Divrei Yirmiyahu on Mishneh Torah, Shofar, Sukkah and Lulav Chapter 7
Can copy this into an AI, or connect the whole library to your assistant. For deeper learning, you can directly use the original seforim, sites, and apps.
כפות תמרים האמורות בתורה הן חריות של דקל וכו' והוא הנקרא לולב. פרי עץ הדר האמור בתורה הוא אתרוג וענף עץ עבות וכו' הוא הדס וכו'. ערבי נחל האמורות בתורה וכו'. הנה מדרכי רבינו לאהוב הסידור וכאשר החכים המ"מ בפתיחתו לפרש ההקדם והאיחור וכאן סדורו אינו כפי התורה דנאמר פרי עץ הדר ואח"ז כפות תמרים וענף עץ עבות וערבי נחל ולא כסידור לשון המשנה דאיתא לולב הדס וערבה אתרוג. ונראה שהקדים לולב עבור שבו נכללים בשמו כל המינים ואף למאי דקיי"ל דא"צ אגד מ"מ מצוה לאגוד ורוב מינים בו וגם בברכה על נטילת לולב וכדאיתא במס' סוכה ל"ז ע"ב משום דמינו גבוה עיי"ש ומשו"ה הלכות לולב יקרא כמו כן היות שנכלל בו כל המינים ואח"ז תפס סידורו של התורה אתרוג אשר בהתורה בראש ואח"ז הדס וערבה ולשון רבינו בהל' ה' מברך תחילה על נטילת לולב הואיל וכולן סמוכין לו וכו' וזה משום האגד דהוי משום זה אלי ואנוהו דהוי בכל המצות לכן בתורה בפרטות אתרוג בראש אבל במשנה דסדרי הלכות נאמר לולב באגודו בראש ובחר רבינו בזה בלולב כלשון המשנה. ועי' בתוס' יו"ט ריש פ' לולב הגזול עיי"ש:
כמה נוטל מהן לולב אחד וכו' ושלשה וכו' רצה להוסיף וכו'. עי' בשו"ת הרשב"א בסי' ע"ה וסי' תס"ח וסי' תקל"ה שמסכים לדעת רבינו ועי' בהל' ציצית בפ"א הט"ו ומ"ש שם עיי"ש. ועי' ברא"ש סוכה ל"ז ע"ב בסוגיא דאין אוגדין לולב אלא במינו שכתב דאף בזמנו א"צ כונה לבל תוסיף בכיון לנוי דהוי היפוך הכונה לא שייך בל תוסיף עיי"ש:
עשה לאגודה זו נימין של כסף ושל זהב או שכרך עליה סדין ונטלה יצא לקיחה ע"י דבר אחר שמה לקיחה והוא שיהיה דרך כבוד ודרך הידור שכל שהוא לנאותו אינו חוצץ אבל אם נתן המינין הללו בעציץ או בקדירה ונטלה לא יצא ידי חובתו. ובלח"מ הקשה דאם בלנאותו שמה לקיחה ע"י אחר היה לרבא לומר בלא לינקוט איש הושענה בסודרא דכל לנאותו אינו חוצץ כמ"ש מקודם בהאי דמגדלי שאמר רבה שיירי בית יד עיי"ש וגם בשפופרת שם לא הוי לנוי ומפרש דעת רבינו עם מ"ש בר"ן עיי"ש ובס' כפות תמרים כתב ע"ז דר"ן כ"כ בכורך על ידו ורבינו כתב בכרך על הלולב עיי"ש מ"ש הוא ז"ל בזה: והנראה בדעת רבינו דהנה בגמ' מצינו מחציצה ומלקיחה ע"י דבר אחר ועל חציצה אמר רבא לנאותו לא שמיה חציצה דהנה אין לפרש משום דלא הוי הקפד וחציצה בהקפד תליא בכ"מ מדאורייתא רובא ומקפיד דזה לא שייך אלא בדבר שעל גופו כיון שאין מקפיד עליו בטל אגב גופא משא"כ בדבר אחר על הלולב כאן וכמ"ש בתוס' בד"ה דבעינא לחלק ברבא דלעיל בבית יד דהוי האגד בהלולב ותליא בחציצה והאי דלקיחה ע"י דבר אחר הוי בידו עיי"ש ומובן דבלולב דלא שייך שאינו מקפיד משא"כ בידו שייך שאין מקפיד וע"כ בלנאותו שאין חוצץ טעמא אחרינא משום דלעשות לנוי ממצוה דזה אלי ואנוהו וא"כ הוי מגוף הלולב כמ"ש ברש"י שם בד"ה שיירי דקסבר שאין האגד מהמצוה עיי"ש דמזה מה שלמצוה לא שמיה חציצה. אבל מטעם לקיחה ע"י דבר אחר דהוי על גופו לא מהני ולא שייך לנאותו וכמ"ש בר"ן הכל מטעם לקיחה ע"י דבר דומה למה שאמרו חציצה בלולב אלא מאי דהוי בהלולב נקרא חציצה ומאי דעל גופו מקרי לקיחה ע"י דבר אחר וכל דשייך דהוי טפל או לידו בכרך בידו או טפל להלולב בכרך בהלולב לא שמיה לקיחה ע"י ד"א וחציצה עיי"ש וברשב"א: ובלשון רבינו נראה דבראשונה כתב "עושה לאגודה וכו' או שכרך עליה סדין ונטלה יצא" בזה אמר דלא שמיה חציצה בכה"ג שכרך בהלולב ואח"ז כתב "לקיחה ע"י דבר אחר שמה לקיחה" ולא קאי למעלה אלא בפ"ע בכה"ג להיפוך שכרך ע"ג ידו מקרי ג"כ לקיחה ואח"ז מפרש בתנאי בזה "והוא שיהיה דרך כבוד ודרך הידור שכל שהוא לנאותו אינו חוצץ" וקאי על מ"ש בראשונה מענין חציצה בכרוך על הלולב וסיים אבל אם נתן את המינין האלו בעציץ או בקדירה ונטלה לא יצא ידי חובתו. הנה האי דדרך כבוד והידור קאי על תרוייהו אלא בהיכא דשייך חציצה צריך דרך כבוד דוקא והיכא דשייך לקיחה ע"י ד"א צריך שלא יהיה דרך בזיון כדאיתא בסוכה מ"ב ואם כן לפ"ז גם רבינו י"ל דמפרש כהר"ן ומדבר משניהם בכרוך על ידו וכרוך על הלולב: ויש לעיין קצת דאמרינן שם שאני התם כיון דחברו כגופו דמי למה לא נאמר כן בלולב באגודו לענין חציצה דהוי כגופו ואולי לחלק ויש לעיין ואולי י"ל דשם החבור הכרח למצוה שא"א בלעדי באופן הנאמר שם משא"כ בלולב שא"צ אגד וצ"ע דמשום נוי למצוה לכתחילה באגד וי"ל דעכ"פ יש לדחות ולחלק בין המוכרח ולמצוה ומדחינן כן ולמסקנא י"ל דלא אמרינן לחלק בין חיברה או לא:
ולמה לא גזרו גזירה זו ביו"ט הראשון וכו'. עי' בס' ידי אליהו סי' כ"ה עיי"ש:
מקבלת אשה הלולב מיד בנה או מיד בעלה ומחזירתו למים בשבת בזמן שהיו נוטלין לולב בשבת וכו'. בגמ' מ"ב ע"א פשיטא מהו דתימא הואיל ואשה לאו בר חיובא היא אימא לא תקבל קמ"ל. ועי' בשעה"מ כאן שהקשה ממס' יבמות ל"ג ע"ב דפרכינן התם זר ששימש בשבת במאי אי בשחיטה שחיטה בזר כשירה אי בקבלה והולכה טלטול בעלמא הוא עיי"ש ולמה לא נאמר כיון דראוי לכהנים לא חשוב מוקצה דומיא דלולב לאשה הואיל וראוי לאנשים עיי"ש: ונראה לומר דהנה בתוס' במס' סוכה מ"ב ע"ב על מאי דמקשי שם אמאי טלטול בעלמא הוא כתב בד"ה טלטול דאע"ג דחזי למצוה שייך ביה איסור מוקצה מאחר שאין עשוי כלי והביאו ראיה לדבריהם עיי"ש ועי' בריטב"א שם דלעקור דאורייתא מצוה קבועה אף בשב ואל תעשה שלא אסרו דבר הצריך והראוי לו לשבת כלל ואין ללולב שהוא ראוי מן התורה ומצותו קבוע ליום זה בכלל איסור זה כלל עיי"ש. ונראה שצריך להיות אלא דבר שאין הצריך לו וכו' והנה החילוק מדאורייתא ורבנן יקשה דאם גם הוי מדרבנן מ"מ הוי לצורך לו משום המצוה. והנה דייק דמצותו קבועה וזה דמצותו לז' ימים ושבת בכלל וכמ"ש ז"ל לעקור על עולם לא עשו עי' בהל' ר"ה בשופר עיי"ש ובסברת התוס' י"ל כמ"ש בהמ"מ בהל' שבת וכמוכח במס' ביצה כ"ז היכא דרובא דעלמא מקצין לא מהני תנאי ובהל' שבת בפכ"ד כתבתי לפרש עם מ"ש ברש"י ביצה י"ב דהיה לאסור משום הוצאה אף טלטול דברים המותרין אלא משום דאי אפשר לרוב הציבור לעמוד בזה עיי"ש וא"כ בכה"ג דרוב הציבור מקצין לא מהני תנאי דאף בהצורך. בכה"ג לגזור דיכולין לעמוד בו. והנה בכה"ג דבלעדי המצוה כו"ע מקצין שאין בו לצורך אף דמשום מצוה כו"ע אין מקצין הוי כמו תנאי בדבר שאין בו לצורך בלא"ה ושייך בו חשש הוצאה וכיו"ב ובמצוה דרבנן לא יהיה מתירין רק בדאורייתא וכמ"ש בריטב"א דלא העמידו בכה"ג נגד דאורייתא כמ"ש לעיל משמו ולפ"ז י"ל דבמס' יבמות הנ"ל הרי דם הוי שאינו ראוי כלל וביותר דם קדשים והוי מוקצה לכל אלא דלכהנים מותר מהתורה דאל"כ יבטל העבודה ולא העמידו החכמים דבריהם ולא שייך להתיר לטלטל לזרים משום דחזו לכהנים דגם לכהנים אינו חזו ושייך מוקצה אלא משום מצוה דאורייתא לא העמידו החכמים דבריהם אבל לזרים שאינם בכלל מצוה כלל באיסור מוקצה בזה ושאני בלולב דלאנשים חזו ממש ולא הוי מוקצה כלל כן נראה לענ"ד ובשעה"מ סיים התוס' הנ"ל ורחוק שכיון למ"ש: ועי' בכפות תמרים מ"ב ע"ב שהקשה כדמוכח לעיל דף מ' דלולב עומד לכבד את הבית למה אסור בטלטול למ"ש בהל' שבת פ' כ"ו ה"ב דמכבדות ככלי שמלאכתו להתר שהרי מותר לכבד הבית בשבת וכתב דדוקא כשיחדו לכך וכל שלא יחדו חשיב כעצים עיי"ש ועי' במג"א בסי' ש"ח ס"ק מ"ה שכתב בענף האילן להבריח הזבובים צריך שיחדו לכך עיי"ש ועיין בירושלמי במס' סוכה פ"ג מ' י"א בגמ' רבנן דקסרין אמרין ערבה מותר להניף לחולה בשבת. ובשיורי קרבן שם עמד בזה על דברי המג"א הנ"ל שהרי הלולב לא יחדו להניף החולה עיי"ש אמנם לפי הבבלי נראה כמ"ש במג"א ובס' כפות תמרים הנ"ל: