדר חזי ונגמר מלאכתו לפי דעתו שכן אזלינן בתר דעתו ובנגמר מלאכתו ודאי אף עראי אסור וא"כ משני שאני דאמר מכאן וכו' וא"כ הוי כנגמר מלאכתו והבעיא בלא נגמר מלאכתו ומקשינן שם אפי' בחול נמי דשבת קובע בנגמרה מלאכתו נדע ממקום אחר וזה דהזמנה מחשבי לקבע בחול נמי דאזלינן בתר מחשבתו ומשני וכו' ומקשינן ממותר חוזר וכו' דחיישינן לחזרה ולא הוי קבע במחשבתו וגם לענין גמר מלאכה נאמר כן וכמו שמצינו במוקצה דבעי מעשה בכמה ענינים ואין לומר בכאן ודאי לא יחזור שלא יהיה מוקצה והוי כמו בטומאה דזה אינו דאם לא יחזור הוי מעשר וירויח בחזרתו דלמ"ש יאכלנו עכ"פ. ועיין בצל"ח שהקשה למה נקטו בכלכלה של שבת בחול נמי עיי"ש ולמ"ש לשבת רבותא מדלא עשרו בחול דאפשר לעשר: כן חשבתי לפרש אבל אחרי רואי בלתי לומר כן דלפ"ז באכל עראי ממנו בשבת דהרי לא חזר מהזמנתו עכ"פ יהיה טבל ולא מקשינן מידי דלפי' רש"י אתי שפיר דעל כרחך אכל גרע לענין מחשבה לענין מעשר ממחשבה סתם דהזמנה מחשביה ליה דעראי אין מהדרך להזמינו אבל למ"ש יקשה ואין הכרע: אמנם מ"ש בראשונה בסעודת שבת דקבעת למעשר אם מצד עצמו או ממחשבתו ודעתו. נראה דהוי מחלוקת בירושלמי בפ"ד מ"ב ממעשרות מובא בר"ש שם פירות שליקטן שלא לצורך שבת וקדשה עליו שבת ר' יוחנן אמר טובלת ר"ל אמר אין שבת טובלת. ועוד שם בליקטום לשבת אוכל מהם בערב שבת עיי"ש ונראה דמחלוקתם תליא אם שבת מצ"ע קבעה או משום דעתו לקבעו משום שבת ור"י דקי"ל נגד ר"ל ס"ל לפ"ז דקבעת מצ"ע: והנה מהאי דמותרו חוזר ולרבנן אין מותרו חוזר לבטל קביעתו ליכא למידק די"ל דאזלינן בתר תחילתו ועכשיו חזר מדעתו ואצ"ל כיון דהזמן לצורך סעודה קבע מצ"ע: ונראה דאפי' למאן דס"ל בירושלמי בהזמינו שלא לצורך שבת אין שבת קובע מ"מ בהזמינו לצורך שבת ובדעתו שלא להחשיבו לקבע לא אזלינן בתר דעתו דשבת קובע משום המצוה ומחשבתו להמצוה ובטלה דעתו להחשיבו לעראי דעכ"פ מצוה קעביד ומחשבת מצוה משוי לקבע וצ"ע. ולכאורה מוכח לומר כן דאל"כ יקשה למה נאמר סעודת שבת קובע משום המצוה דחשובה בעיניו נאמר להיפך באכלו למען שלא יאכל שאינו מעושר היה בדעתו בודאי שיהיה עראי בלבד והמצוה בלתי חשובה בעיניו לעבור משום זה איסורא. וביותר אם נאמר דהוי ע"י ההזמנה גמר מלאכה וא"כ הוי טבל מדאורייתא. והנה לא מצינו בפי' באכלו אלא שלא יאכל בשאר שבת שאינה של שביעית אבל באכלו וגילה דעתו שלא יהיה לקבע בלתי מפורש וי"ל עוד דתליא במחלוקת דר"י ור"ל בירושלמי הנ"ל. ולכאורה במחלוקת דר"א ור"י בהיה אוכל באשכול וחשכה בלילי שבת ר"א אומר יגמור ור"י אומר לא יגמור ומוקי לר"א דיגמור למ"ש ולא משני דשאני בחשכה שהיה בדעתו לעראי ושאני ממתני' דמיירי בסתמא ולא יאכל נראה לכאורה דלא מהני גלוי דעתו לעראי: ונאמר לפרש במ"ש לשון המשנה תינוקות שטמנו ושכחו ולא עשרו וכו' ועי' ברש"י שמפרש כל לשון המשנה אבל לשון ושכחו לכאורה מיותר: וי"ל דהנה יש לעיין בתינוקת שטמנו וכו' ושכחו לא יאכלו למ"ש דנראה אף דלא אכלו בשבת ועל כרחך בתר דעתם אזלינן וא"כ דמשום דעתם לאכלו בשבת משוי לקבע נאמר להיפוך דעל כרחך לא היה דעתם לקבע שהרי לא עשרו והאיך היה בדעתם לאכלו בקבע בשבת ונגד ההזמנה יהיה ההוכחה הדלא עשרו ואם גם נאמר דלא מהני גלוי דעתו לבטל תורת קבע בשבת מ"מ יועיל דלא עשרו לבטל ההוכחה דהזמנה. אמנם למ"ש שאין בכחם לבטל קביעת השבת בדעתם לעראי היה ג"כ להם לעשר וא"כ אין מזה הוכחה נגד ההזמנה: אמנם יש מקום לומר דחזרו מהזמנתם לשבת וחזרה נראה דמהני וביותר בכה"ג דנאמר דהוי בתוך כדי דבור ואף דאמרינן בעלמא לא חיישינן. לחזרה בתוך כדי דבור אם נאמר כמו כן צ"ע ועיין בירושלמי מובא בר"ש הנ"ל לכו"ע בליקטום לשבת אוכל מהם עראי בערב שבת עיי"ש: אבל בכה"ג דתינוקת שטמנו וכו' ועיין ברש"י שאין להם מחשבה אלא במחשבתם ניכרת מתוך מעשיהם דמוכחים ובירושלמי איתא דמיירי שטמנו ביה"ש דעי"ז מוכח שעשו הזמנה לצורך שבת עיי"ש בזה יש להקשות טובא דמאי הוכחה איכא כיון דאיכא הוכחה להיפוך מדלא עשרו על כרחך לא היה דעתם לקבוע בשבת וליכא מחשבתם נכרת מתוך מעשיהם עכ"פ וגם כיון דהוי ספק אם היה דעתם מתחילה והשתא חזרו לא הוי ניכרת כלל וכלל לא. וי"ל דמשו"ה נקטו ושכחו ולא עשרו דלפ"ז הוי שפיר נכרת מתוך מעשיו דמאי דלא עשרו לא הוי הוכחה נגד ההזמנה משום שהיה משכחה ואתי שפיר: אמנם כל זה לענין חיוב מעשר דאכילת קבע קודם גמר מלאכתו מדרבנן וסעודת שבת חשיבתו כקבע וכמ"ש מצ"ע כן אבל לענין מאי דהוי עראי או קבע לאכילה בסוכה ועיין מה שכתבתי בפ"ג ה"ט מהל' ברכות בדעת הברכי יוסף ושו"ת גינת וורדים לענין עראי בשבת בפת כסנין לברכת המזון עיי"ש שכתבתי כי בזה אם בדעתו תליא ועראי כקבע לו לפי דעתו או דקבע שיעור על כמותו ומחלוקת הראשונים ז"ל בזה עיי"ש וצ"ע:
כל זמן שיכנס לישב בסוכה כל שבעה מברך וכו' נמצא מקדש מעומד וכו'. ועי' בהמ"מ ולח"מ ועי' בטו"ז בסי' תרמ"ג ס"ק ב' במ"ש לפרש דעת רבינו עיי"ש:
בזמן הזה וכו' וכן טומטום וכו' לעולם אין מברכין לישב בסוכה מפני שהן חייבין מספק ואין מברכין מספק. ועי' בהמ"מ וכ"מ ובמ"ש לעיל בפי"א מהל' ברכות עיי"ש. ומ"ש בכ"מ בסוף דבריו כאן אי נמי משום דאית ביה איסור טלטול עכ"ל יש לעיין כיון דמחויב מספק א"כ לא שייך מוקצה ועי' בתוספת סוכה מ"ב ע"ב בד"ה טלטול בעלמא הוא עיי"ש:
מי שלא עשה סוכה בין בשוגג וכו' עושה סוכה בחוש"מ וכו' עצי סוכה אסורין כל שמונת ימי החג בין עצי דפנות בין עצי סכך אין נאותין מהן לדבר אחר כל שמונת הימים מפני שיום השביעי כל הסוכה מוקצה עד ביה"ש והואיל והוקצה לביה"ש של שמיני הוקצה לכל היום. וכן אוכלין ומשקין שתולין בסוכה כדי לנאותה אסור להסתפק מהן כל שמונה ואם התנה עליהן בשעה שתלאן ואמר איני בודל מהן כל ביה"ש הרי זה מסתפק מהן בכל עת שירצה שהרי לא הקצה אותם ולא חלה עליהן קדושת הסוכה ולא נחשבו כמותה. וברא"ש במסכת סוכה ט' ע"א והאי דאסירי עצי סוכה היינו דוקא הסכך אבל עצי הדפנות משרי שרי דכל מאי דדרשינן מחג הסוכות היינו דוקא בסכך כדלקמן גבי פסולת גורן ויקב ודלא כרמב"ם ז"ל שכתב עצי סוכה אסורין כל שבעת ימי החג בין עצי דפנות בין עצי סכך וכו' עכ"ל. ועי' במהרש"א שם ובטו"ז בסי' תרל"ח שהקשה על הרא"ש שם וכתב דדעת רבינו ג"כ בדפנות משום מוקצה עיי"ש ובשעה"מ כאן: ובמסכת ביצה ל' ע"ב אבל סוכה דמצוה לא מהני תנאה וכו' והתניא סככה וכו' ואם התנה הכל לפי תנאו אביי ורבא דאמרי תרוייהו באומר איני בודל מהן כל בין השמשות דלא חלה קדושה עלייהו אבל עצי סוכה דחלה קדושה עלייהו אתקצאו לשבעה וכו'. וברש"י אביי ורבא וכו' דלא דמי לסוכה לענין תנאה אע"ג דבטלי לגבה דכי מהני תנאה באומר מבעוד יום איני בודל מהם מהיות כחי וזכותי בהן ליטל כל שהות אורך של ביה"ש של ערב יו"ט הילכך בשעת ביאת היום שהיתה קדושה צריכה לחול עליהם לא חלה לפיכך לא הוקצה אבל עצי סוכה שאין יכול להתנות עליהם תנאי זה שהרי על כרחו יבדל מהן ביה"ש משום דסתר אהלא וביה"ש ספק יו"ט הוא חלה קדושה עלייהו וע"י קדושה זו הוקצה לשבעה עכ"ל: ויש להבין למה לתלות אתקצאי לביה"ש לענין איסור סתירת אהל להיות מוקצה כל ז' דהוי משום מה חג לה'. דהוי כמ"ש ז"ל דכיון דחל הקדושה לא פסקה ומאי שייכות לענין איסור מוקצה דמחמת איסור הלא י"ל דלענין מוקצה אקצאי ביה"ש ולא לתפיסת קדושה בשאמר איני בודל וכו': וגם מאי ענין ביה"ש דשייך לענין מוקצה והכנה לקדושה דממה חג לה' דכנראה בסוכה של מצוה דקיי"ל הזמנה לאו מלתא היא ולא הוי סוכה של מצוה עד שישב בה ואם ישב בה לאחר ביה"ש גם כן נאמר דחל הקדושה עד סוף החג. גם למה