ע״ב משנה נוהג בטהורה ואינו נוהג בטמאה. הלשון דאינו נוהג משמע דלית בי׳ שום איסור גיד כלל דלא נאמר איסור גיד על טמאה, והנה אם המשנה כר״ש, דדרש מי שגידו אסור ובשרו מותר ניחא, אבל אי התנא דמשנתינו מטעם אין אחע״א סובר, דאינו נוהג בטמאה ובאשר באמת מסיק כן בגמ׳ אז לכאור׳ יש לראות, והא דוקא לענין מלקות אמרינן דאינו חל אע״א, אבל לאיסורא חל, וכדאמרינן ביבמות דף ל״ב ע״ב דלקברו בין רשעים גמורים אחע״א, ואיך קאמר כאן דאינו נוהג דמשמע דלא שייך כלל איסור גיד בטמאה, ולא עוד אלא דקשה יותר לפי מה דאמרינן שם ביבמות דבקטן שנתגדל בשבת אתא איסור טומאה וזרות ושבת בהדדי, כמו כן נאמר דקטן שנתגדל הני בהמות טמאות דאיכא בעלמא עתה נאסרו עליו היום וגם איסור גיד שלהם עמהם דהא לגביה בהדי הדדי קאתו, ושוב הוה מוסיף ומיגו דחל איסור של גיד טמאה אקטנים שנתגדלו היום חל אכולא עלמא, וכן מיד בשעת מ״ת יש לומר כן דהא בסיני כל איסורי תורה בהא הדדי נאמרו, ואז לא הי׳ טומאה קדים והי׳ אסור אהאי דור גם גיד של טמאה, ולמה לא יהי׳ כן לעולם. - כן יש להקשות לכאור׳ - אבל דע דכל הני איסורים אשר בטבע הענין לעולם באים בזה אח״ז, כמו גיד אטמאה דלעולם טומאה קדים קודם שנתקשרו אבריו בגידין, או נו״ט אגיד דלעולם גיד קדים או בב״ח אחלב, דלעולם חלב קדים וא״א בענין אחר, אשר מה״ט אנו אומרים דהתורה עצמה לא אמרה איסור גיד אטמאה, ולא נו״ט אגיד, ולא בב״ח אחלב, מפני שהתורה לא יאסר דבר ויחזור ויאסור אותו ע״י שינוי שיתהווה אח״כ, שוב אין כאן האי איסור שני לשום דבר גם לקברו בין רשעים גמורים לא, דהרי האי לאו לא קאי כלל על אותו חלק שנאסר מקודם מצד טבע הענין, וממילא לא שייך לומר בקטן שנתגדל, וכן בשעת מ״ת דאתו בהדי הדדי, כיון דאנן הגוף הלאו דנין, אי נאמר איסור גיד הטמאה, כיון דבטבע הענין לעולם טומאה קדים, ולא אסרה תורה גיד שנאסר תמיד קודם שנעשה גיד, ושאני הני איסורים שדברו בהם ביבמות, כמו אחות אשה ואשת אחיו, או שבת טומאה וזרות, דאין בהם קדימה בטבע הענין, כי לפעמים האי קדים ופעמים האי קדים ורק כשאירע ששניהם באים יחד בזה אח״ז, אנן אמרינן דאין אחע״א ללקות או להביא קרבן על שניהם, בזה שייך לומר אבל לאיסורא בעלמא שפיר חל וממילא בקטן שנתגדל חל נמי ללקות כיון דבמקרה באים בהדי הדדי, משא״כ באיסורים שבטבע הענין באים בזה אח״ז דלא אסרה התורה מעיקרא השני על הראשון שקדים לו בטבע, וזה ברור אמת וצדק ולפנינו נדבר עוד מזה בס״ד.

ומה״ט בהני איסורים שבטבעם באים בהדדי כמו לאו דשרצים דאמרו ז״ל דלוקה חמש ושש ושבע במכות דף ט״ז, אין להקשות למה לוקה משום כל הני ולא נאמר דלאיסורא בעלמא נאמרו, ולא ללקות תרתי ושש ושבע, ונפקא מינה לקברו בין רשעים גמורים, או בחולה שיב״ס, להאכיל אותו הקל הקל, דזה ליתא דכל שאסרה התורה ממילא לוקה משום דעבר אמימרא דרחמנא, ולא שייך לחלק בין מלקות לאיסורא בעלמא רק בהזדמן במקרה, שני איסורים כנ״ל ודו״ק היטב.

ע״ש אר״י והלא מבני יעקב נאסר ועדיין בהמה טמאה מותרת להם עיין בת״ח ובראש יוסף דמוכרח מגמ׳ דמטעם חמור קאתינו עלי׳, אבל אין לומר כיון דמבני יעקב נאסר גם בטמאה תו לא תשתרי, זה אינו דכיון דבמ״ת נתחדשה ההלכה דבהמה טמאה נאסרה גם דאין אחע״א, ממילא דלא חייל גיד אטמאה, אלא דלפ״ז קשה טובא הפיה״מ לרמב״ם דמפרש, דלעולם גם לרבנן נאסר גה״נ לבני יעקב, אלא דפליגו אר״י באמרם שאין אנו מקיימין המצות שנצטוו קודם מ״ת לאבותינו, אלא מפני שנתחדשו בסיני, כמו אבמה״ח ומילה וכן גה״נ, ויש לתמוה סכ״ס מה השיבו רבנן לר״י דשפיר מצי מודה להו בכלל זה, אבל מ״מ כל שנצטוו קודם הדיבור חמור מקרי וכמו שמבואר ביבמות דף ה׳ ע״ב דלא מצינן למילף עשה דוחה לא תעשה ממילה ותמיד שכן ישנו קודם הדיבור הרי דחמור מקרי מה שישנו קודם הדיבור. אלא דשם ביבמות ראיתי בהגהות הגאון ר״צ חיות ז״ל שהקשה והא גם יבום נהג קודם הדיבור ביהודה, והביא שם דברי הריטב״א שכתב דאע״ג דיהודה ואבות נוהגין ביבום, לאו מתורת חיוב אלא כמו שקיים אברהם אבינו כל התורה וכתב הגאון ז״ל דבזה ניחה דהרמב״ם פ״ט ה״א מהלכ׳ מלכים דמונה והולך המצות של אר״ה ונח ואבות, השמיט יבום, ופלא על הגאון ז״ל דהעביר עיניו דהרמב״ם שם הזכיר מעשר ביצחק, ותפלות שתקנו האבות, והלא אלו ג״כ מצד עצמם עשאום ולא ע״י ציווי השם, ולא עוד אלא דגה״נ כתב הרמב״ם ז״ל שם, דיעקב חדשו, ולא כמו מילה שנצטווה עליה אברהם אבינו, עיי״ש בכ״מ שכתב ג״כ דמלשון הרמב״ם מוכח כן, וא״כ קשה למה השמיט יבום, אלא דלענינו עכ״פ ניחא דלרבנן דר״י לא מקרי גה״נ חמור כמו מילה ותמיד, דהני ציווים הוו משא״כ גה״נ דאינו אלא מנהג יעקב ובניו, אלא דמלשון הפיה״מ משמע דמשוה גה״נ למילה ואבמה״ח ודו״ק.

ודע דדעת הרמב״ם ז״ל הנ״ל, הוא נגד הש״ס בהרבה מקומות א׳) לקמן בגמ׳ מביא ברייתא דאמרו לו לר״י וכי נאמר ע״כ לא יאכלו בני יעקב, הלא לא נאמר אלא בני ישראל, ולא נקרא ב״י עד סיני, ולדעת הרמב״ם תקשו לדנפשם, הלא גם המה מודים דנאסר עוד לבני יעקב אלא שבסיני נתקיים האיסור מחדש, ב׳) לעיל צ״א ע״א דרש ריב״ח, טבוח טבח והכן, והכן טול גה״נ בפניהם כמ״ד גה״נ נאסר לב״נ, הרי מפורש אומר דלאידך מ״ד דהיינו רבנן דר״י, גה״נ לא נאסר כלל לבני יעקב, ג׳) בסנהדרין דף נ״ט ע״א אמר ריב״ח דכל מצוה שנאמרו לב״נ ולא נשנית בסיני לישראל נאמרו ולא לב״נ, ואנו אין לנו אלא גה״נ ואליבא דר״י, ולדעת הרמב״ם הלא גם לרבנן נאמרה לב״נ דהיינו בני יעקב ולא נשנית וממילא לישראל נאמרו, אלא דלפע״ד הי׳ לי׳ לרמב״ם ז״ל הכרח גדול לשיטתי׳ מקרא גופא דהנה בהאי קרא דלא יאכלו ב״י את גה״נ מסיים במלות ״עד היום הזה״ ואיך אפשר לומר דהאי לא יאכלו דרך ציווי נאמר ובסיני דהאי ״עד היום הזה״ ע״כ מורה דלא יאכלו דרך סיפור קאמר דבני ישראל אינם אוכלים את גה״נ עד היום הזה, אלא דכל שלא אכלו הם ממילא אסירא גם לן בסיני, משום מי איכא מידי דיצאנו מקדושה חמורה לקדושה קלה, וע״כ נצטווינו על גה״נ בסיני, ופלא בעיני שכל חבל המפרשים ראשונים ואחרונים העבירו עיניהם ממקרא מלא הלזה, שהוא מסייע לדעת הרמב״ם ז״ל, ומה״ט הי׳ סובר הרמב״ם דגם לבני יעקב לאו בתורת ציווי נאסר להם רק שהתורה ספרה לנו שיעקב ובניו נהגו בו איסור שלא לאכלו, ואנו מסתמא נצטווינו בסיני על גה״נ מטעם מי איכא מידי, ונרמז בתורה משום דכתיב בני ישראל, ועיין עוד לקמן בדף שאח״ז ודו״ק.

גמר׳ וסבר ר״י אחע״א, והתני׳ ר״י אומר יכול תהי׳ נבלת עוף טמא מטמא בגדים בבית הבליעה, ת״ל נו״ט לא יאכל לטמאה בה מי שאיסורו משום בל תאכל נבלה יצא זו שאין איסורו משום בל תאכל נבלה אלא משום בל תאכל טמאה.

עיין במהרש״ל ומהרש״א ברש״י ד״ה ת״ל וכפי המבואר במס׳ מעילה דף ט״ו פליגו רב ולוי אי איסור נבלה חל אאיסור טמאה, והרמב״ם בפ״ד ממ״א הי״ז פסק כרב דנבלות הטמאים עם הטהורים לא מצטרפין וכן פסק בריש הפרק דמינים הטמאים שאין שחיטה מועלת בהן, אינו לוקה משום נו״ט אלא משום אוכל בשר טמאה, וע״כ משום דנו״ט לא כולל ולא מוסיף הוה כדי שיחול על איסור טמאה, אלא דהרמב״ם סותר א״ע בזה דבפ״ב בסופו, הביא מימרא דר״ז בריסק נמלות והביא אחת שלמה עד שנעשה כזית לוקה שש, חמש משום נמלה ואחת משום כזית מנבלת הטמאים, וה״ה הניח סתירה זו בצ״ע, והכ״מ כתב בכוונת הרמב״ם דלאו דבשר שרצים קאמר, ולא לאו דנבלה והלח״מ תמה עליו מאחר דכבר חייב על כל שמות המפורשים בתורה, איה האי לאו מיוחד על בשר שרצים. ולפע״ד נראה לקיים דברי הכ״מ ז״ל דבלא״ה יש לתמוה דאפילו נימא דאיסור חל על איסור לאו דנבלה גם בשרצים המאוסים כמו נמלה מנ״ל דהא אמרינן בע״ז דף ס״ח ע״ב, דלאו דשרצים חידוש הוא משום דבדילי אינשי מני׳ מחמת מיאוס ואיך נחייב עוד משום לאו דנבלה דלא כתיב בהוא בפירוש, בפרט בלאו דנבלה דלא כתיב בי׳ לגר אשר בשערך תתננו הרי דבעינן ראוי׳ לגר והני שרצים הלא אינם ראוין לגר מקרי, מצד דבדילי אינשי מינייהו, ועיין ברמב״ם שם הלכ׳ כ״א וז״ל זה שאמרנו בפרק זה שאוכל כזית כשאכל כזית מבריה גדולה וכו׳, אבל האוכל ברי׳ טמאה בפ״ע הרי זה לוקה אפילו היתה פחותה מן החרדל וכו׳, ואפילו סרחה הבריה ונשתנית צורתה, הואיל ואכלה כולה לוקה עכ״ל, וכתב ה״ה דמה שכתב ואפילו סרחה הברי׳ וכו׳ הוא בשלא סרחה והבאישה עד שלא תהי׳ ראוי׳ לאדם, אבל אם סרחה כ״כ כבר ביאר רבינו בפי״ד דכל שאכל אוכל האסור אחר שהסריח והבאיש שבטל ממאכל אדם ה״ז פטור, וכן הוא דהלכה כר״ש דאמר נבלה שאינו ראוי׳ לגר אינו קרוי נבלה כמו שיתבאר שם עכ״ל. ואני תמה על דבריו ז״ל, דמה ראי׳ מנבלה, אדרבה משם ראי׳ להיפך דהרי בשקצים המאוסים גם ר״ש מודה דנטלפ״ג אסור כמבואר שם בגמר׳ ע״ז הנ״ל, וכן יש להוכיח מפסק המחבר ביו״ד סוף סי׳ ק״ד שכ׳ דדברים המאוסים כנמלים וזבובים ויתושים שכל אדם בודל מהם למיאוסן אפילו נתערבו בתבשיל ונימחו גופן לתוכן אם ההיתר רבה עליו מותר, והוא מרשב״א שכתב דבהני אין לך בו אלא חידושן לאסרן בעין מגזה״כ אבל לא לאסור תערובתן, וא״כ ה״ה לחומרא נמי, דכל שהוא בעין אפילו נסרח אסור, דאין ללמוד מנבלה דבעינן ראוי׳ לגר, כיון דהרי בלא״ה אינם ראויין לאדם ומ״מ התורה אסרתן, וכבר חולק הפר״ח בסי׳ ק״ג על האי ה״ה וכתב דבהני שקצים אפילו נסרחו לוקין עליהן, וכפשטות דברי הרמב״ם ז״ל. ולפ״ז קשה טובא לאו דנבלה בהני נמלים שאינם ראויין לאדם בלא״ה ליתא, דהא בנבלה בעינן ראוי׳ לגר, והני אינם ראויין לגר, ואל תשיבנו דהאי אינו ראוי׳ לגר, דוקא בנסרחה אח״כ קאי, ולא למעט שקצים הנימאסים בטבעם דזה ליתא דהא שם בע״ז קאמר דלר״מ אתא קרא למעט סרוחה מעיקרא, ולר״ש סרוח מעיקרא לא צריך קרא, וא״כ לכ״ע קשה נמעט מהאי קרא איסור נבלה משקצים המאוסים שאינם ראוין לגר, אלא ודאי למ״ד אאחע״א לא צריך למעט, ולמ״ד אחע״א באמת נמעט הן סרוח והן שקצים המאוסים דשניהם אינם ראויין לגר. ומוכרחים אנו לומר דאיכא לאו מיוחד לבשר שרצים, ולפע״ד נראה לבאר זאת עפ״י מה שכתבו התוס׳ מכות ט״ז ע״ב ד״ה ריסק ט׳ נמלים. דמש״ה בעינן אחד חי דהיינו שלם ולא סגי בכזית, משום דאיכא כמה לאווין דלא כתיב בהו אכילה, כמו ואל תשקצו את נפשותיכם בכל השרץ וכו׳, ועל אלו לא לקי עד שאוכל שרץ שלם, וא״כ י״ל בהני דכתיב לא יאכל, הוא לאו מוסיף על כזית בשר השרצים אף דליכא שרץ שלם וכל דאיכא תרתי שלם וגם כזית לוקה משום שרץ, ומשום בשר מן השרץ, ומיושב שפיר דעת הרמב״ם ז״ל וכפירוש הכ״מ ז״ל ודו״ק.

ודע עוד דלפי מה שהארכתי במ״א (עיין בפתיחה עיקר יו״ד וי״א) דנבלה שמתה מאליה גם ב״נ מצווה עליה, וכדדרש בפסיקתא מכל החי דכתיב בנח לאפוקי מתה מאליה, והוכחתי דעה זו מכמה ראיות מוכרחות כראי מוצקות, יש לעיין למה לא יחול נבלה אטמאה או גה״נ וכדומה, מצד איסור מוסיף לב״נ, וצ״ל דבאמת לא דיברו אלא מנבלה שהוא בשר נחירה, או נשחטה בפיסול דהני נתחדשו לקרוא נבלה כשנכנסו לארץ ונצטוו על השחיטה, כאשר ביארתי זאת בארוכה שם בפתיחה, וזאת רק לישראל נאמרה, אבל מתה מאליה באמת חל גם אטמאה ודו״ק.