כשם שאדם מצווה בכבוד אביו וביראתו כך הוא חייב בכבוד רבו ויראתו יתר מאביו וכו' וכן אם היה אביו ת"ח אע"פ שאין שקול וכו'. ועי' בכ"מ ולח"מ ופר"ח מ"ש ז"ל לתרץ הסתירה ממ"ש בהל' גזילה ואבידה בלשון שקול כלשון המשנה עיי"ש, ובס' שו"ת כנסת יחזקאל סי' ז' כתב דלשון שקול אינו מפרש שקול ממש רק בקצתו וכמו כן מפרש שם לשון שוין עיי"ש, ונראה סמך לדבריו ממה שמצינו שקול שמואל כנגד משה ואהרן דעל כרחך אין פירוש שהוא גדול מכל אחד ושוה לשניהם והרי לא קם כמשה ועל כרחך פי' שנמצא בו ממעלת אשר נמצא בשניהם אבל לא דומה ממש, ובב"ר פרשה א' בסופו שנאמר שם על שמים וארץ ועל האבות ומשה ואהרן יהושע וכלב תורין ובני יונה אביו ואמו שהם שקולין ובכל אחד נאמר מלמד שהם שקולין זה כזה עיי"ש שנראה דאם לא נאמר זה כזה לא נדע מלשון שקול שקול ממש. והנה הדינים הנאמרים בשניהם אבידה ופדיה ומשא, אבל אם באביו אבידה וכיו"ב וברבו רק כבוד, אם כבוד רבו קודם לאבידת אביו וי"ל בזה איפכא ממאי דאיתא סוף מס' כריתות עיי"ש ונאמר דרבו והוא מחויבין בהשבת אבידה וכיו"ב אף דשייך והתעלמת באינו לפי כבודו זה משום שנגד כבודו אבל בזה שתלמידו עושה מחויב למחול על כבודו. ועל שינוי לשון שכתב רבינו שאדם מצווה בכבוד אביו כתב לשון מצווה וברבו כתב כך הוא חייב וכו' עי' בס' מעשה רוקח והביא מ"ש בפ"ה מהל' שבת לחלק בין מצוה וחיוב עיי"ש מ"ש ע"ז, והנראה כי הנאמר הוא באופן שבאביו וברבו בשניהם בלעדי כבודם מצות השבת אבידה ופריקה ופדיון שבויים מ"ע המה גם בשאר אדם ובאביו וברבו נוסף על שניהם מצות כבוד וי"ל דאף דמצות כבוד רבו גדול משל אביו ויש להקדים זה וגדול כבודו ומצותו בכבוד רבו ועם כל זה בכלל חיוב אינו רק שהיה לו לעשות מצוה גדולה ובחר בקטנה וע"ז כתב שהוא חייב ועשה שלא כשורה שביטל מצוה המחויבת אם לא הקדימו.

איזהו חולק על רבו זה שקובע לו מדרש ויושב ודורש ומלמד שלא ברשות רבו ורבו קיים ואע"פ שרבו במדינה אחרת וכו'. ועי' כ"מ בשם הרמ"ך ומ"ש ע"ז, ובב"ח בסי' רמ"ב פי' מקורו והביא כמו כן דעת התוס' במס' גיטין פ"ד ע"ב נראה כן עיי"ש, ובמס' עירובין דף ס"ג ע"א, רב המנונא רמי כתיב בלבי צפנתי אמרתך וכתיב בשרתי צדק בקהל רב, לא קשיא כאן בזמן שעירא היאירי קיים כאן בזמן שאין עירא היאירי קיים וברש"י שם בד"ה צפנתי אמרתך, וכנסתי דברי מלהורות במקום שאהא חוטא עליהן עכ"ל, ורבינו נראה דיקשה לפ"ז למה נאמר בזמן שהיה קיים ולא קיים נתרץ הוראה היה מצפין בלבבו כשרבו קיים, אבל ד"ת וישיבה היה עושה ולכן פי' על קביעות ישיבה שלא היה עושה כ"ז שרבו קיים ורבינו שכוללו בכלל החולק וכו' עי' בב"ח שם ע"ז, ומ"ש בכ"מ ממס' סנהדרין אל יורה אא"כ נטל רשות מרבו הנה שם טעמא אחריתא שלא יורה דבר התמוה לרבים, ונראה מסברה כ"כ רבינו דברשות לא הוי כחולק על רבו.

ואסור לאדם להורות בפני רבו לעולם וכל המורה וכו'. עיין בכ"מ אפי' ברשות לא עיי"ש, ובחי' הר"ן סנהדרין ה' כתב דכיון דכבודו מחול מהני רשות, ועי' מ"ש שלא יקשה דאי' תלמיד אל יורה אא"כ נטל רשות משום שלא יורה התמוה, ולא משום איסורא בלא"ה עיי"ש, ולרבינו צ"ל אפי' בשאין רבו קיים אל יורה בלא רשות מהאי טעמא דאיתא שם, ונראה בנטל רשות לא הוי מטעם כבוד רבו וכמ"ש בכ"מ דאמר לא אסתייע וכו' שיש לו לשאול ברבו הגדול ממנו, שמא טועה וכמו שמצינו בירושלמי מו"ק ספ"ק מובא בב"י בסי' רמ"ב ר' מנא וכו' פוק חד סבא וסמוך עליה וכו' ובב"י שמזה לשיצטרף בהוראה חכמים אחרים עיי"ש, ובירושלמי נדה המובא שם וי"ב הרבה, ורבו בראש לשאל ממנו, רק בתוך ג' פרסאות אבל לאחר ג' מהני רשות רבו, ולפמ"ש אין תליא ברב שמחל על כבודו, ועי' במס' ע"ז י"ט מ"ש בשאינו גדול ממנו עיי"ש, מסכים למ"ש לעיל, ועי' בר"ן שם המובא בכ"מ ה"ד, (ועיין בס' המצוה עשה ר"ט), ובמס' ברכות בפ"ק אני שואל למפיבושת רבי יפה דנתי וכו' עיי"ש.

היה בינו וכו' במד"א בדבר שנקרא מקרה אבל לקבוע להוראה וכו' אא"כ נטל רשות וכו'. כמ"ש לעיל דקביעות הוראה כקביעת ישיבה דתליא בכבוד רבו מהני רשות, דרב שמחל על כבודו כבודו מחול, אבל מה דהטילו בלעדי כבוד רבו גם משום החיוב שלא יורה מבלי דעת רבו משום טעות לא מהני רשות, ובתלמיד חבר דלא שייך האי טעמא מחלקינן שפיר. ובהגהות מיימוני שכתב דמתוך הספרים לא שייך מורה הלכה בפני רבו ומה שיקשה ע"ז ממגילת תענית דאמרינן דמנחא וכו' במס' עירובין ס"ב הנ"ל עיין בש"ך בסי' רמ"ב ס"ק ט"ז עיי"ש, ומ"ש רק שלא ידמה מלתא למלתא מדעת עצמו מסכים למ"ש לעיל דבתוך ג' ברשות דלא מהני לא הוי משום כבוד רבו. וראיתי לתמוה מ"ש הלח"מ בשם חכם אחד וכנראה המה דברי הגהות מיימוני, אבל בלח"מ הביא דלא מקרי הלמ"מ משום דהספרים הם המלמדים, וכונתו כי רובי תורתינו מפי הספרים והמה הרבנים המובהקים, ובזה לא יקשה ממגילת תענית דשם לא נמצא רק על דיני תענית ולא שייך שרוב למודים ממנו כמו עכשיו בהספרים, ודברי לח"מ והגהות מיימוני משונים.

ולא כל מי שמת רבו מותר לשוב ולהורות בתורה, אא"כ היה תלמיד שהגיע להוראה. עי' בריב"ש סי' רע"א מובא בדרכי משה בסי' רמ"ב אות י"ד דלאחר מיתת רבו א"צ רשות, ובחי' הר"ן סנהדרין כתב דתלמיד אל כו' אא"כ נטל רשות מרבו, לאו דוקא תלמיד אלא כל אחד שמורה ולאו דוקא מרבו עיי"ש, ומריב"ש לא נראה כן וכתב דלאחר מותו לא גזרו אלא כמעשה שהיה בפ"ק דסנהדרין ה' עיי"ש, נראה דעתה אין לחוש לכה"ג וצ"ע למה, והרי אין לך חשש שמא לא הגיע להוראה דנראה שלא היה אז לגזור רק כהאי מעשה הנ"ל.

ואסור לו לתלמיד לקרות לרבו בשמו ואפי' שלא בפניו והוא שיהיה השם פלאי שכל השומע ידע שהוא פלוני ולא יזכיר שמו בפניו ואפי' לקרות לאחרים ששמם כשם רבו כדרך שעושה בשם אביו אלא ישנה את שמם אפי' לאחר מותם וכו'. ועי' בכ"מ דמנ"ל דצריך לשנות שם אחרים, ועי' בשו"ע בפי' הגאון מו"ה אליהו מוילנא ז"ל בסי' ר"מ ס"ק ז' וז"ל בפי' הערוך דשם אביי היה נחמני ורבה קראו אביי בשביל אביו וכולם קראו כן בשביל כבודו של אביי רק רבא שהיה חבירו קראו בשמו נחמני עכ"ל וכן מצאתי במרכבת המשנה והערוך כ"כ בשם הגאונים רב האי ור' שרירא וכתב דלא הוי כרש"י במס' גיטין ל"ד ורבינו סמך על עדות הגאונים ז"ל עיי"ש, ובפי' שם פלאי שכל השומע ידע שהוא פלוני ובהל' ממרים כתב אבל שמות שקוראין וכו' כמו אברהם וכו' ובטור ושו"ע בסי' ר"מ אי' שם שהוא פלאי שאין הכל רגילין בו, אבל שם שרגילין בו מותר לקרות אחרים שלא בפניו עיי"ש, ובפי' הגאון הנ"ל שם ס"ק ח' כמ"ש א"ר כשלמדתי אצל ר' שמעון עיי"ש, ובמרכבת המשנה ממס' כתובות ק"ג שמעון בני חכם וא"כ אסיק שם בנו כשם אביו רשב"ג על כרחך שהיה רגיל ונחמני פלאי עיי"ש, וצ"ל דשם אלישע היה ג"כ פלאי, ובכ"מ הקשה דבהל' ממרים משמע דוקא לאחרים מותר בשאינו פלאי ודוקא שלא בפניו והכא משמע בשאינו פלאי ואפי' להם מותר בפניהם וכ"ש לאחרים עיי"ש. והנה י"ל מ"ש רבינו והוא שיהיה השם פלאי קאי על אפי' שלא בפניו הקדום ומ"ש אח"ז ולא יזכיר שמו בפניו שהוא כפול אבל כונתו אפי' שאינו פלאי, אבל מ"ש דשמו אפי' פלאי אסור שלא בפניו עיין בפי' הגאון הנ"ל שם וז"ל וכתב אחרים דלאביו עצמו לא כמ"ש בקדושין וכנ"ל אפי' לאחר מותו, ונראה דאף לו ג"כ מותר כמ"ש אפי' אבא חלפתא, לינאי אבא, אבא חלפתא, ליוחאי אבא והרבה כיוצא עכ"ל, ונראה לקרות בנו בשם אביו לזכרון שמו מכבוד אביו הוי, אבל מה שנראה בהל' ממרים דבשלא בפניו בשמו אפי' בשאינו פלאי אסור צ"ע מהרבה פעמים שמצינו שאומר ליוחאי אבא בן כוותי וכיו"ב, וי"ל נגד גדול ומכובד מאוד שאין להזכיר שם רב על הקטן ממנו כמצינו עבדך אבינו, כיו"ב כבוד רבו עדיף מכבוד אביו, והנה נגד ה' דמצינו ושם אבותי אברהם ויצחק לא יקשה וכמו כן י"ל ברבו דאמרינן מורא רבו כמורא שמים, ובמס' סנהדרין אמרו דאוריה מורד היה שאמר אדוני יואב עיי"ש וצ"ע, וראיתי בפר"ח שכ"כ מהאי דערוך הנ"ל.

ולא יחלץ תפיליו לפני רבו וכו'. ועי' בכ"מ ועיין באו"ח בסי' ל"ח במג"א ס"ק י"ד ובטו"ז שם ס"ק ד' טעמים אחרים דהוי כמורה הלכה שמגיע העת לחלוץ וגם שצריך למנוע מלשמש שלא יראה כעבד עיי"ש, ועי' במג"א סי' כ"ה ס"ק כ"ט עיי"ש, ועיין להלן ה"ח.

חייב לעמוד וכו' וחייב אדם להקביל פני רבו ברגל. עיין בכ"מ, ובפנ"י במס' ר"ה עמד על זה דאי' דחייב להקביל מדאי' לא חודש ולא שבת וכו' מכלל דבחודש ושבת איבעי לה למיזל וא"כ נדע מזה שבת וחודש ומנ"ל רגל, ורבינו כתב ברגל ולא כתב בשבת וחודש עיי"ש. ובמג"א בסי' ש"א ס"ק ז' כתב שחייב להקביל פניו ברגל אבל בשבת וחודש ליכא חיובא אבל מצוה איכא ואשה שוה לאיש בזה כדילפינן משונמית ועמ"ש בסי' תקנ"ד סי"ב עכ"ל, ושם כתב ה"ה בחול חיובא ליכא מצוה איכא וכן משמע בחגיגה עיי"ש, וכונתו לחגיגה דף ה' ע"ב דר' יעקב וכו' היה רגיל לקבל פני רבו כל יומא וכו' עיי"ש. ועי' בשו"ע או"ח בסי' ר"צ בשם המדרש התורה וכו' יש לך בן זוג ושבת וכו' וכדאיתא במס' גיטין ל"ח ע"ב וכו' שקבעו סעודתא בשבתא בעידן בי מדרשא עכ"ל הטור עיי"ש, ובב"י בשם מדרש אמר הקב"ה למשה הקהל לי קהלות גדולות בשבת כדי שילמדו כל הדורות אחריך להקהיל וכו' עיי"ש, ובמס' שבת קט"ו ע"א כל כתבי וכו' מפני ביטול בית המדרש עיי"ש וברש"י שם, ובלשון רבינו בפ' ל' מהל' שבת ה"י וילך לביהמד"ר וכו' עיי"ש, וברמב"ן בפרשת יתרו על ולקדשו וכו' וללכת אל החכמים לשמוע דבר ה' כמ"ש מדוע וכו' לא חודש ולא שבת היום שהיה דרכם כן וכן אמרו רז"ל מכלל דבחודש ושבת בעי למיזל עכ"ל. הנה מחיוב דשבת כבר כתב רבינו בפ' ל' מהל' שבת, וס"ל דטעמא להקביל פני רבו לשמוע ממנו דבר ה' ומ"ש כתבו בכבוד רבו, דממילא הוי מכבוד רבו שילך אליו בעת כי הכל מתאספין לשמוע מרבם ובלא הלך בלעדי שלא שמע דבר ה' בהתאספות עם קודש גם פוגע בכבוד רבו כנראה שאינו כרבו לו, ועי' מ"ש הרמב"ן במקראי קודש בפ' אמור שמצוה להתאסף ביו"ט בביהכ"נ לתפילה והלל עיי"ש, והנה הלל ותפילה דרבנן ולרמב"ן גם תפילה דרבנן, ונראה לשמוע דבר ה' דהוי בכלל לקדשו כמ"ש לעיל, ובתפילה והלל דאח"ז מדרבנן ג"כ יוצא במקראי קודש, ועי' במג"א בסי' תכ"ט ס"ק א' וז"ל ומשמע בפ"ק דמגילה ביו"ט עצמו מחויבין לדרוש בענינא של יום כגון בפסח ביצ"מ עיי"ש גבי פורים שחל בשבת עכ"ל, ובמס' מגילה דף ד' ע"א איתא משה תיקן להם לישראל שיהיו דורשין בענינו של יום הל' פסח בפסח וכו' עיי"ש, וא"כ הוי מתקנת משה רבינו ע"ה, וכמ"ש כבוד רבו ג"כ תליא בזה, וכנראה ביו"ט דהוי דינים חדשים היה מתקנות משה לדרוש בכל יו"ט מענינו, אבל בשבת דתמידי הוי בכלל הלמוד התדיר, ובשבת למצוה וביו"ט לחיובא דביו"ט הוי מתקנת משה לדרוש וא"כ שייך ביותר כבוד רבו וא"כ למודא דגמ' כיון דבשבת וחודש איבעי למיזל כן הגי' במס' ר"ה וכן ברמב"ן על התורה הנ"ל, וכמ"ש במג"א מצוה, ומיניה ברגל החיוב דאז החיוב מתקנת נביאים כן ומזה פוגע בכבוד רבו באינו הולך וכמ"ש אפי' ידע הדינים מ"מ בכבוד רבו פגע, ועל קושית הכ"מ שלא הביא רבינו האי דאי' בגמ' לחלק בין דאזיל ואתי ביומא עיין בשו"ת זכרון יוסף חלק או"ח סי' י' שכתב דתליא במחלוקת במס' ר"ה דף ו' ובמס' קדושין דף ל"ד אם האשה בעלה משמחה או היא בעצמה מחויבת בשמחה, ורבינו שפוסק כר"י שם דהיא עצמה חייבת בשמחה עי' בפי"ד הי"ד מהל' מעשה קרבנות ופ"א מהל' חגיגה ה"א, משו"ה לא הביא האי דאזיל וכו' דקאי לאביי דס"ל אשה בעלה משמחה עיי"ש וכן נראה, ועיין עוד במה שכתבתי לעיל בהתקנה ומנהג לדרוש ביו"ט במס' ביצה דף ט"ו ע"ב במעשה דר' אליעזר שם שדרש כל היום כולו בהל' יו"ט עיי"ש, ועי' עוד בריטב"א במס' סוכה שם שמחלק, דבעירו בכל יום לקבל פני רבו בתוך התחום בשבת וחודש, וחוץ לתחום ברגל עיי"ש, ומכ"ז החיוב ברגל חמור, ועי' בירושלמי פ"ד דמס' שבת מ"א מפני ביטול ביהמד"ר שהיו דורשין בליל שבת ועי' בקרבן העדה שם, וירושלמי סוטה פ"ק ה"ד ויקרא רבה פרשת צו פ"ט עיי"ש.

וכל ת"ח שדעותיו מכוונות אינו מדבר בפני מי שהוא גדול ממנו בחכמה אע"פ שלא למד ממנו כלום. מ"ש רבינו שדעותיו מכונות, כמ"ש בפי' למס' אבות פ"ה שם וז"ל וגולם הוא איש שיש לו מעלות שכליות ומעלות המדות, אמנם אינם שלימות ולא הולכות על סדר כראוי, אבל יש בהם ערבובים ובלבולים והתערב בהם חסרון ומפני זה נקרא גולם, להדמותו לכלי אשר יעשהו האומן ותהיה לו הצורה המלאכיות, שיחסרהו ההשלמה והתיקון, כסכין והסייף כשיעשה הנפח גולמים והגיע להם צורתם קודם שישחיזם ויחדדם וימרטם ויפתח בהם מה שדרכו לפתוח וישלים תקונתם (נראה שצ"ל תכונתם) והם הנקראים לפני זה גולמי כלי מתכות כמו שנתבאר בכלים, והיא מלה עברית "גלמי ראו עיניך" ר"ל חומר שלי קודם הגיע צורת האדם בה, וכאשר לא הגיע לזאת הצורה שלימותה קראוהו גם לדמותו כחומר הנמצא מוכן לקבל צורה אחרת ישוב בה יותר שלם, וחכם הוא האיש שהגיע לו שני המינים מן המעלות על השלימות כמו שצריך עכ"ל. והנה זה שאינו מדבר מפני שגדול ממנו, ממעלות המדות, אבל למצוא גדר המדות כראוי לא יהיה בלעדי מעלות השכליות, כי השכל מגביל מוצא ומרים ומגביל המדות, וזה ליתן מעצור לרוחו מלהודיע דברי חכמה בעת שידובר מהם לפני גדול ממנו, לא ימצא רק לחכם משכיל בשלימות ולא אשר בגדר גולם כמ"ש רבינו שם, רק למי אשר הכל במדה נכונה עד הגבול הראוי ולא בערבוביה וכו' שכתב רבינו בגדר הגולם, ולאיש כזה הנאמר שדעותיו מכוונות מסודרות על משקל וגבול הערך הראוי לו ליחס המדה היקרה ואינו מדבר וכו' שכולל ענוה וכבוד החכמים והכח לתת מעצור לרוחו, דברים יקירי המציאות.

התלמידים מוסיפים וכו' וכשם שעץ קטן מדליק את הגדול, כך תלמיד קטן מחדד הרב עד שיוציא ממנו בשאלותיו חכמה מפוארה. במס' תענית דף ד' ע"א עץ חיים וכו' מה עץ קטן וכו', ורבינו הוסיף עד וכו' חכמה מפוארה, כי לפעמים בלעדי זאת ע"י שאלות התלמיד ותשובת הרב יתרבו דברי החכמה, גם ירחיקו הטעות כי התלמיד מבין מעורו כי נקל לבקר ולמצוא טעות אחרת מלהמציא ולמצוא טעות עצמו, וגם ע"י הבירור למען להביא את התלמיד ימצא בעצמו טעות וירחיקו או יתקנו, גם ע"י השאלות מהתלמיד יתקן לשונו בבירור שידעו הכל ולא יטעו בדבריו כמ"ש רז"ל חכמים הזהרו בדבריכם וימצאו חן בעיני כל שומעיהם ויהיו דבריו מפוארים ונחמדים לכל ובגדר מפואר אשר יקובל מכל השומעין אשר כן בדבריו המבוארים ומובנים לכל.