לרש"י לומר בעצי סוכה משום דאתקצאי משום סתירת אוהל אתקצאי לענין סוכה לכל ז' ימים ובלא"ה בלא ישב בה לא שייך חג לה' סוכה לה' כמ"ש דהזמנה לאו מלתא. ובישב בה ממילא חל לכל ימי החג: אמנם בזה שכתבתי אם בלא ישב בה הוי סוכה של מצוה עי' בב"י או"ח בסי' תקי"ח ובסי' תרל"ח ובהגהות אשר"י במס' ביצה שהביא שם ובשו"ע תרל"ח סעיף א' וכל זה לא מיירי אלא בסוכה שישב בה פעם אחד אבל אם הזמינה לסוכה ולא ישב בה לא נאסרה דהזמנה לאו מלתא עיי"ש. ועי' בטו"ז שם ס"ק ג' ובמג"א ס"ק ג' עיי"ש: ונראה דגם רש"י ס"ל כמ"ש בתוס' בד"ה אבל דלא אמרינן מה חג וכו' אלא לענין כשיעור סוכה ועל יתר מכשיעור כתב משום מוקצה לביה"ש דכמ"ש דנראה דלענין קדושת סוכה שאין נפקעת לא תליא בביה"ש כלל אלא דיקשה עוד למה נאמר מטעם הוקצה למצותו לכל ז' ואם גם בזה כעין השעור המחויב מדאורייתא נאמר לא פקעה א"כ למה צריכין משום סתירת אוהל. וי"ל דהנה כשהתנה שאינו בודל ויושב בסוכה לצאת מצות סוכה א"כ בהישיבה סותר לתנאו אלא דנראה לומר כמו בנוי סוכה דמהני תנאי שאם ירצה יטלנו ולא התחיל להיות קודש משום דמתחילה לא התחילה הקדושה שאין הישיבה סתירה להתנאי אף שאין נוטל אותם ועי' בטור בסי' תרל"ח דוקא כשמתנה וכו' אבל מתנה עליהם לאכלן כשיפלו אינו כלום אבל אם אמר וכו' אימתי שארצה מהני שגם ביה"ש בכלל עיי"ש ובר"ן בסוגיא שם ודעת רש"י באלה דיוכל ליטלן בחג וא"כ מה שלא נטלן קודם החג אין מוכיח על הקצאתם למצוה. אבל בעצי סוכה שאין יכול ליטלם בחג עד חוה"מ משום סתירת אוהל מוכיח במה שלא נטלם קודם החג שאין ברצונו בהם בימי יו"ט ומסתבר ג"כ כיון שהיותר מהכשר ג"כ לנוי הסוכה ושלימותה כל זמן שאין יכול ליטול אותם ניחא ליה שיהי' לנוי הסוכה וא"כ לא שייך אינו בודל לומר בו ולא שייך לומר בזה דהוא יודע דעתו בעצמו דגם במוקצה מחמת איסורא אמרינן כן וכמ"ש ברש"י בסוגיא דמחובר בפ' אין צדין מדלא לקטן מאתמול ודאי אקצינהו עיי"ש. וא"כ בחל הקצאה בקצת ימי החג אמרינן כעין דאורייתא בכשיעור דאתקצאי לכל ז'. וכמו דאמרינן במס' שבת בפ' כירה שמתוך שהוקצה למצותו הוקצה לאיסורו כמו כן להיפוך ג"כ מתוך שהוקצה לאיסורו הוקצה למצותו אף דהטעמים שונים ועי' בתוס' במס' שבת כ"ב ע"א ובמהרש"א שם וכו' בדעת רש"י. ולפרש למאי דנאמר דעצי דפנות משום מוקצה וכמ"ש בטו"ז לדעת רבינו: והנה להסוברים דמהני תנאי במוקצה מחמת איסור נראה דאפילו מהסכך בעצמו מעוביו כיון דע"י התנאי אין מצורף להתחתון הוי כמו אסרייתא כן נראה פשוט: