Divrei Yirmiyahu on Mishneh Torah, Torah Study Chapter 6
Can copy this into an AI, or connect the whole library to your assistant. For deeper learning, you can directly use the original seforim, sites, and apps.
כל ת"ח מצוה להדרו ואע"פ שאינו רבו שנאמר מפני שיבה תקום והדרת פני זקן, זה שקנה חכמה. במס' קדושין דף ל"ב ע"א ריה"ג אומר אין זקן אלא מי שקנה חכמה שנאמר ה' קנני ראשית דרכו, וברש"י נוטריקון קדריש עיי"ש, והקשו דלא נדע רק זה קנה מנוטריקון עיי"ש, ויש לפרש לענ"ד גם כפשוטו, וי"ל כמו דאמרינן בבלאי טפשאי דקיימו מפני ס"ת ולא קיימי מפני גברא רבה, ומזה ג"כ אף כי החכם רך בשנים מ"מ כבודו כבוד התורה ועל התורה נאמר כי זקנה אמך, ונאמר כי ה' קנני ראשית דרכו ובב"ר פ"א התורה קדמה לעולם שנאמר ה' קנני ראשית וכו' וא"כ התורה בהצעיר לימים היא זקינה מאוד ולה לכבדה, ולכן ארז"ל דנפק"מ לת"ק דאמר ואין זקן אלא חכם שנא' אספה וכו' וכמ"ש ברש"י דשם זקנים וחכמים, ולריה"ג אפי' יניק וחכים, כי במי שהתורה לנחלה זקנה יש בו אף כי ימיו מועטים, ולשון אלא מי שקנה חכמה מורה ג"כ מי שיהיה אם זקן או רך בשנים יניק וחכם.
ואין עומדין וכו' ואין בעלי אומנות חייבין לעמוד בפני ת"ח בשעה שעוסקין במלאכתן שנאמר תקום והדרת מה הידור שאין בה חסרון כיס, אף קימה שאין בה חסרון כיס וכו'. ובלח"מ ושאר מפורשים רבינו יתמהו מאוד דבגמ' במס' קדושין איתא להיפוך יכול יהדרנו בממון ת"ל תקום והדרת מה קימה שאין בה חסרון כיס אף הידור שאין בה חסרון כיס, ובתוס' במס' חולין דף נ"ד ע"ב בד"ה אין ג"כ כלשון רבינו ומהרמ"ל מגיה שם ומובא במעשה רוקח שכתב שהיה להם גירסא אחרת עיי"ש. אבל י"ל, דלכאורה יש להבין דאי' יכול יהדרנו בממון ת"ל תקום והדרת מה קימה שאין בה חסרון כיס אף הידור שאי' בה ח"כ עיי"ש במס' קדושין ל"ב ע"ב, וברש"י יכול יהיה הידור זו שיכבדו בממון עיי"ש, ולכאורה יקשה הרי גם בקימה שייך חסרון כיס בבעלי אומנות והנה לרש"י שפי' יהדרנו שיתן לו ממון וא"כ מנ"ל בבעלי אומנות שלא יעמדו ועל כרחך כונת רש"י ג"כ שיכבדו בממון בכבוד בקימה וכיו"ב שיש בה ח"כ, וא"כ מנ"ל בקימה גופא ביש בה ח"כ שפטור, וצ"ל דרוב פעמים בקימה לא הוי ח"כ ולמה נאמר קימה והידור רק לגלות ע"ז. אבל רבינו שאומר לפרש האי דאין בעלי אומנין עומדים ג"כ משום חסרון כיס דבגמ' בלתי מפורש וא"כ לא יוכל להביא כדאיתא בגמ' מה קימה וכו' הרי ע"ז אנו דנין, רק דאנן אמרינן כיון דילפינן דהידור הוי בלי ח"כ משום הקש לקימה דהוי ברוב פעמים בלי ח"כ מזה נדע דקימה דאיכא בח"כ גם כן פטור דוהדרת רק בלי ח"כ דנלמד מקימה, וא"כ שיעור דברי רבינו שנאמר תקום והדרת מה הידור שאין בה ח"כ, וזה דילפינן מקימה דברוב פעמים, אף קימה שאין בה ח"כ דגם ביש בה ח"כ בקימה ג"כ פטור, כמו בהידור דילפינן מקימה במקום שאין בה ח"כ דביש בה ח"כ פטור כמו כן בזה בקימה ביש בה ח"כ דפטור כמו בהידור.
אע"פ שהמבזה את החכמים אין לו חלק לעוה"ב אם באו עדים שבזהו אפי' בדברים חייב נידוי וכו'. לשון אע"פ וכו' צריך ביאור, והנה דעת רבינו בהל' סנהדרין פי"ח דמיתה בידי שמים במלקות ולא הוי בב' רשעות ואם נאמר שאין חלק לעוה"ב בכלל מיתה בידי השמים והרי גם בזה דנין בבי"ד, וצ"ל דזה גופא נאמר דאע"פ דהוי בכלל חיוב בידי שמים מ"מ כמו דלוקין בכה"ג כמו כן מנדין, וצ"ע.
והמבזה את החכם אפי' לאחר מיתה מנדין אותו בי"ד והם מתירין אותו כשיחזור בתשובה וכו'. עיין בזה בס' סדר משנה שהאריך בזה לברר למה מתירין מיד עיי"ש.
וכן החכם עצמו מנדה לכבודו לעם הארץ שהפקיר בו ואין צריך לא עדים ולא התראה וכו'. ועי' בכ"מ שיצא לרבינו מהאי דאי' במו"ק י"ז האי צורבא מדרבנן דאין לנפשיה במילתא דפסיקא ליה שפי' הראב"ד לנדותו עיי"ש, ומה שדקדק דוקא לע"ה. והנה בלי התראה מובן דלאחר שביזהו א"צ התראה ואם שיבקש מחילה מהחכם, ההתראה בכל מקום קודם שעבר ולא אח"ז לאפקרותא לאלתר בגמ' מו"ק י"ד, אבל בלא עדים יש להבין הרי כדאיתא שם בגמ' דף י"ד ע"א דבמערבא מימנו אנגידא דצורבא מדרבנן ולא מימנו על שמתא עיי"ש, ועי' בפ"ז ה"א ובר"ן בפ' מקום שנהגו ובמ"מ בהל' יו"ט פ"ח הכ"ב, ובכ"מ להלן הל' י"ד דשמתא חמיר ממלקות וא"כ כמו דאין לוקין בלא עדים כמו כן בנדוי, ואף במלקות צריך התראה י"ל דבבזיון לא שייך התראה וע"כ הנדוי מעיקרא לבלי התראה הוי, אבל בלא עדים למה יהיה הת"ח נמי נאמן כי אנחנו ננהג בו נדוי, ואף מטעם נוגע אף דאם הנגיעה מטעם בזיון וא"כ מזה שביזהו מ"מ י"ל שמא לא ביזהו בדרך שמחויב נדוי, ועי' בשו"ע חו"מ סי' כ"ח סעיף ט"ו וסי' ל"ה סעיף י"ד דבמריבות מקבלין אפי' מנשים וקרובים עיי"ש ובסי' ל"ז בסופו, אבל שם מתקנה ומנהג, וכאן נראה מדינא, ואם גם נאמר דנאמינו לאיסורא לדידן מ"מ האיך נחייבו לנהוג א"ע כמנודה ע"פ עד אחד ונוגע ובמידי דצריך עדות לא מחלקינן בין ת"ח וע"ה. והנה בגמ' בלתי מוזכר דבלא עדים וי"ל דאין צריך לבי"ד, ומנ"ל לרבינו כן ומובא להלכה בשו"ע יו"ד בסי' של"ד סעיף מ"ז ובסי' רמ"ג סעיף ח', והנה לענין אחרים י"ל במלתא דאיסורא שייך לומר קים לי בת"ח להאמינו אבל לכוף למנודה לנהוג בנדוי צ"ע, אם לא נאמר דהוי מתקנת החכמים כן להאמינו ודוקא נגד ע"ה שלא יבזו ת"ח באין רואה ולכן דוקא נגד ע"ה דלת"ח מאי שנא לחוש יותר מכבודו של זה משל זה, והנה למ"ש בהגהות מיימוני הת"ח אין מנדה רק לכבוד שמים ולא לכבוד עצמו וא"כ לא הוי נוגע מ"מ יקשה כנ"ל, וכן ראיתי במהרי"ק שורש צ"ג שכתב דבעינן עדים לנדוי והביא ג"כ שהרי חמיר מנגידא עיי"ש. ובשורש קע"ט כתב דיש להאמין קרובים ופסולים והביא מ"ש המרדכי במריבות שרוב אין עדים כשרים, להאמין הנשים ובמרדכי בפ' החובל כתב לדמותו לחיה שהאמינוה לומר וזה בכור עיי"ש, וכמ"ש י"ל מתקנת הגאונים כן, ושאולי רבינו מ"ש בלא עדים מדברי הגאונים וקבלה מהם ומנהגם כתב כן ובמ"ש במרדכי לדמותו לחיה י"ל מדינא ג"כ דהוי כמ"ש הר"ן במס' קדושין דלרוב אין שם אלא היא וכיו"ב לרוב אין עדים כשרים שם וגם יראה לבזות הת"ח באין עדים כשרים, ואולי מ"ש ולא עדים פי' עדים כשרים דוקא, ועי' לעיל בהל' י"ב אם באו עדים שביזהו וכו' ועי' בכנה"ג בזה בסי' של"ד שהביא מי שמפרש עדים לאו דוקא כשירים עיי"ש, ולפ"ז צ"ל כאן אפי' פסולין לא ואין הכרע בזה ועי' ב"ק קי"ב שלוחא דבי"ד מהמינן כבי תרי ועי' ברש"י שם, ועי' מהרי"ק קס"ג מובא בב"י סי' של"ד עיי"ש בטוען ברי, ועי' ברי"ף פסחים נ"ב שכתב פי' מימנו אנגידא דצורבא מדרבנן מתקבצין אצל הרב ואין מלקין אותו עד שיסכימו כולן להלקותו ולא מימנו אשמתא משום דאין משמתין אלא על דבר חמור, ובדבר חמור אין חולקין כבוד לרב אלא משמתין אותו מיד לפיכך השמתא חמורה מן המלקות וכו' עכ"ל, ועי' בפר"ח שמפרש שלא (אימנו) [מימנו] מ"ש רבינו [בפ"ז ה"א] שהיו נשמטין והניחו לבי"ד הגדול כי הבי"ד הגדול אין להשמיט מזה עיי"ש וכן נראה.
בד"א וכו'. עיין בכ"מ בשם הר"ן פסחים בפ' מקום שנהגו מ"ש מקום שאמרו מלקות ומקום שאמרו נדוי ונכתב בצידו מיד אאמ"ו הגאון ז"ל לעיין בפי' הגאון מו' אליהו מווילנא ז"ל באו"ח סי' תקל"ח ס"ק י' עיי"ש מ"ש נגד דברי הר"ן ממקומות בש"ס.
המעיד על ישראל בערכאות של גוים והוציא ממנו בעדותו ממון שלא בדין ישראל מנדין אותו עד שישלם וכו'. ועי' בלח"מ דהוי כמעיד עדות שקר עיי"ש, ועיין בסמ"ע בסי' כ"ח ס"ק כ"א דשם אי' דאינו חייב לשלם דיכול לומר אמת העדתי והקשה מיו"ד סי' של"ד דאי' מנדין עד שישלם עיי"ש, והנה רבינו לא כתב דין זה רק לענין נדוי ובשו"ע אי' בחו"מ לענין חיוב ממון וביו"ד לענין נדוי, ונראה דעד שישלם לא הוי משום חיוב תשלומין דאז יורדין לנכסיו רק כיון דהנדוי הוי עבור שעשה עול לחבירו ואם היה חבירו מוחלו או ששילם לו לא משמתין אותו ולכך כמו דכל מקום שאפשר לתקן העול אמרינן עד שיתרצה חבירו וזה בתשלומין ולאו משום חיוב ממון רק להוציא א"ע מנדוי דלא הוי לזמן קבוע כיון דאפשר לתקן העול כן נראה לענ"ד ולכן לא כתבו רבינו רק לענין נדוי בלבד וגם בשו"ע אין סתירה לפ"ד. ועי' בכ"מ שכתב באדם חשוב והאמנוהו כבי תרי לחומרא, ובמרכבת המשנה בשם ס' שי למורה כתב ככל ספק ממון לקולא ואין מנדין עד שיתן עיי"ש, אבל למ"ש לא הוי בכלל ספק ממון רק לענין חיוב שמתא אנו דנין, אלא דזה יש להבין למה בספק אם מחויב שמתא נלך לחומרא והוא בחזקת פטור וצ"ע בזה דלכאורה הוי כמו בספק אם מחויב מלקות וכיו"ב דספיקו דעונשין לקולא ועי' מ"ש לעיל בפ"ז ה"ד עיי"ש. ועי' בכ"מ ובמרכבת המשנה מ"ש לכלול הכל בדברי רבינו במספר כ"ד וסיים במרכבת המשנה והמסתכל היטב יראה שאין שום דבר מהכ"ד דברים שכל דבר נלמד מחבירו, ע"כ עלינו לשבח המנין של רבינו שדרש והסכים למנין ריב"ל בברכות דף י"ט ומי כמוהו מורה לדמות מלתא למלתא כריב"ל עכ"ל.