Divrei Yirmiyahu on Mishneh Torah, Tefillin, Mezuzah and the Torah Scroll Chapter 1
Can copy this into an AI, or connect the whole library to your assistant. For deeper learning, you can directly use the original seforim, sites, and apps.
ארבע פרשיות אלו שהן קדש לי והיה כי יביאך שבספר ואלה שמות ושמע והיה אם שמוע הן שנכתבות בפ"ע ומחפין אותן בעור ונקראין תפילין ומניחין אותן על הראש וקושרין אותן על היד. ואפי' קוצו של אות אחת מארבע פרשיות אלו מעכב את כולן מן התורה עד שיהיו נכתבות שלימות כתיקונן. ועי' בכ"מ וברש"י מנחות דף כ"ח ע"א בד"ה ד' פרשיות וכו' קדש לי והיה כי יביאך שבצידה דבכולהו כתיב ולטוטפות או ולזכרון בין עיניך עכ"ל כתב ג"כ שבצידה למעוטי שבואתחנן שכתב בכ"מ שלא נאמר לטוטפות או ולזכרון וכו':
ואפי' קוצו של אות א' וכו'. עי' בכ"מ דבגמ' איתא קוצו של יו"ד ומחלוקת בזה ורבינו כתב סתם של אות אחת ומקושית הגמ' פשיטא ועמ"ש בתוס' ובכ"מ מסכים למ"ש ז"ל באם לא הוי כצורת האות ממש לא מהני קריאת התינוק:
מעכב את כולן וכו'. ברש"י מנחות כ"ח ע"א בד"ה כתב אחד וכו' ובתפילין כתיב הויה והיו לטוטפות עכ"ל ובגמ' שם במנורה מ"ט הויה כתיב בהו עיי"ש:
וכן שתי פרשיות במזוזה וכו' וכן ס"ת שחיסר אפי' אות אחת פסול. ועי' בפ"י ה"א שמונה באלו שאין קורין בהם שחסר אפי' אות אחת עיי"ש. ובר"ן בפ"ב דמס' מגילה מחלק לענין כתיבת ס"ת וקיום מצוה זאת נאמר שחסר פסול אבל לא לקריאה מתקנה עיי"ש. ועיין בב"י יו"ד בסי' רע"ט בזה. אמנם לשון הגמ' במס' מנחות ל"ב ומגילה י"ח ע"ב אסור לכתוב אות אחת שלא מן הכתב ובמס' כתובות י"ט אסור להשהות ס"ת שאינו מוגה מכל זה נראה דהוי מטעם איסורא דנגע בזה בלעדי שלא יצא מצות הכתיבה שאסר לחסר אות אחת מהתורה בכתיבה ומזה נראה שאין יוצא ג"כ ידי קריאה בס' שאסור להשהותו. והנה שם מחלקין עד ל' יום מותר להשהותו מ"מ מדאיתא דהוי לא תשכן באהלך עולה מסתברא שלא לקרות בו. ומ"ש בכ"מ ממס' גיטין דף ס' דאיתא ס"ת שחסר יריעה אין קורין עיי"ש עיין ברשב"א שם מ"ש ע"ז גם עי' שכתבו דחסרון באות גרע מחסרון יריעה דזה הוי בטעות דגרע מחסרון מסברה במרכבת המשנה כאן. ועי' בתוס' מגילה דף ט' ע"א בד"ה בשלמא עיי"ש ושו"ת הרשב"א תרי"א עיי"ש:
כיצד מעשה הדיו וכו'. עי' במרכבת המשנה ובפי' משניות לרמב"ם במס' סוטה בפ"ב המובא במרכבת המשנה ומצוין בפר"ח עיי"ש:
ובשעת כתיבה וכו' שאם תמחקנו יהיה נמחק. וזה הדיו שמצוה מן המובחר לכתוב בו ספרים תפילין ומזוזות. ואם כתב שלשתן במי עפצא וקנקנתום שהוא עומד ואינו נמחק כשרים. נראה שפוסק כמ"ד במס' עירובין י"ג ע"א חוץ מפרשת סוטה שבמקדש עיי"ש. ועי' בריטב"א בזה"ז לכו"ע אין צריך כתב שיוכל למחוק דלא הוי דין סוטה בזה"ז עיי"ש. ועי' בפי' משניות לרמב"ם הנ"ל שכתב שאלה הסוברים בס"ת צריך ג"כ כתב שיוכל למחוק טועים המה דקיי"ל רק בפרשיות סוטה שבמקדש דכתיב ומחה כתב שיוכל למחוק שמא ימחה לסוטה משם עיי"ש. ובחיבורו כאן נראה שכשרים בדיעבד ולמובחר שיהיה נמחק ומסברה בס"ת ותפילין ומזוזות טוב בכתב המתקיים שאינו נמחק וביותר בכתיבת השמות הקדושים. וכמ"ש ר"מ דבר אחד וכו' במס' עירובין שם להנצל שמא יבוא זבוב וכו' עיי"ש. וחפשתי ומצאתי בס' בני יונה שעמד ע"ז והוא כתב משום שמסופק שמא הלכה כמ"ד שאין מטילין עיי"ש והרי בפי' במשנה כתב הטועה שאומר כן: והנה בס' קרית ספר למבי"ט כתב ויש סמך להלמ"מ דבעינן דבר המתקיים מדכתב גבי סוטה וכתב ומחה ודרשינן כתב הראוי להמחות נראה דלשון כתיבה סתם האמורה בתורה היא דבר שעומד ואינו נמחק עיי"ש. ולא ידעתי איככה יפרש דברי רבינו בזה. ועי' בתוס' עירובין הנ"ל בד"ה חוץ ור"י שהיה אוסר בכל התורה שמא היה דורש גז"ש מסוטה או כתיבה כתיבה או גז"ש אחרת א"נ מדרבנן עכ"ל. וי"ל מדרבנן שאם יכתב שאר פרשיות יבואו לכתב פרשת סוטה ג"כ ובסוטה כתב שאינו נמחק ורשומה ניכר פסול עי' בפ"ג מהל' סוטה לרמב"ם ויוכל לבוא למחיקת השם בחנם. וי"ל דרבינו כתב חיבורו אף למה שנוהג בזמן המקדש ואז ג"כ בדיעבד הס"ת כשר רק מהמובחר כן לכתחילה ומ"ש בפי' משניות בזה"ז דליכא חשש מחיקת השם בחנם אפי' מהמובחר ליכא וצ"ע. ומ"ש בהל' ה' נראה דלא הוי מהלמ"מ אף לכתחילה ורק מדרבנן כמ"ש:
א"כ מה מיעטה הלכה שנאמר למשה מסיני שיהיו כתובים בדיו למעט שאר צבעונין כגון האדום והירוק וכיו"ב. שאם כתב בספרים וכו' אפי' אות אחת בשאר מיני צבעונין או בזהב הרי אלו פסולין. ועי' ביו"ד בסי' רע"א מחלוקת הרא"ש ע"ז ועי' בסי' ל"ב ובמג"א ס"ק ב' עיי"ש. ועי' בס' בני יונה הנ"ל שכתב דדעת הרבינו דתליא בשחור בלבד ודעת הרא"ש וכיו"ב דבעינן כתב שאינו נבלע בכולו בהקלף רק נשאר בעוביו על הקלף עיי"ש. ואולי י"ל דכתב שאין נמחק הוא משום שנבלע בהקלף והנמחק עומד ממשו על הקלף ואינו נבלע הרבה וכונת רבינו שמובחר בכתב שנמחק שהוא עומד על הקלף וא"כ נמצא לפ"ז כונה למ"ש בהל' הקודמת ופליג עם הרא"ש רק בדיעבד. ואם נסתכל בדברי הגהות מיימוני אות ג' שכתב אבל העיקר וכו' ובלבד שיתקיים וניכר על הקלף דיו הוא וכו' כי לא מצינו הלמ"מ שלא יהיה כשר אלא דיו קרוש וכו' והני ככל דברי רבינו המחבר עכ"ל. נראה דכמ"ש כונתו. ועי' בכ"מ ממסכת שבת דאיתא כתב האזכרות בזהב עיי"ש ועי' בפר"ח ומרכבת המשנה דמשום יגנזו נקטו שם האזכרות דבשאר שייך תיקון ומחיקה עיי"ש:
כגון האדום וכו'. עי' במג"א בסימן ל"ב ס"ק ל"ח ול"ט בנמחק ונשאר מראה אדום עיי"ש ובס' בני יונה הנ"ל:
גויל של ס"ת וקלף של תפילין או של ס"ת צריך לעבד אותן לשמן ואם עבדן שלא לשמן פסולין. יש לפרש דאף בקלף צריך עבוד לשמן מדבגמרא איתא גוילין שבו לא עבדתי לשמן במסכת גיטין ובקלף הוכחה ביותר שמעבדו לס"ת ובוחר במקום השער ולא במקום הבשר מבגויל שאין מחלק העור כלל כמ"ש לעיל ה"ו וז'. ולכן כתב גויל וכו' וקלף וכו' דכמ"ש לעיל דרך העבדנין לחלק העור בשתי עורות ואם כן אינו עומד לס"ת מה"ט ועיין בתוספות גיטין כ"ג שמחלקין בעומד לכך ועיין בתוספות סנהדרין מ"ח ע"ב:
לפיכך אם עבדן הכותי פסולין אע"פ שאמרנו לו לכותי לעבד עור זה לשם הספר או לשם התפילין פסולין. שכותי על דעת עצמו הוא עושה לא על דעת השוכר אותו לפיכך כל דבר שצריך מעשה לשמו אם עשהו הכותי פסול. ועי' בכ"מ וברא"ש בהל' ס"ת חולק ע"ז ומחלק לגט דהוי מעשה רבה והוכחתו ממילה ממסכת ע"ז כ"ז ע"א עיי"ש. ולרבינו י"ל כמ"ש בתוספות גיטין הנ"ל ועבודה זרה לחלק במילה דעומד מצ"ע לשמה לגט וס"ת עיי"ש:
ומזוזה אינה צריכה העבדה לשמה. ועי' בהגהות מיימוני ובכ"מ בשם תשובה מרבינו לחכמי לוניל לפי שעצמו של ס"ת ותפילין הם המצוה והוצרכו לעבדן לשמה לעשות להם חשיבות שיעמדו ימים רבים אבל מזוזה אינה המצוה עצמה רק הבית מחויב במזוזה. ואם אין בית אין מזוזה אבל ס"ת ותפילין חובת הגוף. ובהגהות מיימוני הקשה ע"ז ממ"ש רבינו עצמו בפ' ה' על המחשבין המזוזה לשמירה בלבד. וגם על מ"ש שמזוזה אינה מצוה עצמה תמה בכ"מ עיי"ש: והנראה לענ"ד בזה. דהנה לכאורה יש להבין בדעת הרא"ש דס"ל דמהני עומד על גביו בגוי שאינו בר מצוה דאם בגט לא מהני שאינו דבר מצוה מכ"ש בעניני מצוה דלשמה בכלל מצוה והאיך נאמר שתהיה ע"י הגוי. והנראה שדעת הרא"ש דלשמה אינו מטעם מצוה רק כמו הזמנה כנראה במסכת סנהדרין הנ"ל ואף לר"ת דס"ל דמאן דס"ל הזמנה לאו מלתא צריך עיבוד לשמה דלשמה הוי יותר מהזמנה בלבד. וזה שייך בגוי ג"כ. ולדעת רבינו י"ל דלשמה הוי בכלל מצוה והרי במסכת מנחות בפ' התכלת ס"ד לברך לעשות ומסקינן דלא מברכין רק היכא דעשיה גמר מצותו עיי"ש מ"מ י"ל דעשיה ומעשה לשמה בכלל המצוה גם כן וא"כ לא שייך כלל בגוי. ויש להבין בזה מ"ש לחלק בין חובת הגוף לחובת הבית דבחובת הגוף שייך לומר דהמעשה עם הלשמה המשך המצוה דעשיה ג"כ מצוה ובעי לשמה. אבל בשאינו חובת הגוף והמצוה בלתי מתחלת רק כי יושב בבית ולא שייך מעיקרא שם מצוה ע"ז ולא בעי לשמה. אף דבעינן בכתיבה לשמה ובציצית בהטויה. הנה בס"ת הכתיבה מעיקרי המצוה. אבל בטויה בציצית דג"כ חובת גברא כשלובש הבגד כמזוזה לבית. הנה בציצית בלי לשמה מאי הבדל ביניהם לשאר חוטין רק הלשמה משויא לציצית וא"כ התליה והטויה הכל צריכין לשמה אבל במזוזה שמצ"ע הכתיבה משוי למזוזה והכתיבה צריך להיות לשמה ולא העיבוד כן נראה לענ"ד להסביר דעת רבינו ז"ל. והנה למ"ש בתוספות במסכת ע"ז כ"ז במילה לר' יהודה גוי מהני משום דעומד לשמה וסתמא מהני. וא"כ סתמא עכ"פ כלשמה ועכ"פ יקשה האיך שייך שהגוי יעשה לשמה דהוי לשם מצוה. ונראה דתליא עמ"ש במ"א במחלוקת רש"י ותוספות ריש זבחים ובמסכת חולין אם הכונה סתמא לשמה וא"צ מחשבת העובד כלל. או דסתמא כאלו מחשב העובד. וי"ל דתליא בזה בסתמא במילה דאם נאמר שא"צ מחשבת העובד לשמה כלל בהעומד מצ"ע לשמה שייך לומר בגוי כשר. אלא דיקשה למ"ש ממאי דאיתא במסכת מנחות מ"ב ע"ב דטויה לשמה כתנאי מציפן זהב וכו' דלמ"ש שאני תפילין מציצית י"ל דעכ"פ מאן דס"ל בתפילין דלא בעי עיבוד לשמה מכ"ש בציצית: ועי' בירושלמי יומא פ"ג ה"ו מובא ברמב"ן במלחמות במסכת סוכה בסוגיא דסוכה ישנה דאיתא שם עור שעבדו לשם קמיע מותר לכתוב עליו מזוזה רשב"ג אוסר ובשיירי קרבן מביא מזה ראיה לדברי רבינו עיי"ש. ובספר שלום ירושלים כתב דלשם קמיע הוי כונה להיפוך כמ"ש ז"ל בצריכות כונה עיי"ש. וי"ל דשאני היכא דאמרינן סתמא מהני וא"כ י"ל דהוי בכונה להיפך עקירת הסתמא לשמה. אבל אם נאמר דלא בעינן לשמה כלל וא"כ גם עקירת הסתמא על דבר אחר בלתי מפסיד. ודעתו לכו"ע א"צ במזוזה עיבוד לשמה עיי"ש. ולמ"ש ברמב"ן הנ"ל בדעת הירושלמי נראה דפלוגתא בכל דבר שבקדושה ולא דוקא מזוזה עיי"ש ושטחת לשון הירושלמי נראה כן: ולפי מ"ש לעיל לחלק בין חובת הגוף למ"ש בכ"מ בשם הרבינו עיין במסכת סוכה דף ט' ע"א בציצית איכא קרא ובסוכה דליכא קרא לא בעינן עשיה לשמה. ומובן במ"ש לעיל. ובירושלמי הנ"ל דמחלק בין בגדי כהונה למזוזה שזה לגבוה וזה הדיוט עיי"ש ולמ"ש מובן דמזוזה בעיבוד הוי כיון שאינו חובת הגוף קודם שנקבע ונכתבה הדיוט בעשיה וכמ"ש לעיל. ועי' בשיורי קרבן שם שכתב שהירושלמי נשכח מרבינו שלא הביאו לראיה לדבריו ולמ"ש החילוק בין חובת הגוף מקורו משם. ועיין בס' ברכת אברהם לרבינו אברהם ז"ל בסי' מ' מ"ש לחלק בין ציצית עיי"ש שנראה כמ"ש:
הלמ"מ שאין כותבין ס"ת ולא מזוזה אלא בשרטוט אבל תפילין אינן צריכין שרטוט לפי שהן מחופין וכו'. ובתוס' במסכת מנחות דף ל"ב ע"ב בד"ה הוא ואומר ר"ת דס"ת בעי שרטוט משום זה אלי ואנוהו אבל תפילין דמכוסין בעור לא בעו שרטוט דלא שייך בהו נוי עיי"ש. ובר"ן המובא בכ"מ כתב ואפשר דה"ט לפי שמזוזה נבדקת פעם אחת בשבוע ותפילין מתוך שנשמרין אין נבדקין אלא פעם אחת ביובל ולפיכך אין צריכין כתב המיושר כ"כ ומשו"ה אין צריכין שרטוט ולפ"ז ספרים בעו שרטוט שלא יערבב הקורא בהם שזה בדיקתו כל שעה עיי"ש. ורבינו נראה מסכים לר"ת וטעמו. ועיין בסימן רע"א סעיף ה' ביו"ד בס"ת פסול בדיעבד בלא שרטוט ועיין בספר מלאכת הקודש קונטרס ב' סי' א' אם הוי מדאורייתא עיי"ש. ועיין להלן בפ"י ה"ד:
ספר תורה תפילין ומזוזות שכתבן אפיקורס ישרפו וכו'. במסכת גיטין מ"ה מובא בכ"מ נקטינן ס"ת שכתבו מין ישרף וברש"י אפיקורס אדוק בעכו"ם כגון כהניהם ישרף דודאי לשם עכו"ם כתבו ומובא בכ"מ: ויש לעיין אם הוי השריפה מדאורייתא או מדרבנן ולכאורה שנאמר דהוי בכלל ע"ז דלא ימצא רק בעבדו או בתקרובתו ומשמשים דהקדש לע"ז לא שייכי כדאיתא במסכת ע"ז מ"ד ע"ב האומר בית זה לע"ז כוס זה לע"ז לא אמר כלום שאין הקדש לע"ז ונפק"מ אם הוי דאורייתא לספיקו:
נמצאו ביד אפיקורס ואינו יודע מי כתבן יגנזו. והנה למ"ש אם יהיה רק מדרבנן למה בספיקו יגנזו יהיה כנמצא ביד גוי דקורין משום ספק ספיקא וכמו"כ בזה דספק דרבנן לקולא וגם שם למה לס"ס. והנה למ"ש בתוספות בד"ה אמרי בגוי הטעם להתירא שאין מדרכו לכתוב ספרים עיי"ש. וע"ז י"ל דיגנזו בודאי שכתבו מדאורייתא דודאי פסול מדאורייתא דכתבו לשם ע"ז ואפי' בשלא לשמה פסול ונמצא הוי ספק דאורייתא ולכאורה נאמר להיפוך אם השריפה מדאורייתא למה בנמצא ביד מין יגנזו ולא יהיה מחויב בשריפה מדאורייתא מספיקא. ועיין בחי' הר"ן בגיטין בהשמטות. ועיין ברמב"ם פ"ו ה"ח מיסוה"ת שכתב במד"א בכתבי קודש שכתבם ישראל בקדושה אבל אפיקורס ישראל שכתב ס"ת שורפין אותו עם אזכרות שבו מפני שאינו מאמין בקדושת השם ולא כתבו לשמו אלא שהוא מעלה וכו' לא נתקדש השם ומצוה לשרפו כדי שלא להניח שם לאפקורסים ולא למעשיהם וכו' עיי"ש ומ"ש שם. ועיין במסכת שבת קט"ז מובא בכ"מ שם מה לעשות (שום) [שלום] וכו' אמרה התורה שמי שנכתב בקדושה ימחה הללו וכו' עאכ"ו עיי"ש. ועיין מ"ש בשם שנכתב שלא בקדושה אם יש בו איסור מחיקה ואיבוד עיי"ש. וא"כ י"ל בנמצא משום ספק שמא נכתב מאחר בקדושה ואסור בשריפה לא שייך שריפה מספק בנמצא ביד מין אם גם השריפה מדאורייתא. וכנראה מלשון רבינו שלא להניח שם וכו' נראה אף דהוי דבר זה שלא להניח וכו' מדאורייתא מ"מ מפורש מדאורייתא ליכא ע"ז ואולי משום דמסתבר וסברא הוי דאורייתא כמ"ש ז"ל וכמ"ש ר' ישמעאל במסכת שבת הנ"ל הק"ו מסוטה וא"כ י"ל דהוי מדאורייתא ועיין בצל"ח ריש כיצד מברכין עיי"ש:
נמצא ביד כותי כשירים ואין לוקחין ספרים תפילין ומזוזות מן הכותים ביותר על דמיהם שלא להרגיל אותן לגנבן ולגזלן. ועי' בכ"מ. והנה לרש"י משו"ה נמצא ביד כותי קורין בו משום ספק ספיקא ספק כתבו למכור לישראל ולא לע"א ושמא ישראל כתבו ובתוספות השיגו עליו דמטעם שאינו בכתיבה וכו' כדאיתא בגמרא הוי גם בכתבו לישראל וכתבו הטעם להתירא דאיכא למתלי טפי שישראל כתבו שאין מהדרך לנכרי לכתוב ספרים עיי"ש: ויש לעיין למ"ש בתוספות בכמה דוכתי דמחשבה בדיבור דוקא וא"כ הוי בכל פעם ספק שמא לא פירש בשפתיו וא"כ בנמצא ביד מין הוי ג"כ ס"ס אלא דעם כל זה יגנזו דלענין הכשר הס"ת הוי ספק אחד דבכתבו כיון דלא הוי בכלל וכתבתם פסול. ומ"ש רבינו מי שמוזהר על הכתיבה וכו' קאי על אשה ועבד וקטן דגוי ומין בלא"ה שאין לשמה פסול וכמ"ש בפנ"י שם בגמרא הנ"ל עיי"ש אמנם יש לעיין בנמצא ביד כותי שכתבו בתוספות דקרוב ביותר שלא כתבו הגוי בעצמו. ולכאורה הוי זה נגד חזקה דכאן נמצא וכאן היה לומר שבאו ממקום אחר. וכן מצאתי בפנ"י שם שכתב בנמצא ביד מין לא אזלינן בתר רובא דישראל דכאן נמצא וכאן היה ועיין בסמ"ע סי' רנ"ט ס"ק ה' וטו"ז יו"ד סימן רצ"ד ס"ק י"ז וברמב"ן ב"ב בסוגיא דרוב וקרוב וכ"כ בתוספות במסכת ב"מ בפ"ב דכאן נמצא מהני רובא דעלמא עיי"ש. וע"ז י"ל דשמא הישראל כתבו בבית הגוי ואם דזה נגד הרוב דהרי אין מהדרך שגוי יצוה שישראל יכתוב לו ס"ת. וא"כ אזלינן רוב זה וממילא אמרינן דאין מהגוי לכתוב בעצמו ג"כ ולא שייך החזקה דכאן נמצא מתנגד לרוב זה שהרי החזקה זאת הוי רק ע"י הרוב הזה. ולשון רש"י שהביא הכ"מ עיין בפר"ח בספר מים חיים גיטין הנ"ל עיי"ש:
הכותב ס"ת או תפילין או מזוזה ובשעת כתיבה לא היה לו כונה וכתב אזכרה מן האזכרות שבהן שלא לשמן פסולין וכו'. ובהגהות מיימוני צריך שיאמר בפי' בהתחלתו לכתוב לשם תורת ישראל והאזכרות לשם קדושה דשמא לא סגיא במחשבה ספר התרומה עכ"ל. ועיין בטור ושו"ע יו"ד סי' רע"ד שצריך לומר אני כותב לשם קדושת ס"ת ועיין בב"י דבשעת כתיבת האזכרה צריך שיחשוב לשם קדושת השם ובשם רש"י המובא במרדכי דרק בשם צריך לשמה אבל כתיבת ס"ת סתמא לשמה עיי"ש ועיין באו"ח בסי' ל"ב בזה. ובתוספות במסכת גיטין מ"ה ע"ב בד"ה עיבוד עיי"ש. והנה מדברי רבינו שכתב ובשעת כתיבה לא היה לו כונה וכתב אזכרה וכו' שלא לשמן וכו' נראה רק משום האזכרה דלא לשמה פסול. וגם ממ"ש ובשעת כתיבה לא היה לו כונה וכו' היה נראה דאם היה לו כונה בשעת כתיבתה יהיה די אף להאזכרה אף שלא היה לו כונה מיוחדת וכמ"ש ז"ל דכונה בתחילתו מהני על כולה. וכמ"ש ז"ל צריך כונה מיוחדת לקדושת ס"ת וכונה מיוחדת לקדושת השם. ולמה לא העיר הב"י ושאר הפוסקים מדעת רבינו בזה הנאמר. ועיין להלן בפ"י ה"א שמנה כל הפסולים וכתב שכתב האזכרות בלא כונה עיי"ש אבל מכונה לכתיבת ס"ת לא כתב שם ובגמ' אי' אזכרות שבהן וכו'. והנה כנראה משו"ע או"ח בסימן ל"ב סעיף י"ט נראה דגם פסול כשלא כתב לשמה דאי' שם דבדיעבד מהני במחשבה בתחילתו נראה בלא מחשבה כלל אפילו בדיעבד פסול. ודעת רבינו י"ל דרק בדיעבד אינו פסול. אבל למה לא כתב שצריך לכתחילה כונה לשמה אף די"ל דנכלל במ"ש ובשעת כתיבה לא היה לו כונה. דמזה דבכל פעם כונה גם על הכתיבה אבל למה לא פי' כדרכו מפורש כן וצ"ע: והנה יש לפרש בשעת כתיבה לא היה לו כונה וכו' קאי הכל על כתיבת האזכרה שנתבטלה אז כונתו ואשמעינן דכונה בכתיבה לא מהני על האזכרה. ויקשה עוד למה לא מנה פסול שלא לשמה בכתיבה להלן בפ"י וגם דוחק לפרש כן. ועיין בהל' י"ח שכתב אלו העורות שלהן אינן עבודות וכו' ולא כתב הס"ת לא כתבתי לשמה. ובגמרא דאי' בעיבוד לשמה דמעשה כך היה אבל רבינו דנקיט עבוד נראה מזה ג"כ דדעתו שלא לפסול בלא כתב הס"ת לשמה רק באזכרות בלבד:
ס"ת וכו' שהרי הכל יודעים שאם אין העורות מעובדין לשמן אין לו שכר כלל. ועי' בש"ע יו"ד סי' רפ"א סעיף ה' ובטו"ז ונה"כ שם עיי"ש:
אין כותבין תפילין ומזוזה אלא בכתב אשורית. והתירו בספרים לכתוב אף ביוני בלבד. וכבר נשקע יוני מן העולם ונשתבש ואבד לפיכך אין כותבין היום שלשתן אלא אשורית וכו'. הנה לפי פשטות הלשון היה נראה דאפילו בס"ת למצותו לת"ק דמסכת מגילה ט' נכתב בכל לשון ולרשב"ג יונית. אבל בספר טורי אבן כתב דודאי אין יוצא ידי כתיבת ס"ת למצותו אלא בלה"ק רק בשלא למצותו מיירי ותפילין ומזוזות אף מאן דס"ל כותבין פרשיות במסכת גיטין ס' בשאר לשונות לא עיי"ש. גם מסופק שם אם האיסור מדאורייתא בשאר לשונות ביונית כדאיתא התירא מקרא יפת וכו' או האיסור מדרבנן וקרא אסמכתא ע"ש. והנה כמ"ש מקודם דמיירי שלא למצותו י"ל דהוי מדרבנן ועיין במסכת שבת בפ' כל כתבי ובר"ן שם דהאידנא מותר לכתוב אף בשאר לשונות אשר אנו בקיאין בהן ומצילין מהדליקה ושייך עת לעשות והביא ראיה מהגאון רבינו סעדיה שכתב התורה בערבית רק בהלשון שאין בקיאין דלא שייך עת לעשות אסור לכתוב עיי"ש. ובב"י או"ח בסי' של"ד עיי"ש. ועיין בפי' משניות מגילה בפ"ב מ"א ומה שנשתנה לשון יוני משאר לשונות לפי שהיה מובן אצלם הלא תראה במה שקדם אף בספרים לא התירו שיכתבו אלא יונית והטעם מפני שהם פרשו התורה בלשון יוני לתלמי המלך ונתפרסמה אצלם אותה העת זה עד שהיה אצלם אותו הלשון כמו לשונם וכו' עיי"ש. ומסכים להנ"ל דלשון המובן שייך עת לעשות וכו' וכמ"ש בר"ן ולכן כתב כאן דעתה שנשתקע היונית אסור לכתוב בו וכמ"ש בר"ן דלא שייך עת לעשות וכו': אמנם במגילה דפי' למצותו ולקרות בה ובגמ' מוקי למגילה ליישב הסתירה דמשניות עיי"ש דף ט' צריך לאדחוקי לפרשו למ"ש בטורי אבן הנ"ל דרק בשלא למצותו התירו בספרים עיי"ש: ועי' בהגהות מיימוני מ"ש בשם רבינו יואל וכן במרדכי במסכת מגילה כן עיי"ש. ועיין במג"א סי' של"ד ס"ק ט"ז שמפרש דבריו דלא שייך עת לעשות רק במה שכולם שוים עיי"ש. וסיום בהגהות מיימוני והא דאמרינן פ"ק דגיטין כותבין עליו אונו אפילו בשבת פי' בכתב שלהם דאינו אלא שבות דגזרו על שלהם אטו שלנו עכ"ל. נראה שתליא איסור הכתיבת ספרים בזה דלא הוי כתיבה לדינא ועיין במג"א בסימן ש"מ ס"ק י' וברמ"א בסי' ש"ו סעיף י"א ובדגול מרבבה שם דהוי לדעת הפוסקים כתב ממש לדינא עיי"ש: ובענין כתב עברי ואשורי ומ"ש רז"ל במסכת סנהדרין כ"א שהניחו העברי להדיוטות עיין במריב"ח הכותב בעין יעקב במסכת מגילה בפ"ק במה שהשיג על ספר העקרים בזה ובשו"ת מהר"מ אלשקר בסי' ע"ד ובפי' יפה מראה בפי' לאגדות ירושלמי מגילה בפ"ק דלא נראה שם כדעת מהריב"ח ועיין עוד בספר ערוגת הבושם למהו' שמואל ארקוולטי ז"ל בהקדמתו עיי"ש:
וצריך להזהר בכתיבתן כדי שלא תדבק אות באות. שכל אות שאין העור מוקף לה מד' רוחותיה פסול. וכל אות שאין תינוק שאינו לא חכם ולא סכל יוכל לקרותה פסול לפיכך צריך להזהר בצורת האותיות וכו'. ובהגהות מיימוני אמנם נדבקו יחד מותר לתקן ולא הוו חק תוכות עכ"ל:
עור שהיה נקוב וכו' נקב העור אחר שנכתב אם נקב בתוך האות כגון תוך ה"א או תוך מ"ם וכן בשאר אותיות כשר. עי' בשו"ת הרשב"א בסימן תרי"א בנדבק האות לפשר הירושלמי עם הבבלי ולחלק בין נדבק אחרי דנעשה צורת האות כגון בתפארתנו למטה או למעלה שלא נגמר צורת האות ובנגמר דאפשר בגרירה אמרינן כל הראוי לבילה וכו' אפילו אינו גורר כשר עיי"ש: ועי' בב"י בסימן ל"ב שכתב בראשונה לחלק בנדבק לאות אחר לנפסק אף דאינו מוקף גויל. ואח"כ כתב ועוד י"ל דהא דמכשירים אפסק בנוקבא דוקא בנפסק אחר שנכתב כיון דכשכתבה היה בכשרות. אבל כשבתחילת כתיבתה היה שם גויל ונפסקה בו אע"פ שיש בו שיעור אות פסולה משום דמעולם לא הקיפה גויל וכן נראה בהדיא מדברי הרמב"ם בפ"א ובתשובות וכו' עכ"ל. ועי' בספר אבן העוזר שכתב להסביר בין נכתב בכשרות בחסרון הקף גויל עמ"ש ברשב"א בדבק משום ראוי לבילה עיי"ש. והנה לענ"ד ברשב"א אין הטעם משום שנכתב בכשרות רק כמ"ש שם דהוי נגמר צורת האות עיי"ש. אמנם להבין דברי הב"י ושו"ע מ"ש לחלק בין נכתב בכשרות או לא דעכ"פ לא הוי כתיבה תמה יהיה האיך שיהיה: והנה מצינו לחלק נעשה בראשונה כהלכתו ונחסר אחר כך במסכת מנחות דף ל"ח ע"ב גרדומי תכלת כשירים וגרדומי איזוב כשירים ע"ש. ושם דף ל"ה ע"ב באפסקי רצועה דתפילין א"ר פפא גרדומי רצועות כשירים ולאו מלתא היא מדאמרינן וכו' גרדומי תכלת וכו' התם הוא דתשמישי מצוה נינהו אבל הכא דתשמישי קדושה נינהו לא עיי"ש: והנה מה שיש לחלק מצוה וקדושה דבמצוה כיון דחלה לא נפקעה אף בנחסר ממנה משעורה ושם ציצית ואיזוב לא נפקע ממנו. אבל בחסרון קדושה אי אפשר להמנות או דהחמירו בתשמישי קדושה ביותר ואולי רק מדרבנן עכ"פ לא שייך לפ"ז לומר כן בכתיבה תמה לחלק מה"ט דהוי בגוף הקדושה: והנה י"ל במאי דיקשה לחלק מאי שנא קודם או אח"ז דהנה הכתיבה מצוה בפ"ע וכמה תנאים נאמרו בה בתפילין שלא כסדרן פסול וכיו"ב וצריך שתהיה הכתיבה כדרכה בהקף גויל ואז כתיבה תמה מקרי וכל זה בשעת הכתיבה לקיים מצותה כראוי: או די"ל מטעם זה אלי ואנוהו אשר לדעת הרבה מדרבנן עיין לעיל הי"ב וגבי ציצית בשעורה מצינו מנחות ל"ט ע"א ונוי תכלת שליש גדיל ושליש ענף עיי"ש. וי"ל דלא פסלו רק בביטל לכתחילה הנוי ולא עשה כמצותו משא"כ בנחסר אח"כ ואף דבגרדומי קדושה החמירו לפסול הס"ת בכה"ג דאי אפשר בתיקון לא החמירו וצ"ע בכל זה. ובמרדכי בהגה שם דאין הקף גויל פוסל בדיעבד כי אם באותיות של השם עיי"ש. וכן ראיתי בספר קרית ספר שכתב דדיבוק האותיות רק מדרבנן עיי"ש. ובירושלמי בפ"ב דמס' ברכות מחלוקת בדיבוק האותיות אם פסולים נראה ג"כ דבדרבנן פליגי: והנה בזה שהבאתי לעיל דמחלקינן בגרדומי לתשמישי מצוה מתשמישי קדושה י"ל ג"כ מדאיתא במס' מגילה דף כ"ו תשמישי מצוה נזרקין תשמישי קדושה נגנזין ועי' באו"ח בסי' כ"א ויש לומר משו"ה לא החמירו בגרדומי ציצית שלא להורידן מקדושתן לזרקן והרי במתירין מבגד לבגד מחלוקת רב ושמואל. אבל בתשמישי קדושה שנגנזין החמירו ביותר דלא הוי הורדה כ"כ: והנה עיין ברש"י מנחות דף כ"ט ע"א בד"ה יריכו שכתב לישנא אחרינא תוכו הגויל והחלק שבתוכו ובתפילין קמיירי עכ"ל. ובס' ברכת הזבח כתב שם בפי' הראשון דלס"ת רק לכתחילה ושכן משמע מהרי"ף והרא"ש ומרדכי. ואח"ז כתב די"ל דנקיט תפילין דשייך פסול שאין להם תקנה דהוי שלא כסדרן משא"כ בס"ת דאפשר בתיקון ובס' צאן קדשים השיג על פי' זה לרש"י שכתב בריש מס' סוכה דשייך פסול על האסור רק לכתחילה וא"כ מ"ש בראשונה עיקר עיי"ש. ועכ"פ גם בתפילין נראה דהוי מדרבנן וברשב"א בשו"ת בסי' תרי"א השיג על הסוברים לחלק בין ס"ת ותפילין לרש"י ולרבינו י"ל כמ"ש ז"ל באפשר בתיקון שייך כל הראוי לבילה וכו' וא"צ תיקון ועי' בס' אבן העוזר אלא דהו"ל להביא דעכ"פ לכתחילה לא יעשה כן בס"ת ואפשר דזה בכלל מ"ש לדקדק בכתיבה וכיו"ב. ועיין מ"ש ז"ל בענין גט בזה ובר"ן במס' גיטין בפ"ב וברמב"ם בהל' גירושין ובש"ע בסי' קכ"ה לחלק בין גט לס"ת ומזוזה ותפילין דשם צריך כתיבה תמה עיי"ש ומזה נראה ג"כ כמ"ש: